הענן, המעיין, הפנס והחיישן: מטפל מסייר במגרש משחקים התמקדותי כדי להתמודד עם העברה נגדית
מאת דני שראל
המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה ביום עיון למתמחים: "המטפל כאדם" שהתקיימה ב 1.2.23.
הקדמה
לקראת הפרקטיקום במגמה הקלינית, ניסיתי להתקבל לתחנה ידועה לטפול בילדים. רואיינתי על ידי שלושה פסיכולוגים, סיפרתי להם על ניסיוני המגוון כחונך וכמדריך ואז נשאלתי: "מדוע אתה בעצם מעוניין לעבוד עם ילדים?" עניתי באופן ספונטאני, שאני אוהב לשחק עם ילדים, והוספתי משהו על כך שכשאני משחק עם ילדים, אני נהנה להרגיש קצת כמו ילד בעצמי... השתררה שתיקה מעיקה, והיה משהו במבטם שממנו קלטתי, שהתשובה שנתתי לא הייתה מוצלחת... לא התקבלתי.
למען ההגינות חשוב לומר שאיני יודע אם הייתה זו התשובה לשאלה הזאת שגרמה לכך, או שלל סיבות אפשריות אחרות. בכל מקרה לראיון הבא כבר גייסתי חלקים אחרים שלי, רציניים יותר, בוגרים יותר, מנוסחים יפה יותר ולכאורה מודעים יותר לעצמי, שעזרו לי להימנע מאמירות שהן אולי אותנטיות, אבל לא מבוקרות דיין, והתקבלתי במקום אחר.
את תהליך ההתפתחות המקצועית שלי מאז ועד היום מלווה ניסיון שלי לחבר, לגשר, להפרות, ולמזג בין צד משחק, יצירתי, קליל משהו, פתוח אל הלא נודע, לבין צד רציני, מנוסח, אינטלקטואלי, שמנסה מאד לדייק ולדעת. שני הצדדים חיוניים עבורי, וכך גם האפשרות לנוע ביניהם.
כידוע, המקצוע שלנו מאד רציני, ומצריך הרבה מאד ידע והכשרה, אבל חשוב עד מאד שלא נאבד את היכולת לשחק, שהיא סממן לבריאות נפשית. ויניקוט כתב ב"משחק ומציאות" את הקטע הבא:
"אם המטפל אינו יכול לשחק, אין הוא מתאים לעבודתו, אם המטופל אינו יכול לשחק, יש לעשות משהו כדי לאפשר לו להיות מסוגל לשחק. רק אחר כך פסיכותרפיה יכולה להתחיל. המשחק חיוני משום שבו נהיה המטופל יצירתי" (ויניקוט, 1971).
אין זה מפתיע שמכל הכותבים האנליטיים ויניקוט הוא האהוב עלי ביותר, ואין זה מפתיע שההתמקדות, גישתו של ג'נדלין, אליה הגעתי שנים רבות לאחר מכן מצאה חן בעיני כל כך. אני רואה חוטים רבים שמקשרים בין שתי הגישות ברמה התיאורטית והפרקטית. לנוכח הצורך הזה במשחקיות, אני סבור שהתמקדות כגישה וכפרקטיקה עשויה להעניק, להעשיר, לטעון את עולמנו המקצועי במשחקיות מבורכת.
את המאמר ילוו בעיקר שני התיאורטיקנים האלה: ויניקוט הוא המוכר יותר מבין השניים, ג'נדלין מוכר פחות. אני מקווה שמאמר זה שינוע בין הצד המשחקי לצד האינטלקטואלי שלי יעורר תיאבון להעמיק בויניקוט מחד וללמוד את גישת ההתמקדות מאידך.
המפגש שלי עם ההתמקדות, שהגיע אחרי שכבר הייתי מדריך, ואחרי שסיימתי יותר מעשור כאחראי על ההתמחות בשירותי היעוץ לסטודנט בירושלים היה מאד משמעותי ופורה עבורי. ההתמקדות חלחלה לעבודתי הטיפולית: קודם כל כטיפול עצמי בעידן שאחרי סיום האנליזה שלי. בשלב הבא היא התגבשה כתפיסה, כ"רוח" שדרכה אני מנסה להתבונן ולפעול. בהמשך היא שימשה אותי כדרך עבודה משמעותית על העברה נגדית ועל האופן שבו אני חווה מטופלים וסיטואציות טיפוליות בגוף. לבסוף, הצעתי למטופלים לעבור התמקדות כתהליך מלא, כחלק מטיפול או כהצעה של אלמנטים מתוך ההתמקדות ברגעים שונים בטיפול. המפגש עם ההתמקדות גם העמיק את ההבנה שלי בויניקוט, והוביל אותי לכתוב אי אלו מאמרים שעוסקים בחיבורים בין ויניקוט וג'נדלין (שראל, 2011, 2013, 2015ג, 2018)
העברה נגדית
ישנם מטופלים וטיפולים שמעוררים בנו רגשות ותחושות קשים להכלה. מדובר במפגשים שמאתגרים את יכולות האמפתיה שלנו, לעיתים את יכולתנו לחשוב. הם מעוררים בנו ספקות כבדים לגבי עצמנו, לפעמים לגבי עצם אנושיותנו, במקרים מסוימים לגבי האמונה ביכולתו של טיפול לסייע. אנחנו נושאים אתנו במהלך המפגשים האלה וגם אחריהם תחושות דאגה, חרדה, דיכאון, זעם, חוסר אונים לעתים עד רמה של הצפה מאיימת. אלו תחושות שנחוות בגופנו כנוכחות מעיקה, לעתים רודפנית.
בראייתי, עם מטופלים קשים אלה, הנושאים אתם אבחנות שונות, היכולת לזהות את ההעברה הנגדית, להכיר בה, לעבד אותה ולנהל אותה יקבעו אם טיפול ייכשל או יצליח. בימי פרויד שהתאפיינו בערכי הניטראליות, ההינזרות והציפיה לאובייקטיביות "מדעית" נתפסה ההעברה הנגדית בעיקר כמכשול לטיפול, כמשהו שיש להבין אותו כדי לנטרל את השפעתו. אחרי גלגולים רבים והתפתחויות שונות של הפסיכואנליזה ושל המושג עצמו, העברה נגדית נתפסת כמשאב, כמקור אינפורמציה יקר ערך על המטופל ועל הטיפול, וכגורם תרפויטי שניהול נכון שלו הוא שעשוי להוביל לשינוי אצל המטופל.
אתייחס למושג העברה נגדית בהגדרתו הרחבה כמכלול הרגשות, המחשבות, התפיסות והתחושות המודעים והלא מודעים, שמתעוררים אצל המטפל ביחס למטופל ולטיפול, ולא באופנים הצרים יותר שמתייחסים לתגובת המטפל להעברה, ולהשפעת בעיותיו האישיות והאישיותיות ונקודותיו העיוורות, שמעוותות ופוגעות ביכולת ההכלה, האמפתיה, ההבנה והתגובה שלו.
קפיצות הגדילה שלי כמטפל נבעו בדרך כלל מהתמודדויות שלי עם העברה הנגדית שעוררו מטופלים אלה. אלה התמודדויות שהעשירו אותי כמטפל וכאדם והפגישו אותי עם היכולת להחזיק תקווה במקומות בהם מקננים יאוש או בהלה, אבל גם עם מגבלות הנכונות שלי להיות מכיל ואמפתי, ועם מגבלותיו של טיפול בכלל (למשל שראל, 2015א, 2015ב).
בעקבות שעה טיפולית עם רוני
כדי להיכנס מיד לעובי הקורה באופן חוויתי, אני רוצה לספר על רוני (שם בדוי, פרטים מזהים לגביו שונו). הוא בחור מבריק, אינטליגנטי ורגיש במיוחד, אבל מאד סוער, לא מווסת, אימפולסיבי, פגיע מאד, שעובר במהירות להתפרצויות זעם ולדה-ווליואציה ארסית שלי או של הטיפול. הוא מאד תובעני, דורש עזרה קונקרטית ומיידית ו"מפלרטט" עם אובדנות. יחסיו הבינאישיים סוערים ורבי תהפוכות. ההיסטוריה שלו כצפוי קשה, מיוסרת, כשנטישות וניצול מלווים אותה מילדות.
