אלגוריתמים, שירה ופסיכו-אסטרולוגיה
מאת גל קכמן
רקע - השבר הבסיסי
לאחרונה נחשפתי לדיון מטלטל באחת מקבוצות הפייסבוק הגדולות בה חברים רק פסיכולוגים רשומים. הפוסט נפתח במילים ״אזהרה, אמיתי לגמרי, באמת״. כאילו הכותב.ת ידע.ה שהבאות יחרגו מגבולות מסוימים אך עדיין הרגיש צורך להעלותו. בדיון, הכותב.ת מספרים אנקדוטה מתוך פגישת משוב עם אם לאחר אבחון ילדתה. במהלך פגישה זו, האם העלתה את האפשרות שהבעיה ביחסים ביניהן היא לא תוצר של משקעים פסיכולוגיים ונפשיים אלא נגרמת פשוט על ידי העובדה שהן בעלות מזלות אסטרולוגיים שאינם מתחברים (הכותב.ת מציין ששינה את המזלות על מנת לשמור על אנונימיות המאובחנים, לא ברור אם זוהי בדיחה או כוונה רצינית). בעקבות מפגש זה, כותב.ת הפוסט העלו את השאילתה שמא יש לשקול לבצע גם אבחונים פסיכו-אסטרולוגיים ומתעניין.ת היכן וכיצד ניתן ללמוד את הפרופסיה. בעיניי, גם אם זה נכתב בבדיחות הדעת (מה שלא נראה כך) התגובות הצביעו על מגמה מדאיגה. מיותר לציין שחלקן היו מאד ציניות (העדה שלנו טובה בזה...), אולם היו גם תגובות שדרשו לא לזלזל במה שאיננו מבינים. לפי כותבי תגובות אלו, לעיתים קרובות יש באסטרולוגיה מידע חשוב ונכון ושבהחלט יש לשקול להשתמש גם בכלי זה. כך התפתח דיון מעניין בין אלו שניסו להוכיח שהאסטרולוגיה היא חסרת כל ערך מדעי, לבין אלו שטענו שאין לשלול משהו רק כי לא הוכח מחקרית.
טענתי כאן היא שכך נראה שדה מקצועי ואינטלקטואלי בקריסה של משמעות.
לטעמי השאלה היא ברורה ומתבקשת. כיצד בשדה שהתבסס על אתיקה מדעית מחמירה של המאה ה-19 ושאב את הלגיטימיות הציבורית והממסדית במאה ה-20 משאיפתו המדעית, מתאפשר דיון בנוגע לתיאוריה שמקורה בשומרה העתיקה ומבוססת על מיסטיציזם פגאני שנבנה סביב תפיסה גיאוצנטרית שהופרכה לפני כ-500 שנים?
טענתי כאן, שארצה לבנות על הפוסט הפרובוקטיבי הזה, היא ששדה הטיפול בישראל מצוי באנומיה. ״אנומיה״ הוא מושג סוציולוגי שנטבע על ידי אמיל דורקהיים בספרו על ההתאבדות, שמשמעותו מצב בו היחיד אינו יודע את הנורמות המקובלות ולכן מתערער ומוטל לתחושות חרדה, זעם ואין אונים. רוברט מרטון הסוציולוג הסטרוקטורליסטי הוסיף להגדרה מצב בו היחיד מנסה למלא את ציפיות החברה אך נכשל כל העת ומוטל שוב לזעם, אין אונים ותחושת ייאוש. הפוסט הנ״ל הוא בראייתי גילום האנומיה, והשלכותיה על ציבור המטפלים הוא הרסני. אנומיה זו מבטאת בהקשר הנוכחי את חוסר ההסכמה על נורמות נפשיות וטיפוליות, או על מה בכלל נחשב כידע פסיכולוגי תקף. ברצוני לטעון שחוסר הסכמה זו נובע במידה רבה מהתפתחויות טכנולוגיות אשר שינו בזמן קצר את האופן בו אנו מתבוננים על הנפש ומצוקותיה. ולכן, בהמשך לטענת האנומיה, ארצה לקשור את השדה הטכנולוגי לשדה הטיפולי בזיקה הפוכה. משמע, ככל שתרבות האלגוריתם מתגבשת כך השדה הטיפולי מתפרק, והפרט, המטפל הבודד, מוטל לאותן תחושות של חרדה, זעם וחוסר אונים.
אם הפוסט אינו משכנע בחומרת המצב, הבה נפנה לתופעה שכולנו חשופים אליה בעידננו הנוכחי וביתר שאת לאחר הקורונה. כל אחד ואחת מאיתנו מכותבים לשלל אתרים, בתי ספר, מכונים ועיתונים מקצועיים ששולחים לנו פרסומות והודעות על מגוון הכשרות במקצוע הטיפול. להלן חלק מהפרסום שתקף אותי בחודש החולף:
- קבוצת הדרכה בDBT
- פסיכותרפיה מודעת מין ומגדר
- שילוב כלים רוחניים בפסיכותרפיה
- לימודי המשך בפסיכותרפיה פסיכואנליטית
- לימודי פסיכותרפיה אנתרופוסופית
- לימודי בסיס ב-ACT
בראייתי, כך נראה שדה שיח השרוי במלחמת אזרחים, בוודאי אם לוקחים בחשבון שמדובר בתחום עם יומרה מדעית וטיפולית, שכן המחלוקת היא לא רק על אופן הטיפול אלא גם על מהו בכלל מושא הטיפול. כל תיאוריה פסיכולוגית בעצם פעולתה מנסחת אתיקה אנושית וכך מבנה את הסובייקט ואת העולם כפי שהוא נתפס בעיני רוחו. מיהו אותו אדם שנכנס ומתיישב עם מצוקותיו מולנו? מיהי זו שמשלמת לנו על מנת להפחית את סבלה? על מה נתבונן ולמה נקשיב? כל שורה ברשימת הקורסים לעיל מייצגת במידה כזו או אחרת סוג של סובייקטיביות. כך לדוגמא הסובייקט ה-״אקטי״ הוא ביסודו של דבר הסובייקט הבודהיסטי. המצוקה של סובייקט זה אינה תולדה של דבר מסוים, כי אם מצב הוויה בסיסי של האדם באשר הוא. מצב זה עלול להחמיר ככל שהאדם אינו מקבל על עצמו את המצוקה שאינהרנטית לחיים. משום כך הליבה התרפויטית היא סביב רעיונות של השלמה ללא שיפוט וטכניקות ריחוק מרגשות מציפים. הסובייקט הפסיכואנליטי מנגד, הינו תולדה של המודרניזם. מצוקתו היא קונטינגנטית ותלויה בנסיבות חייו ומטענו הגנטי ונפשו פועלת ומתבטאת בקונפליקטים לא פתורים או יחסי אובייקט משובשים מן העבר. המרכז התרפויטי הוא ניכוס הקונפליקטים ותיקון יחסי האובייקט על ידי השפה. כך, מול שתי ההמשגות הללו, בחור צעיר שמתקשה לתפקד בנסיבות חברתיות, יזכה לשני תיאורים מאד שונים.
