הלה יהלום
ההד הנשכח
התבוננות פסיכואנליטית בתופעת ההורות הנרקסיסטית ובהשלכותיה
כרמל
את סיפורו של נרקיסוס מכירים כולם כסיפור על העלם יפה התואר שהתאהב בבבואתו עד שמת מאהבה ריקה זו והפך לפרח המוכר. על אף שהסיפור נקרא "נַרְקִיסּוּס וְאֶכּו", סיפורה של אכּו (הד) לא זכה להכרה דומה ונדמה שנשכח.
ההד הנשכח מטיל זרקור על תופעה מתעתעת, שרק לאחרונה החלה לקבל הכרה כ"התעללות נרקיסיסטית" – חווייתו וגורלו של האובייקט של הנרקיסיסט. מהותה של התעללות זו היא תפיסה פרוורטית של המרחב הנפשי של האחר על ידי הנרקיסיסט. המחברת גורסת שכאשר הפגיעה מתרחשת בילדוּת, עלול להיווצר אצל הנפגע דפוס התנהגותי־אישיותי המהווה תמונת־מראה של הנרקיסיזם הראוי להכרה בפני עצמו. תוך סקירת תאוריות פסיכואנליטיות מגוונות, מובאת הסתכלות חדשה על הנרקיסיזם כהפרעה שביטויה ההרסני ביותר הוא ביחסים הבין אישיים, כשלרוב שני הצדדים לקשר עיוורים לתופעה. אותו עיוורון נוכח גם בחדר הטיפולים ומשפיע על מהלכם. הספר מביא דוגמאות מהקליניקה ומסיפורי חייהם של מר Z (קוהוט), פרנץ קפקא ומריה קאלאס. אנשי בריאות הנפש ימצאו בספר נקודת מבט קלינית חדשה וחיבור בין הפסיכואנליזה למושגים שהולכים ומנכיחים עצמם בעולם הנפגעים כמו "גזלייטינג". אלו הלכודים ביחסים פוגעניים עשויים למצוא בספר חוויה פוקחת עיניים ואת תחילתו של השביל להחלמה.
ד"ר הִלה יהלום היא פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית באוריינטציה פסיכואנליטית, מנהלת מחלקה פסיכיאטרית במרכז לבריאות הנפש שער מנשה בעבר וכיום בעלת קליניקה פרטית וחברת צוות במכון טריאסט שריג לפסיכותרפיה. כיום קנדידטית במכון הישראלי לפסיכואנליזה.
לפניכם פרק המבוא מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
אַךְ בִּרְאוֹתָהּ אֶת פָּנָיו – לַמְרוֹת כַּעֲסָהּ נְטָרַתּוּ,
זָע לְבָבָהּ בְּקִרְבָּהּ. וּבִקְרֹא הַמִּסְכֵּן: 'אַלְלַי לִי!'
הִיא כְדַרְכׇּהּ מִנִּי אָז תַּעֲנֶה אַחֲרָיו: 'אַלְלַי לִי!'
אוֹ כַאֲשֶׁר יְתוֹפֵף בִּזְרוֹעוֹ לְאוֹת צַעַר וָאֵבֶל
הֵד מַכּוֹתָיו תַּחֲזִיר אֶל אָזְנָיו מֵרָחוֹק מִדֵּי פַעַם.
אֶל הַגַּלִּים, כְּדַרְכּוֹ, אַחֲרוֹן הֲגִיגָיו הוּא מַשְׁמִיעַ:
'הוֹי, אֲהוּבִי, אֲהַבְתִּיךָ לְשָׁוְא!' הַמָּקוֹם הֶחֱזִיר לוֹ
אֶת אֲמָּרֵיהוּ – 'שָׁלוֹם!..' 'שָׁלוֹם' – מְצַעֶקֶת גַּם אֱכוֹ
אובידיוס, נרקיסוס ואכו, בתוך: מטמורפוזות, מוסד ביאליק, 1965
את סיפורו של נרקיסוס מכירים כולם כסיפור על העלם יפה התואר שהתאהב בבבואתו שלו עד שמת מאהבה ריקה זו ונהפך לפרח המוכר. על אף שהמיתוס נקרא 'נרקיסוּס וְאֱכוֹ', לא זכה סיפורה של אכו להכרה דומה ולעיתים נדמה שנשכח קיומה.