ייתכן שאתם כבר מגלגלים בראשכם שמות מהלקסיקון האבחוני שלנו כמו הפרעת אישיות נרקיסיסטית או גבולית, אולי מישהו עם טראומה מורכבת. אלא שהאבחנה של מטופלים כאלה לא תמיד עוזרת לנו להבין, להתמודד, ולפעול מול המשברים הצפויים בקשר, מול כשלים אמפתיים שסודקים את הברית הטיפולית ואת יכולת ההכלה שלנו את עצמנו, את המטופל או את הסיטואציה לנוכח המפגשים הסוערים אתם. כך גם עם רוני, בדרך כלל אני די לחוץ לקראת בואו, תוהה מה צפוי לקרות היום, חווה זאת כדריכות כללית של הגוף, לעתים כלחץ בבטן, לעתים ככובד של הנשימה. לעתים כגוש בגרון.
האם יש בכלל חשיבות לתחושות גופניות אלה? אולי אלו ספיחים לרגשות שלי? נגיע לכך בהמשך... להלן ספויילר: לא רק שהן חשובות, לפעמים הן המפתח או נקודת המוצא להבנת מה שעובר עלי...
המפגש הקודם הסתיים בפיצוץ ובטריקת דלת מהדהדת, כי בעקבות תיאור מריבה עם חברתו, להרגשתו הזדהיתי אתה ולא אתו, וכך חשפתי את "פרצופי האמיתי", שאני לא באמת אתו, לא באמת בעדו, לא אמפתי. הזעם שלו התפרץ בפתאומיות עשר דקות לפני סיום הפגישה. עקב כך לא הספקתי לומר לו שבעוד שבועיים אני יוצא לשבוע חופש, הודעתי על כך כבר לכל המטופלים שלי בשבוע שעבר, ואיכשהו דווקא לו הודעתי התעכבה, נזכרתי בכך כדקה לפני התפרצותו, והתכווצתי לרגע כשנעשיתי מודע לכך ששכחתי לומר לו. התכוונתי להודיע לו בסוף הפגישה, אבל כאמור הוא עזב בזעם בטרם הספקתי.
הפגישה הקרובה תתקיים למחרת, שבוע לפני החופשה. אני תוהה אם הוא בכלל יגיע, אני מזהה משהו בי שגם דואג וגם מקווה שהוא לא יגיע, ואני מרגיש אי נוחות, אולי אשמה, סביב תחושת ההקלה שהתקווה שלא יגיע מעוררת בי. אני מתלבט איך לפתוח את הפגישה, האם בהודעה שכבר התעכבה יתר על המידה על החופשה שלי, דבר שעלול להוביל להתפרצות נוספת מיידית ולטריקת דלת אולי סופית? אני חושש מזה או מייחל לזה? אולי כדאי לפתוח בהבעת צער אמפתית על החוויה שהייתה לו במפגש הקודם? או לפחות לפתוח בבירור לגבי מה שקרה בפעם הקודמת? ואולי לחילופין כדאי לומר משהו על טריקת הדלת האלימה, כאירוע שחצה את הגבולות שלי? ואולי עלי לעזוב את כל הדברת הפנימית הזאת, ולפתוח א-לה ביון ללא זיכרון וללא תשוקה, לבוא פתוח ולראות מה קורה? או להגיע ברוח ויניקוט ולתת לספונטאניות שלו או שלי לבוא לידי ביטוי?
הרבה אפשרויות: מה עלי לעשות?
יש לקוות שלפני שאני מחליט לעשות משהו בנסיבות שכאלה, אקיים מפגש הדרכתי לפחות ביני לבין עצמי, ואנסה להבין מה אולי עובר על רוני, מה קורה לי אתו, ומה קורה בינינו. בפסיכואנליטית מדוברת אין מנוס מלנסות להבין את הטרנספרנס, את הקאונטרטרנספרנס. ואת טיב האינטראקציה.
יש הרבה דברים שאני יודע על המצב...
אני מכיר את ההיסטוריה שלו, היסטוריה רוויה בנטישות ובגידות, שהובילו לפגיעות הנרקיסיסטית העמוקה שלו. אני ער לזה שיש משהו בשכחה שלי לגבי החופשה שקשור ברצון שלא להיתפס על ידו כעוד אובייקט נוטש או בוגדני. אני יודע שחופשתי מגיעה בתזמון מאד לא מוצלח עבורו, ואני כנראה חושש מהזעם הצפוי שלו. יש בי כעס על עצמי על ההימנעות הזו בצורת שכחה שרק סיבכה את המצב.
בנוסף אני גם מכיר את ההיסטוריה האדיפלית המורכבת שלו, שאולי נמצאת בשורש תגובתו למשולש שכולל אותו, את חברתו ואותי. אני חושב שיש צדק בדבריו על הזדהות שלי עם חברתו, שסופגת כמוני את התפרצויותיו ועלבונותיו, כשהוא נפגע ממנה בעקבות מה שנראה לא פעם כזוטות. ואולי הופעלתי מתוך הזדהות השלכתית? אולי תומרנתי להזדהות עם חברתו ולחוש ביקורתי כלפיו, כהזדהות שלי עם החלק המאשים שבו, כך שיוכל לשחזר את כאבי העבר כדי שיוכל לעבד אותם? אלא שהזדהות השלכתית חשודה בעיני כמוצא תיאורטי נוח מדי, כדרך לא לקחת אחריות על כשלים אמפתיים שלי. אבל בכל זאת אולי נכון להבין את מה שהתרחש כאנאקטמנט, כאירוע ששנינו יצרנו בשדה הטיפולי, במרחב האינטרסובייקטיבי? יצירה משותפת שלנו, שמנגישה את העבר בתוך יחסי ההעברה, כדי שתינתן הזדמנות לעיבוד בהווה של יחסי אובייקט מוקדמים?
בכל מקרה ברוח פרויד קשישא וכל מי שאחריו, אין מנוס מלבדוק את עצמי ואת ההעברה הנגדית הסובייקטיבית שלי, ואולי כל ההמשגות הפסיכואנליטיות המתוחכמות שתיארתי קודם אינן אלא רציונליזציה לאיום שאני חש מרוני: האיש המבריק, הביקורתי שמחייה בי דמויות מהעבר שלי, ולא חסרות לי כאלה, והכעס שלי עליהן הוא מה שמניע את כל הסצנה הזאת?
אעצור את הספקולציות...
מה עשיתי עד כה? הצפתי אתכם ואת עצמי בשלל אפשרויות דינמיות מתוחכמות מכל שלבי ההתפתחות של ההמשגה "העברה נגדית", אבל מרוב שליפות תיאורטיות, אני עלול ללכת לאיבוד, ולאבד את הקשב שלכם, אם לא איבדתי עד כה... מה מתוך כל זה רלבנטי לסיטואציה העכשווית עבורי? מה מכל זה יוכל לסייע לי לקראת המפגש עם רוני למחרת?
כאן אני מגיע לענן
את המטען הזה שאני כמטפל מביא לטיפול אני נוהג לכנות הענן שלי. הוא מרחף לי מעל הראש, מחובר בחוטים לא נראים אל הראש, אל הלב, אל הבטן, אל הגוף נפש שלי. הענן הוא מצבור הניסיון והידע שצברתי, תוצר ההתהוות שלי כמטפל לאורך השנים. הענן הזה ספח אליו במשך השנים המון הבנות שנרכשו מתוך ההתנסויות בחיי האישיים והמקצועיים: מחוויותי כילד, כבן זוג, כהורה, כמטופל, כמטפל, כמדריך, מקריאת ספרות יפה ומקצועית, מסרטים, מהחיים בכללותם. הענן הזה הוא תוצר של האינטראקציה בין הידע והניסיון שרכשתי לבין האישיות המתפתחת שלי. הענן מחזיק, מכיל בתוכו הפנמות של אינטראקציות עם דמויות משמעותיות, וידע על התפתחות ועל שיבושים בהתפתחות, על צרכים רגשיים, על סביבה מאפשרת ומגדלת ועוד. משוטטות בו דוגמאות רלבנטיות, זכרונות ואסוציאציות למצבים שונים מהחיים ומטיפולים. הענן עיצב וממשיך לעצב את עצמי כאדם וכמטפל.
הרבה דברים עוברים ומשוטטים ליד הענן ולא ממש נכנסים לפני שהם עוברים מבחני קבלה, מה שנקלט בברכה הוא בדרך כלל מידע המבוסס על התנסות ונובע מחיבור רגשי. מידע לא רגשי הרבה פעמים נושר ממני ולא נשאר, או שהוא מחכה עד שהוא נעשה רלבנטי.