זה לא תמיד היה ככה. כשהתחלתי את מסלול הלימודים היכן שהוא בתחילת המאה, שדה הפסיכותרפיה היה מפוצל בין שני זרמי על אשר אחוזים בקרב לחיים ולמוות, הזרם הדינמי והקוגניטיבי התנהגותי. אולם תהליכי עומק תרבותיים, כלכליים וטכנולוגיים ניפצו את הפיצול בין הקוגניציה לאפקט לשברירי נגזרות תיאורטיות שמציפות את השוק ואת ציבור המטפלות.
ההפרדה בין שני הענפים האלו לכדי שני דיסציפלינות שונות התרחשה במהלך המאות ובזיקה ישירה להתפתחויות טכנולוגיות. אני סבור שהפרדה זו הפכה ממוסדת בשנות ה-70 של המאה הקודמת והאיצה את קריסתו של השדה אל עבר אנומיה פסיכולוגית.
ארון בק והיינץ קוהוט ישמשו אותי כאן כייצוגים של נקודת השבר הזו בארה״ב. עם קריסת הסדר הישן בעקבות המהפכות החברתיות של סוף שנות השישים, המשבר הכלכלי ועליית טכנולוגיות חדשות, שנות השבעים מייצגות מצב דומה להיום. ירידת קרנה של הפסיכואנליזה בארה״ב הותירה את שדה הפסיכיאטריה בכאוס רעיוני בו התקוטטו זרמים שונים על הובלה ולרגע היה נדמה שלטיפול נפשי אין גבולות אתיים של משמעות. שני אנליטיקאים אלו, בק וקוהוט, זיהו באותו רגע את הריק המקצועי: בזמן שהפסיכותרפיה ניסחה עצמה מחדש, כל אחד מהם ״הימר״ על נגזרת מסוימת מתוך הפסיכואנליזה. בק, רופא אמריקאי שהתמחה בנוירולוגיה ופסיכיאטריה ולמד במכון פסיכואנליטי, טען עד סוף ימיו כי שיטתו הקוגניטיבית- נאמנה לחלוטין לפרויד ומהווה נגזרת ניאו-פרוידיאנית שלה. מנגד קוהוט, רופא אוסטרי שהתמחה בנוירולוגיה ופסיכיאטריה, פרע עצמו מפרויד וביסס תיאוריה על אמפתיה, מושג שפרויד נמנע ממנו וטען שהוא מופשט ונשי מידי. למרות זאת קוהוט הפך ל-״מר פסיכואנליזה״ בעוד בק הפך לאיום העיקרי עליה.
למעשה, אני רואה אותם כשני פסיכואנליטיקאים שקרעו את התיאוריה הפרוידיאנית לשני חצאיה, חציה הקוגניטיבי-מדעי-תכליתי וחציה הרגשי-פואטי-מופשט. הגירושין בין הצדדים היו מכוערים ובשנות השמונים ההתנצחויות ביניהם התנהלו בכל אזור בשדה בריאות הנפש, החל מהממשלתי וכלה באינטלקטואלי. ״מלחמות פרויד״ שהשתוללו בשנות השמונים בהן נעשה מאמץ מגובש על ידי אינטלקטואליים, רופאים, משפטנים וסופרים לאיין את התוקף המדעי של הפסיכואנליזה, הן ביטוי גולמי להיפרדות הרגש מהקוגניציה, להיפרדות המדע מן השירה בכל הנוגע להבנת הנפש האנושית. ייחודיותו של פרויד הייתה שבמשך כחצי מאה הוא הצליח לתחזק תיאוריה ופרקטיקה שצופנת בתוכה סתירה, וכך גם מבטאת את הסתירה האונטולוגית שקיימת באדם עצמו על פי התיאוריה. שני חלקים אלו הצליחו לשרוד בתוך הנישואין שפרויד כפה עליהם כל עוד התיאוריה לא אולצה בבדק בית.
אולם שנות השבעים אילצו את הפסיכואנליזה בבדק בית שכזה ולהחליט האם היא, מדע או שירה, מחשבה או רגש. הזוג החליט על פרידה ונעשתה החלטה בדממה על ויתור מורשתו של פרויד להכלת הסתירה וכינון תיאוריה חדשה שתהיה עקבית ואופטימית. החלטה זו קיבעה את הפיצול בהבנת האדם כשני ענפים דיסציפלינריים שונים שככל שצמחו, שכחו את מקורם המשותף.
ההחלטה על הפיצול לא התקבלה בריק והסיבה שהפסיכואנליזה לא הצליחה להחזיק את הסתירה בין המדעי לפואטי , מצויה בהקשר תרבותי, כלכלי וטכנולוגי.
השפעת התרבות - היעדר מבוגר אחראי
על מנת לכתוב על ההקשר בתוכו גירושין בין הרגש למחשבה בפסיכותרפיה התאפשרו בשנות ה-70, יש לעלות באוב צמד מושגים שהפרשנויות להם כה רבות עד כי הם רוקנו ממשמעות כלל. אלו הם כמובן ״פוסט מודרניזם״ ו-״ניאו-ליברליזם״ - מושגים שאני רואה בהם צמד חמד אינטלקטואלי, קריוס ובקטוס שהחלו לחפור מחילות בשיני הסמכות בסוף שנות השישים. דייויד הארווי (1989, 2007)( מצביע על הדומות בין המושגים על בסיס העברת האחריות והסמכות מן הכלל אל הפרט.
