לגעת בסיפור הפנימי
הסיפור כמנוף לצמיחה
מאת רינת חלאבי
המונח "סיפור" מתייחס לטקסטים מסוגים שונים, החל בטקסטים מן הספרות היפה וכלה בסיפורי חיים שאנשים מספרים לעצמם ולאחרים בהקשרים שונים ומגוונים. יצירת טקסט סיפורי, אפוא, היא אינה נחלתם הבלעדית של בעלי כישרון, יחידי סגולה המגדירים את עצמם כסופרים או כ"מספרי סיפורים" ומתפרנסים מכך, אלא תופעה המאפיינת כל אחד ואחד מאיתנו. כולנו מספרים סיפורים לעצמנו ולאחרים.
אנו מספרים סיפורים על עצמנו, על החיים שלנו ועל החיים של אחרים. הסיפורים הללו משקפים את עולמנו, את תפיסתנו את עצמנו ואת המציאות שאנו חיים בה, את האופן שבו אנו מבינים את המציאות ומגיבים אליה (White, 2011; Madigan,2011). הסיפורים שלנו מעצבים גם את זהותנו, את ערכינו ואת רגשותינו כלפינו וכלפי האחר. לסיפורינו יש השלכות על בחירות שלנו בהווה, ולמי שנהפוך להיות בעתיד (Conway & Pleydell-Pearce,2000). לדוגמה, אדם שמספר לעצמו כי הוא קורבן של נסיבות יפרש את האירועים המתרחשים בחייו על פי סיפור זה. הוא יגיב לאירועים בחייו ממקום של קורבנות וחולשה, ויחמיץ את האפשרות להתקדם ולהתפתח. לאור זאת, הסיפור יכול לשמש כלי טיפולי עוצמתי.
בחלק הראשון של מאמר זה אני סוקרת גישות טיפוליות מרכזיות העושות שימוש בסיפורים לצרכים טיפוליים: הגישה הנרטיבית, אשר מתמקדת בסיפור החיים של המטופל ומאפשרת לו להעניק לסיפור משמעות חדשה, שתתרום לשיפור החוויה הנפשית שלו, הביבליותרפיה והפסיכותרפיה יונגיאנית. שתי גישות הטיפול הללו נעזרות בסיפורי עם, מעשיות וטקסטים ספרותיים אחרים כדי לאפשר למטופל לגעת באפיזודות ובתכנים מחייו שאינם נגישים לו באופן ישיר.
בחלק השני של המאמר אני מציגה שיטת אימון חדשה שפיתחתי, "לגעת בסיפור הפנימי" (TILS), המשלבת עקרונות משלוש הגישות הללו. שיטת TILS כוללת עבודה מובנית עם שני סוגי סיפורים: מפגש עם סיפורי עם, מעשיות ומשלים, ובחינה וניסוח של סיפורי חיים של הלקוחות.
גישות טיפוליות שעושות שימוש בסיפורים במסגרת הדיאלוג הטיפולי
טיפול נרטיבי
גישת הטיפול הנרטיבי מבוססת על עבודה עם סיפור החיים של המטופל, ומטרתה להרחיב ואף לשנות את נקודת המבט שלו על סיפור חייו באופן שיתרום לרווחתו הנפשית, יעניק לחייו משמעות ויניע אותו להשתמש בכוחותיו ובמשאביו בצורה מיטבית. במילים אחרות, העבודה עם סיפור החיים אמורה לסייע לו להיות גרסה טובה יותר של עצמו.
גישה טיפולית זו מבוססת על העיקרון שהמחשבות והסיפורים שלנו משפיעים על רווחתנו הנפשית ועל האופן שבו אנו מתמודדים עם המציאות. היא מתמקדת בזיהוי התפיסות, האמונות והסיפורים הפנימיים של המטופל על עצמו ועל חייו. הטיפול נועד לסייע לו לשנות את הסיפורים המחלישים אותו, לשפר את החוויה הנפשית שלו, ובכך לרכוש שליטה על התנהגותו. במהלך הטיפול, המטפל שואל שאלות שמעודדות את המטופל להציג אפיזודות רלוונטיות מחייו ולבחון אותן מחדש (Cowley & Springen, 1995; Madigan, 2011; White & Epston, 1990; White, 2011).
