נפרדות לשם התחברות- קריאה לדיאלוג פנים קבוצתי בצל מהפכה מפלגת

נפרדות לשם התחברות- קריאה לדיאלוג פנים קבוצתי בצל מהפכה מפלגת

מאת אפרת ציגנלאוב

מבוא:

לפני מספר שבועות השתתפתי בקבוצת דיאלוג על משבר הרפורמה המשפטית מטעם המכון לאנליזה קבוצתית שבו אני חברה. חששתי להשתתף במפגש בימים טעונים אלו, בשל רגשות קשים של כעס על "המחנה האחר", וחרדה שמא השיח ייצא משליטה ואפלוט בעידנא דריתחא אמירות שישפיעו על יחסיי העתידיים עם חבריי למכון. התלבטתי עד הרגע האחרון אם להשתתף, ולבסוף גבר הצורך לדבר ולפרוק, ונכנסתי למפגש באיחור שביטא את האמביוולנטיות שהרגשתי. סקרתי את המשתתפות, ועד מהרה נוכחתי לדעת שכולן משתייכות ל"מחנה שלי". התגובה הראשונית שלי היתה אנחת רווחה, אך מיד לאחריה שאלתי את עצמי מה בעצם הטעם למפגש עם המחנה שלי, שבו כולנו חושבים דומה. האם לא נהיה תיבת תהודה לעצמנו, שרק תעצים את הפילוג, כפי שטוען גודמן (2021) כלפי הרשתות החברתיות?

ככל שהשיח נמשך, הרגשתי שאני נוטלת חלק במפגש משמעותי, המהווה עבורי הזדמנות לאוורור הרגשות הקשים והחרדות לעתיד עימן אני מתמודדת בתקופה האחרונה, וכן לחקור סוגיות רגשיות לא פשוטות עבורי. אחת הסוגיות הללו היתה היחס לכח - מה זה בשבילי להפעיל כח, להיות שותפה למחאה ולמלחמה, לא להיות "עדינה" ו"בסדר עם כולם", ומהם הקווים האדומים ביחס לכח? השיח הבהיר לי עד כמה סוגיה זו מורכבת עבורי, וכרוכה בנגישות לחלקי עצמי מפוצלים שבתוכי (Bromberg, 1993).

סוגיה נוספת שנדונה במפגש היתה השאלה אם דיאלוג ומחאה יכולים להתנהל במקביל, או שלחלופין "עת למחאה" ו"עת לדיאלוג". חלק מהמשתתפות טענו כי הן מתקשות להכיל את שתי המהויות הסותרות הללו בעת ובעונה אחת, ודיאלוג יבוא אחרי המחאה, והשיח הקבוצתי יצר פתיחות רבה יותר כלפי האפשרות של ניהולן במקביל.

לאורך המפגש נוכחתי גם בשונות הרבה בתוך "המחנה שלנו", שכלל בתוכו בליל של תרבויות ומגזרים, ועימם מגוון של השקפות, עמדות, והתייצבויות אל מול המשבר הנוכחי, שאפשרו דיאלוג עמוק ומרתק.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

ולבסוף, דמותו של "המחנה האחר" התפתחה לאורך המפגש מדמות חד-גונית ואף דמונית בתחילתו, לדמות יותר עגולה ומורכבת בסופו. אחת הסיבות לכך היתה הנחיה שהחזיקה בתוכה מורכבות ואמפתיה ל"אחר", וסייעה לקבוצה לנוע מעמדה סכיזו-פרנואידית מפצלת לעבר עמדה דפרסיבית של "גם וגם" (Klein, 1946).

בסיומו של המפגש הרגשתי שאני יותר בשלה למפגש משותף בין תומכי ומתנגדי הרפורמה, ופחות חרדה מכך מכפי שהייתי לפניו.

