טקסט עיוני כמרחב מעברי תרבותי
האנתולוגיה "דרך מילים" ותפקידה עבור קהילת המטפלים
מאת אפרת הברון
המאמר מבוסס על דברים שנישאו בערב ההשקה לספר "דרך מילים: קריאה וכתיבה כמרחב טיפולי", שהתקיים ב-16.3.2023 בסמינר הקיבוצים.
הקדמה
בשנים האחרונות מקצוע הביבליותרפיה הולך ומתרחב, כמו גם השימוש בטקסט בטיפול בכלל, גם על ידי מטפלים שאינם ביבליותרפיסטים. במקביל, ביבליותרפיסטים – ואנשי טיפול בכלל – הפוגשים בטקסט נכתב או נקרא בטיפול, עושים זאת באופנים אחרים מאלה הקלאסיים המתוארים בספרות המקצועית הביבליותרפית הוותיקה יותר. למשל, בעוד "הקלאסיקה" הביבליותרפית נשענת בעיקר על תיאוריה ויניקוטיאנית וקצת על תפישותיו של קוהוט (צורן, 2009), מטפלים רבים פוגשים בטקסט הספרותי מתוך דיאלוג עם דיסציפלינות תיאורטיות אחרות.
זהו הרקע להופעתו של הספר "דרך מילים – קריאה וכתיבה כמרחב טיפולי", בעריכת אורלי וקנין ושרית בר זקן (וקנין ובר זקן, 2022) – אנתולוגיה העוסקת בטיפול רגשי העושה שימוש בתהליכי קריאה וכתיבה. הכותבים בספר – שאני מתכבדת להימנות ביניהם – עסוקים בממשק בין נפש האדם לבין התרבות בכלל והספרות בפרט, כפי שהוא מתבטא בנוכחות טקסטואלית במעשה הטיפולי. הספר בכללותו מנהל דיאלוג עם גישות שונות, והוא מרחיב את השימושים בטקסט נקרא ונכתב בטיפול לאיזורים שטרם נכתב עליהם בעברית ובכלל.
החיבורים המופיעים בספר – למשל, בין ביבליותרפיה לחשיבה קלייניאנית (מירב רוט), לסיפור החסידי (שי גיל), לחשיבה של יונג ונוימן (גיא פרל), לפסיכולוגיית העצמי של קוהוט ולעבודה דווקא עם הגוף (אפרת הברון) – אינם חיבורים מובנים מאליהם, או שפשוט טרם נוצרו בהקשר זה. כך גם החיבור בין המרחב הדיגיטלי לביבליותרפיה (אלון רז), וכן הפרספקטיבה התרבותית הרחבה ביחס לטקסטים, שנוגעת באופן כללי במבט שלנו על עצמנו ביחס לתרבות של זולתנו (מיכל שמחון), וכן בחברות שבטיות מחד גיסא (שרית בר זקן) ובתוכניות ריאליטי מאידך גיסא (אורית דודאי ותמר אנג'ל). חלק נוסף מן התרומה של הספר הוא בהצגה של תיאוריה חדשה ומעמיקה המתבוננת במבט חדש על התהליך של עבודה עם טקסט (נעמה לב ארי; אורלי וקנין ויפית דונסקי).
גם האוכלוסיות שאליהן מתייחס הספר הן מגוונות מאוד. כך למשל, יש בו התייחסות לעבודה עם אנשים עם אוטיזם (אלינור רז סטולר), הוא כולל מבט על מבנים משפחתיים (בירי רוטנברג) ועל הורות (אורלי וקנין ושרית בר זקן), יש בו פרקים על עבודה עם משפחות שכולות (שלומית ברסלר והדס אלול), עם אנשים שחיים עם פוסט טראומה, עם מטפלים בהדרכה (רות שטדלר) ועוד.