ביבליותרפיה
הביבליותרפיה מציבה במרכז הדיאלוג הטיפולי תהליכי קריאה של טקסטים ספרותיים לצד תהליכי כתיבה. אלה הם שני הערוצים המרכזיים שדרכם מתקיים הדיאלוג הטיפולי הביבליותרפי, כשבתיווכו של המטפל, הקריאה והכתיבה מתועלות למטרות תרפויטיות. בגישה זו, הטקסט הספרותי הוא קול שלישי המתווסף לקולותיהם של המטפל ושל המטופל, ובטיפול קבוצתי הוא מתווסף לקולותיהם של המנחה ושל המשתתפים בקבוצה (צורן, 2000).
צורן (שם) עומדת על ההבדל בין גישת הטיפול הנרטיבי לבין ביבליותרפיה ביחס לאופן השימוש שלהן בסיפור. לדבריה, בגישת הטיפול הנרטיבי הטקסט הספרותי אינו מהווה קול אוטונומי שניתן לקיים איתו דיאלוג, אלא קולו של המטופל, שדבריו מתורגמים לסיפור. לפיכך, בטיפול הנרטיבי הסיפור אינו יותר מאשר קול ה"משועבד" כאמצעי עזר בדיאלוג הטיפולי. לעומת זאת, בביבליותרפיה הטקסט הספרותי קיים כקול שלישי אוטונומי, והדיאלוג הטיפולי מתקיים בין שלושה קולות, ולא בין שני קולות של מטפל ומטופל בלבד.
שטדלר (2017) גורסת כי השימוש בסיפור בשיח בין מטפל ומטופל יוצר – במונחים של ויניקוט – מרחב ביניים, שמתקיים בין הדמיון ובין המציאות. בתוך המרחב הזה המטופל מרגיש בטוח להעלות מחשבות, רעיונות ותכנים מחייו, שלא היה יכול לחשוב או לומר אותם שלא באמצעות מגע בסיפור. שטדלר מדגישה את כוחו של הסיפור לבטא באופן מטאפורי את הבלתי ניתן להיחשב או להיאמר, ולהביאו אל מרחב השיח בקצב שיאפשר למטופל לשאתו ולהכילו. זאת, בתנאי שהמטפל ישלב את הטקסט הספרותי בהקשר ובזמן הנכונים למטופל. בספרה "סיפור בטיפול: סיפור הריפוי כ'שלישי' בחדר", שטדלר מדגימה כיצד היא מזמינה את המטופלים לשיח אסוציאטיבי בתגובה לסיפורים שהיא מביאה, ויחד עימם היא משוטטת בשבילי המחשבות והרגשות שהסיפורים מעלים.
