הקופסה של שרדינגר כמטאפורה קוונטית למרחב אנליטי:
האם הלא-מודע האנליטי פועל באופן קוונטי?1
שגיא ברגר
מבוא
במאמר זה אנסה להציג את טענתי כי הלא-מודע האנליטי, כפי שהוצג על ידי פרויד וממשיכיו, מתנהג באופן קוונטי – כלומר מקיים חוקיות (או היעדר חוקיות) דומה לזו שבה פועלת המכניקה הקוונטית. המכניקה הקוונטית אתגרה את התפיסות הדטרמיניסטיות בפיזיקה הקלאסית עד כדי כך שהאופי הפרדוקסלי שלה נתפס לא פעם כמסתורי (בן-דב, 1997). מושגים ממנה נטמעו עם השנים במרחב התרבותי, וכיום מושאלים חדשות לבקרים לתחומים מדעיים נוספים כמו כלכלה, פילוסופיה, לימודי תרבות ועוד, וכן לתרבות הפופולרית בכלל, עד שהשיח היום-יומי נצבע במידה רבה במושגים אלו. בדומה לכך, כאשר בוחנים את ההשלכות האפיסטמולוגיות של גילויי הפיזיקה המודרנית, קשה שלא להעלות על הדעת הקבלות וקישורים אל לב ליבה של הפסיכואנליזה (Sucharov, 1992). עבודות שונות במחקר הפסיכואנליטי התחקו אחר ההקבלות בין תאוריות פיזיקליות לבין העולם האנליטי, לצורך המשגה רעיונית של המורכבות הנפשית.
עופרה אשל (1997) המחישה מצב נפשי דרך התופעה הפיזיקלית "חור שחור" במאמרה "על חורים שחורים, מוות והתקיימות אנליטית". גרוטשטיין (1990) מתאר במאמרו על "ריקנות, חוסר משמעות, כאוס והחור השחור" את הכוח של היעדר הכוח, המשקף את הקושי להשיג משמעות ותחושת משמעות מספקת בעצמי ובעולם האובייקטים על מנת לעמוד במשיכה האנטרופית המנוונת של דחף המוות, שמובילה לבסוף לכאוס ותחושת אקראיות – המצב הטראומטי של "חור שחור". אשל (2004) מוסיפה לעשות שימוש במונחים פיזיקליים גם בתחום הקוונטי. מאמרים וחיבורים נוספים פורסמו על הקשר המטאפורי בין המכניקה הקוונטית לתיאוריה הפסיכואנליטית (Garguilo, 2013).
השימוש בממצאים פיזיקליים כמטאפורות אנליטיות הוא מתבקש, משום שהיקום הפנימי נרחב לא פחות מהיקום החיצוני ותחושת אי-הידיעה בהם דומה. הוגים פסיכואנליטיים נמשכים אל החשיבה הפיזיקלית והמתמטית מתחום מדעי החיים עקב מאפייניהם הפילוסופיים המהותיים. גם פרויד ניסה להקביל את המושגים שפיתח לדטרמיניזם המדעי מתחום הכימיה ברוח תקופתו (Zietgiest), והדבר הוביל בין היתר לפיתוח מושג "דחף המוות" כדרך לפתור את הבעיה האקונומית. פרויד הסתמך בביסוסו את הרעיון על המושגים הומאוסטזיס ודה-נטוראציה מתחום הכימיה והביולוגיה, שמשמעם השאיפה של אורגניזמים לאיזון והנטייה של חומר אורגני להתפרק. פרויד ראה בכך את התהליך הנפשי של השאיפה הטבעית לחזור אל המצב הראשוני, אל הרחם או המוות.
קוהוט (1984) היה מהראשונים אשר זיהו את השינוי הפרדיגמתי הנובע מהמכניקה הקוונטית והחיבור הבלתי נמנע שלו לפסיכואנליזה והשווה את מפעלו הפסיכואנליטי לדרמה הגדולה של הפיזיקה במאה העשרים. קולקה (2004) התייחס למפגש וההקבלה בין התאוריה הקוונטית לפסיכואנליזה, והשתמש במושגים מהתחום הקוונטי לפיתוח פסיכולוגית העצמי (עמ' 239):
מצאתי את עצמי יום אחד מנסח בתום שעה אנליטית עם מטופל, לאחר לכתו, את המשפט הבא: הוא צריך להיות מולי כדי שאראה אותו, אבל אם לא אהיה כאן לראות אותו הוא לא יהיה כאן להיראות. זו הייתה ראשית דרכי בניסיון בן יותר מעשר שנים להגיע לניסוח הממדים הקוונטיים בפסיכואנליזה, בניסיון לחשוף רקמה שלמה ועלומה של התקיימות בעלת אופי חמקמק ומרגש המתרחשת במצב הטיפולי.
קולקה (Kulka, 1997) ממשיך לפתח את ההבנה הקוונטית של העולם וחיבורה לעקרונות הפסיכואנליטיים דרך המושג "עצמיות קוונטית" (Quantum Selfhood) – מצב סימולטני בין מצבי התקיימות קריסטלים ואינסופיים ובין עצמי לאחר.
הקשר בין פסיכולוגיית העצמי לפיזיקת הקוונטים הלך והעמיק במחקריהם של ממשיכי קוהוט (Sucharov, 1992), אך אלו הוגבלו עדיין למושגים קוהוטיאניים ואילו הקשרים המתבקשים להתפתחויות הפסיכואנליטיות המשמעותיות של העת האחרונה לא נלקחו בהם בחשבון, ונראה כי המשך החקירה בנושא חשוב ומתבקש.
תחילה אסקור את התופעות הקוונטיות: סופר-פוזיציה, אפקט הצופה ושזירה קוונטית, אשר יכולות בקלות להיחשב ל"חשיבה מאגית" בכך שהן מקבילות לתהליכים הראשוניים המאפיינים את הלא-מודע האנליטי ומצב החלום. בהמשך אציע אפשרויות נוספות לשזור בין המצב הקוונטי והפסיכואנליטי.