ברשימה זאת אני מבקשת לשתף במחשבה כי ספר העיון הזה – על תכניו, כותביו, הגיוון התיאורטי וריבוי האוכלוסיות שאליהן הוא מתייחס – נותן מענה כמו-תרפויטי לצורך של קהילת מטפלים. לשם כך, אני מציעה אנלוגיה בין האופן שבו טקסט ספרותי משרת את המטופלת – בטיפול הביבליותרפי ובטיפול בכלל – לבין האופן שבו האנתולוגיה משרתת את קהילת המטפלים הביבליותרפיסטים, ובכלל. האנלוגיה נשענת על שלושה מאפיינים של טקסט ספרותי המנוסחים במונחי תפיסת המרחב המעברי של ויניקוט: הטקסט כמענה אמפתי לצורך; הטקסט כאובייקט סובייקטיבי המתאים עצמו למי שנמצא מולו; והטקסט כמרחב א-דואלי המכיל פרדוכס, שונות בתוך ריבוי. לפי התיאוריה הביבליותרפית, שלושת המאפיינים הללו הם מה שבין היתר מאפשר לטקסט הספרותי להיות בעל פוטנציאל תרפויטי.
אותם מאפיינים הם שהופכים גם את ספר העיון "דרך מילים" לבעל פוטנציאל מגדל ומצמיח עבור קהילת המטפלים. למעשה, אני מבקשת להראות כיצד האנתולוגיה מספרת במידה רבה את הסיפור התיאורטי של הפרקטיקה שעומדת במרכזה. בפיסקאות הבאות אני מציגה שלוש מחשבות בעקבות ויניקוט, על המרחב המעברי ועל האופן שבו פועל טקסט על הנפש במסגרת של טיפול רגשי – ובמקביל על המפגש של הספר הזה עם "הנפש הקולקטיבית" של קהילת המטפלים הביבליותרפיסטים, ועמם גם של כל קהילת המטפלים הגדולה אשר פוגשים טקסט נקרא ונכתב בשעות הטיפול שלהם.
"התינוק הוזה – והעולם מציג": הטקסט הספרותי ו"דרך מילים" כמענה אמפתי לצורך
הביבליותרפיה היא דיסציפלינה טיפולית השייכת לקבוצת הטיפולים בהבעה ויצירה, אחות לטיפול באמנות, במוזיקה ובתנועה. הביבליותרפיה מניחה כי המגע עם טקסט נקרא או נכתב הוא בעל פוטנציאל תרפויטי (צורן, 2000). היא מתבססת על שני עמודי תווך תיאורטיים: הראשון הוא התיאוריה הספרותית הנרטולוגית המכונה "ביקורת תגובת הקורא" (ראו למשל: איזר, 1975, 2006). גישה זו מניחה כי טקסט ספרותי מתאפיין בפערים רבים, אשר אין דרך למלאם אלא באמצעות הסובייקטיביות של הקורא. מתפיסה זו עולה כי הטקסט הספרותי מציע מעין פלטפורמה שפוגשת כמעט בהכרח את עולמו הפנימי של הקורא.
עמוד התווך התיאורטי השני הוא פסיכואנליטי. באופן ספציפי, התיאוריה של הביבליותרפיה הפסיכודינאמית נשענת על תפישתו של ויניקוט את המרחב המעברי. היא מתייחסת לטקסט הספרותי כמייצר מרחב מעברי, שבדיאלוג עמו מתרחשת העבודה הנפשית.
כשויניקוט מסביר מהן תופעות מעבריות, הוא מרחיב תחילה על חפצי מעבר שהם הקניין הראשון של הילד, כמו למשל דובון צעצוע אהוב. הוא שואל איפה נמצא הדובון ביחס לנפש הילד ועונה: בחוץ – אין דובון. בפנים – אין דובון. הדובון נפרש "[...] על פני שדה התרבות כולו" (ויניקוט, 1971, עמ' 39). עבור ויניקוט, החוויה הסובייקטיבית היא איזור שלישי בין פנטזיה לא מודעת למציאות החיצונית. כחפץ מעבר, הדובון מתהווה לסובייקטיביות של התינוק מתוך הקֶשר הראשוני של התינוק עם המציאות החיצונית, במה שוויניקוט מכנה "רגעי אשליה". אנו רגילים לחשוב על אשליה כעל משהו שקרי, כוזב, או כהגנה על עצמנו מפני מציאות לא נסבלת; אולם ויניקוט משתמש במילה "אשליה" במשמעות אחרת, ומדגיש שרק באמצעות אשליה אפשר להגיע למציאות. לדוגמה, ויניקוט סבור שכשתינוק חש רעב, הוא מדמיין תחילה שד משביע את רעבונו – ובנקודה זו האם מעמידה לרשותו שד מוחשי. מנקודת ראותו של התינוק, ברגע זה של אשליה הוא יצר כביכול את האם שמאכילה אותו. התינוק הוזה, והעולם מציג. כך, התינוק ההוזה הוא התינוק הבורא. מתוך ההזדהות האמפתית של האם עם תשוקתו וצרכיו של התינוק, היא מאפשרת לו להאמין, בשעה שהוא רעב, שהוא אכן ברא את מה שהוא מצא (קולקה, 2023-2022, שלום קרויזר, 2021).1 לטעמו של ויניקוט, הדובון מייצג את כל היקום, וההיגיון של חפצי המעבר ושל התופעות המעבריות פועל בתרבות כולה.