למשל המשפט שמופיע אצל פרויד: "האני הוא ראשית לכל אני גופני" (פרויד, 1923). משפט מוכר זה היה עבורי אמירה תיאורטית, לפיה הבסיס למבנה הקרוי אגו במודל הסטרוקטורלי של פרויד ראשיתו בגוף. לא היתה בכך משמעות רבה עבורי, פרט טריוויה פסיכואנליטי ותו לא. אבל בהמשך, אחרי שהיכרתי את ויניקוט ואת ההתמקדות הקשבתי לו אחרת לגמרי: "האני, חוויית העצמיות שלי, היא קודם כל גופנית".
ויניקוט והשתכנות הנפש בגוף
קריאה בכתבי ויניקוט ובוינייטות שהוא מביא במאמריו מגלה תיאורים רבים של הגוף ושל מרכזיות החוויה הגופנית בעיצוב העצמי.
אחת ממשימותיו של התינוק המתפתח לקראת אינטגרציה היא לשכון בתוך גופו, תהליך אותו מכנה ויניקוט פרסונליזציה, היפוכה של דהפרסונליזציה. משמעות הפרסונליזציה אינה רק שהנפש שוכנת בתוך הגוף, אלא גם שהגוף כולו הופך לבסוף למקום מושבו של העצמי (ויניקוט, 1949). בשלבים הראשונים של החיים עלול התינוק בתגובה לכשל סביבתי לאבד קשר עם הגוף וצרכיו ולמצוא מקלט בתפקוד המנטלי, בשכלו. כשזה קורה, במקום שהגופנפש יהיה אחדותי, כשהגוף והנפש הם היבטים שונים של האחדות הזאת, השכל מחליף את האם, והוא מטפל בתינוק במקומה. נתק מתפתח בין פעילות אינטלקטואלית לבין הקיום הפסיכוסומאטי. והשכל הופך להיות מקום מושבו של העצמי הכוזב.
כשהגעתי לראשונה למאמר קצר של ויניקוט: "מטרות הטיפול הפסיכואנליטי", (ויניקוט, 1962) הופתעתי לפגוש את הפתיחה הבאה:
IN DOING PSYCHO-ANALYSIS I AIM AT:
- KEEPING ALIVE
- KEEPING WELL
- KEEPING AWAKE
I AIM AT BEING MYSELF AND BEHAVING MYSELF.
אלו המטרות של טיפול פסיכואנליטי?? זה נשמע די סתמי. יעברו אי אלו שנות קריאה בויניקוט, עד שאבין שלא סתם פותח כך ויניקוט את המאמר. ראשית, מעניין מה שאין כאן: לא אמירה על חשיבות הבנת המטופל, ואפילו לא הצורך בהתאמה והסתגלות לצרכיו!! הזהו ויניקוט??
כמובן שכל אלה יופיעו בהמשך, אבל בפתיחה הזאת ויניקוט אומר לנו, שטיפול דורש כל הזמן שמירה, keeping, ומה שיש לשמור עליו הוא תחושת החיים והחיוניות, ה-aliveness שלנו ושל המטופל, שכן תחושת ה"היות חי" היא הדבר המרכזי בבריאות נפשית לפני תובנה.
בפתיחה הזאת מחבר אותנו ויניקוט אל הגוף החי, שאת הקשר אליו קל לאבד, ולכן יש לשמור עליו, ולבחון כל העת את מצב החיוניות שלנו כמאותת על מצבנו. העשייה, ה-doing, תבוא אחרי ה-being. הביטוי behaving myself שבאנגלית מחזיק גם את "להתנהג את עצמי", וגם את "להתנהג כראוי", מופיע רק אחרי שאני כמטפל שומר על החיבור לעצמי הגופני, להוויה הפסיכוסומטית. ויניקוט מעביר לנו מסר בדרך הזאת: לפני שניקח על עצמנו לדאוג למטופל ולהיכנס לעמדת "מושקעות אימהית ראשונית", ובעצם בכל שעה ושעה מחדש, עלינו לשמור על עצמנו, על החיבור לעצמנו, על החיבור לגופנו. עלינו לבדוק האם אנחנו בריאים מספיק כדי להיענות למה שהטיפול דורש, ולא פחות חשוב, בריאים מספיק כדי לצאת כשצריך מעמדה שבה התמסרות גמורה לצורכי המטופל מסכנת את העצמי.
וכך האמירה של פרויד מקבלת עומק שקרוב הרבה יותר לחוויה שלי: חוויית העצמיות, חוויית האמיתיות והממשות שלי, מרכז תחושת החיוניות שלי, שממנו אני פועל, מרגיש וחושב מתחיל בגוף שלי.
יש שעבורם החיבור אל הגוף מובן מאליו, ולא זקוק לתזכורת, עבורי היתה זו תובנה רבת משמעות, שהתיישבה במקום מאד מרכזי בענן שלי.
אני מצפה שהענן יופיע לעזרתי כדרך הופעתן של אינטואיציות, ולא כפרוטוקול ליניארי מסודר, כך שכל ההמשגות, הזכרונות והמשאלות הטיפוליות שבו לא יעמדו ביני לבין הקשבה פתוחה ורעננה למטופל ולעצמי. הייתי רוצה שהענן הזה יעטוף אותי, אבל לא יכפה עצמו עלי. הייתי רוצה שיהיה נגיש ומחובר לגוף, אבל לא משתלט. הייתי רוצה שיהיה גמיש, פתוח לספוח מידע רגשי חדש וזמין למשחק.
הענן שלי כולל גם ספקות, התנגדויות, פחדים, מבקרים פנימיים, שקל להתייחס אליהם כמכשול, אבל הם משמשים כנוגדנים של צניעות, של בקרה, והם עשויים לנטרל נוכחות תיאורטית מופרזת. במלים אחרות הענן הוא גם חלק מהמערכת החיסונית הנפשית שלי, וממערכת תמרורי האזהרה הפנימיים שלי, ואני משתדל מאד שלא לשכוח שתמיד קיימת האופציה (שביון מזהיר אותו מפניה באמירה המפורסמת על "ללא זיכרון וללא תשוקה"), שהענן עצמו יסתיר את החוויה של הרגע, ואת מה שמתפתח מול עיני ובתוכי עכשיו. לפיכך מה שמופיע עכשיו בחוויה שלי מול המטופל או במחשבות שלי עליו זקוק למטפורה אחרת, נוספת.
המעיין
למזלי לכל שעת טיפול אני נושא אתי מלבד הענן גם את מה שאני מכנה המעיין. המעיין הוא זרם החוויה שלי, ה-experiencing, תנועת מה שמתהווה ומתפתח בי אל מול המטופל ובשעה שאני קשוב ומתבונן בתוך עצמי כלפי מה שמתעורר בי ביחס אליו. המעיין הוא אם כן ההעברה הנגדית החווייתית, זו שניזונה ומושפעת מהאינטראקציה עם המטופל עכשיו, וממה שהענן שולח לי לנוכח הסיטואציה. המעיין הוא תנועת הסובייקטיביות בתוך השדה האינטרסובייקטיבי, והמעיין גם מנביע את התנועה לקראת... הצעד הבא. כלומר, הענן מכוון את ההתערבות שבסופו של דבר תנבע ממני, בין שזו שתיקה, שיקוף, שאלת הבהרה, קונפרונטציה, פירוש, או התנועה הספונטאנית שלי, לעיתים אפילו פעולה של acting out מצידי, כשאני מתקשה להכיל. אם לגבי הענן אמרתי שהוא מקיף אותי אבל מגיע פנימה, המעיין נמצא בתוכי ונובע החוצה...
כאן מתבקש לשאול: איפה זה ה"בתוכי" הזה? היכן מתקיים העולם הפנימי שלי?
זה הזמן להכניס לעלילה שלנו גיבור נוסף, ששהה ברקע כל העת, ואפילו שתלתי רמזים עבים דרך פרויד וויניקוט, ועכשיו הגיע הזמן להתייחס אליו ביתר הרחבה: הגוף כנושא ההעברה הנגדית.
אתחיל בציטוט מספרו של בולאס, ממשיך מובהק גם של ביון וגם של ויניקוט, שנקרא "צילו של האובייקט" (בולאס, 1987). בספר הזה הוא מדבר על מה שהוא מכנה unthought known , הידוע שלא נחשב, כלומר משהו שאנחנו יודעים אבל לא עובר בתהליך החשיבה... התרגום בעברית כ"ידוע שלא נחשב" מרמז שבגלל שאיננו חושבים אותו, אנו נוטים שלא להחשיב אותו...