המונחים הקוונטיים ושימושם בתאוריה ובפרקטיקה הפסיכואנליטית:
א. סופר-פוזיציה ואפקט הצופה
סופר-פוזיציה היא אחד העקרונות ה"לא נתפסים", של המכניקה הקוונטית. זהו "תיאור של מצב פיזיקלי כסכום כל המצבים האפשריים שלו"-צירוף של מספר מצבים בו זמנית. חישבו על חיפושית מנוקדת בעלת מספר רב של נקודות שחורות על הגב, אך בסופר-פוזיציה זו בעצם נקודה שחורה אחת שנמצאת בכל המצבים האפשריים שלה בו-זמנית. מצב של "סופר-פוזיציה" התגלה תוך כדי ניסיון להבין תנועה של אלקטרונים במדידת התנהגות של קרינה. החוקרים הניחו שאלקטרונים יתנהגו כחלקיק ולא כגל, אך בניסוי מפורסם שבו ירו אלקטרונים דרך שני חריצים נראתה על הלוח הניצב ממול תבנית המתאימה לגל – כמו גלי אור. עם זאת, כאשר חזרו על הניסוי עם מכשיר מדידה סימולטני המודד את תנועת החלקיקים תוך כדי הניסוי ("הצופה", "Observer"), הפסיקו האלקטרונים להתנהג כגל ונראתה תבנית המתאימה לחלקיקים. מכך עלו שתי מסקנות עיקריות: (1) אלקטרון מתנהג כגל, בתוך הגל הוא נמצא בכל המקומות ההסתברותיים בו-זמנית, מצב הקרוי "סופר-פוזיציה" (מיקום-על)–סך כל המיקומים ההסתברותיים האפשריים שלו; ו-(2) המדידה או עין הצופה "מאלצת" את החלקיק להפסיק את מצב הסופר-פוזיציה ולהתנהג כחלקיק. כלומר, הצופה משנה את התנהגות החלקיקים כפי שהיא מתקיימת בהיעדרו. מכאן מתבקשת ההקבלה המטאפורית כי בטיפול אנליטי, המטפל הוא ה"צופה" ונוכחותו משפיעה על האופן שבו המטופל תופס וחווה את המציאות.
קוהוט (1984ב) התעקש כי השפעת הצופה על הנצפה אימננטית בדומה לפיזיקת החלקיקים (עמ' 101):
היסוד האישי באמיתות הפסיכולוגיות שפסיכולוג נותן להן תוקף, כמו מכשיר התצפית של פיזיקאי הקוונטים...(עמ' 115) השדה הנצפה בהכרח כולל את הצופה.
אשל (2004) ממשיכה ומתארת את סיטואציית הצופה בהקשר האנליטי:
במציאות הקוואנטית של החלקיקים אי אפשר להפריד בין פעולת המדידה או הצפייה, לבין האובייקט שחוקרים אותו....המצב והתהליך הטיפולי הפסיכואנליטי מדגיש התחברות מטפל ומטופל ברמה רגשית עמוקה של "הינכחות", מגע ומושפעות לכלל ישות, יחידה או הוויה טיפולית אחת מחוברת, שהיא באופן בסיסי בלתי-נפרדת-לשני-משתתפיה, שמעבר לקיומם הנפרד.
הסיטואציה האנליטית כפי שמתארת אותה אשל לעיל מתכתבת גם עם מצב ה"שזירה הקוונטית".
ב. שזירה קוונטית (Quantum Entanglement)
במצב זה חלקיקים נפרדים נחשבים בעצם מחוברים מעבר לזמן ומרחב, כך שמדידת תכונותיו של החלקיק האחד משפיעה מיידית על תכונותיו של החלקיק האחר השזור בו. תופעה זו מתרחשת גם אם כל אחד מהם מצוי בחלק אחר של היקום. כלומר, גופים הנראים כלפיי חוץ כמופעים נפרדים, אינם אלא ביטויה השונים של אותה מציאות ואף הוויה אחת. קשר זה אינו ניתן לתיאור במונחי ההסתברות של הפיזיקה הקלאסית, אך ניתן לתיאור כפונקציית גל המציינת את המצב הקוונטי המשותף לכל החלקים. שזירה קוונטית הודגמה לא רק במרחב, כלומר בין עצמים מרוחקים פיזית, אלא אף בזמן – בין עצמים שלא מתקיימים באותו זמן. ניתן לחשוב על ההקבלה למצב ה-timelessness שבלא מודע. איינשטיין התקשה לקבל תופעה זו של שזירה קוונטית, וכינה אותה "פעולת רפאים ממרחק". גם כאן, הישיבה המשותפת והסינכרון הנוצר במצב האנליטי מתכתב באופן אינטואיטיבי עם מצב השזירה המתואר כאן ועם גילויו של פרויד את תופעת ההעברה.
ג. שימוש במונחים קוונטיים להבנת מונחים ותהליכים פסיכואנליטים
מההסבר הקצר על המונחים הקוונטיים מתבקשת ההקבלה לטיפול פסיכואנליטי. ההשפעה של צופה או עד, מקבילה לנוכחות של מטפל בחייו של המטופל אשר משמש כעד לסיפוריו, זיכרונותיו, חווייתו ורגשותיו. מצב השזירות הקוונטות מקביל לעבודה אנליטית דרך תופעות ההעברה. ההשפעה הדדית מעבר לזמן ולמרחק, בדומה לתפיסתו של פרויד את ההעברה – כהחייאה של סדרת חוויות פסיכולוגיות אשר אינן רק שייכות לעבר, אלה מיוחסות למטפל ולרגע הטיפול. בדומה לאינשטיין, גם פרויד (1912) הסביר את תופעות ההעברה כצורך "להפוך את רגשות האהבה הנסתרים והנשכחים של החולה לעכשוויים וגלויים לעין – שהרי ככלות הכול, אי-אפשר להרוג רוח רפאים או את מי שנעדר". קליין, בהרחבתה את מושג ההעברה, תיארה את מצבה העל-זמני: "ההעברה מלאה במשמעות ובהיסטוריה [...] הפנטסיות, הדחפים, ההגנות והקונפליקטים – יתעוררו לחיים באופן כלשהו בהעברה" (ג'וזף, 1985).
גם המטופלים משפיעים באופן לא מודע על האנליטיקאי לפעול בדרך שעולה בקנה אחד עם עולמם הפנימי. בהמשך לכך ובהקבלה קוונטית, המטפל והמטופל "שזורים" זה בזה ביחסי העברה מורכבים, על-זמניים ועל-דוריים. הנוכחות של המצבים המקבילים הללו בתוך יחסי ההעברה בשעה הטיפולית מייצרת מציאות נפשית משותפת המאפשרת בסופו של דבר הזדמנות לאנליטיקאי ולמטופל להגיע לחשיבה שזורה-משותפת אשר מאפשרת שינוי ברמה עמוקה היות והיא מחייה בסיטואציה הטיפולית חוויות מעבר לזמן ומרחב ומאפשרת ליצור משמעויות וחיבורים חדשים.