את הסיפור 'נרקיסוס ואכו' כתב המשורר הרומי פובליוס אובידיוס נזוׄ1, והוא חלק ממחזור השירה 'מטמורפוזות' (אובידיוס, 8/1965 לספירה). מסופר כי הנימפה אכו, הד, מתאהבת בנרקיסוס, שאינו מסוגל לאהוב. אכו אינה מסוגלת לייצר מילים משלה. האלה יונו הטילה עליה קללה מכיוון שנהגה להסיח את דעתה בפטפוטיה בזמן שבעלה של יונו, האל יופיטר, בגד בה. הקללה מנעה מאכו את היכולת לבטא את קולה והיא יכלה רק לחזור כהד על מילותיהם האחרונות של אחרים. אכו אינה מסוגלת אלא לחזור על מילותיו האחרונות של נרקיסוס, בעודה חוזה בו מתאהב בבבואתו שלו וגווע לאיטו.
הספרות המקצועית שופעת כתבים על נרקיסיזם, אך כמו גורלה של אכו אשר 'נמחקה' מהסיפור, סיפורם של אלו שנפגעו משובל הנזק והכאב שפגיעתו ופגיעותו של הנרקיסיסט מייצרות אינו זוכה להכרה דומה.
בספר זה אבקש לתת ל'אכו' קול ולטעון שמערכת יחסים קרובה עם אדם הסובל מהפרעה נרקיסיסטית קשה2 היא פוגענית (abusive) באופן כמעט בלתי נמנע. מדובר בהתעללות סמויה, בלתי נראית, שפעמים רבות שני הצדדים לקשר אינם מודעים אליה. מהותה של התעללות זו היא תפיסת הנרקיסיסט את המרחב הנפשי של הנפגע. הנרקיסיסט תלוי באחר, הוא זקוק לו כדי להזין ולחַיות את עצמו וכדי להשקיט חוויית ריקנות המלווה בפחד מהתפרקות פסיכוטית.
הנרקיסיסט פוגע בדרכים חמקמקות, אך נוצר דפוס מסוים מאוד, שבלוני להפליא, של יחסים שבבסיסם צורכו של הפוגע בסימביוזה ובשליטה. הפגיעה בנפשו ובמבנה אישיותו של הנפגע גם היא מאופיינת בדפוס שבלוני וחוזר על עצמו לא פחות. הנפגע חש עצמו מופעל כבובה על חוט. הוא חווה מחיקה של ישותו הנפרדת, של הסובייקטיביות שלו. כמו אכו במיתוס, הנפגע נמלא בושה שמעצימה את ההזדקקות לפוגע ואת הצורך באישורים ממנו ומתרוקן מתוכן ומחוויית עצמי אותנטי וחי.
אַהֲבָתָהּ לֹא כָבְתָה: צָעֲרָהּ וּבָשְׁתָּהּ יְלַבּוּהָ.
לַיְלָה וָיוֹם יְבַלְּעוּ אֶת גּוּפָהּ הֶעָלוּב שַׂרְעַפֶּיהָ,
וְתִצְטַמֵּק וְתִּיבַשׁ – לְשַׁדָּהּ הִתְנַדֵּף אֶל הָרוּחַ
...הָעֲצָמוֹת, מְסַפְּרִים, הָפְכוּ לִסְלָעִים
אובידיוס, נרקיסוס ואכו, בתוך: מטמורפוזות, מוסד ביאליק, 1965
דפוס הפגיעה המדובר זכה לכינוי 'התעללות נרקיסיסטית', מושג שהולך ונעשה שגור בעיקר בשימוש עממי כיום. המילה התעללות קשה ואף מרתיעה, אך חשוב לקרוא לילד בשמו. המעשים אינם מותירים חבורות נראות לעין, אך הם בהחלט מותירים את חותמם בנפש ומעוררים כאב עז. לרופא יש אמצעי הדמיה המאפשרים לו לדעת שהתרחשה פגיעה פיזית חוזרת ונשנית, הוא יבחין בשברים ישנים ובעיוותים בעצמות. המטפלים בנפש משוללים אמצעים שכאלו. שברים בנפש יתבטאו בדיכאון, חרדה, 'עיוותים' או הפרעות של האישיות ועוד תסמינים, אשר אינם ייחודיים לגורם מסוים. קשה לקשר בין התסמינים לפגיעה שגרמה להם גם משום שמנגנון הפגיעה כולל הכחשה של הפוגע שדבר מה אינו כשורה, השתקה של הנפגע והטלת האשמה עליו. מעשי הפוגע גורמים לנפגע לפקפק במציאות שהוא חווה ומעוורים אותו אליה, ולכן ישנה חשיבות יתרה לכך שנבחין בהתעללות ונתקף את החוויה של הנפגעים הללו.