וכך הוא כותב בעמודים האחרונים של ספרו:
"בעבודתנו עם מטופלים אנו חווים אותם בגופנו. במובן הפשוט ביותר, יש מטופלים הנותנים לנו הרגשה נינוחה מבחינה גופנית, בעוד אחרים מעוררים בנו מתחים גופניים מורכבים, שאנו נושאים בתוכנו, אך מקדישים להם תשומת לב מועטה בלבד. זה אינו מצב ייחודי לפסיכואנליזה, משום שבכל יחסינו עם בני אדם אנו רושמים את התחושה של אדם כלשהו: אנו "נושאים" את רישומו עלינו בגוף-נפש, (בפסיכו-סומה) שלנו וזוהי צורה של ידיעה גופנית שגם היא לא נחשבה. (unthought known).
אני בטוח שיש לפסיכואנליזה מה ללמוד על צורת הידיעה הזאת מתוך הריקוד המודרני, שבו הרקדן מבטא את הידוע שאינו נחשב באמצעות ידיעה גופנית. ייתכן שגם הייצוג המוזיקלי מצוי אי שם בין הידוע שלא נחשב לבין הידיעה הממשית."
"...במהלך ההעברה וההעברה הנגדית יוכל הפסיכואנליטיקאי להקל את המעבר של הידוע שלא נחשב אל החשיבה, והמטופל יוכל לתרגם לחשיבה דבר הנוגע להווייתו שלא היה מסוגל לחשוב אותו קודם לכן. אולם האנליטיקאים לא תמיד מצליחים להעביר את הידוע שאינו נחשב אל החשיבה, ולכן חשוב לגבש יחס אל חוסר הנגישות המסתורי של חלק ניכר מהידוע לנו" (בולאס, 1987, עמוד 292)
התמקדות
בנקודה הזאת אני רוצה להביא בפניכם את יוג'ין ג'נדלין, פילוסוף ופסיכולוג, אבי גישת ההתמקדות, שכמו נותן מענה למה שבולאס מציע. "גופנו סופג כל העת ידע חדש, שמתווסף למאגר החוכמה העצום הקיים בו. לימוד אמיתי אינו יכול להתרחש אלא מתוך דו שיח עם הגוף." (ג'נדלין, 1978)
"לעתים קרובות התחושות אינן עולות בקנה אחד עם ההיגיון. תחושות רבות הן פחות חכמות מן ההיגיון, אך רק לעתים נדירות יש בכוחו של ההיגיון בלבד לשנות אותנו, או להוות גורם שנוכל לסמוך עליו." (שם)
ההתמקדות מסייעת לנו לגבש יחס ואפילו פרקטיקה. היא עשויה לחבר אותנו לידוע שלא נחשב, וגם לבלתי ידוע שעדיין לא נחשב. כלומר, ההתמקדות מאפשרת חיבור לחלקים ש"מבקשים" להיות נחשבים תרתי משמע, והגוף הוא שמכוון אותנו אליהם. ההתמקדות היא תפיסה וגם מתודה של הקשבה לחוויה הגופנית של נושא כלשהו כדי לקבל ממנו ידע שהוא קולט.
התמקדות מזמינה אותנו להתייחס לגוף כאילו הוא "מחשב בעל אינטיליגנציה ביולוגית", ולתת אמון בתהליך החווייתי של הגופנפש. ככל שנתמקד יותר, כך תחושת הגוף כמשאב שניתן לתת בו אמון תלך ותגבר.
ג'נדלין אף טוען כך: "גופך יודע מהו כיוון הריפוי והחיים. אם תקדיש זמן להקשיב לו באמצעות התמקדות הוא יוליך אותך צעד אחר צעד בכיוון הנכון" (ג'נדלין 1978). לאמירה הזאת, שאינה מובנת מאליה, יש בסיס פילוסופי והתנסותי עמוק, אבל עד שלא נחוש בזה, נתקשה להאמין בזה1.
במאמר זה אתייחס למהות התהליך ההתמקדותי ולא לפרקטיקה שג'נדלין מציע שמפורטת בספרו התמקדות (ג'נדלין, 1978).
מהו תהליך התמקדותי?
התמקדות היא תהליך מתהווה ומתפתח, ובמהלכו קורים מספר דברים, במקביל ובזה אחר זה:
מפנים תשומת לב בעלת איכות מסוימת (סקרנית, פתוחה, סבלנית, לא שיפוטית) פנימה. זהו הפנס - תשומת הלב המכוונת.
כמו כן, ממתינים ומקשיבים לאופן שבו הגוף שלנו חווה מבפנים מצבים (בעיות, אירועים, אנשים, מושגים, מילים): זהו החיישן - תשומת הלב הממתינה.
מהלכים אלה מהווים הפניה אל ההתמקדות, באופן שמלווה את כל התהליך. במסגרת הליווי האמפתי והסקרני של מה שמתגלה ושל מה שמשתנה במהלך ההתמקדות, מהלכים נוספים קורים: מלווים את האופן שבו הגוף מחפש, מגלה, מוצא, ממציא מילים או סמלים שמתארים ומדייקים את חוויית מה שמתהווה ומה שמשתנה בו.
אלו הן נביעת וזרימת המעיין - תנועתיות, משחקיות, החלפת נקודות מבט: במסגרת המגע והליווי של הזרימה הזו, מתגלים חיבורים לענן.
כמו כן, מתעכבים\משתהים עם מה שעלה ומאפשרים לעצמנו, תוך כדי ההתמקדות או אחריה, ללמוד מהתהליך על עצמנו או על הנושא עליו התמקדנו – זוהי טעינת הענן: כלומר, הענן סופח לתוכו את מה שהתגלה בעקבות זרימת המעיין.
חשוב לציין שהגוף שלי כבר מגיב למצב שבו אני נמצא. לא פעם הגוף הוא זה שמאותת לנו שמשהו בתוכנו מבקש התייחסות וזקוק לה; הגוף מסמן שמשהו יצא מאיזון. ההתמקדות מתחילה בניסיון מכוון לפנות לחוויה ההוליסטית של המצב שלי מול רוני כפי שהיא מורגשת בגוף מבפנים. בשפת ההתמקדות אנו פונים פנימה אל התחושה המורגשת, אל הfelt sense- של המצב שכבר מורגש בגוף. לעיתים עצם הפניית תשומת הלב מייצרת את התחושה או מבליטה אותה.
המצב שבו בחרתי להתמקד הוא ההעברה הנגדית כלפי רוני ברגע הנוכחי, לקראת המפגש.
הספר "התמקדות" הוא ספר עזרה עצמית, אבל לרוב האנשים קשה להתמקד לבד, ורוב המתמקדים זקוקים למישהו שיסייע להחזיק את התהליך, לעתים על ידי נוכחות והקשבה שקטה בלבד. אני מתמקד עד עצם היום הזה בעיקר עם פרטנרים שמכירים התמקדות. ההתמקדויות שאתאר היום הן בליווי פרטנרית, אתה אני מתמקד באופן קבוע בטלפון ובשנים האחרונות בזום.
הפנס
אני מכנה את השלב הזה הפעלת פנס פנימי - פנס תשומת הלב המכוונת. הפנס הזה לא מתבונן מהחוץ פנימה, כאילו שאני מאיר על גופי מבחוץ, אלא מפעילים אותו מבפנים. הפנס מופעל מתוך רוח ההתמקדות, שהיא עמדה של פתיחות ידידותית וסקרנות. מדובר בפנס של אינטרוספקציה אמפתית. אפשר לכנות זאת פנסו של השועל, כי אני נשען על הנחייתו של השועל מהנסיך הקטן שאמר: "אין לראות את הדברים אלא בלב בלבד, כי מה שחשוב באמת סמוי מן העין".
אני יושב בנוחות, עוצם את עיני והמלווה מלווה אותי פנימה. אחרי סריקה קצרה של הגוף, ואחרי הקדשת זמן מה לתחושת התמיכה שהגוף מקבל במקומות שבהם הוא נוגע, היא מזמינה אותי להפנות את פנס תשומת הלב אל החוויה ההוליסטית של הנושא כפי שהוא מורגש בגוף. במקרה הזה - "ההעברה הנגדית שלי מול רוני בעקבות המפגש האחרון ולקראת המפגש הבא אתו."