ד. מחשבות על תופעות קוונטיות וטיפול במשחק וטיפול בכלל
מטפלים בילדים המטפלים דרך משחק (Play therapy) יעידו על התהליכים המשמעותיים שעוברים המטופלים בטיפול, לעיתים קרובות אף ללא פרשנות מילולית מצידם. תופעה זו מתרחשת לעיתים קרובות באמצעות השימוש במשחק בטיפול (Frankel, 1998). אך במה שונה תהליך זה מהעיסוק במשחק מחוץ לכותלי הטיפול? הרי המטופלים עוסקים במשחק באופן תדיר בחייהם האישיים, ילדים במשחק קונקרטי ומבוגרים בהתנהלות משחקית. תהליך זה דומה למה שתואר עד כה: במהלך פגישה טיפולית, המטפל-צופה מחזיק בראשו הנחות לגבי מה שמתחולל בחדר, בדומה לתהליך המדידה המיוחס לשזירות הקוונטית, ובדומה ל"אגו מתבונן" (Observing Ego). הנחות העולות בראשו של המטפל, לגבי איזו דרמה שמתרחשת בנפשו של המטופל והיחסים המורכבים שיש לו עם האנשים בחייו, כפורמולציות אל מול מה שמשתחזר בזמן אמת בפגישה הטיפולית-משחקית. המטפל עסוק בראשו בשאלות כמו כיצד להשתתף, כיצד לנהוג ועם מה לשתף פעולה, ולעיתים אף את מה להדהד. הוא עושה כל זאת במסגרת המשחק-טיפול, ואלו משפיעות על אופן השתתפותו.
ניתן לחשוב כי הסובייקטיביות הצופה של המטפל המשתתף נמצאת עם המטופל-הילד במסגרת הטיפולית בשזירה קוונטית.2 הוא רואה את ההשתקפויות מחייו של הילד-מטופל, כיצד הקשרים היום-יומיים בינו לבין הוריו, חבריו ודמויות סמכות אחרות נוכחים במקביל בחדר הטיפולים. הצפייה או "המדידה" ("אפקט הצופה") בתוך החדר3 משפיעה על הזוג הטיפולי המצוי באופן מטאפורי במצב דמוי שזירה קוונטית, ומשנה את תפיסתו של הילד הן לגבי העבר והן לגבי העתיד לבוא. כך גם בטיפול במטופל המבוגר, המצב העל-זמני הופך את המטופל למבוגר-ילד בו-זמנית, המספר את סיפורו בטיפול ומעלה זיכרונות ילדות או דרך ההעברה, ובכך נמצא הן בהווה והן בעבר במצב תודעתי של סופר-פוזיציה. ההתערבות הטיפולית משפיעה באופן רב-ממדי על תפיסתו את עברו, וחווייתו הרגשית לגבי אירועים אלו משתנה בחדר הטיפולים ומשפיעה גם על עתידו. אם כך, חשיבה על המטפל והמטופל כשזורים (Entangled) אחד בשני, ובאופן מטאפורי, כמקביל למצב של שזירה קוונטית4, מרחיבה את התבוננות על תהליכי העברה והעברה נגדית בטיפול. תהליכים מקבילים, משלימים ועל-דוריים (זמניים)5.
ה. המצב הקוונטי והלא מודע
בשלב זה ארצה להתייחס אל הקשר האפיסטמולוגי המוצע בין הלא-מודע האנליטי למספר עקרונות של הפיזיקה הקוונטית. על פי פרויד (Freud, 1915), הלא מודע מכיל בתוכו את החלקים הגולמיים של הנפש האנושית – הוא מורכב מדחפים, יצרים ותוקפנות. פרויד, מבחין בין תהליכי חשיבה ראשוניים ושניוניים: תהליכי החשיבה השניוניים מבוססים על מערכות התפיסה והחשיבה הגבוהות ומאופיינים בלוגיקה ובהתייחסות לאלמנטים מציאותיים, או בהקבלה – דטרמיניסטיים. תהליכים אלו מאפיינים את האגו ומאפשרים לאדם להתנהג באופן התואם לעקרון המציאות. דטרמיניזם זה מקביל לדעתי לעקרונות של הפיזיקה הניוטונית הקלאסית, ועליה מבוססת גם המטה-פסיכואנליזה הקלאסית של מבנים (Kulka, 1997). בשונה מכך, תהליכי החשיבה הראשוניים המאפיינים את הלא-מודע, האיד והפנטסיה של קליין ומאופיינים בהיעדר לוגיקה והתעלמות מחוקיות הזמן והמרחב. מאפיינים תינוקות, יצירתיות ואף מצבים פסיכוטיים. התהליכים הראשוניים הם נחלת החלום, ובאותו אופן כמו-מיסטי מקבילים למצבים האבסורדיים של המכניקה הקוונטית. המצב הקוואנטי הוא מצב התקיימותי של גל ופוטנציאלים המעמם את הדטרמניזם של החומר והמרחב. על פי בוהם (1980), הפיזיקאי הבולט בתחום הפיזיקה והפילוסופיה הקוואנטית, זהו מצב נוזלי שבו המציאות האינסופית נעה בגל של אפשרויות. בהתאמה, ההנחה המובלעת בפסיכואנליזה (presupposition) היא כי הלא-מודע האנליטי פועל על פי חוקים אחרים ואיננו משתף פעולה עם "חוקי הטבע" הדטרמיניסטיים והמציאותיים, אלא הוא חלק מהטוטאליות הכאוטית של התהליכים הראשוניים (Freud, 1915). פרויד (1900) בעבודתו על פירוש החלום תיאר את התהליכים הראשוניים כבסיס הנפשי של החלום והחשיבה הלא-מודעת. הניח שבמצבים אלו אין משמעות לזמן ("timelessness"), אין ספק ואין דרגות של ודאות. בחלום עולה דחף לאסוציאציות שטחיות, לוגיקה שגויה, אבסורדיות, ייצוג לא ישיר והחלפות. לא מתקיימת סינתזה של רעיונות, הרגשות נתונים להתקה, הניגודיות אינה שוללת ומתקיימת במקביל, עיבוי מתרחש באופן גורף והעיקרון המרכזי הוא השגת עונג (Freud, 1937).