הפסיכיאטר והפסיכותרפיסט הארגנטינאי חורחה בוקאי (2007) מציג בספרו "שמע סיפור" דוגמה מעניינת לשימוש בסיפורים סימבוליים כדי לקדם תהליך טיפולי תקוע. הספר מכיל סיפורים שבוקאי סיפר למטופל נער שלו כאשר חש שהטיפול אינו מתקדם. את הסיפורים הוא אילתר בהתאם לנושאים שהטרידו את בוקאי עצמו, והם נועדו להאיר את מצבו של הנער באור חדש וליצור פריצת דרך בתהליך הטיפולי. לכל סיפור יש מסר מרכזי, ובוקאי מניח שאם המסר ייושם על הסיפור הפנימי של המטופל, אזי הוא יוכל לראות את סיפורו שלו באור חדש ולהתחזק. ברם, לסיפורים יש אופק רחב מעצם טיבם, וכל אחד יכול לפרש אותם באופנים שונים ולמצוא בהם מסרים רבים. יתר על כן, מה שנתפס כמסר המרכזי בעיני המטפל, אינו בהכרח אחד מאותם המסרים שהלקוח יזהה. לכן, כאשר המטפל משתמש בסיפור כדי ליצור פריצת דרך בטיפול, אין הוא יכול לדעת מה יעלה במוחו של הלקוח, ואיזה סיפור פנימי יתעורר אצלו. רעיון זה בא לידי ביטוי בצורה מאד פיוטית, בספרה של רחל צורן (2009) "חותם האותיות":
עיניי נמשכות קודם כל אל "עיגול האור", זה הנמצא תדיר בין פני הקורא הרכונים על הספר לבין הדפים המלבינים שלמולו, הוא נדמה בעיניי כאי של שקט רוחש סודות. הסודות הללו נחשפים לעיני הקורא בלבד, הרחק מהאור הגלוי של העולם מסביב. בפני כל קורא נחשפים דברים אחרים, אפילו אם כולם קוראים אותו ספר עצמו. (שם, עמ' 9)
בין אם המטפל והלקוח מזהים את אותם המסרים בסיפור, ובין אם לאו, דבר אחד בטוח – הסיפור המסופר יעורר סיפור פנימי כלשהו, שעליו ניתן לעבוד. לפי הביבליותרפיה, כאשר אנו קוראים סיפור או מאזינים לסיפור, הסיפור "קורא אותנו", באשר הוא נוגע לסיפור פנימי כלשהו הנדלה מנבכי זיכרוננו, ואשר מהווה מצע להשגת תובנות חדשות. הקריאה הדו כיוונית – שלנו את הסיפור, ושל הסיפור אותנו, עשויה להתרחש במהלך טיפול, אימון, ייעוץ, בתהליך של למידה עצמית ואף בלמידה אקדמית.
"ספרותרפיה" היא שיטת לימוד השייכת לתחום הרחב של ביבליותרפיה. שיטה זו עושה שימוש ביצירות ספרות כדי להפגיש את הקורא, באופן עקיף ומורחק, עם עולמו הרגשי ועם חוויות ותובנות חיים מכוננות (קובובי, 2008). בספרותרפיה עורכים דיון על התמות המרכזיות שעולות מתוך היצירה (ברגר, 2011). מטרת הדיון היא לאפשר ללומדים לבחון בפתיחות תהליכים נפשיים המונחים ביסוד התנהגות האדם ומחשבתו, ועקב כך להיות מסוגלים לבחון בפתיחות גם את התנסויותיהם ורגשותיהם. באמצעות דיון מובנה בתהליכים הנפשיים שהדמויות עוברות, יכולים הלומדים לרכוש תובנות לגבי עצמם, להיות מודעים לרגשות שהם חווים במצבים דומים, וגם לפתח בעצמם יכולות התמודדות נוספות. לדברי ברגר, הדיון כולל שלושה שלבים: הזדהות עם הגיבור, הדהוד (תיאור חוויה דומה לזו של הגיבור, וניתוק (ניסוח תובנה כללית אוניברסלית העולה מן הטקסט).
פסיכותרפיה יונגיאנית
גישת הטיפול היונגיאנית נשענת על התיאוריה של יונג בדבר קיומו של "לא מודע קולקטיבי" המכיל "ארכיטיפים" – סמלים המשותפים לכל בני האדם, ובכל התרבויות. התיאוריה היונגיאנית, המכונה גם "פסיכולוגית המעמקים" גורסת כי בטקסטים סימבוליים ומיתיים טמון כוח טרנספורמטיבי משום שהם מכילים סמלים ארכיטיפיים שמקורם בלא מודע הקולקטיבי. לפי יונג, זו הסיבה לדמיון ולהקבלה בין סיפורים המופיעים בתרבויות שונות. כל הסיפורים כולם, כך סבור יונג, הם ייצוגים של תהליכים נפשיים, והם מספקים לאדם צרכים פסיכולוגיים שכרוכים במגע עם הלא מודע (Segal, 1998).