אחרי שעצמתי את עיני והפניתי את פנסו של השועל פנימה באופן מכוון, אני ממתין למשהו שיעלה, שיתעורר, שינכיח עצמו בתוכי, אני ממתין לתחושה המורגשת של המצב על מורכבותו ועל משמעויותיו השונות, שמובלעות בתחושה ההוליסטית שלו. המלה felt sense יאה לדבר אותו אני מחפש, שכן המילה סנס באנגלית פירושה תחושה וגם משמעות. זו משמעות המורגשת תחושתית.
החיישן
עכשיו אנו עושים את המעבר מהפנס, שהוא תשומת לב מכוונת אקטיבית, לתשומת לב ממתינה ורצפטיבית שאותה אני מכנה החיישן. זהו חיישן תשומת הלב, אותה ישות פנימית שהולכת אחרי מה שמושך את תשומת הלב בגוף מבפנים. אני ממתין, שוהה, מקשיב, מתבונן פנימה, מתמקד בתחושה המורגשת, משאיר את הפנס עליה.
לפעמים אנחנו מדמים את העמדה הנדרשת מאתנו לאדם ההולך ביער מתוך סקרנות והתכוונות לפגוש איזשהו בעל חיים שהוא אינו יודע היכן הוא ומאין יצוץ. כדי לאפשר לו להופיע, וכדי לא להבריח אותו, אני הולך לאט. אני מבין שעלי להיות סבלני, סבלני לאי ידיעה מה אני עומד לפגוש. זו הזמנה להקשבה לתנועות עדינות, ומאחר ומדובר בהמתנה ללא ידוע נדרש גם אומץ לב. כשאני מזהה משהו אני עוצר ושוהה. אם נשהה באופן קשוב ולא תובעני לדעת, חיה שנפגוש עשויה לקבל ביטחון בנוכחותנו. משהו בה רוצה להיות מוכר, היא לא תברח, ואולי תאפשר לנו להיות אתה בקשר, להכיר את טיבה ואת נסיבות הופעתה. לעמדת המיינדפולנס המוכרת לרובנו שמאפשרת לתת למה שמופיע להיות ולחלוף בלי להתעכב עליו, אנחנו מוסיפים סקרנות ידידותית עמוקה, כמו הגיע אורח או איש עם בשורה.
בהתמקדות שלי, אני מזהה די מהר כיווץ בבטן העליונה, שמקשה על הנשימה החופשית שלי. אני ממשיך להאיר על התחושה הזאת עם הפנס ובודק מה מזהה החיישן.
הדבר הראשון שאני מזהה הפעם הוא תחושת הפער בין צד ימין שלי לצד שמאל לאורך כל הגוף. את צד שמאל אני חווה ככהה יותר, עולות המלים עמוס ודחוס. צד ימין מורגש בהיר יותר, רפוי, מרווח, אבל לא נינוח... אני מתחיל לתאר את החוויה שלי לנוכח הפער הזה. אין לי עדיין מושג אם יש לזה משמעות כלשהי, אבל אני מלווה את התהליך מתוך סובלנות לאי ידיעה. אולי אבין בהמשך, אולי לא. סביר שיופיעו מלים או דימויים, זה הדבר שבדרך כלל קורה, מצב של חשיבה חולמת, אולי כך יקרה גם הפעם...
גם אם יופיעו מלים, דמויים, תנועה או צליל, שכן לפעמים כך קורה, אבדוק אם מה שעלה נמצא בהלימה עם החוויה שעלתה בגוף מבפנים. כלומר - האם יש תחושה גופנית שזה נכון... תחושת הגוף מבפנים היא המצפן שלנו, דרך לבדוק אם דימוי, מילה, תנועה שעולים בנו הם רלוונטיים..
אני ממשיך ושם לב שצד ימין הבהיר העלה תמונה צהובה, מדברית, חולית, ומופיעה על המסך הפנימי תמונה של תחנת אוטובוס נטושה בעיירה בנגב. הרגשות שעולים משם הם של עצבות, בדידות, הינטשות. רגשות אלו מלוות בתחושת איום, מין חשש אמורפי שמישהו לא ידידותי עלול להופיע... כשאני בודק עד כמה הדימויים האלו תואמים לחוויה הגופנית זה מרגיש מדוייק, במובן שזה הולם את ההרגשה. משהו שם בפנים מאותת שצעד קדימה התרחש כאן. מדובר בתנועת חיים גם אם איני מבין את משמעותה, גם אם התוכן לא מבשר טובות.
עכשיו אני שם לב לצד השמאלי, הכהה יותר, הדחוס והעמוס יותר. הוא אנרגטי ועוצמתי יותר, ומאיים הרבה יותר. זה מורגש כמו ללכת באזור אורבני בלילה. מדובר באיום מסוג אחר, משהו שעלול להיות אלים הרבה יותר. הביטוי שעולה בי: הארלם בלילה...
ואז מתעוררת המחשבה, ההכרה, שבשני הצדדים הופיעה חוויית איום ((threat... המלווה מזמינה אותי לבחון איך המילה איום נחווית עכשיו בגוף... אני מגלגל את המילה על הלשון, איום, איום, איום... גם היא מעוררת את המילה איום (terrible), ושני הביטויים האלה של המילים איום מובילים להתפרקות והתחברות, אי - יום (day), צירוף שמעולם לא חשבתי עליו בעבר. לרגע אני רואה לנגד עיני תמונה משונה של חשכה כאוקיינוס אינסופי, שבתוכה אי של יום. והאי הזה מאויים מהחשיכה שסביבו שסוגרת עליו, אבל לא יכולה להחשיך אותו... זה אמנם דימוי מעורר חרדה, אבל מתלווה אליו סוג של הנאה, שמורגשת בבטן התחתונה שלי. אני חווה התרגשות נעימה מהתהליך היצירתי שהתחולל בתוכי, שהייתי זה עתה עד לו. זהו עוד איתות פנימי לכך שמשהו בעל ערך עבורי התרחש...
האי הזה של יום (day) המוקף בחשיכה מאיימת הורגש בבטן העליונה שלי ממש מתחת לסרעפת... אני מפנה אליו את הפנס וקשוב לו לזמן מה, ואז נוצר שם דימוי חדש של כדור אליפטי, עם מבנה של כדור פוטבול שנראה כמו גומי חום דחוס, או אולי פלסטיק מבריק, ממש נוצץ מבחוץ אבל אטום לגמרי...
מבליחה בי מחשבה, שלרגע נראית לא רלבנטית, אבל עקשנית: לאליפסה יש שני מרכזים... ניתן לראות את המעבר הזה, ממחשבה למחשבה, מדימוי לדימוי. תהליך זה עשוי להיראות כמו ריפיון אסוציאטיבי, כמו חלימה בהקיץ או משחק בדמיון. במידה מסוימת יש בכך צדק. אני רואה בהתמקדות תהליך משחקי, תהליך הכלה דרך משחק בדמיון, reverie שמזמן אסוציאציות חופשיות הנובעות מהגוף. מדובר בתהליך חלימה מפרה, אבל אני לא מכוון או ממציא ביודעין את החלימה הזאת. היא מתרחשת לה, ואני מלווה אותה. כיוון שכך, אני בהחלט מופתע ממה שעולה.
ובכל זאת מתעוררות השאלות: זה הולך למקום כלשהו? זה קשור בכלל לנושא? גם אני, שמכיר התמקדות והפתעותיה שואל את אותה שאלה: מה הקשר של כל זה לרוני, אלי, לטיפול?
הכדור האליפטי עדיין שם, מורגש כנוכחות פנימית ברורה מתחת לסרעפת, לא מפוענח ומעט מאיים, עם איזו אנרגיה מרוכזת שעלולה להתפוצץ... התחושה הזאת מזכירה לי את המועקה בתחילת הסרט "היום השלישי", כשהשמיים מתכסים בצל גדול ומאיים בעקבות הופעת חלליות של חייזרים, שבסופו של דבר יתקפו את כדור הארץ, אבל חלק מהאנשים הצופים בהן מקווים שמדובר בביקור מיטיב. זוהי אימת ההמתנה לצד תקווה גדולה לגאולה.