בקווים מאד כלליים, פוסט מודרניזם עמד בסימן ביטול סמכות אובייקטיבית משותפת. ״היזהרו מהנרטיב הגדול״ זעק ליוטאר (Lyotard, 1984)) וכל קבוצות המיעוט שהרימו את ראשם לאורך שנות השישים ענו לו ״בוקר טוב באמת״, שכן קבוצות המיעוט, נשים, שחורים, להטב״קים וילדים ידעו זאת כל העת. הנרטיב שבנו המומחים, שבמקרה היו גברים לבנים זקנים, לא התחשבו ברגשות אלו שהוגלו לשולי החברה אלא רק בצרכי החברה, כפי שהם ראו אותה כמובן. הפסיכואנליזה לאחר מלחמת העולם השנייה עשתה יד אחת עם ההגמוניה הלבנה והתיאוריה נבנתה כהצדקה לערכים הכל אמריקאיים המרכזיים של שנות השפע: אינדיבידואליות, שליטה עצמית והסתגלות למציאות1. בתמורה זכתה הפסיכואנליזה בכבוד, כח וכסף בתרבות האמריקאית ובכלל. אולם התפרקות הסמכות של אתיקת הבגרות (maturity ethics) בארה״ב שינתה גם את התיאוריה הפסיכואנליטית. דוגמא לאופן בו התהליך של פירוק הסמכות חדר לתוך החדר באמצעות תיאוריה ניתן לראות דרך משנתו של צ׳רלס ברנר (Brenner, 1974, 1980; Brenner & Compton, 1977). ברנר הוא שם שנשכח כיום, אך במהלך שנות השבעים והלאה שמו היה נרדף לפסיכואנליזה. הוא היה נשיא התאחדות הפסיכואנליזה האמריקאית, התחנך על ברכי פסיכולוגית האגו והיה בשר מבשרו של הממסד. לכן היה זה מפתיע כשברנר פירק בתחילת שנות השבעים את המודל המבני וקבע כי אינו מציאותי או יעיל טיפולית. טענתו הייתה כנגד ראייה מכניסטית פסאודו-אובייקטיבית של הנפש, ולכן לא ייתכנו מבנים קבועים ומופרדים בתוך הנפש. ביטולו של המודל המבני אפשר האחדה של הסובייקט מחד והעברת הפיצול הנפשי לאופק במקום לאנך מאידך. הפיצול האופקי ביטל למעשה את ההיררכיה בין ערכאות הנפש שהייתה טבועה בתיאוריה דרך הפיצול האנכי. תחת הציווי הפוסט מודרניסטי, הפסיכואנליזה אולצה לזנוח מבנים נפשיים ״ניוטוניים״ והתמרתם ״בחלקיקים קוואנטיים״ לא ודאיים, מטפורה ששימשה גם את קוהוט בהסבריו להתרחקותו מהמבניות הפרוידיאנית.
מכניקת הקוואנטים נתנה פתח לשימושה כמטפורה מדעית על מנת לאשש את האופן בו איננו יכולים להיות מדעיים בכל הנוגע לנפש האנושית וכיצד סמכות היא הבנייה חברתית ולא אובייקט אידאלי. במהלך שנות ה-50 וה-60 כאשר פסיכולוגית האגו הייתה שם נרדף לפסיכיאטריה בארה״ב, הקונפליקט המבני בין הסופר אגו לאגו הוצב במרכזן של הפרעות נפשיות. בין אם הסופר אגו ארכאי וסדיסטי ובין אם האגו חסר כוחות ומצומק, או שניהם, בעיותיו הנפשיות של האדם סבבו את חוסר היכולת להסתגל לחוקי החברה כפי שהם מופנמים. סמכות זו בתוך הפסיכואנליזה ומחוצה לה, גרמה לדוגמא לתיאוריה לראות נשים שאינן מסוגלות לעמוד בלחצים של עקרת בית בשנות ה-50, כחסרות כוחות אגו או בעלות סופר אגו סדיסטי שמונעים מהן להסתגל לתרבות השפע הנפלאה שארה״ב כוננה בפרבריה. עם המהפכות החברתיות של שנות השישים עלתה לפתע האפשרות שהבעיה היא לא בנשים אלא בסמכות שנתפסת כמציאות.
קוהוט שהכחיש את יהדותו ואת נטייתו המינית היה מודע לסמכות זו כשבנה את התיאוריה מבוססת רגש שלו. סטוזייר (C.B. Strozier, (2007, הביוגרף של קוהוט, מעלה השערה ידועה כי השאפתנות היתרה של קוהוט לכבוש את ראשות ה-APA נבעה מכך שדחו אותו בפעם הראשונה מהצטרפות למכון הפסיכואנליטי, ככל הנראה על רקע נטייתו המינית. על אף שלא כתב על כך, אין ספק כי בריחתו מהנאצים באוסטריה בשל היותו יהודי כמו גם דחייתו בשל היותו להטב״ק חידדו אצל קוהוט את הרצון ואולי אף את הצורך, להקים תיאוריה מתחרה לזו של פרויד
התפרקות הסמכות הפסיכואנליטית אפשרה לקוהוט לכונן סמכות אנליטית חדשה שתחליף את השוטר שמסתתר בשיפולי הסופר אגו. סמכות חדשה זו אינה סמכותית כלל לכאורה, ומתרכזת בהשבת האופטימיות לאדם ודרבונו להגשמה עצמיתכך, ההגשמה העצמית נחשבת לצורך ולאידיאל בתיאוריה הקוהוטיאנית ללא דגש על מגבלות המציאות. למעשה, כפי שחוקרים רבים דוגמת אליזבת׳ לונבק (Lunbeck, 2011, 2014) ופול ריקור (Ricoeur, 1986) טוענים, המציאות הפכה לזניחה במערכת הנפשית של קוהוט ואיבדה ממעמדה הסמכותי כמכפיפה את האדם לפעולתה העיוורת. בהיעדר סמכות אובייקטיבית ומבני קבע אמיתיים, הסמכות והמציאות היחידה שנגישה היא זו שנרקמת בין שני אנשים. קוהוט דמיין יחסים אלו בצורתם האידאית בה האם הופכת לאובייקט, או יותר נכון אובייקט זולת עצמי. המציאות כסמכות פינתה מקומה לסובייקטיביות כסמכות והפסיכואנליזה מצאה את דרכה להיוותר רלוונטית בתרבות הנרקיסיזם שפשתה בארה״ב החל משנות ה-70.
השפעה כלכלית - העצמי כמוצר
לחצים כלכליים עלולים לפרק זוגיות. עלית הכלכלה הניאו-ליברלית תרמה ללחצים שגרמו למתח העז בין הרגש למחשבה ושלחו את הצמד לבדיקה מחודשת.
שנות השבעים התאפיינו במשבר כלכלי חמור ולא מובן. המשבר איחד שני גורמים שעד אותו זמן נתפסו כמאזנים אחד את השני, האטה ואינפלציה שנתנו למשבר את שמו "stagflation״. כך גם התיאוריה הכלכלית הקיינסיאנית פתאום איבדה מאמינותה ונתנה פתח למילטון פרידמן לגייס פוליטיקאים לצבא הניאו-ליברליזם שבשיאו הקים לעצמו גנרלים רבי עצמה בדמות רייגן ותאצ׳ר. במסגרת האידיאל של צמצום התערבות ממשלתית בשוק, כל דולר שהוקצה למטרות חברתיות עבר בדיקה במסרקות ברזל. המחוקק החל לדרוש שקיפות, שיטתיות והוכחות אמפיריות טרם שחרור הכסף לציבור. גם חברות הביטוח אשר בידיהם הופקדה מערכת הבריאות האמריקאית תחת הסתלקותה של המדינה כסמכות, דרשו יכולת ניבוי והוכחת יעילות טרם העבירו את כספם של המבוטחים בחזרה למבוטחים הסובלים. וכמובן גם חברות התרופות שמחו מאחר ואופן מחקרם שמתבסס על RCT (Random Control Trials) התאים בדיוק לדרישות אלו של הכלכלה החדשה.