סיפורים סימבוליים הם סיפורים הלובשים צורות שונות, כגון מיתוסים (Myths), אגדות (Fairy tale), מעשיות (yarns), סיפורי עם (Falk tale) ומשלים (Fable). מרי לואיס וון פרנץ טוענת שמתוך כל הספרות הסימבולית, המעשייה היא הביטוי הפשוט והטהור ביותר של תהליכים פסיכולוגיים של הלא מודע הקולקטיבי (Von Franz, 1996). לדבריה, המעשייה מעבירה באופן טקסי את המספר ואת המאזין לעולם וירטואלי הרחוק מן ה"כאן ועכשיו" ולאינטראקציה טקסית המחוברת ללא מודע הפרטי והקולקטיבי שלהם.
מגד (2001) מוסיף שבמפגש עם סיפוריים סימבוליים מתפתחת זהותו של האדם, משום שסיפורים אלה מגרים את הלא מודע שלו ומפעילים את הכוחות היצירתיים שבו, כדי למצוא תשובות לשאלות קיומיות המעסיקות אותו. המפגש שבו עוסק מגד בין הקורא לסיפור מהדהד גם את רעיונותיו של גדאמר, שמדבר על תהליך הקריאה כתהליך של "מיזוג אופקים" של הקורא ושל הטקסט (Gadamer, 1996). לקורא – כמו גם לטקסט – עולמות ואופקים נפרדים, המתמזגים בעת הקריאה ויוצרים מרחב פרשני אשר מאפשר לקורא להגיע בתהליך ההתמזגות לתובנות חדשות ולמצוא תשובות לשאלות קיומיות שלא היה יכול להגיע אליהן מתוך התבוננות בעולמו שלו בלבד.
לפי הגישה היונגיאנית, סמלים הטמונים בסיפור הסימבולי מעוררים מראות, וחוויות פנימיות, המשמשות אמצעי לגירוי החשיבה כך שעוד ועוד תכנים של הלא מודע נדחפים אל התודעה. ראשיתו של התהליך בתקיעות או בהפרה של האיזון הנפשי, וכאשר הטקסט הסימבולי מופיע הוא מאפשר לאדם להתחבר אל האנרגיה האצורה בלא מודע ולהשיג התחדשות, איזון מחדש ותובנה (גיל, 2010).
לדברי שוורץ (2012), המטפל בגישה היונגיאנית, הסיפור הסימבולי עשוי לסייע, בין השאר, בטיפול בטראומה. הצלחת הטיפול מותנית בשחזור סיפור הטראומה, אלא שבשלבים הראשונים של הטיפול המטופל אינו מסוגל לגעת בסיפור זה. הסיפור הסימבולי שהמטפל מציג יוצר ביטחון אצל המטופל, ומזמין התייחסות לנושאים הקשורים לטראומה בדרך עקיפה ולא מאיימת. הוא מציע להתחיל לעבד נושאים כואבים ואף טראומטיים באמצעות עיבוד מעשייה, על ההתרחשויות והדמויות המתוארות בה, ודרכה לגעת בנושאים כואבים, להעלותם לרמה המודעת, ולעבד גם אותם, לפחות באופן ראשוני. בגישה זאת, הטקסט הסימבולי הוא גורם המניע את המטופל ומאפשר לו להתקדם להשגת תובנות הנחוצות לריפויו.
התפיסה המוצגת על ידי שוורץ מחברת במידה רבה את התפיסה היונגיאנית עם הבסיס התיאורטי והרציונל של גישת הטיפול הנרטיבי. שוורץ רואה במטופל אדם שמשהו בסיפור חייו השתבש, ומצריך תיקון או נתינת משמעות חדשה. בעזרת מטפל אמפתי מתוודעים המטופל והמטפל אל הכוחות, התכנים, הקונפליקטים והמניעים הנפשיים הפועלים בלא מודע של המטופל. כך מתאפשר למטופל לתקן את הנרטיב שהשתבש ולבנות סיפור חיים חדש, המתאפיין בעקביות פנימית, בקוהרנטיות וביכולת להסביר באופן פשוט ובהיר תופעות רבות ומורכבות בחייו.