במאמר זה ברצוני להציע גישה חדשה לקבוצות דיאלוג, שהינה דיאלוג פנים-קבוצתי (intra-group), שניתן ליישם כחלק ממערך של דיאלוג בין-קבוצתי, או באופן עצמאי. אתאר תחילה מהן קבוצות דיאלוג ואת שימושיהן השונים, לאחר מכן אפנה לתיאור "גישת המגע" עליה מבוסס הדיאלוג הבין-קבוצתי, ובהמשך אתאר את הגישה החדשה של הדיאלוג הפנים קבוצתי, ואפרט שלושה מודלים קיימים של קבוצות דיאלוג אלו. לבסוף אציע מספר קווים מנחים להנחיית קבוצות הדיאלוג.

מהן קבוצות דיאלוג?

קבוצות דיאלוג משמשות כאמצעי להפחתת דעות קדומות ועוינות בין קבוצות המצויות בקונפליקט (Bar- Tal, 2002). מדובר במפגשים שמטרתם לסייע למשתתפים להבין את הקונפליקט ולהציע דרכים להתמודד עימו. תהליך זה מבקש לקדם את מודעות המשתתפים למורכבות הקונפליקט ולתפקידם בתוכו, וכן לפעול לחקירת הזהות והבנייתה (שגיא, שטיינברג ופחירלאדין, 2002).

הפיזיקאי דוד בוהם פיתח את המונח והכלי של קבוצות דיאלוג, אשר הוגדרו על ידו כקבוצות שמטרתן "הסתכלות והתבוננות משותפת על מציאות אחת מנקודות ראות שונות" (Bohm, 1990, p.3). לדידו, ההתבוננות המשותפת של חברי הקבוצה על המציאות מייצרת הזדמנות להסתכלות חדשה. בוהם מתייחס לקבוצות דיאלוג כסוג מיוחד של שיח המייצר דיאלוג, ולא במשמעותן הרגילה של שיח בין שני אנשים. "דיאלוג מקורו במילה היוונית "דיאלוגוס". 'לוגוס' משמעותו 'המילה' ו'דיא' משמעותו 'דרך', כלומר: משמעות המילה דרך האנשים הדוברים אותה וביניהם. דיאלוג, טוען בוהם, שונה מדיון. "דיון דומה למשחק פינג פונג, שבו אנשים חובטים בכדור אחורה וקדימה במטרה לזכות בנקודות ולנצח. לדיאלוג יש רוח אחרת. אין ניסיון להרוויח נקודות או לגרום לדעתך לגבור, אלא זו סיטואציה של win-win, שבה לא משחקים אחד נגד השני, אלא אחד עם השני. אם האחד מנצח – כולם מנצחים" (Bohm, 1990, p.2). בהתאם להתייחסותו לדיאלוג כמהות, ולאו דווקא כשיח בין שני אנשים, בוהם טוען כי "דיאלוג יכול להיות בקרב כל מספר של אנשים. לאו דווקא שניים. אפילו אדם אחד יכול להיות בדיאלוג עם עצמו כל עוד הוא בהלך רוח של דיאלוג" (Bohm, 1990, p.2).

קבוצות דיאלוג מהוות מיקרוקוסמוס של המערכת הגדולה שהן מייצגות, ולפיכך נוטות לשחזר את הדאגות הבסיסיות, הפחדים, הזיכרונות הקולקטיביים והשאיפות של המשתתפים – באמצעות התנהגותם בקבוצה. לפיכך, חלק מהדינמיקות המאפיינות את היחסים בין הקבוצות מחוץ למפגשים מתקיימות גם במסגרת המפגשים (Bohm, 1990; Kelman, 1997). תפקידם של מנחי הקבוצה הוא לסייע לקבוצה בחקר התהליכים והדינמיקות הקבוצתיות והבנת משמעותם עבור המערכת החברתית הרחבה שאליה הם משתייכים (Stolper & Zigenlaub, 2017).