הביבליותרפיה מניחה כי הטקסט בטיפול עשוי לייצר מרחב מעברי שכזה עבור המטופל. הנוכחות של טקסט בטיפול יכולה להיות ממשית או מדומיינת, מוחזקת בתודעת המטפל או במרחב הטיפולי הקונקרטי. בטיפול הביבליותרפי, אחת הדרכים למפגש עם טקסט מתרחשת מתוך בריאה של הקורא את מה שכבר קיים במרחב הסובייקטיביות – כלומר בדומה לאופן שבו ויניקוט מתאר את הבריאה של חפץ מעבר על ידי התינוק. מכיוון שהתקיימות במרחב המעברי, משחק בו ותנועה בתוכו הם סמנים של בריאות נפשית, ומפני שהטקסט הספרותי מתממש לא בחוץ ולא בפנים, אלא בדיוק במרחב מעברי זה, המפגש עמו הוא בעל פוטנציאל מרפא.
במבט מטאפורי, אני מבקשת להציע כי אפשר לחשוב גם על הספר "דרך מילים" ככזה שנוצר ונהגה במרחב המעברי, כספר ש'נהזה' או פונטז על ידי השטח. לאור השינויים בשדה הביבליותרפיה, ייתכן כי רבים מן המטפלים הזדקקו לתיאוריה שתכלול אותם בה, שתמשיג את המעשה הטיפולי שלהם כפי שהוא קורה בתקופה זו, בדיאלוג עם המרחב התיאורטי, הישראלי ובכלל. אם אצל ויניקוט התינוק הוזה והעולם מציג, אפשר לומר כי הקהילה הזדקקה לספר מעין זה והזתה אותו, והספר נהיה. הספר כמו דומיין או "נהזה" מתוך צורך, רעב מהשטח לביבליותרפיה עכשווית, לעוגן תיאורטי מתרחב ואינטגרטיבי, לקורפוס תיאורטי מעודכן ורחב. הקוראים שהזדקקו לרעיונות כמו אלה שמוצגים בספר, כמו הזו אותם תוך שהם בוראים מציאות תיאורטית וקלינית דרך הספר. בדומה לרגע האשליה הויניקוטיאני, רגע שבין עולם פנימי למציאות, גם הולדתו של הספר הזה היא תשובה שנולדה בתוך מרחב מעברי, מענה אמפתי לצורך שעלה מן השטח.
הטקסט הספרותי ו"דרך מילים" כאובייקט סובייקטיבי – המתאים עצמו לנמצא מולו
ויניקוט, בלי להסס, מבקש מהמטפל להיות כל הזמן אובייקט סובייקטיבי. אובייקט סובייקטיבי הוא האדם או הדבר אשר מאפשר לחוויה הסובייקטיבית במרחב המעברי להתרחש, להתהוות או להתקיים.2 לדידו, המרחב המעברי הוא המקום של החיים הפסיכולוגיים, של הסובייקטיביות. הוא מזכיר לנו שוב ושוב איך להתייצב מול המטופלים שלנו, מהי האופנות של הנוכחות הרצויה כדי להצמיח סובייקט, זולת, אדם.
עמדת האובייקט הסובייקטיבי באה לידי ביטוי משתנה תוך התאמה אל מי שניצב מולו: כך, להיות אובייקט סובייקטיבי לתינוקת בת יומה שחשה רעב, אינו דומה בפועל להיות אובייקט סובייקטיבי למתבגרת המבקשת לשנות את העולם. גם באיזורי הטיפול, ברור מאליו כי כל אחד מן המטופלים והמטופלות שלנו זקוקים מאיתנו להתייצבות אחרת – מול אחד מהם נהיה אקטיביים יותר, מול אחרת זהירים יותר. בטיפול הביבליותרפי, לאחת נציע שיר, לאחר רק כתיבה, ועם מטופלת שלישית נקרא ביחד הארי פוטר. אך למרות ההבדל, העמדה שלנו מול התהוותם של על מטופלת תישאר עמדה זהה, לטעמו של ויניקוט: כמטפלים נבקש להיות אובייקט סובייקטיבי, המחפש מה הוא צריך להיות כדי שהמטופל יוכל "להתהוות". המשמעות העמוקה של עמדה זאת היא חיפוש מתמיד המבקש להבין לְמה זולתי, המטופל או המטופלת, זקוק ממני ואיך הוא זקוק לי.