המילה נרקיסיסט נהפכה לכינוי גנאי, ורבים מתארים את הפוגע הנרקיסיסט כהתגלמות הרוע, שמסב נזק בזדון. תפיסה כזו מספקת הסבר קל ועימו אשליה מגינה שיש בעולם טוב ורע מוחלטים וניתן להבחין ביניהם בנקל. ייתכן שתפיסה זו גם מהווה לנפגעים שריון מגן ומאפשרת להם להבחין ברוע שבאחר ולהכיר בכך שפוגעים בהם, שלב הכרחי בהחלמה. זהו מנגנון הגנה המאפשר גם הרחקה מקילה של רכיבים לא רצויים בנפש מ'עצמי' אל 'הנרקיסיסט'. אך הוא מונע הבנה מעמיקה ומקיפה יותר – שנרקיסוס הוא תוצר של אונס. בגרסתו של אובידיוס למיתוס, אל הנהר קפיסוס אנס את אימו של נרקיסוס, הנימפה ליריאופה. אני סבורה שלא מדובר בבחירה, ושחשוב לזכור שפוגעים אלו פועלים כמי שכפאו שד, מפני שהיו, ועודם, ילדים פגועים מאוד בעצמם.
בספר תוצג התפיסה שתבנית ההתנהגות הנוקשה והפוגעת משקפת דפוס של יחסי אובייקט פרימטיביים, המאפיינים אנשים הלוקים בהפרעות נרקיסיסטיות קשות. כל מערכת יחסים קרובה עם אדם הסובל מפתולוגיה אישיותית נרקיסיסטית עשויה להיות פוגענית. אולם, ביחסי הורה־ילד מתרחשת הפגיעה העמוקה, המקיפה וההרסנית מכולן, וחמור מכך אם מדובר בשני ההורים. הספר עוסק בהשלכות הפגיעה המתחוללת ביחסי הורים נרקיסיסטיים עם ילדיהם3, אך ניתן למצוא בדינמיקה המאפיינת יחסים אלו את הבסיס להבנת פוגענותו של הנרקיסיסט בכל מערכות היחסים שלו, לרבות בזוגיות וביחסי עבודה מתעמרים. התהליכים והעקרונות שיתוארו בספר נכונים למערכות יחסים נרקיסיסטיות בכלל, אף שהספר מתבונן בהם בעיקר דרך הקשר הורה־ילד.
ילדו של ההורה הנרקיסיסט, כמו אכו, נולד כשהוא בעל פוטנציאל לקול משלו ולחַיוּת, אך עד מהרה קולו אובד, ונותר לא יותר מהד לרצון ולאישיות של ההורה. נוצרת טראומה התייחסותית־התפתחותית (Stolorow & Atwood, 2002/1992). מדובר בנזק שפוגע בנפש מן היסוד, מונע מן הילד לפתח חוויית 'עצמי' ונפרדות, ולפיכך עוצר את התפתחותו הנפשית. ילד שניזוק באופן זה נותר פגוע נרקיסיסטית בעצמו. הוא מועד ליצור קשרים המשחזרים דפוס פוגעני זה בהמשך חייו. הוא עשוי לגדול למבוגר שאינו יודע אלא להדהד את הנרקיסיזם של הזולת כדרך להציע עצמו כאובייקט לאהבה, כשהוא מרצה ומספק את הצרכים הנרקיסיסטיים הראשוניים של האחר כתנאי לקשר, כפי שעשה עם הוריו. לחלופין, ילדים אלו עשויים לגדול להיות נרקיסיסטים פוגעניים בעצמם או לפרטים שנעים בין שני קצוות אלו.
ההתעללות הנרקיסיסטית, בדומה לכוח המשיכה, אינה נראית, אך היא מוחשית ומשפיעה ללא הרף על מסלול חייו של הילד. הדבר דומה לכוכב לכת שמסלולו מושפע מכוח המשיכה של גרמי השמיים סביבו. ההורה נתון בעיוורון ולרוב אינו מודע שהתנהגותו פגועה ופוגעת. גם הילד אינו מבחין בכך, שכן הוא אינו מכיר מציאות אחרת ופיתח בנפשו פיצול הגנתי המעוור אותו לקיומה של ההתעללות. העיוורון מנתק בין הגורם מחולל הטראומה לבין הסבל הנפשי של הנפגע ומעצים את הסבל ואת חוויית היטרפות הדעת המובנית ביחסים כאלו.