באותו זמן שדרישות רגולטוריות חדשות הוצבו לשדה בריאות הנפש, ארון בק החל להיות מתוסכל מהסמכותניות של השדה הפסיכואנליטי (Rosner, 2014). אולי בשל היותו אמריקאי, בק מעולם לא התנשא תרבותית או מדעית על דיסציפלינות שכנות. מתחילת עבודתו במכון ריגס2, בק היה חשוף לשיטות העבודה וההתבוננות של פסיכולוגים ועוס״ים בנוסף לפסיכיאטרים, אותן הוא אימץ בשמחה. בק עבד בשיתוף פעולה הדוק עם מגוון קולגות ותלמידים וכמעט ואין מאמר שבו בק הוא כותב יחיד. הוא האמין בפסיכואנליזה ורצה להוכיח את תקפותה באמצעיים אמפיריים ולהתאימה לשדה המשתנה. במחקרו הראשון הוא ניסה לתפעל מחקרית את המושג מזוכיזם ביחס לדיכאון כפי שמתבטא בחלומות של מטופלים (Rosner, 2018). מחשבתו הייתה פסיכואנליטית ביסודה, אך כאשר בנה סולם למדידת דיכאון מאחר ולא הייתה הגדרה פסיכואנליטית ברורה שניתן לתפעל, הוא נתקל בכתף קרה של הממסד הפסיכואנליטי שסירב לגבות את הכלי החדש שהמציא3. כמו קוהוט, גם בק נדחה על ידי המכון הפסיכואנליטי בו למד, וזאת לאחר שסיים את כל לימודיו בהצטיינות. התבטאותו לאחר דחייה זו מבטאת בצורה בהירה את עמדתו:
״ הגורם האישי...שהוציא אותי מכל המסגרת הפסיכואנליטית זה כל הרעיון שסמכות לא חייבת להילקח פשוטו כמשמעותו ונראה שהנתונים שלי סתרו את הסמכות... אבל לא הייתה סמכות יותר גדולה מאלו של האנליטיקאים בגלל שנדמה היה שהם יודעים הכל...״ (Rosner, 2014, p. 754).
ניתן לשער שקוהוט היה מסכים עם ניסוח זה, על אף שאולי מטעמים אחרים. אך בשונה מקוהוט, בק לא נלחם על מקומו אלא המשיך להקמת המתחרה של הפסיכואנליזה. הכסף הניאו-ליברלי סייע רבות ברצונו של בק להקים פסיכותרפיה פלורליסטית, שקופה ונתמכת על ידי ראיות אמפיריות. דרך עידודו של חברו הטוב קלרמן, שהיה גם ראש חטיבת המחקר ב-NIMH )ארגון בריאות הנפש האמריקאי) שמשמעותה תקצוב למחקרים, בק ייסד שיטת טיפול שנחקרת כמו תרופה ולכן גם נרשמת כמרשם רפואי. הראיות האמפיריות שהוכיחו יעילות של טיפול מובנה וקצר טווח, הפך את הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי למושך מאד בעיני הממשל, חברות הביטוח ואף איגודים של משפחות המתמודדים. זאת מאחר ובק מיקם את ההפרעה הפסיכולוגית כמחלה ולא כבעיה באישיות והבטיח ריפוי ולא רק חוסר אושר רגיל. רכיב מרכזי בהפיכת האנליזה של הקוגניציה ליקירת הממסד הייתה היכולת החדשה לתפעל את הקוגניציה כתפקוד בר כימות. למעשה היה זה החיבור בין הקוגניציה לאלגברה שהפך אותה, גם היום, למפתה מאד בעיני ממסד שדורש ניטור תמידי. הקפיצה הטכנולוגית בשנות ה-70 חברה לכאוס בשדה הטיפולי על מנת לעגן את המחשבה במספרים. זהו אופן נוסף שדרכו התגבר הפיצול בשדה הטיפולי.
אלגוריתמים ושירה
הטכנולוגיה היא הגורם השלישי לאחר התרבות והכלכלה שפיצלה את השדה ולאחר מכן דחפה לריסוקו לשברירים. ככל הנראה זהו הגורם הרלוונטי ביותר לימינו ולדיון איתו התחלנו מאמר זה.
ב-1971 אינטל ייצרה את המיקרו פרוססור הראשון, המצאה שרק בראי הזמן ניתן לאמוד את השלכותיה הבלתי יאומנו. פיתוח שבב זעיר החל את מהפכת המחשוב האישי שהיום אנו סופגים את השלכותיה. התפתחות המחשב האישי ומהפכת המידע—אינטרנט--בינה מלאכותית, השפיעה על שדה טיפול הנפש בדרכים עקלקלות אך מכריעות. התמקדותו של בק בקוגניציה, היא שלב נוסף בגנאלוגיה מרתקת של הרעיון שיצר את אנלוגיית מחשב-מח שהשפיעה על שדה הטיפול הנפשי וככל הנראה השפעתה רק תגדל בעתיד הקרוב. ציבור המטפלים, מטעמים מובנים, לא נחשף להיסטוריה של רעיון זה אך מידת שיבושו (disruption) את השדה מצדיקה לסקור בקצרה מאד את מסעו המרתק עד לקביעה הכמעט ברורה מאליה היום שהנפש שוכנת במח והמח הוא כמו מחשב וההפך.
אחד ממקורות הקשר מגיע ממקום לא צפוי, ואירוני ביחס לשאלת הפתיחה בנוגע לפסיכו-אסטרולוגיה. ספר התמורות (I ching) שנכתב לפני כ-3000 שנים בסין התבסס ככל הנראה על שיטה לניבוי הצלחת ציד. המסורת מספרת כי טרם הציד, אותם ציידים סינים פרה היסטוריים השליכו למדורה שריון של צב, והחזיקו באמונה הבאה: אם השריון יתבקע בקו אחד רציף, הציד יהיה מוצלח. אם השיריון יתבקע באופן לא רציף, מסע הציד ייכשל. טרם נצלול לפרטים, המחשבה שזהו אחד המקורות לצ׳אט ג׳יפיטי לדוגמא, מספיקה כדי להסעיר את הדעת.