המצב הפיזיקלי של הסופר-פוזיציה והשזירה הקוונטית דומים לחוויית החלום, מצב של אין זמן (Timlessness), אין מיקום ואין הבדל, שבו החלקיק מתקיים בכל מקום בו-זמנית ומדידתו בצד אחד של היקום משפיעה על חלקיק אחר בצידו האחר, ואפילו בזמן אחר. כך גם ההימצאות במספר ממדים שונים בו-זמנית בטיפול: העבר של המטופל, ההווה והעתיד תוך כדי פעולתם (Acting out) ושחזורם בקשר הטיפולי. כפי שההעברה בטיפול מחיה את העבר, והוא מתרחש בהווה. הממד שנוצר בתוך הקשר הטיפולי (השלישי) מביא לשינויים בו אשר משפיעים על הממדים האחרים בדומה לשזירה קוונטית. הקושי של איינשטיין "לעכל" את המצב ה"מאגי או המיסטי" של הסיטואציה הקוואנטית מקביל לקושי שזיהה פרויד בהתנגדות הקהילה המדעית לחשיבה הפסיכואנליטית – התנגדות לקבל את המצב ה"בלתי אפשרי" או ה"ביזארי" המתקיים בתהליכים הראשוניים במחוזות הלא-מודע, מצב שבו האדם אינו "בעל הבית" של עצמו.
ו. המציאות הפרדוקסלית של המכניקה הקוונטית ותהליכים ראשוניים
התהליך הראשוני והמצב האבסורדי המתקיים בו מאפיינים מצבים נפשיים שונים כגון חלימה, פנטזיה ויצירתיות. מצבים אלו חופפים באופן טבעי לפרדוקס הויניקוטיאני (1971): על היחסים בין דמיון ומציאות בנפש, תופעות מעבר, מרחב פוטנציאלי וא-אינטגרציה. מושגים אלה חופפים באופן רעיוני גם למצבים הקוונטיים במשמעות האבסורדית שלהם (גרין, 2011). מרחב מעברי או מרחב פוטנציאלי הוא אזור הביניים של החוויה השוכן בין הפנטזיה למציאות. דרך יצירה ומשחק מתאפשרת תנועה בין המציאות האובייקטיבית למציאות הסובייקטיבית אשר בנפש. תנועה זו היא פרדוקסלית בכך שהיא מחזיקה את התחושה האומניפוטנטית הסובייקטיבית של האדם לצד עקרון המציאות. ילד אשר מחזיק עיפרון בידו ומדמיין כי זו חללית, ואימו המשתתפת לצידו בחוויה, נמצאים במצב מודעות של "סופר-פוזיציה" – בתפיסת העיפרון כחללית וכעיפרון בו-זמנית. ההוויה המשותפת להן כחוויה בונה הן להתפתחות הילד והן לאימו מעצם היותם באחדות, בהוויה אחת המאפיינת את מצב השזירות הקוונטית. מצבי משחק אלו מפתחים את היצירתיות והחוויה התרבותית. בדומה למושגים אחרים של ויניקוט, גם מושג זה יסודו בפרדוקס – במקרה זה, הפרדוקס הוא בהיותו של המרחב הפוטנציאלי מקום שכולל מרכיבים של דמיון וגם של מציאות באופן לא שולל, כלומר התקיימות על-זמנית ועל-לוקאלית.
בטיפול, המרחב הפוטנציאלי מאפשר למטופל להיות במגע עם משאלות ודחפים עמוקים ומודחקים בנפשו ולבטא אותם באופן אותנטי ועם פחות עכבות, במרחב שכולל מסגרת מוגנת, משרת ביטחון ויציבה, ולעיתים בתחושה שלעת עתה המציאות מושהית. באותו מרחב המטופל נמצא בו-זמנית בעבר ובהווה יחד עם המטפל הצופה בו, שוקד על חוויות רגשיות מעצבות וטעונות ומשנה אותן. אירועים אלו משתחזרים בתוך הקשר הטיפולי, נטענים ביחסי ההעברה וההעברה הנגדית ואף הופכים את המטפל – לעיתים בעל כורחו, אך באפשורו – לאותן דמויות עבר. כך המטופל חי מחדש את חייו במלואם בתוך המרחב הטיפולי ומחזיק בתוכו בו-זמנית מצב של אז והיום, שם וכאן. עד אשר הצופה משתף בתובנה וזו מייצרת אפשרות אחרת, אפשרות לשינוי. גם פרויד (1914) מתאר בצורה דומה במאמרו על "היזכרות, חזרה ועיבוד" (עמ' 119): "כך יוצרת ההעברה תחום ביניים בין המחלה לבין החיים, שדרכו יעבור האדם ממצב של חולי למצב של בריאות".
ז. הקופסה של שרדינגר כדוגמה יישומית
הקושי להכיר במצב הפרדוקסלי המשתקף במרחב הפוטנציאלי ולהכיל אותו בא לידי ביטוי בניסוי החתול של שרדינגר – ניסוי מטאפורי-פרדוקסלי של חתול הנמצא בתוך קופסה סגורה, ובתנאים מסוימים הוא נמצא במצב שהוא גם חי וגם מת-בעת ובעונה אחת - מצב סימולטני כ"סופר-פוזיציה". זהו מצב אבסורדי אשר עד להופעת המכניקה הקוונטית נחשב מנוגד לחוקי הפיזיקה והמדע הדטרמיניסטי, או כפי שאיינשטיין טען לגביה בזלזול – "אלוהים לא משחק בקוביות". את הרעיון העלה שרדינגר, זוכה פרס נובל לפיזיקה ומהוגיה של תורת הקוונטים, כדי להמחיש את הבעייתיות של הפרשנות הקוונטית במעבר ממערכות תת-אטומיות (חלקיקים) אל מערכות מאקרוסקופיות (גופים גדולים). שרדינגר התקשה לקבל את מה שהתיאוריה שלו עצמו ניבאה; הרי זה בלתי נתפס שחתול יהיה גם חי וגם מת בו-זמנית.
