הרפורמה המשפטית ועולם הדמונים
התבוננות פסיכולוגית במציאות פוליטית פרנואידית סכיזואידית
מאת מרים שפירא וברוך כהנא
זמנים סוערים. בליסטראות מילוליות מוטחות מכל עבר, אלה חרדים מקץ הדמוקרטיה, ואלה בטוחים שהם מנסים להחיותה. אלה מכריזים ש'למען הדמוקרטיה' יהיו מוכנים לירות במתנגדיהם, ואלה רואים במתנגדיהם אנרכיסטים מסוכנים שחובתנו לכלוא. והעם הולך ונחצה בין אלה לאלה, ומכל עבר נשמעות נבואות זעם על התרסקות המדינה. לא פלא שלא מכבר שמענו קריין רדיו בכיר מצטט את אורי זוהר (כמובן, ציטוט מתקופתו ה'חילונית'...): 'אומרים שאנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים – אבל לפעמים אנחנו אויבים קטנים מוקפים מדינה'.
בתוך אותה מהומה כואבת ומבולבלת ניצב ציבור המטפלים ותוהה, מה תפקידנו בימים טרופים כאלה? וכן, האם יש, או יכולה להיות לנו, תרומה ייחודית מתוקף ניסיוננו המקצועי?
נקדים את המאוחר - אין לנו ספק שהכלים המקצועיים שבידינו הם רלוונטיים מאין כמוהם למציאות הסוערת. אלא שקל לשגות בהבנת תפקידנו, ולדעתנו רבים וטובים שגו והסבו נזק - לחברה ולמקצוע. מכיוון שכך, ננסה להסביר את עמדתנו שלב אחרי שלב.
על דילמות חיצוניות ופנימיות
מאז היות הפסיכותרפיה, עיקר עבודתנו היא ההקשבה לקולות פנימיים מושתקים, כאלה שהמחשבה המקובלת שונאת את עצם החשבה על קיומם. פרויד קרא להם 'קולות מודחקים', וקליין העמיקה את הבנתנו כשהסבירה שקולות אלה מזוהים ע"י הנפש - באופן לא מודע - כקולות של רוע, של 'יצר מוות', קולות שנואים ושונאים (קליין, 2002).
קליין דיברה על תהליכים של הזדהות השלכתית, במהלכם לנטייה לפצל את העולם ל'בני אור' ו'בני חושך',מצטרפים מנגנונים המאפשרים להשליך את הרוע על איזה 'אויב' אימתני (ברוב המקרים מדומיין), שכל כולו רוע צרוף, ועל כן אסור להידבר עמו, ואף מסוכן לבוא עימו במגע.. בהמשך, ביון הראה לנו שמנגנונים אלו פועלים ביתר שאת גם ברמת הקבוצה (ביון, 1992), בגינן ה'רוע הצרוף' מושלך על קבוצה אחרת - קבוצת אויב, שעלינו לנוס ממנה או להילחם בה עד חורמה. מי שהשתתף בסדנאות של יחסי קבוצות (בהשראת 'טביסטוק') למיניהן, וחווה התנסות של "קבוצה גדולה" יודע עד כמה קל לקבוצה לגלוש למצב שכזה, ובאיזו קלות נסחפים אליו גם אנשים חכמים ומתוחכמים, מלומדים ומנוסים בתהליכים קבוצתיים. הנטייה הנפשית הזו, פרימיטיבית ככל שתהיה, יודעת לסחוף עימה גם אותם.
כאן בדיוק נכנס תפקידו הייחודי של התרפיסט, במומחיותו להאזין לקולות שהושתקו ולהעלותם על פני השטח לכדי הידברות. זאת, לא על ידי הכחשת הקונפליקט, אלא דווקא על ידי ההצבעה על הקונפליקט הפנימי-נפשי שהוא מייצג.
אם כן, במונחי אמירתו של אורי זוהר, עולה שאיננו רק "אויבים קטנים מוקפים במדינה" – במקום היותר עמוק, כל אחד מאיתנו מכיל בתוכו אויבים רבים המוקפים בעמדה מודעת, שנחווית חד משמעית, שלמה וברורה. כך שהמערכה האמיתית מתנהלת בתוך ליבו של כל אחד מאיתנו.