אותו עיוורון משתחזר גם בחדר הטיפולים, וייתכן שזו הסיבה לכך שהספרות המקצועית הותירה ריק מסוים או סוג של חוליה חסרה בנושא הנרקיסיזם וההתעללות הנרקיסיסטית. על קיומו של ריק זה מעידה כאלף עדים העובדה שחלל זה נמלא בשנים האחרונות בשפע של תכנים, בעיקר מארצות הברית – סרטוני יוטיוב, פוסטים, פורומים וספרים למכביר. את מרבית התכנים יצרו אנשים שמצהירים שהם עצמם קורבנות של התעללות זו. מבין יוצרים אלו מיעוט הם אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. דפוס החוזר כמעט בכולם הוא – ההבנה שהם קורבנות התעללות הגיעה בהתגלות־התפכחות מאוחרת, לאחר שנים של סבל נפשי שלא ידעו להסביר, ותהליך ההחלמה התאפשר רק מרגע שיכלו להכיר בכך. התפתחה קהילה שלמה העוסקת בנושא, ולה עגה משלה, המנותקת מהקהילה המקצועית. המונח 'התעללות נרקיסיסטית', שכבר הוזכר למעלה, לקוח גם הוא מעגה זו. הנתק שנוצר בין הקהילה המקצועית לצורך בשטח פותח פתח לאנשים חסרי הכשרה מקצועית, אשר מתוך כוונות טהורות יותר או פחות מציעים את עצמם כמטפלים על בסיס ניסיונם האישי.
אין סיבה להניח שהתאוריה הפסיכואנליטית חסרה דבר מה מההבנה של מערכת היחסים בין הנרקיסיסט לבין האובייקטים שלו. נהפוך הוא, רק דרך התעמקות בכתבים הפסיכואנליטיים אפשר למצוא הבנה עמוקה, יסודית ומקיפה של התהליכים המתרחשים. עם זאת, בתחום המסוים הזה דבר מה 'אובד בתרגום' בין קהילת המטפלים לאלו הנזקקים להם, סוג של 'בלבול שפות' או אולי מישוש חלקים שונים של אותו הפיל. כאמור, מדובר בהתעללות חמקמקה, מוסווית וסמויה מעין, ומכיוון שעצם קיומה תלוי בכך ששני הצדדים לקשר יהיו עיוורים ל'פיל שבחדר', המטופל לא יביא אותו בנקל לחדר הטיפולים. אולם ההחלמה תלויה בהכרה בו וביכולת לראותו נכוחה.
מהו הפיל השלם, אם כן? גדולי התאורטיקנים וטובי החוקרים לימדו אותנו להבחין בתכונות האישיות של הנרקיסיסט ולהבין מה עומד מאחוריהן, מאירים בהגותם חלקים־חלקים. אולם חשתי שדבר מה חסר בחיבור בין חלקים אלו, מעין חוליה חסרה שתשלים את התמונה ותסביר את מלוא חומרת הפתולוגיה ואת חמקמקותה. אני סבורה כי החוליה החסרה היא האופן שבו מתבטאת הפתולוגיה הנרקיסיסטית ביחסים הבין־אישיים של הנרקיסיסט, והיא חלק מהותי ב'פיל הנרקיסיסטי', חלק שאינו מדובר דיו. בספר תובא הטענה שאחד הביטויים הקשים והחשובים של הפתולוגיה הוא יחסו הפרוורטי של הנרקיסיסט אל האובייקטים שלו. פרוורסיה זו, שאינה בהכרח מינית, מבטאת מנגנון הגנה מפני הכאב הנפשי שמעוררת המציאות, בין היתר מציאות הנפרדות מהאחר, והיא חלק קבוע ובלתי נפרד מהפתולוגיה הנרקיסיסטית. זהו צורך של הנרקיסיסט לחדור מתחת לעור של האובייקט שלו ולשלוט בו מבפנים. ככל שנחשפתי לעוד ועוד מטופלים וסיפורים שהציגו טראומה של ממש שנגרמה מקשר עם נרקיסיסט, הלכה והתגבשה בי התחושה שפתולוגיה נרקיסיסטית חמורה תהיה מלווה תמיד בהתנהגות פרוורטית של הנרקיסיסט כלפי האובייקטים שלו. ואכן, החוליה החסרה צפה ועלתה דווקא בעת שקראתי כתבים על פרוורסיות ופתחה פתח לראייה ולהבנה מעמיקה יותר של הדינמיקה הנפשית הנרקיסיסטית.