בניסוי המחשבתי מניחים חתול בתיבה אטומה, שבתוכה נמצא מתקן עם אטום בודד של חומר רדיואקטיבי, בעל הסתברות של 50% להתפרק במהלך הניסוי. בתיבה נמצא גלאי קרינה המחובר לכמוסת-רעל, ובמקרה שהאטום מתפרק – מפעיל הגלאי את הכמוסה שממיתה את החתול. אם האטום לא מתפרק עד לפתיחת התיבה, יישאר החתול בחיים. כלומר, ישנה הסתברות של 50% כי החתול ימות במהלך שהותו בקופסה. בתום הזמן הקצוב לניסוי פותחים את התיבה–כלומר "מבצעים מדידה" (צופים) של מצב החתול–ואז יודעים אם הוא חי או מת. השאלה שאין לה תשובה ברורה היא מה מצבו של החתול כל עוד התיבה סגורה. על פי הפרשנות הקוונטית, התשובה היא "לא חי ולא מת, אלא חצי מזה וחצי מזה", או בניסוח מדויק יותר: בסופר-פוזיציה של "חי" ושל "מת". כלומר, גם חי וגם מת. ברבות השנים, רוב המדענים קיבלו את הפרשנות הקוונטית ואת העובדה שהמציאות הפיזיקלית מתנהגת בניגוד לאינטואיציה האנושית, שכנראה התפתחה בהתאמה לתצפיות על העולם המאקרוסקופי. שרדינגר נותר במיעוט יחד עם איינשטיין בהתנגדות לפרשנות הקוונטית לגופים גדולים.
בהשאלה לתחום הפסיכואנליטי, הקופסה של שרדינגר מתארת באופן קוונטי את המצב האנליטי, המרחב הפוטנציאלי או תחום הביניים שמתפתח בטיפול, כפי שתיאר פרויד. מצב זה נחווה כמסוכן, עם חרב מעל הצוואר, ובו יש רצף התפתחותי מתחילת החיים אל העתיד המדומיין. בתוך הנפש של המטופל מתרחש תהליך ש"קפא בזמן" ומשתחזר ברמת יחסי האובייקט וביחסים החדשים. הכניסה אל השעה הטיפולית מאפשרת התקיימות משותפת במצב של סופר-פוזיציה – התקיימות אינסופית שבה המבט או הצופה, תרים אחרי המשמעויות העמוקות שנתקבעו ברגעיה הראשונים של הנפש ומתחיים ומתקיימים סימולטנית. אך בטיפול האנליטי, הבנתן של משמעויות אלה בידי המטופל לא נועדה "לפתוח את הקופסה", אלא לקדם את המעבר להתקיימות נזילה ולא דטרמיניסטית בין הסופי של החומר לאיסופיות של הנפש.
ח. החשיבה הפסיכואנליטית ההתייחסותית והרעיון הקוונטי
זרם מרכזי נוסף בעל מושגים החופפים לחשיבה הקוונטית ולו שורשים בפסיכולוגיית העצמי הוא הגישה ההתייחסותית, הטבולה במונחים אשר במהותם מהדהדים את התופעות הקוונטיות אשר תוארו במאמר זה.6 מושגים התייחסותיים כמו עצמיים מרובים ומצבי דיסוציאציה, רציפות של תחושת העצמי לצד מצבים מנותקים והאני המתבונן (Observing Ego) חופפים לתפיסת החלקיקים הקוונטית, שבה ההתקיימות מתבטאת לאורך גל באופן סימולטני, אינסופי ועל-זמני. תיאורטיקנים התייחסותיים מתכתבים מבלי משים גם עם החשיבה הקוונטית הפוסט-מודרנית. לדוגמה, מצב של סופר-פוזיציה מגיח מתוך ההצעה של אייגן (1999): "לצאת למסע עם כל מה שאדם הינו וכל מה שהוא עשוי להיות, ולפגוש דרך עצמו את הבסיס להוויתו" (עמ' 58). ברומברג (1999, עמ' 456) מציע כי:
יכולתו של אדם לאפשר לאמת של העצמי שלו להשתנות באמצעות השפעת ה"זולת" (בין אם הזולת הוא אנליטיקאי או מכשף [או צופה, ש"ב]) תלויה בקיומם של יחסים בהם הזולת יכול להיחוות כמישהו אשר, באופן פרדוקסלי, גם מקבל את תוקף המציאות הפנימית של המטופל וגם משתתף בפעולת ההבניה, כאן-ועכשיו, של מציאות סותרת, באמצעות משא ומתן איתה [כמו לשבת עם המטופל בתוך הקופסה של שרדינגר, בשזירות קוונטית וסופר-פוזיציה] [...] הנרטיב-העצמי של המטופל נמצא תמיד בנקודת המפגש שבין צל למהות, ובאמצעות הפעולה ההתייחסותית של הפסיכואנליזה, המטופל, כמו גם הנרטיב שלו, נעשה מוכר באמצעות מימוש בפעולה בעת שהוא מספר את סיפורו. צל ומהות נלכדים ושבים ונבנים, אם כך, במחוז חדש של המציאות שהנו אף לא אחד מהם, ושניהם גם יחד; שדה אינטרסובייקטיבי כאוטי שבו התנגשות בין זיכרון נרטיבי לתפיסה מיידית מכילה את קיומם הבו-זמני של מציאויות מרובות ושל ייצוגי עצמי-זולת מנוגדים.
שדה כאוטי זה הוא השדה הקוונטי החדש ההולך ומתגלה במקביל לשדה האנליטי, והמעבר בין צל ומהות כמו המצב הבלתי אפשרי או הקומפלמנטרי הנוצר בתוך הטיפול ובקופסה של שרדינגר.
החיבור לקליניקה
על מנת לקשר את הרעיונות המוצגים במאמר זה אל הפרקטיקה הטיפולית, אדון להלן במצבים המתקיימים במהלך טיפול דרך דוגמאות קליניות כלליות ומטושטשות.