וכפי שכתב חיים גורי, בשיר מופלא:
'אני מלחמת אזרחים,
ומחציתי יורה את אחרוניה
אל קירות המנוצחים'
במילים אחרות, כולנו אנשים בעלי ערכים, וכולנו רוצים להשפיע על החברה בה אנחנו חיים לאור ערכינו. יותר מזה: 'רשימות הערכים' שלאורם אנחנו חיים חופפות במידה רבה מאד,ובלשון יונגיאנית אף נאמר כי לכל אחד מהערים יש שורש ארכיטיפי עמוק, הנמצא בליבו של כל אדם (הארדינג, 1998): אהבת האדם, כבודו וחירותו. דאגה עמוקה לזכויותיו, אהבת האומה והארץ, הנכונות לשמור עליהם מכל משמר. שלום בין אומות, שגשוג תרבותי - האם מישהו, מימין או משמאל, מרגיש שאחד הערכים האלה זר לו?
איננו מנסים להמעיט מעצמת המחלוקות. הן רבות, עמוקות ויסודיות. אנחנו מנסים להחזיר את המחלוקת לפאזה הרציונלית שלה. אם שורשי הערכים משותפים ברובם, אין סיבה שלא נוכל לשבת ולדבר עליהם, לחפש נקודות איזון והסכמה. בלשונו של ביון, קבוצה המוכנה להידבר נמצאת במצב של 'קבוצת עבודה', ויש לה תקווה גדולה להתמודד עם מחלוקותיה. אלא שהמציאות, כידוע, שונה (ביון, 1992). כוחות אי-רציונליים עוצמתיים סוחפים אותנו לעמדה שקליין קראה לה 'עמדה פרנואידית-סכיזואידית'. בעמדה הזו היריב האידיאולוגי אינו אדם כמוני. הוא 'דמון', וכל המרבה לפגוע בו הרי זה משובח. האחר הזה - 'שמאלני','מתנחל', 'פרוגרסיבי מטורלל' או 'חרדי חשוך', בן אופל הוא. יש להילחם בו עד חורמה. זוהי עמדה שחוסמת מרחב חשיבה וקבוצת עבודה, ומתחזקת הנחת בסיס של fight- flight.
ובאופן מרתק, בעולם היונגיאני נשמעו קולות דומים להפליא מפי תלמידו הדגול של יונג - אריך נוימן . נוימן (1962) הסביר שנפש האדם מלאה ערכים נשגבים, או ארכיטיפים בלשון יונגיאנית, שלאור כמותם אינם יכולים להתבטא בעולמנו התרבותי. לאור זאת, האני המתפתח חייב לבחור, והבחירה קשה ומכאיבה. הארכיטיפים שנדחו מושלכים למרחב הנפשי המכונה בלשון יונגיאנית 'צל'. לכל תרבות, מסביר נוימן, צל משלה. בתרבות פציפיסטית, הוא קובע, יכיל הצל את התוקפנות האסרטיבית, ואילו בתרבות לוחמנית הוא יכלול את החמלה. המכנה המשותף לשתיהן הוא עצם העובדה שערכים עמוקים הושלכו לצל, ומעתה נחשבים לשיקוץ מוחלט. נוימן מסביר שהתפיסה הזו מאפיינת את רוב שיטות המוסר הידועות (אותן מכנה 'המוסר הישן'), והוא ממשיך ומתאר את התוצאות ההרסניות של העמדה המוסרית הזו. הוא גם מסביר מהי, לדעתו, האלטרנטיבה ל'מוסר הישן' הזה, אבל על כך בהמשך.
על תפקידם של אנשי הטיפול
כשאנחנו מתבוננים במאבקי ההווה לאור המושגים שבידינו, לא קשה לזהות את כל מרכיבי העמדה הפרנואידית סכיזואידית. התחלקנו לקבוצות עוינות, שכל שיח מאוס עליהן ('אל תבלבלו לי את המוח עם הידברות' צעק חבר כנסת ידוע). אנחנו לא מתווכחים על משמעות הדמוקרטיה, אלא קובעים בפסקנות שהיא עומדת מול מחריביה. לא אזרחים מנוגדי דעה עומדים אלה מול אלה, אלא 'פשיסטים' מול 'אנרכיסטים'. על האיומים בנשק כבר דיברנו בפתיחת המאמר.
והנורא מכל הוא שלא מדובר באנשי שוליים. קראנו להם כאן 'אלמוני' ופלמוני' כדי להימנע מציטוטים שאינם לכבודם - אבל באמת, משמיעי ההצהרות המזעזעות האלה אינם אלמונים כלל. הם מנהיגים, קציני צבא ואנשי אקדמיה, ולצידם המונים רבים.