הניסוח הזה פותח אצלי משהו: לפתע אני מבין שיצרתי או שנוצר בתוכי דימוי שהוא גם ויזואלי וגם תחושתי של התקווה לאיזו טרנספורמציה משנה חיים, ולצדה איום על עצם הקיום. משהו לפתע מתחבר: אולי כך רוני חווה את הטיפול ואותי? תקווה לטרנספורמציה גואלת ולצדה פחד מהתמוטטות, מהתפרקות, מהתפרצות אלימה והרס פנימי? האם אלו הם שני המרכזים של הכדור האליפטי? תקווה לטרנספורמציה גואלת ואימה מהתפרקות, התפרצות אלימה והרס פנימי?
אני מתרגש מהאופן שבו תחושת הגוף שלי מבפנים הפכה למגרש משחקים דמיוני, או לסטודיו יצירתי, שבו הונכחה הדרמה של רוני, של הטיפול, ושל המועקה שלי. משהו בי מאותת להמשיך עם התהליך הזה, אני סומך עליו יותר ויותר... רמת הנוכחות שלי נעשית גבוהה יותר ויותר, הפנס והחיישן מתחדדים, משתפים פעולה, המעיין זורם, אבל עדיין לא ברור לי לאן כל זה הולך...
וכאן מזמינה אותי המלווה שנוכחותה כמקשיבה בעלת ערך עצום, גם אם בקושי הזכרתי אותה עד כה. הנוכחות שלה דומה לזו של אם מותאמת לתינוק: כאשר היא מאפשרת את המשכיות ההוויה שלו, הוא לא צריך להרגיש אותה. הנוכחות שלה שקטה, לא חודרנית, היא אינה שואלת שאלות, אינה מבקשת הבהרות, אינה מציעה פירושים. היא מאפשרת לי להיות לבד בנוכחותה. רוב הזמן היא מקשיבה, מדי פעם מהדהדת את מה שאמרתי, ורק לעתים נדירות מוסיפה הזמנות, שנועדו להעמיק את התהליך, שגם אותן אני יכול לקבל או שלא. היא מזמינה אותי לבדוק איזה רגש יש שם בכדור האליפטי. אני משתהה ומשתחררות כמה מלים: אימה, זעם, עוול שרוצה להתפרץ, עוול שפוחד להתפרץ... אני לא מזהה שם תקווה.
אחרי הדהוד דברי, המלווה מזמינה אותי לבדוק לאיזה סוג של מגע או נוכחות הכדור האליפטי זקוק ממני עכשיו. זו הזמנה מהפרקטיקה של התמקדות שמכוונת ללמוד את התחושה המורגשת מתוכה. מדובר בהזמנה מרתקת: לא מובנת מאליה, כי אני מוזמן להתייחס לתחושה ולדימוי שמחזיק אותה לא כאל "משהו", אלא כאל מישהו בעל סובייקטיביות שיוכל לספר לי משהו על עצמי, שיוכל לגשת אל "הידוע שלא נחשב". דרושה יכולת ונכונות משחקית לשם כך. והכדור האליפטי עונה: "אני לא רוצה קשר, אני לא רוצה מגע רך, תתרחק, תעזוב אותי..."
המלווה מעודדת אותי להישאר עוד קצת עם נקודת הראות של הכדור האליפטי המורגש בבטן העליונה ומהדהדת את מה שאמרתי, מאפשרת לי לשוב ולשמוע את עצמי. היא הדהדה באופן מדוייק, אבל זה לא מרגיש מדוייק, משהו שם חסר, אני חש היאטמות, דבר אינו קורה וגם לא עומד לקרות, הרגשת מבוי סתום... הכדור האליפטי נותר חתום. בעודי אומר שכלום לא מגיע ולא יגיע, עולה בי זיכרון שלי כילד, בן 7 או 8 באותה פעם יחידה שבה קבלתי מכה הגונה בישבן בעקבות משהו שעשיתי, שאיני זוכר מהו... אני כן זוכר את הילד שהייתי, בחדר שבו גדלתי, ויש שם עלבון, וזעם, תחושת קטנות, והרגשה שנעשה לי עוול בעצם מתן הפליק, שאולי הגיע לי ואולי לא,.. משהו שם שרוצה להתפרץ בדמעות וגם בולם אותן, שומר על פאסון.
המלווה מזמינה בזהירות: למה הילד הזה זקוק ממך עכשיו?
ומשהו שם עונה: "תעזבו אותי, תנו לי לבכות לבד, אני לא רוצה שיראו אותי, אני לא רוצה שירחמו עלי. תעזבו אותי!"
המלווה משקפת: "הוא משתף אותך שהוא רוצה שיעזבו אותו."
ואז מתוך הפנים שלי מופיע המשפט: "כן... לא... אל תלכו, אל תעזבו אותי..." ויש שם זעם שרוצה להתבטא וגם לנקום. משהו שם שפוחד, שהזעם או הנקמה יהרסו וירחיקו ממני את כולם...
סביב שתי האמירות האלה הנובעות מתוך הכדור: "תעזבו אותי" מחד ו"אל תעזבו אותי" מאידך, משהו נפתח... הכדור האליפטי מתרכך, עצבות הופכת לרגש המרכזי, ועולה גם רוך כלפי הילד שהייתי. הנשימה נעשתה קלה יותר... מה שעבר עליי כעת בתהליך מרגיש נכון. בהתמקדות אנחנו קוראים לזה felt shift, השינוי המורגש, האיתות הפנימי שמשהו נכון קרה.
לכאורה יש לנו כאן שתי אמירות הפוכות בעליל, אבל כל אחת מהן הורגשה כנכונה, ואפשרות קיומן יחד פתחה משהו מבפנים.
אז מה רוצה הכדור? שיעזבו וילכו או שיישארו??? ומי זה בכלל ההוא הזה שרוצה או לא רוצה? מי כאן ענה? זה לגמרי הסיפור שלי? הילד שהייתי אז? זה אני עכשיו מול רוני שעלול להפליק לי ולהשאיר אותי נטוש? ואולי זה רוני? רוני שבתוכי? אולי זה הילד שרוני היה? שרוצה שיעזבו ולא יעזבו, שפוחד מהכאב ומסתיר אותו? אבל גם זקוק לנחמה. ואולי זה גם וגם וגם?
השאלות האלה מחברות את כל הסצנה לטיפול, ובהמשך תהליך ההתמקדות אני מגלה, להפתעתי, שהכדור האליפטי נראה בדמיוני כמו הגדלה של כמוסה שאני לוקח מדי בוקר של תרכיז רימונים. תוסף מזון שאמור, כך נטען, לסייע בשיפור הריכוז והזיכרון.
זה מעלה בי חיוך, ואני אומר שזו כמוסה של העברה נגדית... יש שם גם העברה נגדית "קלאסית", שמספרת לנו שאני רואה את רוני דרך משקפי הילד שהייתי, ולא נוח לי לקבל את זה שהוא רואה אותי כמו המבוגר שעלול לחבוט בו וללכת, אולי בצדק עקב התנהגותו. בכמוסת הזמן הזו הילד שהייתי בא לספר לי משהו על מה שאני מרגיש מול רוני, אבל גם על מה רוני מרגיש מולי... משהו דומה בינינו בעניין הזה. זו גם כמוסה של הזדהות השלכתית המבקשת הכלה. הכמוסה מחזיקה חלקים לא מעובדים מעולמו הפנימי של רוני, הבחור המיוסר, האמביוולנטי, אחוז האימה, הזעם הנקמני, העלבון. אותו אדם שמבקש להתרחק ממני, שלא אראה אותו בבושתו. במקביל הוא מבקש שלא להיעזב, שלא אלך. הוא צריך אותי שם, שארגיש אותו, שארגיש בשבילו.
לא את כל זה ידעתי לנסח תוך כדי התמקדות, אבל ההרגשה הייתה שם, וזה מאד מרגש אותי: תהליך ההתמקדות המחיז את הדרמה הזאת וכמה ממשמעויותיה בחוויית הגוף מבפנים. החוויה הגופנית מצאה דימויים והתחברה גם לתודעה שלי.
ההתמקדות המחיזה גם העברה נגדית מהזן הסובייקטיבי שלי וגם העברה נגדית הבנויה על הזדהות השלכתית שיכלה להתחבר אל החוויה האישית שלי. בשני המקרים יש צורך בתהליך הכלה, עיבוד, ואולי גם התמרה. נוצר כאן שדה משותף שבו יש הזנה הדדית, הפריה הדדית, השפעה הדדית של שני סוגי ההעברה הנגדית. מה שחשוב בעיניי הוא לא הכרעה בין תפיסות שונות של העברה נגדית, אלא דווקא קיומן המשלים, המגוון, יכולתן לשהות זו לצד זו. לחוויות הגוף מבפנים יש היכולת להכיל ולאחד מורכבויות ופרדוקסים.