כאשר נבחן את העבר של המטופל באמצעות ההיכרות המעמיקה בטיפול, נבחין בחסכים, יחסים מורכבים וטעונים ואירועים טראומטיים אשר התרחשו בתקופת ההתפתחות הראשונית, בילדות ובקשר עם הדמויות המגדלות. לעיתים נראה אף כי אותם מטופלים מעכבים את גדילתם במשאלה לתיקון, באמצעות מעין הסכם דרקוני לא-מודע כי הם עוצרים את התפתחותם עד אשר הדמות המאכזבת תתקן את דרכיה ותפצה על החסך או האבל שנעשה לה. המטופל אומר לעצמו באופן לא מודע כי הוא יתחיל את חייו ברגע שה"עוולה" שנעשתה לו תתוקן, והוא יקבל פיצוי מלא על החסכים. בכך הוא משלה את עצמו כי הזמן אכן קפא, וביכולתו להשפיע על הדמות הפוגעת. בפנטזיה הלא-מודעת העבר חי בהווה, והעתיד האינסופי לא נוגע להם. דוגמה קיצונית לכך ניתן לראות בחלומות חזרתיים לאחר טראומה, שבהם המטופל חולם על האסון אשר פקד אותו באופן רודפני ועיקש, ובחלום נעשה ניסיון נואש לשנות את העבר כך ש"אולי הפעם יקרה משהו אחר". כפי שנכתב בשיר שכתבה אלונה קמחי והלחין יזהר אשדות (קמחי ואשדות, 1994), "הירושימה שלי": "ברחובות הירושימה שלי האסון לא קרה". המטופל המקפיא את התפתחותו, סובל מאינספור האפשרויות שבהן יוכל לבחור, אך נותר בכל זאת לכוד בעבר – שרוי במצב שבו הוא חי ומת בו-זמנית בחייו.
בריטון (Britton, 1989), ממשיכה של קליין, מציע מודל המבחין בין מהלך התפתחותי תקין לבין מהלך התפתחותי פתולוגי. הוא מקבל את הצעתו של ביון הגורס כי העמדה הסכיזו-פרנואידית והעמדה הדפרסיבית מתחלפות לאורך מהלך החיים כולו, ורואה בכך מעגל התפתחות קבוע ומתמשך. ניתן להבחין בין התפתחות נפשית חיובית המייצרת סערה הכרחית לצורך שינוי, לבין רגרסיה פתולוגית המשנה את כיוון ההתפתחות והופכת להימלטות (retreat) אל ארגון פתולוגי, שבמסגרתו יש חזרה על העבר והתחמקות מהתפתחות. המשגות אלו ניחנות בצורה רעיונית באלמנטים שנדונו לעיל: מצבים קוונטיים, על-זמניים ועל-מיקומיים. המצב הטיפולי מאפשר מודליות נזילה (Kulka, 1997), הליכה קדימה ואחורה, והאופן שבו המטופל שזור במשולש האדיפלי מאפשר למטפל-הצופה להתערב במצב שאותו אפשר להסביר במונחים של סופר-פוזיציה ושזירות קוונטית. רונלד בריטון (Britton, 1989) טוען שהתמודדות עם המציאות כוללת ויתור על שליטה אומניפוטנטית בהורים – יסוד הכרחי לשם הגעה אל העמדה הדיכאונית ולשם עיבודה. בהתייחסותו אל המשולש האדיפלי הוא מדגיש את הצלע השלישית, הקו המחבר בין שני ההורים זה לזה. למעשה, בהכירו בחיבור שלישי זה צופה הילד בהוריו הנתונים במערכת יחסים שמדירה אותו. התוצאה היא "פתרונו של המשולש האדיפלי באמצעות הכרה בחיבור המאחד את ההורים". מבחינה סמלית נוצר מבנה מנטלי שעליו מבוססת היכולת להסתגל למציאות, שנקשרה לפי קליין להתמודדות עם הסיטואציה האדיפלית. בעולם הפנטזיה של הילד הוא נקרע בין המשאלה להתפרץ אל מערכת היחסים המינית של הוריו, לשלוט בה ולחוות אומניפוטנטיות מרגיעה, לבין הכרה בנפרדותו ובסופיותו. ובהקבלה, המעבר בין התקיימות אינסופית בסופר-פוזיציה לבין האימה שבהתבוננות שלו ושל אחרים (ובמקרה שלנו – המטפל) מאששת את מגבלות העצמי. בריטון מדגיש את היכולת לרכוש אובייקטיביות, כלומר היכולת למקם את העצמי ביחס לאחרים ולשאת את היותי צופה ונצפה בו-זמנית, וחשוב מכך: לצפות בעצמי. בכך תלויה היכולת לבצע כילול של תצפית ושל חוויה.
במהלך פגישה אנליטית ישנה תנועה מתמדת בין ממדים שונים – עבר, הווה והקשר הטיפולי או ההעברה. בכל רגע המטופל נתון בפחד עצום להיקרע ממצב הסופר-פוזיציה, או המצב האומניפוטנטי, אל תוך רגע אחד יחיד באמצעות הפרשנות של המטפל-הצופה. בתוך המצב האנליטי, ישנה סכנה תמידית הנוצרת בין המאבק של הקיבעון לאפשרות לנוע בין הפוטנציאלים האינסופיים, דרך המחשבות השונות הנובעות מהפרשנות.
הפער בין להתפס או להתפש
דנה, בת 30, הגיעה לטיפול בגלל התקפי חרדה ופחד להשתגע. דנה נמצאה בזוגיות ארוכה, עבדה ולמדה. יחד עם זאת, בכל התחומים חוותה תקיעות גדולה. במהלך הטיפול היא הייתה מופתעת בכל פעם מחדש לגלות כיצד פעולות לא-מודעות שהיא עושה משפיעות על המציאות שלה ונובעות מחרדה: גרירת סיום התואר, ריבים שעוררה עם בן-זוגה, ועומס רב בעבודה שנוצר עקב דחיינות אשר נחוותה כרודפנית. כאשר שיקפתי לה כיצד פעולותיה הלא-מודעות יוצרות את מצבי התקיעות שבהם היא נמצאת, היא הופתעה בכל פעם מחדש לגלות את התרומה ה"אקטיבית" שלה למצבה. דנה חשה שאין לה יכולת לעבד את מחשבותיה ורגשותיה בעצמה, ועל כן היא נמנעת מהם באמצעות מצבי ניתוק דיסוציאטיביים. בטיפול היא שיתפה כיצד הוא משמש עבורה מרחב חשיבה שהיא לא מצליחה לייצר בחוץ, ולכן היא גם מגיעה מספר פעמים בשבוע. כתגובה לכך אמרתי לה, "כל פעם מחדש את מופתעת שיש לך נפש". אל משפט זה חזרנו פעמים רבות במהלך הפגישות, כגילוי מעגן המייצר את החיבור בין השהייה חסרת הזמן והמרחב באינסופיות הנפשית, אל הפרטיקולריות הסופית והמבעיתה של ההתקיימות. הנפש נמצאת במצב של גל ומתקיימת במרחב התהליכים הראשוניים. במפגש עם המציאות המוחלטת דרך התהליכים השניוניים, דנה חוותה חרדה משתקת, שאותה היא ניסתה להקפיא ולהישאר במצב האינסופי המרגיע כדרך להימלט מהמצב החומרי הסופי. בדומה לכך תיארה אשל (2004) במחשבותיה על השימוש בפיזיקה הקוונטית להבנת הסיטואציה האנליטית (עמ' 19):
כמו במציאות הקוונטית, הטיפול כך יוצר מציאות נפשית יותר משהוא מגלה ומפענח מציאות קיימת. מדובר בפריצה ובשינוי המרחב הפנימי של המטופל (והמטפל) כשבתוך ההתקיימות המחוברת העמוקה, הסינרגית של המטפל להינתן רגשית לתהליכי ההתחברות האלה, נוצרת ומונכחת אפשרות ממשית לא-לינארית, שלא יכולה היתה להתקיים קודם – אפשרות לחוש, לחוות, להכיל ולשנות היבטים לא-ידועים, מנותקים או קפואים, של הוויה חוויה והתייחסות, אשר למטופל (ולמטפל) בנפרד לא היתה יכולת לשאת ולחשוב אותם (Unthinkable) ושאחרת לא ניתן היה להגיע ולגעת בהם, או לאפשר למה-שלא-התקיים להתהוות. אפשרות זו, שנעשית לחלק מן המציאות המתקיימת, לא רק משחזרת את המצב המקורי שהיה, אלא הולכת ומתהווה, הולכת ומשנה. כי רק יציאת מגבולות השיחזור ומגבולות האני ואופני ההגנה המוכרים יכולים להציע אפשרות חדשה, שחורגת ממידות ומימדי הקיים.