מעשה הראייה אינו פשוט. בצדק רב אנשי מקצוע מסתייגים מלאבחן את מי שאינו המטופל שמולם, קרי את הפוגע הנרקיסיסט. שיטות עבודה מקצועיות וטובות מכוונות להתמקדות בייצוגים התוך־נפשיים של המטופלים יותר מאשר בחוויות ובקשרים שלהם במציאות, שממילא נתונים לעיוותים ולפירושים. ואולם הטיפול בטראומה מצריך גישה שונה. לא ניתן לטפל בטראומה בלי להכיר בקיומה ולהבין מה התרחש. במקרה דנן, אי־ההכרה בטראומה עלולה להיות שחזור של עצם מהותה. חובה עלינו לסייע למטופל למצוא מילים לבלתי נתפס, למה שאסור לחוות, ומה שעבר דיסוציאציה. בהקשר זה בלטה כתיבתה של אליס מילר באופן שבו היא שמה דגש על חוויות העבר המציאותיות של המטופל כילד. מילר (1979/2004) כתבה:
[המטאפסיכולוגיה] עוסקת בתהליכי ההשקעה (cathexis), בדינמיקה האינטראפסיכית, בייצוגי האובייקט והעצמי, אך אין היא עוסקת בעובדות... תחום העיסוק שלה הוא פשרן של החוויות ולא הרקע המציאותי שלהן. אך אנו עוסקים גם באנליזה של הורים ולומדים מתוכה רבות גם אודות צורכיהם הנרקיסיסטיים ורגשותיהם כלפי ילדיהם. שומה עלינו איפוא גם לשאול מהן ההשלכות לגבי התפתחות הילד... האם רשאים אנו להתייצב בעמדה העיוורת, הטוענת כי עניינו של האנליטיקאי הוא לראות את התהליכים האינטראפסיכיים בלבד? נראה כאילו שלאחר שהתברר לפרויד כי דבר הפיתוי המיני אינו אלא פנטסיה של המטופלת, אין אנו מעיזים עוד לפסוע פסיעה אל תוך מציאותו של הילד. מאחר שהמטופל מאוד מעוניין להסוות את המציאות שלו הן מפנינו והן מפני עצמו, אנו עלולים להאריך מאוד את שהותנו עימו בתוך האפילה שלו. אף על פי כן, אין הוא פוסק מלספר חלקים ממציאותו בשפת הסימפטומים (עמ' 104).
מילר מגדירה את נושא עבודתה כהתחקות אחר "מקורות אובדן העצמי" (שם, עמ' 10). ולמעשה היא מקשרת בין הורות נרקיסיסטית לבין היווצרות עצמי כוזב4 אצל הילד:
היענותו והתאמתו של הילד אל צורכי הוריו מוליכה לעיתים קרובות (אך לא תמיד) לפיתוח "אישיות כאילו", מה שתואר על ידי ויניקוט כ"עצמי מזויף". האדם מפתח התנהגות כזו, שלא זו בלבד שהוא משקף את המצופה ממנו, אלא שהוא מתמזג עם הנגלה שבהתנהגותו עד כדי כך, שעד לבואו לאנליזה, אין לדעת כלל את התכנים האחרים החבויים מאחורי ה"מסיכה"... מובן שמטופלים אלה מתלוננים על רגשות ריקנות, חוסר משמעות וחוסר שייכות... התרחשה פה התרוקנות, הידלדלות והְַַמׇתׇה חלקית של האפשרויות הגלומות, תוך ניתוק מהספונטני ומהחי (שם, עמ' 30).
תחילה עשתה מילר "ניסיון לחפש בתוך מסגרת הפסיכואנליזה אחר נתיב" (שם, עמ' 12), אך לבסוף, החל מ־1988, בחרה מתוך ביקורתה שלא לראות בעצמה עוד פסיכואנליטיקאית. מים רבים זרמו בנהר העשיר של הפסיכואנליזה מאז, אך אף אם הייתה הפסיכואנליזה קופאת על שמריה, עדיין החלטתה של מילר נדמית לי כשפיכת התינוק עם המים. אני מתרשמת שההבנה נמצאת וכתובה בגוף הידע הפסיכואנליטי ומאמינה שהפסיכואנליזה יכולה לזקוף לזכותה הובלת שינוי עמוק ביחס לילדים ולאופן גידולם, כולל באמצעות אליס מילר והכשרתה האנליטית. אני גם סבורה שלא ניתן לזרז את הסרת ההגנות של המטופלים באופן שנראה שמילר הציעה. בעוד שאני מסכימה עם מילר שיש לתת מקום והכרה לעובדות ולמציאות, אני מאמינה שחייב להיות מקום לחקירה ולפירוש של סיפורו של המטופל. זהו כמעט דבר והיפוכו. פירושים היסטוריים מוקדמים מדי ייחוו כמתקפה טראומטית על ההגנות, והצגת העבר כ'חוויה' של המטופל, קרי פרי תפיסת מציאות מעוותת שלו, עשויה להיות שחזור טראומטי גם כן. אך אני סבורה שאם נצעד עם מטופל שנפגע מהתעללות נרקיסיסטית בזהירות הנדרשת בדרך אל ליבת נפשו, נגלה יחד עימו את הפיל הנרקיסיסטי במלואו ונדע גם לזהות דינמיקה תוך־נפשית של המטופל וגם לתקף את המציאות היכן שנדרש.