במונחים של ויניקוט, את הטקסט הספרותי בטיפול הביבליותרפי ניתן להבין כאובייקט סובייקטיבי. למעשה, הטקסט הספרותי הוא תמיד, באופן פוטנציאלי, אובייקט סובייקטיבי. הוא יכול "להתאים" את עצמו לצרכיו של הניצב מולו, של הקורא אותו, בחן ובאופן כמעט אינהרנטי, מפני שהוא נשען על תגובת הקורא לפערים המובנים בו. הפערים הללו מתמלאים על פי צורכי הקורא הספציפי דרך תהליכי ההתקשרות שמזמן הטקסט: אותו טקסט לעיתים ייקרא כשיר אהבה, לעיתים ייקרא כשיר מלחמה, פעם יתפרש כמציע מבט חומל על העולם ופעם אחרת, כאכזרי אפילו, בהתאם לקורא אותו או למועד הקריאה בו.
אני מבקשת להציע כי כמו הטקסט הספרותי, גם הספר "דרך מילים" הוא בעל תכונות של אובייקט סובייקטיבי, בזכות הגיוון התיאורטי והקליני שהוא מציג. בזכות העושר וריבוי הפנים של "דרך מילים", הספר מזמן עצמו להיות מה שאשת המקצוע או איש המקצוע הקוראים בו צריכים באותו רגע. קהילת הביבליותרפיסטים האוחזת בו, וקהילת המטפלים כולה, תוכל למצוא בו מראה לעבודתה, ומענה לצרכים שונים ומגוונים.
השימוש בטקסט נכתב ונקרא כפי שמוצג באנתולוגיה השתכלל ובעיקר התרחב מאוד. הרוחב הזה, השימושים המגוונים בטיפול באמצעות טקסט שמוצגים בו, מאפשרים לכל מטפל למצוא את עצמו בתוך העבודה הטיפולית, ולמעשה להתהוות מול האובייקט הסובייקטיבי שהוא ספר זה על תכניו. לשון אחר: הנוכחות המרובה, אלה לצד אלה, של תפישות שונות, גישות טיפוליות שונות, עמדות תיאורטיות ופרקטיקות מגוונות מאפשרת ל"דרך המילים" להיות מה שנצטרך שהוא יהיה עבורנו כמטפלים שעובדים בשירות המטופלים שלנו באותו רגע: עבור רבים מאיתנו הטקסט יהיה מכל, עבור חלקנו הטקסט הופך גורל דחפי דטרמיניסטי פרוידיאני לפוטנציאל יצירתי, עבור אחרים הטקסט עשוי להוות מרחב מילולי סימבולי של הגוף, ועוד ועוד.
הטקסט הספרותי ו"דרך מילים" כמרחב א-דואלי המכיל פרדוכס, שונות בתוך ריבוי
המבט הפרדוכסלי של ויניקוט מציע התבוננות פסיכואנליטית המבטלת את השניות, את החצייה. ויניקוט מוצא את דרך האמצע הנפשית שאינה פשרה, אלא מרחב. הוא מצייר איזור מעברי, שאינו איזור חפיפה בין פנים לחוץ, אלא מצב אונטולוגי שונה מהקיום היומיומי. המעבריות היא לא אמצע, אלא החזקה של האי-שניות בתוך ריבוי. במילים אחרות, ויניקוט אינו מתאר את החיים פסיכולוגיים כמתקיימים דרך קונפליקט פנימי, אלא כמתקיימים דרך הרמוניה מתמדת שמשנה את צורתה, את ממדיה, את היקפה. אם זו נפגמת, הרי שגם האדם עצמו ואישיותו משתבשים, ובמונחיו של ויניקוט נמצא דיסאינטגרציה, כזב, היעדר משמעות ועוד. אולם במיטבה, החוויה הסובייקטיבית מחזיקה את כל פני הקיום בלא הכרעה ביניהם, ובלא לבטלם.