הישיבה המשותפת בתוך הקופסה, כמטאפורה לטיפול, לא נועדה לשאוף אל החיים ולא אל המוות; מטרתה הייתה לאפשר את החיבור אל הלא-מודע והתהליכים הראשוניים כדרך אל ה"סופר-פוזיציה", אל מצב נפשי של גל תוך כדי הימצאות משותפת בשזירות קוונטית. מצב זה מאפשר חיבור אל הרצף של חיינו עד המוות, ויכולת לחוש את המוות המתקרב לכל אורך הדרך ולהיות עימו בקשר ומגע, כדרך אל חיבור אותנטי וחיים מלאים יותר הנעים תמידית בין המציאות לפנטסיה. המצב בקופסה מאפשר להתבונן ב"חלקיקים", נקודות בזמן ובמרחב השונים, ולהיות במגע עם הסיכון לגוף ולנפש הנוכח בכל רגע נתון בחיים – הסיכון להיתפס ולחדול, כמו גם הסיכון לקפוא ולאבד את הזמן. בסוף כל פגישה, כאשר הקופסה נפתחת, מתגלה באופן "נתפש" יותר כי האיום של המוות או הצופה עדיין לא הוסר.
סיכום
החתול של שרדינגר משמש מטאפורה ביצירות אומנות רבות ומגוונות בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה, תחת המטרייה של הפיזיקה הקוונטית המשפיעה על התודעה ועל הכתיבה בשדות רבים בתחומי המדע והיצירה. דוגמה מסיפור קצר של אתגר קרת (1992), "אף אחד לא מבין את הקוונטים", ממחישה זאת (עמ' 151–150):
העצוב בכל הסיפור הוא, שאפילו אם הקוואנטים יכתבו עשרות מכתבים למערכות כל העיתונים המדעיים בעולם ויוכיחו באותות ובמופתים שבכל העניין של הפצצה האטומית פשוט ניצלו את תמימותם ושהם בחיים לא חשבו שככה זה ייגמר, זה לא יעזור להם, כי אף אחד לא מבין את הקוואנטים. בעיקר לא הפיזיקאים[...]לא בגלל שהם כל כך קטנים. גם לא בגלל שהם בתנועה, יש עוד חלקיקים נעים וכולם מבינים אותם. אף אחד לא מבין את הקוואנטים כי הם דורשים תנועה של התודעה, מעבר מאחת לשנייה וחוזר חלילה. אבל מה נעשה, והעולם ההולך ונחשף לפנינו הוא עולם קוואנטי שכזה, שהכל בו דינאמי מתנועע מתהפך. ודווקא בעולם שכזה אפשר להחזיק בתמונה לא שוויונית והיררכית וכזאת שיש בה שליטה אבל בלי הרעות החולות של הערכים האלה בתמונות העולם הסטאטיות.
- פרסומת -
מטאפורת הקופסה של שרדנינגר מעסיקה יוצרים רבים והיא מופיעה בתחומי המחקר והיצירה, גם בגלל ההקשר שבו הופיעה. זו הייתה התגובה של שרדינגר לאבסורד ולפרדוקס של מכניקת הקוונטים. בתוכה היה גם לעג כלפי האפשרויות האינסופיות ונזילות כמו-מיסטיות, ומכך תגובה רגשית של בהלה שהוא חש מול המתח הקומפלמנטרי בין "מצב-העל" האינסופי לקריסה אל החוויה הסופית והחולפת – מול המוות שבישרה התיאוריה החדשה.
לאחר שנים רבות שבהן הפסיכואנליזה נדחקה הצידה בעקבות עלייתן של גישות טיפוליות "מבוססות-מדע" אשר משקפות את הראייה הדטרמיניסטית הקלאסית, המהפכה המחשבתית שעוררה התיאוריה הקוונטית מגדירה מחדש את המהות של המדע ומחזירה את הפסיכואנליזה לקדמת הבמה כשיקוף של האפיסטמולוגיה החדשה (Sucharov, 1992). זו מאה שלישית שהחשיבה האנליטית חוקרת ובוחנת לעומק את היחסים המורכבים המתקיימים בתוך הסובייקט ובין סובייקטים, ורעיונות רבים הנוטפים חשיבה בעלת אופי קוונטי התפתחו במקביל לתיאוריה הקוונטית במחוזות האנליטיים. הפסיכואנליזה מטבעה מכירה במצבים הפרדוקסליים של הנפש והקיום האנושי, הרבה מעבר לרעיונות הקוונטים, והליכה בעקבותיה יכולה לתרום באופן הדדי לשני התחומים. פיתוח ההקבלה בין האנליטי לקוונטי דרך כתיבה נוספת בתחום הינה חשובה ומתבקשת.
הערות
- המאמר נשען על הרצאה שערכתי בשנת 2019, במרכז הקהילתי לבריאות הנפש-יפו.
- כמו בתוך הקופסה של שרדינגר, מושג שאקביל לסיטואציה הטיפולית.