עיון בספרות של קבוצות הדיאלוג מעלה שלושה סוגים עיקריים של קבוצות דיאלוג:

1. קבוצות דיאלוג בין קבוצות לאומיות ואתניות המצויות בקונפליקט. קבוצות כאלו נעשות באזורי קונפליקט רבים בעולם, ומטרתן לחקור את הזהויות הקשורות להשתייכות הקבוצתית ואת השלכותיהן על הקונפליקט. כאלו הן למשל: קבוצות דיאלוג בצפון אירלנד, שנעשות במסגרת פרויקטים הנערכים בבתי ספר ובארגונים קהילתיים ליישוב הסכסוך בין קתולים לבין פרוטסטנטים (Doob & Foltz, 1973); בקפריסין, במסגרת המאמץ ליישוב הסכסוך בין יוונים לבין תורכים (Fisher, 1994). ניתן לכלול בקטגוריה זו גם קבוצות לאומיות שהיה ביניהן קונפליקט בעבר, והן עובדות על איחויו ושיקומו, למשל: קבוצות דיאלוג בין יהודים-ישראלים לבין גרמנים (בר-און, 2006).
2. קבוצות דיאלוג בין קבוצות אתניות שונות הנמצאות במרחב משותף, ומקיימות יחסי כוח בלתי שוויוניים. קבוצות דיאלוג אלו נחקרות במסגרת המחקרית של הזהות הלבנה ושל תיאוריות פוסט- קולוניאליסטיות (זוננשיין, 2008) ושל גיוון גזעי (Ford, 2012). כאלו הן למשל: קבוצות דיאלוג בין לבנים לשחורים בארה"ב ובמדינות נוספות (Ford, 2012), וקבוצות דיאלוג בין עדתיות בישראל (בן-ארי ואמיר, 1988), או בין ותיקים ועולים חדשים (פלח-גליל, קאושינסקי ובר-גל, 2002).

קבוצות הדיאלוג בין ישראלים לפלסטינים בישראל שייכות לשתי הקטגוריות הללו, בשל מורכבותו של הסכסוך הישראלי פלסטיני, המורכב הן מקונפליקט בין שני הלאומים, הישראלי והפלסטיני, והן בתוך ישראל בין קבוצת הרוב היהודית לבין קבוצת המיעוט הערבית, המהווה חלק מן העם הפלסטיני (סמוחה, 2001).

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

3. קבוצות בעלות השקפות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות שונות, המצויות בקונפליקט. למשל: קבוצות דיאלוג בין דתיים לחילונים ובין בעלי עמדות פוליטיות שונות, שהתפתחו בישראל בשנות ה- 90, בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין, שגרם לקרע בין האוכלוסיות השונות (הרמתי, 2012, שמוע-ניר, 2016). דוגמא לקבוצת דיאלוג שקמה בשנים האחרונות היא קבוצה של רבנים אורתודוכסים, רפורמים וקונסרבטיבים, שמטרתה להבין לעומק את התפיסות, המגמות ויכולת ההכלה של היהדות וגבולותיה לגבי הזרמים השונים (הרמתי, 2012). גם במסגרת "שיח שלום" נערכים מפגשים בין קבוצות של אנשי רוח מהחברה הישראלית על שלל גווניה. מטרת המפגשים הללו לכונן סוג חדש של שיח, המבוסס על מקורות פוסט-קולוניאליים ויהודיים, ורואה במחלוקות ובשונות הזדמנות לצמיחה והעצמה (לשם-זינגר, אייזקס ורוזנק, 2011).