הטקסט הספרותי, מזכירה לנו צורן (2000) גם הוא מכיל פרדוכסים בלא ההכרח לפתור אותם. בדומה, אבקש להציע כי "דרך מילים" מדגים כיצד מחזיקים פרדוכס באופן שאינו מתפשר, אלא חי את הריבוי ונהנה ממנו. הוא מראה כיצד גישות שונות יכולות לדור בכפיפה זו עם זו, כיצד תפישות תיאורטיות שונות יכולות להציע מבט מגוון ואחר על תופעות דומות, וכיצד חשיבה מכיוונים שונים התורמת לזולתה ונתרמת ממנה. את המגוון המתקיים בספר אפשר לתאר גם באמצעות המושג פוליפוניות באחטינית (באחטין, 1989): ריבוי קולות שאין שאיפה לאחד ביניהם ושלא מוצגים מתוך היררכיה ביניהם.
כך מציע הספר "דרך המילים" עוד מענה חשוב לצורך בתיאוריה מתפתחת, מגוונת ורחבה, שהפך קריטי בימים אלה. הספר, כמכל ספרותי המחזיק את הריבוי, מקיים בפועל את המבט הפרדוכסלי של ויניקוט. הצגה של אנתולוגיה, טקסט או מרחב תיאורטי, שבו תפיסות סותרות-לכאורה דרות בכפיפה אחת, היא לטעמי האישי מעשה של אהבה, מעשה פוליטי במובן הרחב של המילה. זהו מעשה המציע, דרך עצם התקיימותו במרחב, אפשרות אחרת, מנחמת. כך, הספר מקיים בפועל את התכונות של טקסט ספרותי במיטבו, ויוצר עבור הקוראים מרחב מעברי ויניקוטיאני רב ערך.
הערות
- רבות מן המחשבות המנסחות את הגותו של ויניקוט המוצגות ברשימה זאת אינן שלי כלל, אלא שמעתי אותן כשלמדתי מרענן קולקה ומאנדראה שלום קורנהאוזר. על אף שניתן לומר קטגורית כי כל מה שאנחנו יודעים הוא כמעט תמיד מחשבה שהתפתחה מתוך דיאלוג עם זולת, הרי שבמקרה של הרהור צנוע זה, עלי לתת קרדיט של זכויות יוצרים לשני מוריי אלה, אשר השפיעו באופן כה משמעותי על חשיבתי והבנתי עד כי קשה לי כבר למיין ולייחס באופן מדויק מה מן הדברים המובאים כאן הם במילותיהם, ומה במילותיי שלי. כך או כך, את ההבנה שלי את ויניקוט והתיאור היפה של מחשבתו אפשר בקלות לייחס להם, ואת הטעויות בהבנתו – רק לי כמובן.
- בשפת פסיכולוגיית העצמי, אפשר היה לחשוב על האובייקט הסובייקטיבי כעל מה שהיינץ קוהוט מכנה "זולת-עצמי" (וראו למשל קוהוט, 2005).
מקורות
איזר, ו' (1975). "אי מוגדרות ותגובתו של הקורא בסיפורת". הספרות, ו(21), 1-15.
איזר, ו' (2006). מעשה הקריאה תיאוריה של תגובה אסתטית. תרגום: אביבה גורן. מאגנס.
באחטין, מ'. (1989[ 1934-1935)]. הדיבר ברומן. תרגום: א' אבנר. ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד.
ויניקוט, ד"ו (1995 [1971)]. משחק ומציאות. תרגום: י' מילוא. עם עובד.
וקנין, א' ובר זקן, ש' (2022). דרך מילים קריאה וכתיבה כמרחב טיפולי. כרמל.
צורן, ר' (2000). הקול השלישי. כרמל.
צורן, ר' (2009). חותם האותיות. כרמל.
קוהוט, ה' (2005). כיצד מרפאת האנליזה? עם עובד.
קולקה, ר' (אוקטובר 2022 – ינואר 2023). רוח ויניקוט – בני דורו וממשיכיו. סמינר ב'רוח אדם' – מכון פסיכואנליטי בודהיסטי, לוד.
שלום קורנהאוזר, א' (אוקטובר 2021 – ינואר 2022). חקר החוויה בהגותו של דונלד ויניקוט. סמינר ב'רוח אדם' – מכון פסיכואנליטי בודהיסטי, לוד.