"לגעת בסיפור הפנימי" (TILS – touch internal life stories)
בשונה מטיפול פסיכולוגי, מטרתם של תהליכי ייעוץ היא לקדם את הבנתו העצמית של הנועץ ולתרום להתפתחותו האישית והמקצועית, ולאו דווקא לטפל בבעיות נפשיות שמשפיעות באופן משמעותי לרעה על התפקוד ועל הרווחה הנפשית.
אני משתמשת בסיפורים בהנחיית קבוצות ובליווי פרטני של סטודנטים להוראה ולייעוץ חינוכי בקורסים להתפתחות אישית ומקצועית. במסגרת עבודתי בהכשרת מורים ובהכשרת יועצים חינוכיים פיתחתי הליך ייעוצי שניתן ליישם הן עבור יחידים והן בקבוצות, שאותו כיניתי "לגעת בסיפור הפנימי" (TILS – touch internal life stories). TILS הוא הליך ייעוצי שיטתי, ולו פרוטוקול מובנה. הוא מתחיל בסיפור עם שמובא לתוך המרחב הייעוצי, בהמשך מתפתח לשיח סביב סיפורים אישיים של המשתתפים, ומסתכם בשכתוב הסיפורים האישיים שעלו. הליך זה מאפשר התבוננות פנימית באמצעות עבודה עם סיפורים, מייצר מודעות עצמית, ומשמש כמנוף לצמיחה ולהתפתחות אישית ומקצועית.
שיטת TILS מבוססת על שילוב עקרונות משלוש הגישות שסקרתי לעיל, המשלבות סיפורים בתהליך הטיפולי: הטיפול הנרטיבי, הטיפול הביבליותרפי והפסיכותרפיה היונגיאנית. מן הטיפול הנרטיבי TILS שואבת את הרעיון של התפתחות וצמיחה תוך כדי עבודה עם סיפור החיים של המטופל; מהטיפול הביבליותרפי והיונגיאני הוא שואב את הרעיון של שימוש בסיפורים סימבוליים כדי לגעת בעולמו הפנימי של המטופל, שבחלקו הגדול אינו מודע ואינו נגיש לו.
השיטה בנויה משלושה שלבים, שבהם עובר הלקוח בין שלושה "מרחבי שאילה" שונים (חלאבי ואחרים, תשע"ז). במונח "מרחבי שאילה" הכוונה לשלוש קבוצות שונות של שאלות שמכוונות את הקורא להתמקד בשלושה מוקדים שונים: בטקסט, בעולמו הפנימי שלו עצמו, ובנקודת המפגש בין הטקסט לבין עולמו של הקורא.
במרחב השאילה הראשון הלקוח מוזמן להתבונן בסיפור סימבולי שהמאמן מציג לו ובמה שעולה ממנו. ההנחה היא שמכל סיפור אפשר ללמוד משהו על הנושא שהלקוח מעלה. בהנחיית המאמן או היועץ, הלקוח מתעכב על הנאמר בסיפור, וגם על מה שלא נאמר בו, ושמעורר אצלו שאלות ותהיות. משם הוא עובר למרחב השני, שבו אופקי הטקסט מתמזגים עם אופקיו שלו (Gadamer, 1996), ומתוך מיזוג זה נולד עבורו מסר פרטי. מסר זה אינו טמון בטקסט; הוא תוצר של מיזוג אופקי הסיפור הסימבולי עם אופקיו של הלקוח, ולכן הוא שונה מאדם לאדם (חלאבי, תשע"ט). בשלב השלישי, הלקוח מתנתק מן הסיפור הסימבולי ועובר למרחב אישי, שמתוכו עולה סיפור פנימי כלשהו. את הסיפור הזה הוא מפרק ובונה מחדש באופן שמעניק לו משמעות חדשה. התהליך מסתיים בכתיבת הסיפור המחודש. ל"שיטוט" בכל מרחב מותאמת סדרה של שאלות, הנגזרת מאופי המרחב ומעודדת חשיבה ושיח פתוח.