טכניקה זו לניבוי, הפכה לאלמנטים הבסיסיים שמרכיבים את ספר התמורות הסיני (I ching). ספר זה התגלגל במאה ה-18 לידיו של הפילוסוף לייבניץ, שחיפש שפה אוניברסלית. כאשר נתקל בספר התמורות כחלק מהתעניינותו הכוללת בתרבויות העולם, הוא ראה בשיטת החיזוי בספר כאישוש למערכת שהוא עצמו פיתח. במאה ה-19 אדוארד בול פיתח את האלגברה הבוליאנית על בסיס המערכת של לייבניץ והשריש את המערכת הבינארית כייצוג אפשרי של תופעות בעולם. בתחילת המאה ה-20, הפילוסופים ברטרנד ראסל ואלפרד ווייטהד סיימו את פרוייקט הענק שלהם ״Principia Mathematica״. בספר, הם הראו שכל מערכת מתמטית ניתנת לצמצום למערכת ייצוגים לוגית וכל מערכת ייצוגים לוגית ניתנת לצמצום לאלגברה בוליאנית וכך צירפו ושכללו את המערכות של לייבניץ ובול (Crowther-Heyck, 1999). כעשרים שנים לאחר מכן ב-1936, אלן טיורינג התבסס בין היתר על ראסל ווייטהד כאשר שיער מכונה שיכולה לבצע כל חישוב או פעולה שיכולה להיות מתוארת באופן ממצה וחד משמעי. שנתיים לאחר מכן, מהנדס אמריקאי ב-MIT בשם קלוד שנון תכנן מכונה כזו הלכה למעשה, כאשר את מפסקיה החשמליים תכנן בהשראת האלגברה הבוליאנית. כחמש שנים לאחר מכן, באותן מעבדות MIT, נעשתה ההקבלה בין הנוירונים במח לפעולתה של מכונת טיורינג שתכנן שנון וכך נולדה האנלוגיה בין המח למחשב (Notterman, 2000). אנלוגיה זו קשרה את תפיסת מדעי המחשב עם תפיסת המח בהשראה והפריה הדדית, מנסחות בין שתיהן אנושיות חדשה. אנחנו, כבני אדם, הם מי שאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו, והחל מתקופה זו, במידה רבה, החלנו לראות את עצמנו כאלגוריתם נוירולוגי מורכב יותר, בה בעת שבנינו מכונה חושבת על פי אותו נרטיב נוירולוגי. בימים אלה ממש ישנו עיסוק גלובלי בשאלת יחסי הכוחות והדמיון והשוני בין האלגוריתם הנוירולוגי (מוח האדם) לבין המכונה החושבת (המחשב).
תפיסה זו הדהדה בקרב הוגים נוספים ששילבו בין המופשט לביולוגי ובמעבדות MIT נכחו שני אנשים נוספים שבדרכם שינו את החשיבה על פסיכולוגיה וטיפול נפשי. נעם חומסקי בנה מודל שפה שהתייחס למח במונחים של חומרה ותוכנה (Chomsky, 1957)4: לפיו, מבניות המח משפיעה על גבולות התפתחות השפה אך כל מה שבתוך גבולות אלו ניתן לשינוי והתאמה. אלו שרצו להבין את הנפש החלו לפנות למדעי המחשב כדרך להבנת פעולת החומרה שמייצרת את התוכנה, ואלו שרצו לפרוץ דרך במדעי המחשב החלו ללמוד מדעי המח.
תפיסה זו של כימות שפשטה במדעי החברה של שנות ה-60 וחלחלה להבנה פסיכולוגית, מצאה אחיזה בניסיונות הפשרה בין פסיכואנליזה לביהביוריזם, שתי השיטות העיקריות בבריאות הנפש האמריקאית באותן שנים. ג׳ורג׳ מילר (Crowther-Heyck, 1999), ביהביוריסט מתוסכל, יצא כנגד ״הקופסא השחורה״ שהביהביוריסטים הציבו באמצע הדרך בין קליטת הגירוי להפעלת ההתנהגות. כאשר עבד ב- MIT נחשף מילר לעבודתו של חומסקי ולהלך הרוח במסדרונות המוסד שהקבילו בין המח לנפש ובין שניהם למערכת בינארית והגה פרויקט שנקרא ״התוכנית״. מטרת ״התוכנית״ הייתה לתפעל באופן לוגי את התהום בין גוף ונפש אותה הוא המשיל ״לתוכנה שמנחה את המחשב האלקטרוני״. בחזונו ראה מילר כל אדם כמדען שיכול לקבוע מהי מציאות על ידי ניסוי אמפירי וכך הפך את השיטה המדעית לאידאה על פיה יש לנהל את החיים הטובים. גישה זו תאמה את רוח המלחמה הקרה שבין היתר קידמה את העמדה האמריקאית שמחברת דמוקרטיה, חירות ומדע כסממנים של המערב הליברלי כנגד הקומוניזם הסובייטי.
מילר ראה את הנפש כמערכת עיבוד מידע בה ״התוכנה״ מייצרת הקשרים בין חלקי מידע ולרוב עושה זאת עם הטיות, בין אם ביולוגיות או אידיוסינקרטיות. להטיות אלו ניתן לתת ערכים של אמת ושקר ביחס למציאות. הכללה, הטיה שלילית, ומחשבות מאגיות ניתנות להפרכה על ידי ניסוי אמפירי ולכן ניתן לקבוע כי הינם שקריים. כך או אחרת, כמו כל בקרת איכות, מציאת ההקשרים הלא תואמים ותיקונם תשפיע על קליטת המידע ועיבודו וכך גם תרפא את המערכת. מילר בתורו היווה השפעה גדולה על בק שהחל למפות מחשבות דיכאוניות כבעיית הקשר והטיות. כך לדוגמא בפאנל שנערך ב-2005 בהשתתפות הדלאי לאמה ובק, האחרון נתן דוגמא לטיפול במדען נודע שעל אף מועמדותו, לא זכה בפרס נובל5. בק הראה שעל ידי הדגמה של תיאור הרגש באחוזים המטופל נרפא מהדיכאון. ״כמה חשוב לך הפרס?״ בק שאל את המדען והלה ענה ״100%״. בק לאט לאט הראה לו כי מירב התעניינותו נתונה לאשתו וילדיו ולכן לא יכול להיות שהנובל מעניין אותו ב-100%. גם כאשר המדען העלה בדמעות אסוציאציה מילדות בה אביו הזניח אותו למען עבודתו והשיג תובנה בפגישה שהוא עושה את אותו הדבר לילדיו, זה לא היווה חשיבות יתרה לנושא. בק הסיט את התובנה הצידה על מנת להראות למדען שחשיבתו מכלילה ולא מציאותית. כאשר המדען הבין זאת הוא נרפא. למשמע הסיפור, הדלאי לאמה צחק ואמר לבק ״כל מה שעשית פה זו מדיטציה אנליטית...״, ״שאתם בטח עושים אותה כבר אלפי שנים..״ החרה אחריו בק. הרעות בין בק לדלאי לאמה, כפי שבאה לידי ביטוי על הבמה, מבטאת את הרעות בין בודהיזם ובייחוד מיינדפולנס ופסיכותרפיה קוגניטיבית שהחלה גם היא להתפתח בשנות ה-70 בארה״ב, וגם היא קשורה ל- MIT דרך ביולוג בוגר המוסד בשם ג׳ון קבט זין.
הנרטיב בו הנפש היא המח והמח הוא מערכת בינארית, אומץ בחום על ידי מערכות שונות והתפשט במהירות לאירופה ולשאר העולם בתור שיטה מרכזית להבנת הנפש. כל אלו תרמו לביסוס הפסיכיאטריה הביולוגית בשנות השמונים כפי שה-DSM III מייצג ולהכרזה על שנות ה-90 כ-״עשור המח״ על ידי ממשל בוש, דבר שכלל גם הזרמת כספים רבים למחקרי דימות.