כאנשי טיפול, וכוותיקי קבוצות דיאלוג רבות מאד, אנחנו מתקשים שלא לזהות את הדינאמיקה ההרסנית העומדת מאחורי התהליכים האלה. מדובר, ללא ספק, ב'קבוצת מאבק-מנוסה' מהסוג המתואר ע"י ביון (1992), והידוע לנו היטב מניסיוננו: ההתפלגות המהירה למחנות, חוסר הספק בעמדות המחנה', וחוסר היכולת להקשיב לנימוקים שאינם עולים בקנה אחד עם הנחות היסוד 'שלנו'. כל אלה מוכרים לנו היטב, ומאותתים: אנחנו נמצאים עמוק ב'פוזיציה פרנואידית סכיזואידית'.
אבל ההבחנה הזו רק מעצימה את התהייה - מהו תפקידנו, בעת סוערת כזו?
כדי לענות על כך, נחזור לניסיוננו כמנחי בקבוצות דיאלוג. בקבוצות כאלה תפקיד המנחה הוא להשתמש בידיעותיו ובניסיונו כדי לזהות את התהליכים ההרסניים הנובעים מ'קבוצות הנחות היסוד', לעודד את תהליכי 'קבוצת העבודה'. זוהי אחריותו, זוהי התרומה המיוחדת שהוא ורק הוא יכול לתרום להתנהלות הקבוצה.
אפשר לנסח זאת כשורה של 'כללי אצבע':
ראשית, אסור למנחה הקבוצה להיכנס לאחד המחנות המתגוששים. במיוחד אסור לו להיסחף לדינאמיקה של דמוניזציית האחר- להפך, עליו לחשוף את תהליכי הפיצול וההשלכה היוצרים את הדמוניזציה, ולהצביע על אופיים האי-רציונלי.
שנית, המנחה חייב להפריד בין דעותיו האישיות לבין הבנתו את התהליכים הקבוצתיים. למשל- אם הוויכוח בקבוצה ניטש בין ימין ושמאל, אין לצפות מהמנחה להיות נטול דעה משלו. כמה קל להצטרף לקבוצה הימנית, או השמאלית, ולתמוך בעמדותיה! אלא שבמצב כזה הוא לא יתרום דבר להתנהלות הקבוצה. במקום להבין את התהליך ההרסני ולמתן אותו, הוא הופך לחלק ממנו.
שלישית, וחשוב מכל, עליו להשתמש ביידע שלו באופן מושכל. כמה קל לגייס את הידע המקצועי ככלי להקטנת ה'אחר', 'לפרש' אותו באופן 'פסיכולוגי' כסוג של פתולוגיה, כשהעמדות הקרובות לרוח המנחה מוצגות כנובעות מהיגיון צרוף. כל הבקיא במונחים פסיכולוגיים מסוגל לבצע את התעלול הזה, אבל תועלת כלשהי לא תהיה לו, אולי מעבר להשתקה זמנית של אחד הצדדים.
אפשר ליישם את הדברים הללו על הסערה החברתית העכשווית. נכון, איש מאיתנו אינו 'רק מטפל'. כולנו אזרחים בעלי תודעה, דעות ואמונות, זכותנו וחובתנו להביען. אלא שכאשר אנחנו מתבטאים בשם היידע המקצועי שלנו, כדאי שנלמד לרסן את הנטייה הטבעית לגייס אותו לטובת העמדה בה אנחנו מאמינים, וקל וחומר שלא נגייס אותו לתהליך של דמוניזציה.
ראשית, אל לנו לעשות פתולוגיזציה לעמדות מנוגדות לשלנו. התבטאות כזו היא לא פחות משימוש לרעה בידע המקצועי, ובסופו של דבר היא פוגעת במקצוע עצמו. תגובה כזו יוצרת תחושה שהידע המקצועי ניתן לגיוס מניפולטיבי לטובת עמדה תרבותית, רוחנית או פוליטית. במצב כזה, מן הנמנע שאלו שאינם שותפים לעמדותיו של הכותב, ילמדו לזלזל בחשיבה הפסיכודינמית עצמה. כך שעולם שלם של חשיבה יהפוך, בעיניהם, למזוהה עם תפיסות פוליטיות מוגדרות.
אבל השאלה הקשה היא, האם יש לנו תפקיד מיוחד בזמנים כאלה –תפקיד הנובע דווקא מהמודעות הייחודית שרכשנו?
אריך נוימן (1963), מציע ניסוחים גאוניים לתפקידו התרבותי של בעל הידע הפסיכולוגי. הוא מדבר על דמות שהוא מכנה ה'יחיד', המוצא את עצמו בסערת ההשלכות ההדדיות המאפיינת מאבקים בעולמו של 'המוסר הישן'. 'יחיד' כזה חייב להעמיק בשני צדדי המחלוקת, לזהות את שורשה הארכיטיפי של כל עמדה, ולהימנע מהשלכה של חוויית רוע על ה'אחר' ('השלכת צל' בלשונו). וכך הוא כותב:
'היחיד, ככל שהוא חי במציאות את כוליות הוויית היחיד שלו, משמש איפוא כעין מזקק אלכימי המתיך את יסודות הקולקטיב ויוצר בהם סינתזה חדשה, המוצעת אחר כך לקולקטיב' (עמ' 103).