ההתמקדות הסתיימה בהרגשה פיזית טובה יותר. הנשימה נעשתה קלה יותר, הכיווץ בבטן חלף והפך מלחץ להתרגשות. הגוף הורגש כמאוזן יותר, מאוים פחות בשני צדדיו. נדמה לי שאני מבין את רוני כפי שלא הבנתי קודם לכן, ואני מקווה שרוני כן יגיע מחר. אין ספק שהרגשתי השתנתה. נראה שכמוסת רכז הרימונים עשתה היום עבודה לא רעה בכלל...
כפי שג'נדלין כותב, "התמקדות היא דלת קטנה. יש הרוצים לתת את השם התמקדות לכל מה שהם מוצאים דרך הדלת הזאת. ולא היא! התמקדות היא רק פנייה אל אי הנוחות הגופנית של בעיה." (Gendlin 1996, p. 304).
התמקדות היא תרגול חוזר ונשנה של פרסונליזציה, של חווית מיקומו של מרכז החוויה בגוף, באמצעות הכניסה שהפנס והחיישן מאפשרים אל אותה דלת קטנה שג'נדלין כותב עליה. בעקבות ההתמקדות משהו בי משתנה חוויתית, אבל אני עשוי גם ללמוד משהו על עצמי ועל הנושא שאני עוסק בו. כל שינוי פנימי הוא משהו שנחווה באופן גופני. הוא נובע מהמעיין שבו מתחוללים מעברים בין הגופני והמנטלי, בין תחושות לדמויים, למילים ולמחשבות. ההדהוד הזה בין הגופני למנטלי, והזרימה ביניהם, מאפשרים צמיחה של תנועה ספונטאנית ופתיחה של מקומות חסומים. תהליך האינטגרציה של הפסיכה והסומה אינו מובן מאליו והוא לא מתפתח מעצמו, התינוק זקוק לטיפול האימהי הטוב דיו המתמשך כדי שהתהליך הזה יתרחש. אני רואה בתהליך ההתמקדות עצמו ובאופן הליווי הנוכח והלא שתלטני של התהליך את האם הטובה דיה. זוהי אותה אם שמאפשרת לכל זה לקרות, שמאפשרת לי להיות לבד במובן של להיות עצמי בנוכחותה. ההתמקדות שהייתה, על כל מרכיביה, הוסיפה משהו קטן לענן שלי, את "כמוסת ההעברה הנגדית האליפטית". ניתן לראות בכך את טעינת הענן שלי, כי זו מטפורה חדשה שתוכל לשמש אותי בהמשך.
למה בסופו של דבר ההתמקדות הובילה?
היה לי ברור כבר בתום ההתמקדות שהמיכל הפנימי שלי נעשה רחב יותר, מכיל יותר, עם חופש תנועה בתוכו: לנשום, לשחק, להחליף פנס בחיישן וחיישן בפנס, להרגיש את זרימת המעיין ולהיות קשוב לענן. מהמקום הזה, המעיין נפתח ביתר קלות אל כל האוצרות שיש בענן שלי שאליו נוספה "כמוסת ההעברה הנגדית" והניגודים המשלימים שהיא מחזיקה בתוכה. במילים אחרות – הרגשתי שאני יכול להוציא מבפנים החוצה את מה שהתגלה לי בפנים. האווירה הזאת נושאת בחובה תקווה: הלוואי שאגיע עם הרוח הזאת אל המפגש הטיפולי. הלוואי שאצליח להעביר משהו ממנה לרוני.
הפגישה עם רוני
לפגישה עם רוני אני מגיע עם נכונות נינוחה לראות איך הוא יגיע לפגישה. יש לי הכרה וביטחון, שבמהלכה יימצא הזמן המתאים לומר את מה שחשוב יהיה שייאמר, כולל הודעה על החופש, כולל התנצלות על כך שהתמהמהתי עם ההודעה, וכולל בירור עוצמת הזעם שלו.
באופן די מפתיע, גם רוני מגיע לפגישה הבאה כשהוא נראה נינוח. הוא מישיר אלי מבט, ואומר שהוא מבקש להתנצל על ההתפרצות שלו, שלהרגשתו הייתה בלי פרופורציה. הוא חשב על זה הרבה, ונראה לו שבאמת הזדהיתי עם החברה שלו, וזה באמת פגע בו, אבל הוא יודע שהוא היה לא בסדר. מה שמפתיע אותי עוד יותר זו התוספת: הוא חושב שזה קשור לזה שאף פעם לא ברור לו אם הוא רוצה שחברתו תהיה קרובה או רחוקה; לפעמים הוא רוצה שתעוף לו מהעיניים וכמעט בו זמנית הוא רוצה שתישאר ולא תלך. היכולת שלו לנסח את זה לעצמו מקלה עליו.
ביחס לאובייקט המעבר, ויניקוט ממליץ לא לשאול את התינוק אם האובייקט היה שם קודם או שהוא זה שיצר אותו (ויניקוט, 1971). לכן, אשאיר ללא תשובה את השאלה שאני בכל זאת לא מתאפק מלשאול: מה הקשר בין תהליך ההתמקדות שעברתי, לבין הטרנספורמציה שנראה שרוני עבר בין הפגישות? נדמה שהוא צותת לכמוסה האליפטית שלי, וממנה קלט את התובנה על יחסו האמביוולנטי לקרבה לחברתו. ואולי קרה אחרת, והכמוסה כבר ידעה את מה שרוני עומד לגלות, ורק אפשרה לי לחשוב את מה שכבר היה שם? כך או אחרת, זה מדהים בעיני.
בכל מקרה, מאז ההתמקדות הזאת ועד היום, הכמוסה האליפטית נמצאת בענן שלי. כשהמושג העברה נגדית עולה אני רואה לנגד עיניי את שני מוקדיה: המטופל ואני, הילד שהיינו וזה שאנחנו היום, אינטלקטואליות ומשחקיות, האונה הימנית והשמאלית, העברה נגדית סובייקטיבית הנובעת מעולמי וילדותי, וזאת שנובעת מהזדהות השלכתית והאימפקט של המטופל עלי, הענן והמעיין, הפנס והחיישן. זהו אוסף זוגות שמחזיקה הכמוסה, עם קשר דיאלקטי בין השניים בכל זוג.
סיכום - על התמקדות כהזמנה למשחק
אני רואה בהתמקדות הזמנה למשחק. חוויית הגוף מבפנים היא מגרש המשחקים, ארגז החול הנפשי שלנו: כשמקשיבים לגוף ברוח ההתמקדות, התחושות, הרגשות, הדימויים, המלים, המחשבות, הזיכרונות והתנועות שעולים ממנו הם הקוביות, הצעצועים, החול שיכול לקבל צורות ולהשתנות. אלו תכנים שספק נוצרים ספק מתגלים ואפשר להתבונן עליהם ומתוכם. התמקדות במיטבה היא תהליך יצירתי שמתחולל בנו ואנו עדים לו. רוח ההתמקדות כוללת את הנכונות לשחק: זו רוח פתוחה, סקרנית, יצירתית, קלילה, אך גם מאד רצינית, סובלנית לאי ידיעה, ומוכנה להיות מופתעת. זו נכונות לזרום עם המעיין, ללכת בעקבות הגוף החי, ולסמוך שהוא ידע להוביל אותי.
אבל לא תמיד קל לשחק. ויניקוט מזכיר לנו שמשחק הוא מצב פגיע, והוא עלול להתגלות כמאיים (ויניקוט, 1971, עמוד 76). לכן, כשילד נכנס למרחב משחקי, לעיתים יש צורך במלווה שעצם נוכחותה המאפשרת והתומכת תאפשר לילד לשחק עם עצמו. לעיתים, מלווה טוב דיו מעודד את המשחקיות אם הילד מתקשה לשחק, ואף יכול להחזיק את צד המציאות כאשר המשחק נעשה מאיים מדי וגולש להתפרצות יצרית, כשהילד נתקף בבהלה מציפה ממה שעולה, או כשהדמיון משתלט מדי והילד מתקשה לחזור למציאות (כמו הילד שנהנה להרגיש סופרמן ועולה לאדן החלון כדי לעוף).