במקביל, וככל שהקוגניציה ומדעי המחשב התאהבו אחת בשנייה, הפסיכואנליזה שנותרה עם הרגש החלה להרחיב את גבולותיה כמו גרוש טרי שמתנסה בעולם הדייטים. הפסיכואנליזה שהפכה לילד הלא מקובל של השכבה מצאה את מקומה בתרבות הנגד של שנות השישים. כפי שחוקר הפסיכואנליזה אלי זריצקי (Zaretsky, 2008) מדגים, תחלופת האנליטיקאים בארה״ב ממהגרים אירופאיים לאנשי שמאל אמריקאיים, דחפה את הפסיכואנליזה להתמקדות באינדיבידואל הרגשי שנרמס על ידי המערכת חסרת הרגישות. המבט על הנפש כנבנית אך ורק בקונטקסט של הדיאדה אם-תינוק העניק מרכזיות לאופן בו האדם מרגיש על פני האופן בו הוא אמור להרגיש. בד בבד עם עליית הנפש הכמותית, שנות השבעים מסמנות, בעיניי, את עליית הנפש המרגישה וביתר דיוק את ביסוס האמונה שסיפוק ומימוש עצמי הם הם החומר ממנו עשויים החיים הטובים. קוהוט הבין זאת באופן אינטואיטיבי ויצר את האובייקט זולת עצמי כדרך להרגשה טובה עם עצמך בעזרת סביבה שאינה מציבה גבולות לרצון לתיקוף עצמי. קוהוט גם יישם זאת באופן אישי כאשר, בשונה מאד מבק, עשה שימוש כמעט אובייקטלי באנשים סביבו על מנת להגיע לגבהים המקצועיים אליהם שאף (Gedo, 2002; C. Strozier, 1999; C. B. Strozier, 2001; Terman, 2010). כך גם הדגים כיצד הרצון בתיקוף לא היה נחלתם הבלעדית של המטופלים והמטופלות אלא גם של המטפלים והמטפלות.
בתחילת שנות ה-80 יצאו בארה״ב שני ספרים שאני רואה אותם כמהווים את מסמכי הגירושין הרשמיים בין הרגש למחשבה. ב-1980 יצא לאור ה-DSM III שהיווה את המסמר האחרון בארון הקבורה הפסיכואנליטי. אך במקביל ליציאת התנ״ך של הפסיכיאטרים לאור, הספר ״יחסי אובייקט בפסיכואנליזה״ מאת מיטשל וגרינברג יצא לאור ב-1983 והיווה את המסמר האחרון בארון הקבורה של הפסיכואנליזה האורתודוכסית. אחת הלקונות בספרות הפסיכואנליטית היא היעדר מאמרים שמחברים בין שתי התהליכים על אף שהם אחוזים ביחסים דיאלקטיים. ללא פסיכיאטריה ביולוגית ופסיכולוגיה קוגניטיבית, סביר שהפסיכואנליזה לא הייתה מוצאת את מקומה כטיפול נפשי פואטי.
״יחסי אובייקט בפסיכואנליזה״ גילם, בעיניי, את כיבוש ההיסטוריה על ידי המנצחים בזירה הפסיכואנליטית בניו יורק. אנליטיקאים אמריקאיים אלו ביססו מודוס חדש של טיפול אשר החל להיקרא ״פסיכולוגיה של שני אנשים״, זאת כנגד עמדת המסך הריק ששאבה את כוחה מסמכות בטוחה בעצמה ובלתי מתפשרת. לעומת חומות האפיסטמולוגיה הפסיכואנליטית הישנה קמה אפיסטמולוגיה חדשה, לפיה הדבר היחיד שאני באמת יכול לדעת הוא עצמי וכיצד עצמי מרגיש. קנה המידה על פיו מדדו את הסובייקט היה בעיקר בהקשר המצוקה הרגשית שלו, לא ביחס לדרישות החברתיות ממנו. פסיכופתולוגיה במובנה הדיסציפלינרי הכולל אטיולוגיה, סימפטומים ופרוגנוזה נעשתה שולית בחדר הטיפולים ובתיאוריה, לפחות בגישות שהחלו להיות רווחות באותה תקופה. עיקרון המסך הריק שהנחיל פרויד הוחלף בג׳ודי דייויס (Davies, 1994) ובאוון רניק (Renik, 1996) אשר טענו לחיוניות הנכחת הסובייקטיביות של המטפל כולל רגשותיו כלפי המטופל. המלאכה הפסיכואנליטית הפכה לאומנות הפסיכואנליזה והאנליטיקאים החדשים הגיעו מעולמות אלו יותר מאשר עולמות הרפואה והאקדמיה. כתיבתם הפרוזאית של אוגדן, בולאס ואייגן אינם רק אריזה רטורית אסטטית כי אם חלק מהותי ומשלים למשנתם ״האנושית, אנושית מידי״. בראייתי, מתוך הרצון להרחיק עצמם מסמכותניות, הפסיכואנליזה וכל נגזרות הפסיכותרפיות ממנה, ויתרו על סמכותם. ״אני לא יודע יותר טוב מהמטופל״ הפך להיות הסימן לאנושיות והדדיות שמפרידה את הטיפול הנפשי מזה הפיזי והפרוצדוראלי. אך היעדר סמכות שמנסחת מה אמת ומה שקר, הפך את האשליה לכלי לגיטימי לריפוי ואת הפסיכותרפיה לשדה שתנאי הכניסה אליו השתנו מן היסוד. בעיניי, כתביו של אייגן המערבים כתבים פסיכואנליטיים, הבנה בודהיסטית ודיונים על אמונה ופרקטיקות מיסטיות, הם מבשרי אפשרות ההטמעה של אסטרולוגיה ככלי לגיטימי בתוך העשייה הפסיכותרפית6.
ככל שספר התמורות הסיני הפך בידי המערב לאלגוריתם של בינה מלאכותית פסיכותרפית, כך שאיפתו של פרויד למסד בסופו של דבר את הפסיכואנליזה על יסודות ביולוגיים כפי שנוסחו בחיבור ״המתווה לפסיכולוגיה מדעית עבור נוירולוגים״, לא הושגה לבסוף – האמריקאים, בראייתי, ביטלו את המדע ככלי לסינון אפיסטמולוגי, כדרך לקבוע מה תקף כידע ומה הוא רק דמיון. ושניהם יחדיו מקדשים את האדם ויכולותיו הבלתי נדלות להשתנות ולהתפתח, אם בעזרת מיקור חוץ קוגניטיבי או בעזרת סגידה פטישיסטית לרגשותיו ויכולות הדמיון שלו. צמצום הזמן והמרחב על ידי טכנולוגיה, מייצר אשליה של ילדות מתמשכת בה מוסרת האחריות מן האדם הבוגר על החלטותיו והשלכותיהן. כך לדוגמא, העובדה הידועה כבר עתה שהרשתות החברתיות מאפשרות הקצנה בשפה ובדעות מסתמכות על המרחב הוירטואלי כמיכל פטור מעונש על תוקפנות. אפשר להגיד כי ההחזקה הטכנולוגית מייצרת מרחב פוטנציאלי שמאפשרת למבוגרים התענגות נרקיסיסטית בהסוואה של משחק. הטכנולוגיה המצויה בשורש כל פורמולציה אלגוריתמית של המחשבה, והפסיכואנליזה המצויה בשורש כל שיטות הפסיכותרפיה הדינמיות, מתאהבות כעת מחדש על בסיס האדרת רצונותיו של האדם להיעדר גבולות. התענגות נרקיסיסטית זו הפכה להיות הדבר החשוב ביותר בראייה של בריאות נפשית במאה ה-21. כך, הדבר הבריא פסיכולוגית הוא דווקא להעלות את השאלה על פסיכו-אסטרולוגיה כדחף אישי מבלי להתחשב בהשפעות השאלה על המציאות מעבר לרשתות החברתיות. והמרחב הפוטנציאלי-טכנולוגי, על תקן אם טובה באופן מוחלט, יחזיק את זה ויתמודד עם ההשלכות.