אני מקווה שספר זה יתחיל למלא את הריק שנוצר ויעורר מודעות שתאפשר להבחין מהר יותר בכך שמטופל חווה או עודנו חווה טראומה במסגרת יחסים עם נרקיסיסט. נוסף על כך, אבקש לטעון שדפוס הפגיעה שיוצרת ההתעללות הנרקיסיסטית ראוי לקבל הכרה כישות קלינית (entity) בפני עצמה, כשם שהנרקיסיזם הוא ישות קלינית בפני עצמה. אני קוראת להעניק לאכו מילים משלה. ראשית, באמצעות אימוץ המושג התעללות נרקיסיסטית, שנראה שהולך ומנכיח את עצמו, ושנית באמצעות אימוץ המושג אכואיזם (echoism)5. אבקש לנסוך לתוך מושג זה הבנה תאורטית ולהפוך אותו לשם כולל לדפוס התנהגות הסתגלותי־הישרדותי, דפוס יחסי אובייקט וקווי אישיות המתפתחים כתשליל לדפוס יחסי האובייקט של הנרקיסיסט.
אטען שאכואיזם הוא סוג של הפרעה נרקיסיסטית בפני עצמה, ולה מאפיינים ייחודיים המבדילים אותה מסוגי הנרקיסיזם האחרים וגם כאלו המשותפים להם. כמו כן, לדעתי ראוי שיהיה כינוי נפרד שיאפשר עיסוק בדינמיקה בין הנרקיסיסט־הפוגע לבין האובייקט החלש ממנו, האכואיסט, כינוי שבתקווה יסייע להתעמקות תאורטית בנושא.
הערות
-
קיימות גרסאות רבות למיתוס נרקיסוס. גרסתו של אובידיוס, משנת 8 לספירה לערך, היא מהראשונות שהופיעו בכתב, ורבים רואים בה הגרסה הקלאסית.
-
מכאן ואילך במקום "אדם הלוקה בהפרעה נרקיסיסטית קשה" ייעשה שימוש במילה נרקיסיסט. זאת חרף ההקשר השיפוטי והקשה שמתלווה לה. השימוש במילה הוא תיאורי־אבחוני והוא נחוץ כדי לשמור על בהירות היות שעסקינן בפרטים הסובלים מהפרעה נרקיסיסטית שמתוכה הם פוגעים באחר, להם ייוחד הכינוי 'נרקיסיסט', ובנפגעים שלהם, שבמקרים רבים יפתחו הפרעה נרקיסיסטית אף הם.
-
לצורך הבהירות אמשיך לכנות 'ילדים' גם את הילדים להורים נרקיסיסטיים שכבר בגרו.
-
המונח flase self תורגם במקורות לפעמים 'עצמי כוזב' ולפעמים 'עצמי מזויף'. בספר ייעשה שימוש במושג 'עצמי כוזב' למעט המקומות שמובא בהם ציטוט מתרגום שנעשה בו שימוש ב'עצמי מזויף'.
-
לאחר שבחרתי במילה אכואיזם, המורכבת מהשילוב המתבקש בין השם אכו לסיומת -איזם, המשמשת גם בנרקיסיזם, גיליתי ברחבי הרשת שימוש עממי במלה אכואיזם בעגה הקשורה להתעללות הנרקיסיסטית. ההמשגה התאורטית שאני מציעה לגבי מהו 'אכואיזם' שונה. היא רואה במצב סוג ייחודי ומסוים של הפרעה נרקיסיסטית ולא מצב 'נטול נרקיסיזם', כפי שמשתמע מהשימוש העממי.