באופן דומה, על ההתמקדות שלי הגנה המלווה: עצם נוכחותה הקשובה, המאפשרת, הלא משתלטת והלא חודרנית אפשרה לי להיות לבד בנוכחותה, במובן הויניקוטיאני, הפרדוכסאלי, של להיות עצמי בנוכחותה.
ההתמקדות אפשרה לי לשוטט, לשחק במרחב פוטנציאלי שבו אני ספק בורא, ספק מגלה, ספק ממציא, ספק מוצא את מה שהגוף היה מוכן לספר לי ואני הייתי מוכן להקשיב. ואולי אני הייתי זה שסיפר, והגוף היה מוכן להיענות לנוכחותו של הטיפול בתוכי ולשאלות שבהן בחרתי להתמקד. בדיון שלו על היחס לאובייקט המעבר, ויניקוט לימדנו שלא שואלים אם המצאתי ויצרתי את מה שעלה או שזה היה שם קודם ורק התגלה. אין דרך לברר את התהליך הזה, שנמצא בבסיס של כל תהליך יצירתי, אבל ניתן להיענות לזרימה בין הספק מציאות לספק אשליה, ולמה שהיא מאפשרת.
כמובן, אפשר לבטל או לדחות את כל התהליך הזה, להתייחס אל מה שעולה כמשהו ביזארי, שטותי, ילדותי, לא רציונאלי, מיסטי, "משוגע". יש שמתייחסים כך להתמקדות, בדומה למי שצופה במשחק ילדים ואומר שזה שטויות, זה רק משחק...
אבל... מי שיכול לאפשר לעצמו להיענות, ואף להתמסר ל"משחק ההתמקדות" (כפי שילדים מתמסרים ושוקעים לתוך משחק, בלי להזכיר לעצמם כל רגע שמדובר במשחק, למרות שהם יודעים שזה "רק" משחק), מי שמוכן להסתכן או להתמסר לדיאלוג משחקי עם המודעות הגופנית המיוחדת הזאת, ש'יודעת עלינו משהו שאנחנו לא יודעים', לפוטנציאל שגלום באי הידיעה 'הרוצה להתגלות', יוכל ליהנות מעצם המשחק, מהפתעת הגילוי, מהרחבת הנוכחות ומההקלה הגופנית הנובעת מכך, ולעתים גם להבין מה מתבקש עכשיו להיעשות...
לעיתים, כשאני שרוי בתוך מרחב כזה, מתגלים או נוצרים בו מרחבים חדשים, מעבר לאותם חלקים שהיו ידועים לי מראש ורק סודרו בצורה חדשה. כפי שלימדנו דוקטור סוס, כשהוא יוצא למסע דמיוני: "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים". לעתים אני מוצא את עצמי יוצא מארגז החול וגולש במחילת הארנב, אני גדל וקטן כמו עליזה בארץ הפלאות, ומחליף בין נקודות מבט שונות. עתים אני ספק נרדם, ספק הוזה בתוך סערת טורנאדו פנימית, ומוצא עצמי בואריאציה זו או אחרת של ארץ עוץ משלי, ואם אני לא נבהל ממפגש עם מכשפות ואני ממשיך לצעוד. וגם אם יש לי ספק אם אכן יתרחש איזה קסם שאני מייחל לו, שישלים בי חלקים חסרים, או שיחזיר אותי למקום שאיבדתי, כמו דורותי וחבריה, ואגלה שהתקווה לגאולה לא מתרחשת, אני בכל זאת מהלך על השביל, שבסופו של דבר משיב לי חלקים מעצמי. לפעמים אפילו מתרחשת חוויה של התגלות, הרגשה שזכיתי לידיעה עמוקה, לעתים בכל זאת מתרחש איזשהו קסם. ועדיין חשוב לזכור, כשמדובר בהעברה נגדית, שברקע נמצא המטופל עם העננים שלו והמעיינות שלו, שמהדהדים בי. העננים והמעיינות האלו הם עדיין שונים משלי, ועלינו לראות את האימפקט של ההתערבות שלנו עליו. לעתים מפגש העננים והמעיינות ואפילו התנגשותם, והברקים והרעמים שמתחוללים בעקבות אותה התנגשות, מובילים גם הם לגשמי ברכה הזורמים אל מעיין משותף של מים חיים שזרימתם תשוב ותעשיר את העננים של המטופל ושלי.
אני מקווה שאפשר היה לחוש בתרומת ההתמקדות להתמודדות עם העברה נגדית כאינטרוספקציה אמפתית לעצמי, כהזמנה למשחק בעולם הפנימי וכתהליך הכלה והתמרה דרך מגע עם האופן שבו אנו חווים את ההעברה הנגדית בגוף, נותנים לה להוביל אותנו וללמד אותנו, וזורמים...
הערות
- מי שירצה להבין את הבסיס הפילוסופי והמחקרי של התפיסה הזאת, מוזמן לקרוא את שפע ספריו ומאמריו של ג'נדלין. כדאי במיוחד לקרוא את "שלוש אמירות על הגוף" מ-1993, ולמיטיבי לכת את Process Model"" מ-1997. אלו שמחפשים קיצורי דרך, יוכלו לקרוא כמה מאמרים שפרסמתי ב"פסיכולוגיה עברית" וב"שיחות" (שראל, 2011, 2013, 2015, 2018).
מקורות
בולאס כ. (1987) "צלו של האובייקט" הוצאת דביר.
ג'נדלין י. (1978 ) "התמקדות" הוצאת מרקם.
ויניקוט ד.ו. (1949) "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה" . בספרו של ויניקוט ד. ו. "עצמי אמיתי עצמי כוזב" הוצאת עם עובד 2009.
ויניקוט ד.ו. (1960) "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי עצמי כוזב" בספרו של ויניקוט "עצמי אמיתי ועצמי כוזב" הוצאת עם עובד 2009.
ויניקוט ד.ו. (1962) "מטרות הטיפול הפסיכואנליטי" בספרו של ויניקוט "עצמי אמיתי עצמי כוזב" הוצאת עם עובד 2009.
ויניקוט ד.ו. (1971) "משחק ומציאות", הוצאת עם עובד.
ויניקוט ד.ו. (1971) "משחק: פעילות יצירתית וחיפוש העצמי", פרק רביעי מתוך "משחק ומציאות" הוצאת עם עובד.
ויניקוט ד. ו. (1971) "משחק: אמירה תיאורטית", פרק שלישי מתוך "משחק ומציאות" הוצאת עם עובד.
ויניקוט ד. ו. (1971): "אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר", פרק ראשון מתוך "משחק ומציאות" הוצאת עם עובד.
שראל ד. (2011). "פסיכותרפיה באוריינטציה התמקדותית", מאתר פסיכולוגיה עברית. www.hebpsy.net/articles.asp?id=2603
שראל ד. (2013). "כשויניקוט וג'נדלין נפגשים במשחק ההתמקדות", "שיחות" כרך כ"ז 2.
שראל ד. (2015א). "השגיאות שלך הן משהו שאתה מנסה לתת לי": על כישלון בהכלה כהזדמנות לצמיחה הדדית. מאתר פסיכולוגיה עברית:
https://www.hebpsy.net/....asp?id=3232
שראל ד. (2015ב) "כשהאמפתיה נעשית בלתי נסבלת: עימות כאקט של חופש ואותנטיות בהעברה הנגדית". מאתר פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3317
שראל ד. (2015ג). "הגוף מפריע לי – על החשיבות ועל הקושי להנכיח את הגוף בטיפול". מאתר פסיכולוגיה עברית. www.hebpsy.net/articles.asp?id=3244.
שראל, ד. (2018). מִמְּשיכה למדיטציה ומהתמקדות לטיפול: על תהליכי התמקדות בעבודתו הטיפולית של מייקל אייגן. מאתר פסיכולוגיה עברית : www.hebpsy.net/articles.asp?id=3664
Freud, S. (1923). The ego and the id. Standard Edition, 19:3-68. London: Hogarth Press, 1961.
Gendlin, E.T. (1993). Three assertions about the body. The Folio, 12(1), 21-33 .
Gendlin, E.T. (1996). Focusing-oriented psychotherapy: A manual of the experiential method. New York: Guilford.
Gendlin, E.T. (1997). A process model. New York: The Focusing Institute. From http://www.focusing.org...ol_2161.html