- הקופסה של שרדינגר, ראו בהמשך.
- מצב דומה מורגש גם בהדרכה על פסיכותראפיה, כאשר המודרך מדווח כי לאחר פגישת ההדרכה המטופל הגיב בפגישת הטיפול העוקבת כאילו הוא היה בחדר במהלך ההדרכה על הטיפול שלו. מצבים הקרואים "תהליכים מקבילים בהדרכה" בין טיפול וההדרכה-שזירה של מטפל-מטופל-מדריך.
- ניתן להשוות בין מצב השזירה המתואר כאן בין המטופל והמטפל לתהליכי הזדהות השלכתית ע"פ ביון.
- במאמר מוסגר אציין כי ניתן לומר דברים דומים על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. לדוגמה, האשמה הקיומית האקסיטנציאליסטית גורסת כי כל בחירה של האינדיבידואל מביאה לתחושות אשמה הנובעות מהוויתור על אינספור אפשרויות משמעותיות אותנטיות אחרות (היום התופעה מכונה באופן שגור כ-"FOMO" – Fear of missing out). מצב זה מתכתב עם המשמעויות של סופר-פוזיציה, וכך גם חשיבתו של הגל על השלילה. חיבורים אפשריים נוספים בין החשיבה הפסיכואנליטית לפיזיקה הקוואנטית עלו גם במושגים של ביון ושל אנדרה גרין על "עבודת השלילי", אך קצרה היריעה מלהרחיב על הקבלות אלו כאן.
מקורות
אייגן, מ' (1999). מחוז האמונה אצל ויניקוט, לאקאן וביון. בתוך: א"ס מיטשל ול' ארון (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית – צמיחתה של מסורת. תרגום: איריס רילוב. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013, עמ' 31–73.
אשל, ע' (1997). על 'חורים שחורים', מוות והתקיימות אנליטית. שיחות, 11(3): 195–205.
אשל, ע' (2004). פנתאוס ולא אדיפוס: מחשבות על פרברסיה, הישרדות והתקיימות טיפולית. שיחות, 18(2): 109–124.
בן-דב, י' (1997). תורת הקוונטים – מציאות ומסתורין. תל-אביב: דביר.
ברומברג, מ"פ (1999). צל ומהות: השקפה התייחסותית על התהליך הקליני. בתוך: א"ס מיטשל ול' ארון (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית – צמיחתה של מסורת. תרגום: איריס רילוב. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013, עמ' 447–477.
ג'וזף, ב' (1985). העברה: הסיטואציה הכוללת. בתוך: ב' ג'וזף, איזון נפשי ושינוי נפשי. תרגום: יעל קצבוי. תל-אביב: תולעת ספרים(2020).
גרין, א' (2011). גילוי פנים והסתר פנים, חיים ומוות, סוף ואינסופ – טרנספורמציה של עצמיות בהתמודדות עם טראומה של אבדן. מפגשים בצוותא (לזכרו של יורם חזן ז"ל). תל-אביב.
ויניקוט, ד' (1971). משחק ומציאות. תרגום: יוסי מילוא. תל-אביב: עם עובד 1995.
פרויד, ז' (1940). מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. תל-אביב: דביר, 1988.
פרויד, ז' (1905). קטע מתוך אנליזה של היסטריה. בתוך: ע' ברמן (עורך), פרויד ודורה. תרגום: אברהם הוס. תל-אביב: עם עובד, עמ' 31–101 1993.
פרויד, ז' (1912). על הדינמיקה של ההעברה. תל-אביב: עם עובד 2002.
פרויד, ז' (1914). היזכרות חזרה ועיבוד. בתוך: ז' פרויד, הטיפול הפסיכואנליטי. תרגום: ערן רולניק. תל-אביב: עם עובד, עמ' 114–119 2002.
פרויד, ז' (1900). פירוש החלום. תרגום: רות גינזבורג. תל-אביב: עם עובד 2007.
קוהוט, ה' (1984). כיצד מרפאת האנליזה. תרגום: אלדד עידן. תל-אביב: עם עובד 2005.
קוהוט, ה' (1984א). שיקום העצמי. בתוך: ה' קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה. תרגום: אלדד עידן. תל-אביב: עם עובד 2005.
קוהוט, ה' (1984ב). טבעו של הריפוי הפסיכואנליטי. בתוך ה' קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה. תרגום: אלדד עידן. תל-אביב: עם עובד 2005.
קולקה ר' (2004). הממד האטמפורלי בפסיכואנליזה. בתוך א' פרוני (עורכת), הזמן: מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר. ירושלים: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, עמ' 239–251.
קמחי, א' ואשדות, י' (1994). הירושימה שלי. יזהר אשדות 2. Izhar Ashdot Music/NMC United.
קרת, א' (1992). אף אחד לא מבין את הקוונטים. בתוך: א' קרת צינורות. תל-אביב: עם עובד, עמ' 150–151.
Bohm, D. (1980). Wholeness and the Implicate Order. London: Routledge & Kegan Paul.
Britton, R. (1989). The Missing Link: Parental Sexuality in the Oedipus Complex. In J. Steiner (Ed.), The Oedipus Complex Today: Clinical Implications. Boca Raton: Karnac, pp. 83–101.
Frankel, J. (1998). The play's the thing: How essentials processes of therapy are seen most clearly in child therapy. Psychoanalytic Dialogues, 81(1): 149–187.
Freud, A. (1937). The ego and the mechanisms of defence. London: Hogarth Press and the Institute of psychoanalysis.
Freud, S. (1915). The unconscious. Standard Edition, 14: 159–215.
Garguilo, J. G. (2013). Some Thoughts About Consciousness: From a Quantum Mechanics Perspective. The Psychoanalytic Review, 100(4): 543–558.
Grotstein, J. S. (1990). Nothingness, meaninglessness, chaos, and the "black hole" I: The importance of nothingness, meaninglessness, and chaos in psychoanalysis. Contemporary Psychoanalysis, 26(2): 257–590.
Kulka, R. (1997). Quantum selfhood commentary on paper by beebe, lachmann, and jaffe. Psychoanalytic Dialogues, 7(2): 183–187.
Sucharov, M. (1992). Quantum physics and self psychology: Toward a new epistemology. In A. Goldberg (Ed.), New therapeutic visions: Progress in self psychology (Vol. 8). Hillsdale: The Analytic Press, pp. 199–211.