ונוימן מדגיש שמדובר בתהליך כואב ומפחיד:
'רק בהכירי בצד האפל שבי.. אני יכול לקבל את האני האפל של הזולת. כי אז אני מגלה את המשותף בינינו דווקא בעובדה שגם אני אפל, ולא רק בעובדה שגם אני נאור' (שם, עמ' 77).
על האכזבה
וכאן עלינו להביע אכזבה מהתבטאויותיהם של לא מעט מטפלים בתקופה הנוכחית, רבים מהם אנשי מקצוע מהשורה הראשונה. ברוח דבריהם מועלים לא פעם סטראוטיפים מוחלטים, למולם עולה השאלה: האם הם אינם מודעים לכך שהם נופלים לעמדה פרנואידית-סכיזואידית מובהקת? דוגמא לכך עבורנו היא השלכה של איכויות נפשיות ירודות, דוגמאת חוסר בושה והיעדר חשיבה ביקורתית, על ציבור גדול של מצביעי ימין (וביניהם, כידוע, לא מעט אנשי טיפול מעמיקים). דברים אלו מאכזבים ומשמעותיים ביותר כשהם עולים מפי מטפלים שהערכתנו לפועלם המקצועי רבה.
אפשר ללמוד מכך כמה עוצמתית הסחיפה הרגשית הכרוכה בקבוצות הנחות יסוד, עד שהיא סוחפת אליה גם את אלה שיכלו להיות מורי דרך למודעות עמוקה. אבל אולי נכון לסיים את המאמר הזה בקריאה לאנשי המקצוע: דווקא בתקופה סוערת כמו היום, היה יכול להיות לנו תפקיד מרכזי, מקביל לתפקידם של מנחי הקבוצות: להבין את התהליך, לסייע בהימנעות מדמוניזציה הרסנית, ולכוון את הקבוצה הגדולה, מהחברה הישראלית השלמה, לעבר דיון מעמיק – כראוי ל 'קבוצת עבודה'.
והרי לפחות את זה כולנו יודעים: המציאות תמשיך להתנהל, והפוליטיקאים (משני הצדדים) ימשיכו להתנהל בפוזיציה הסכיזו-פרנואידית. אבל אנחנו, כיצד נוכל לסייע לחברתנו להיחלץ מעמדה פרימיטיבית זו, ולעבור לעמדה אחרת ('דיכאונית', בלשונה של קליין) – עמדה נפשית שיש בה מקום לדיאלוג, לראיית מורכבות ולהכלת התסכול כשעמדותינו אינן מתקבלות?
שהרי המציאות אינה מתחלקת בצורה כל כך פשוטה. יש נימוקים הגיוניים לכל צד, יש אנשים נפלאים בכל צד, ויש צורך במה שהחסידות מכנה 'נשיאת הפכים', הכרה בכך שלצדדים שונים יש שורש עמוק ובלתי ניתן להכחדה. ולא, אף צד אינו נעדר בושה, ואף צד אינו פתולוגי, שלא לומר שטני. ואין כאן אויבים, אלא אזרחים ושותפים, בעלי עקרונות עמוקים ותרבות עשירה. וחוסנה של תרבות נמצא ביכולתה לנהל וויכוחים קשים ומרים בלי להתחלק ל'קבוצות מאבק מנוסה'. אנשי הטיפול יכולים לתרום לכך, בניסיונם, וביידע שצברו. הם יכולים, כפי שראינו, גם להצטרף לעמדות הפרימיטיביות, האנטי דיאלוגיות. הם – אנחנו - יכולים ללמד כיצד מכילים את השלם על ניגודיו, או להעמיק את הפיצול.
זו יכולה להיות שעתנו הגדולה. האם נשכיל ליטול את ההזדמנות?
מקורות
קליין, מ.: כתבים נבחרים. תולעת ספרים, ת"א. 2002. ע' 177.
ביון, וו.: התנסות בקבוצות. כנרת זמורה מודן. ת"א. 1992
הארדינג, א.: האני והלא אני. מודן, ת"א. 1998
נוימן, א. (1963) פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש. (מתרגם: ש. זנדבנק) הוצאת שוקן, תשכ"ד.