ההשלכות?
משאת נפשו של פרויד הייתה להיחשב כחוליה נוספת בשרשרת היוקרתית של מחריבי הפנטזיה הנרקיסיסטית של בני האדם בדבר מרכזיותם ביקום. קופרניקוס הראה את שוליות האדם ביקום, דרווין את שוליות האדם בכוכב הלכת ופרויד רצה לבסס את שוליות האדם בתוך עצמו. בראייה זו הסמכות הסופית תמיד נתונה למציאות, החיצונית או הפנימית, ופעולתה אינה יכולה להיות מפוענחת באופן ממצה ולכן גם לא תכפיף עצמה לגמרי למניפולציות אנושיות. הסטינג הפסיכואנליטי בא לייצג את הסמכות הקשיחה והחד משמעית של המציאות. סוף, אובדן ואבל הם חלק ממציאות זו והסצנה האנליטית באה לגרום לסובייקט להשלים עם מגבלותיו גם בעולמו הפנימי. ההבנה של מציאות זו דרך תהליך אנליטי ושפתי מקדמת את קבלת חוסר השליטה בעצמנו, את היות כולנו נתונים בסד נסיבות חיינו וצרכינו הביולוגיים. האנליטיקאים הצרפתיים טורוק ואברהם (Abraham, 1994) ניסחו יפה את הפצעת הסובייקטיביות מתוך עליונות המציאות על הרצון כאשר כתבו ״כי ברגע שהפה מתרוקן מחלב הוא מתמלא במילים״. אולם מה קורה אם החלב זמין תמיד והפה לא מתרוקן? מה קורה כאשר האדם מתחיל להאמין שקיימת אפשרות טכנולוגית ופסיכולוגית להימנע מסוף, אבדן ואבל?
על אף הפיצול שהתרחש בין הקוגניציה לרגש בו הראשון הפך למתמטי והשני לשירה, יש בשניהם ליבה זהה, ביטול ההבנה שנכחה מאז ימי גלגמש, לפיה המילה האחרונה תמיד שייכת למציאות.
כפי שהצגתי במאמר, שנות השבעים גילמו את מעבר הסמכות מן המילה אל המספר ואת המעבר מתפיסת מציאות קשיחה למציאות נזילה. הטכנולוגיה והנרקיסיזם קשורים יחדיו בדיאלקטיקה שמשכנעת את האדם עם כל עשור חולף שהמציאות היא מה שהוא מתכנת שהיא תהיה, בין אם על ידי פייתון או על ידי nlp. המיסטיציזם של הציידים הסינים הפרה היסטוריים חברה ללוגיקה המערבית של המהפכה המדעית על מנת לייצר מערכת שאינה מנבאת את העתיד כי אם יוצרת אותו, מתוך תחושת ביטחון בידיעה אבסולוטית. וכפי שמעבדות MIT בשנות השבעים היו קשורות למעבדות הפסיכולוגיה, כך גם היום אנו עומדים בפני קפיצה טכנולוגית שתחבור לשינויים בשדה הפסיכותרפיה.
בהנחה שתהליכים אלו שהחלו להאיץ בשנות השבעים ימשיכו בשעטתם קדימה, אין ספק כי מהפכת ה-AI תחריף אותם. סביר להניח שהחיבור בין טיפול מובנה ובינה מלאכותית יחליף בנקודה מסוימת, ברובו או לגמרי, את המטפל הפרוצדוראלי. מגמה זו תגבר כפי שהבהלה לזהב על ידי חברות הזנק העוסקות בתחום מנבאת. באותה מידה סביר להניח, וכעמדת נגד, שמטפלים דינמיים יגלשו עוד יותר למחוזות השירה והרגש, מקדשים את האנושיות כבלתי ניתנת לצמצום, זועקים כי לימוד תורה הוא עדיין בעל ערך בזמן שהלהבות מלחכות את שולי הגלימה הדינמית.
במצב כזה, האנומיה הפסיכותרפית תנבע מחוסר ההסכמה על הסובייקטיביות המטופלת ותוצאותיה יהיו התכנסות ושמרנות. עולה חשש שכצורך להתבדל ולשמור על זכות קיום, הטיפול האנושי יהפוך לסיסמא שמקדשת כל מה שגורם לאדם להרגיש טוב. במצב זה המשותף יהיה, שוב, ששני הצדדים לא יהגו את המילה ״לא״. משפטים כמו ״פשוט לא״, ״זה לא נכון״, ״את זה אי אפשר לעשות״, ״ עולם ללא זבובים אינו אפשרי״ - כל אלו עלולים להיחשב לשמרנות שמצמצמת את הסובייקט לאובייקט, בו בזמן שהיא מתעלמת מהמציאות בה הסובייקט הוא אכן אובייקט.
בעיניי, בעידן הפוסט אמת בו אנו שוכנים, נקיטת עמדה אתית כזו היא מסוכנת על גבול המופקרת. כאשר אסטרולוגיה יכולה להיות פסיכולוגיה, אז אכן יש אלימות גם בימין וגם בשמאל, אכן בריאתנות שווה במשקלה לאבולוציה. אולי אפילו אסטרולוגיה, שמבוססת על תפיסה גיאוצנטרית, אכן משקפת מציאות, כך שגם החולייה הראשונה בשרשרת השוליות, קופרניקוס, הוא רק הצעת הגשה ולא אמת קשיחה.