כדי להמחיש את הרעיון של שימוש בסיפורים לצרכי למידה על עצמנו, ובכלל זה גם לפיתוח חוסן נפשי, אפנה כעת לדוגמה מתהליך ייעוצי שערכתי מול לקוחה:
שרה (שם בדוי), אישה נאה ותוססת, הגיעה אליי בעיצומו של משבר שחוותה לאחר שבעלה הפך לאדם סיעודי והיא נאלצה להעבירו למוסד האמון על טיפול באנשים במצבו.
הצגתי בפניה את הסיפור "מעשה בפרה", סיפור עם העוסק בצמיחה ממשבר. בסיפור מסופר על תלמיד ורבו שהגיעו לכפר והתארחו בבית שדריו מתפרנסים בקושי רב מפרה שמניבה חלב. בצאתם מן הבית, מורה הרב לתלמידו לדרדר את הפרה לתהום, וכך נגדע מטה לחמם של המארחים. כעבור שנים רבות חוזר התלמיד לאותו הכפר ומוצא כי הבית חודש ודריו הפכו לאנשים אמידים. הם סיפרו לו שפעם הייתה להם פרה קטנה שנפלה לתהום ומתה, ומאותו רגע הם היו חייבים לעשות דברים אחרת ולפתח מיומנויות חדשות שקודם לא ידעו שהם מסוגלים להן. כך הצליחו להגיע להישגים הנאים שהוא ראה. כששאלתי את שרה מה דעתה על הסיפור, היא אמרה שאינה מבינה את התלמיד שהיה מוכן לציית להוראת רבו, ורק אחרי שנים רבות שב לכפר כדי לברר מה עלה בגורלם של הדיירים שלהם הוא גרם נזק אנוש. בניגוד לציפיותיי, שרה כלל לא ציינה את העובדה שדרי הבית בכפר התגברו על האסון שפקד אותם ואף צמחו ממנו.
כאשר שאלתי את שרה כיצד מתקשר הסיפור "מעשה בפרה" לחייה, היא סיפרה שבתחילת דרכה כאישה נשואה נאלצה לחיות עם חמותה באותו בית, כי בעלה נתן קדימות בחייו לאמו ולא לאשתו הצעירה. היא הרגישה שבעלה מתייחס אליה כמובנת מאליה, אך שנים רבות לא העזה לשוחח איתו על כך, ואף הוא לא טרח לברר מה היא מרגישה, בדיוק כאותו תלמיד שקיפח את דרי הבית בכפר ושנים רבות לא בירר מהן תוצאות מעשיו. כך, סיפור פנימי זה של קיפוח זכה לעיבוד מחדש והוביל לסליחה.
לאחר הטיפול בסיפור הפנימי של שרה, שוחחנו על המסר המרכזי של הסיפור – משבר שמוביל לצמיחה. כששאלתי אותה היכן בחייה היא פוגשת את המסר הזה, סיפרה לי כי לאחר שנים של שתיקה וקבלת הדין נרשמה לקורס באסרטיביות. בקורס קיבלה כלים להתמודדות יעילה, ושם למדה לראשונה לדבר על רגשותיה ולהגן על זכויותיה. בשיח שלנו סביב סיפור פנימי זה, היא סלחה לעצמה על ששתקה שנים כה רבות ולמדה לראות את עצמה כמי שחוותה משברים ויכלה להם.
סיכום
הדוגמה מהעבודה עם שרה מראה שמכל סיפור אנו יכולים ללמוד על עצמנו, וממחישה כיצד ניתן להשתמש בסיפורים כדי למנף תהליכי טיפול, אימון ולמידה. ניתן להסתייע בסיפורים כדי לעורר את הסיפורים הפנימיים של הלקוח, ולאפשר לו להתבונן בהם מחדש באופן שיקדם אותו. אולם כפי שהדגישה צורן (2009), על המטפל להביא בחשבון כי המסר שבגינו הוא מביא את הסיפור אל המרחב הטיפולי אינו בהכרח המסר שאותו הלקוח יזהה כרלוונטי לסיפור הפנימי שלו. במקרים רבים יהיה קשר עקיף בלבד בין ציפיות המטפל באשר למשמעות הסיפור עבור המטופל שלו ובין המסר שהמטופל הפיק מן הסיפור בפועל. כפי שהיה במקרה של שרה, ייתכן שהלקוח יראה את הסיפור המסופר על ידי המטפל כקשור לחייו באופנים שלא נצפו מראש על ידי המטפל או היועץ.
הדוגמה של שרה לקוחה מעבודה פרטנית. ניסיוני מורה כי כאשר התהליך מתבצע בקבוצה הוא מאפשר למונחים לחשוב, ללמוד, להתפתח ולשאוב כוחות זה מסיפורו של זה. כפי שאמרה לי אחת המונחות שעברה את התהליך "למדתי כמה אני שווה באמת".
ניסיוני בעבודה עם שיטת TILS הביא אותי למסקנה שהיא מובילה להתבוננות מעמיקה באירועי חיים של הנועצים, לחשיבה, להעצמה ולצמיחה אישית ומקצועית שלהם. השיטה מאפשרת להם לגעת בסיפורים פנימיים בעלי משמעות עבורם, להתבונן בהם בתנאים של פתיחות והכלה ולהעניק להם משמעויות חדשות.
מקורות
בוקאי, ח' (2007). שמע סיפור. כתר.
ברגר, ר' (2011). בסוד מתבגרים, שפ"י משרד החינוך וג'וינט ישראל "אשלים".
גיל, ש' (27 באוקטובר, 2010). עיון במעשיות של ר' נחמן מברסלב מנקודת מבט פסיכותרפויטית. פסיכולוגיה עברית.. https://www.hebpsy.net/....asp?id=2520
חלאבי, ר', שנוולד, מ', גולן, ר', אזהרי, נ' (תשע"ז). מרחבי שאילה בלמידה ובהוראה. כעת – כתב עת לענייני חינוך, חברה ומורשת, ב, עמ' 167-183.
חלאבי, ר' (תשע"ט). הרמנויטיקה והוראת ספרות בבית הספר העל יסודי בישראל: בין תיאוריה למעשה. כעת – כתב עת לענייני חינוך, חברה ומורשת, ד, עמ' 178-197.
מגד, א' (2001). פיות ומכשפות: סיפורים מטאפוריים בעבודה עם ילדים בסיכון. נורד.
צורן, ר' (2000). הקול השלישי: איכויותיה המרפאות של הספרות ואפשרויות יישומן בדיאלוג הביבליותרפי. כרמל.
צורן, ר' (2009). חותם האותיות. כרמל.
קובובי, ד' (2008). ספרותרפיה – הוראה טיפולית במבחן השנים, מאגנס.
שוורץ, ש' (12 נובמבר 2012). "עוצמת הסיפור" יישום של הסיפור הסימבולי ככלי לקומוניקציה וטיפול. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=2864
שטדלר, ר' (2017). סיפור בטיפול: סיפור הריפוי כ"שלישי" בחדר. פרדס.
Cowley, G., & Springen, K. (1995). Rewriting life stories. Newsweek, 125(16), 70-74.
Conway M. A., & Pleydell-Pearce C. W. (2000). The construction of autobiographical memories in the self-memory system. Psychological Review, 107, 261–288.
Madigan, S. (2011). Narrative therapy. American Psychological Association.
Gadamer, H.G. (1996). Truth and Method (2th ed.). Continum.
Gersie A. and King N. (1988). Story making in Education and Therapy. London, Stockholm: Jessica Kingsley Publishers, Stockholm Institute of Education Press.
Segal R. (1998) Jung on Mythology. Princeton University Press.
Von Franz M.L. (1996). The Interpretation of Fairy Tales. Shambhala Publications.
White, M. & Epston, D. (1990). Narrative Means to Therapeutic Ends. W. W. Norton,
White, M. (2011). Narrative practice: Continuing the conversations (D. Denborough, ed.). W.W. Norton & Co.