הטיעון של הדינמיים כנגד טיפולים קוגניטיביים מובנים וקצרי מועד היה תמיד של עומק ואנושיות. הם דואגים לסימפטומים בעוד אנחנו דואגים לאדם. עד עתה טיעון זה היה קלוש שכן בסופו של דבר פסיכותרפיה, מובנית או נזילה, כוונה להקלה על מצוקה נפשית, ואת זאת הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי מבצע ביעילות מרשימה ומוכחת. אולם כעת יש הזדמנות לכונן חוזה חדש עם הפסיכולוגים הדינמיים כשומרי הסף של האנושיות. אלו שיתעקשו על פגישות במרחב פיזי, שיתייחסו לכאב כחלק בלתי נפרד מהחיים, שיחזיקו את העובדה שהאנושיות מתנסחת על ידי מה שאינו אפשרי יותר ממה שאפשרי. אבל לשם כך יש להתחיל בלהגיד לפעמים למטופלים, לקולגות וגם לעצמנו - ״לא. זה לא נכון ולא מציאותי״.
הערות
- אחת הבעיות העמוקות שהתגלעו במודל המבני הוא שבהחלפת עקרון המציאות עם הסופר אגו, נורמות חברתיות קיבלו כניסה לתוך הנפש פנימה ונחשבו כמציאות אובייקטיבית. דבר שהקל על פסיכולוגית האגו להתייחס לחוקים חברתיים כאילו היו מציאות אובייקטיבית ולכן גם הדרישה היא להסתגל אליהם ולא לשנותם.
- מכון ריגס הוא עוד פרט מרתק ונשכח בהיסטוריה הפסיכואנליטית. המכון שקיבץ אנשים כגון דייוויד רפפורט, אריק אריקסון ורוי שייפר הציב מראה מאתגרת לממסד הפסיכואנליטי כאשר דחף לשיטתיות ואמפיריות בעשייה הפסיכואנליטית. להרחבה: (Miller, 1962).
- כמעט מיותר לציין שהכלי הוא beck depression inventory שעדיין נמצא בשימוש רחב.
- עם זאת יש לציין שמחשבתו של חומסקי השתנתה עם השנים והוא חדל לראות את האנלוגיה מח-מחשב כתקפה.
- https://www.youtube.com/watch?v=beYldvfwvEw&t=4741s&ab_channel=GabrielTalask
- מלבד מאמרים וספרים העוסקים במיסטיקה באופן ברור (כמו ספרו על מיסטיקה ופסיכואנליזה), לצד כתבים ששואבים בכבדות מבודהיזם ותורות מזרחיות (כשל מאמרו ״עולם ללא חרקים״), אייגן עושה שימוש במטפורות כישויות כמעט אונטולוגיות. הגדרות פואטיות כמו, ״תחושת מוות״, ״רעלנים״ אשר נכנסים למערכת וחוברים ל-״כוחות שחור בקרבנו״, משמשות את אייגן ״לשיר״ את הנפש יותר מאשר לבצע בה אנליזה.
מקורות
Abraham, N. (1994). The shell and the kernel : renewals of psychoanalysis (M. Torok & N. T. (Nicholas T. Rand, Eds.) [Book]. University of Chicago Press.
Bibring, E. (1953). The mechanism of depression. In Affective disorders: psychoanalytic contributions to their study.
Brenner, C. (1974). Depression, anxiety and affect theory. International Journal of Psycho-Analysis, 55(1).
Brenner, C. (1980). Metapsychology and Psychoanalytic Theory [Article]. The Psychoanalytic Quarterly, 49(2), 189–214. https://doi.org/10.1080...980.11926912
Brenner, C., & Compton, A. (1977). Psychic Change in Psychoanalysis. In J. Amer. Psychoanal. Assn (Issue 25).
Chomsky, N. (1957). Syntactic structures [Book]. Mouton.
Crowther-Heyck, H. (1999). George A. Miller, Language, and the Computer Metaphor of Mind. History of Psychology, 2(1). https://doi.org/10.1037/1093-4510.2.1.37
Davies, J. M. (1994). Love in the Afternoon: A Relational Reconsideration of Desire And Dread in the Countertransference. Psychoanalytic Dialogues, 4(2). https://doi.org/10.1080...889409539011
Gedo, J. E. (2002). Heinz Kohut: The Making of a Psychoanalyst [Article]. American Imago, 59(1), 91–102. https://doi.org/10.1353/aim.2002.0002
Harvey, D. (1989). The condition of postmodernity: An enquiry into the origins of social change. Oxford: Basil Blackwell.Park.San Francisco Chronicle August, 7.
Harvey, D. (2007). A brief history of neoliberalism [Book]. Oxford University Press.
Kernberg, O. F. (2013). Edith Jacobson and Otto Kernberg: Thirty years later. Contemporary Psychoanalysis, 49(1), 73–81. https://doi.org/10.1080...013.10746533
Lunbeck, E. (2011). Empathy as a Psychoanalytic Mode of Observation: Between Sentiment and Science. In L. Daston (Ed.), Histories of Scientific Observation (pp. 255–276). university of chicago press. http://ebookcentral.pro...docID=655797.
Lunbeck, E. (2014). The Americanization of narcissism [Book]. Harvard University Press.
Lyotard, J.-F. (1984). The Postmodern Condition: A Report on Knowledge (Theory & History of Literature). In Trans Geoff Bennington and Brian Massumi Minneapolis University of Minneapolis Press.
Miller, J. A. P. (1962). The Riggs Story. Psychosomatic Medicine, 24(3). https://doi.org/10.1097...205000-00021
Notterman, J. M. (2000). Note on Reductionism in Cognitive Psychology: Reification of Cognitive Processes into Mind, Mind-Brain Equivalence, and Brain-Computer Analogy 1. https://doi.org/https:/...037/h0091205
Renik, O. (1996). The analyst’s self-discovery. Psychoanalytic Inquiry, 16(3). https://doi.org/10.1080...699609534090
Ricoeur, P. (1986). Psychoanalytic Inquiry (Vol. 6, Issue 3).
Rosner, R. I. (2014). The “Splendid Isolation” of Aaron T. Beck. Isis, 105(4), 734–758. https://doi.org/10.1086/679421
Rosner, R. I. (2018). Manualizing psychotherapy: Aaron T. Beck and the origins of Cognitive Therapy of Depression. European Journal of Psychotherapy and Counselling, 20(1). https://doi.org/10.1080...2017.1421984
Strozier, C. (1999). Heinz Kohut And “The Two Analyses Of Mr. Z”: The Use (And Abuse?) Of Case Material In Psychoanalysis. In Psychoanal. Rev (Issue 86).
Strozier, C. B. (2001). Heinz Kohut : the making of a psychoanalyst (1st ed..) [Book]. Farrar, Straus and Giroux.
Strozier, C. B. (2007). Heinz Kohut and the Meanings of Identity. Contemporary Psychoanalysis, 43(3), 399–410. https://doi.org/10.1080...007.10745917
Terman, D. M. (2010). Heinz Kohut as I knew him. International Journal of Psychoanalytic Self Psychology, 5(1), 96–102. https://doi.org/10.1080...020903384393
Zaretsky, E. (2008). Narcissism, Personal Life and Identity: The Place of the 1960s in the History of Psychoanalysis. Psychoanalysis, Culture & Society, 13(1), 94–104. https://doi.org/10.1057....pcs.2100151