קבוצות הדיאלוג הללו, על סוגיהן השונים, מבוססות כולן על "גישת המגע". גישה זו הוטבעה ע"י אולפורט (Allport, 1954) בספרו החלוצי "טבען של דעות קדומות" (The Nature of Prejudice Reading), וטוענת כי הדרך הטובה ביותר להפחית מתח בין חברי קבוצות בקונפליקט היא להביא אנשים משתי הקבוצות היריבות למגע זה עם זה. הרציונל העומד בבסיס גישת המגע הוא שכאשר אנשים מכירים זה את זה, הם מגלים שמתחת למעטה הזהות הקבוצתית קיימת זהות משותפת, עמוקה הרבה יותר, של בן אנוש (נדלר, 2000). אולפורט טען שהשפעתו החיובית של המגע מותנית בארבעה גורמים: סטטוס שווה של שתי הקבוצות, יעדים משותפים, מצב המעודד שיתוף פעולה, ולא תחרות, בין הקבוצות ותמיכה מוסדית (Allport, 1954). אמיר (Amir, 1969) וקוק (Cook, 1985) הוסיפו תנאים נוספים: עמדה התחלתית לא קיצונית של כל אחד מן הצדדים, ואיכות ותדירות מגע המאפשרים הכרות. חוקרים אלו טענו כי בהיעדר מכלול התנאים שצוינו לעיל, המגע עלול להביא להרעת היחסים בין הקבוצות במקום לשיפורם (Amir, 1976; Cook, 1985). למעשה, משנת 1954 ועד היום, גישת המגע היא הגישה השולטת בכיפה בתחום הקונפליקטים הבין-קבוצתיים, והיא מציעה את הפתרון הכמעט בלעדי להפחתת המתח בקונפליקטים בין-קבוצתיים ולהכרת ה"אחר".

למרות יתרונותיה הבולטים של גישת המגע, בשנים האחרונות נערכו מחקרים רבים המעידים על מגבלותיה של גישה זו:

המגבלה הראשונה היא הקושי למצוא סיטואציה שתקיים את התנאים למגע יעיל, אשר פורטו לעיל, בפרט במצבי קונפליקט, שבהם תנאים אלו הופכים קשים להשגה (בן ארי ואמיר, 1988) ואפילו פרדוקסאליים (Maoz, 2011). התנאי של סטטוס שווה, למשל, כמעט אינו אפשרי במצב שבו קיימת קבוצת רוב וקבוצת מיעוט. גם התנאי של איכות ותדירות מגע המאפשרות היכרות אינו ניתן למימוש במקרים רבים. ולבסוף, תנאי התמיכה המוסדית הנחוץ כל כך לקיומו של דיאלוג, אינו מתקיים במציאות הישראלית הנוכחית, שבה הרפורמה שמובילה הממשלה היא זו שלמעשה יוצרת את הקרע בעם ומונעת דיאלוג.

מגבלה משמעותית נוספת בגישה זו היא שחוויות בין-אישיות אינן מכלילות בהכרח עמדות כלפי הקבוצה כולה, כפי שעלה ממספר מחקרים. כתוצאה מכך, אינטראקציות בין-אישיות יכולות ליצור חוויית קשר נעימה, אך לא לשנות בהכרח סטריאוטיפים על קטגוריה או דעות קדומות של קבוצת הפנים כלפי קבוצות החוץ (ברואר ומילר, 2014). כך, למשל, אוכל לומר ש"שרה'לה, שפגשתי בקבוצה, היא חרדית מקסימה, אך היא לא משקפת את כלל החרדיות".

מגבלה נוספת עולה ממחקרים שנעשו על מפגשים בין ישראלים לפלסטינים בישראל, שהעלו כי הם מועדים לעיתים קרובות לדפוסי קומוניקציה בין-קבוצתיים הרסניים הכוללים אלימות מילולית, השפלה ודה-לגיטימציה של חברים מהקבוצה האחרת (Maoz, Bar-on and Yikya, 2007). במציאות הנוכחית הטעונה כל כך, לא מן הנמנע שקבוצת דיאלוג בין תומכי למתנגדי הרפורמה תהיה מועדת לדפוסים אלו.

דיאלוג פנים קבוצתי

לעומת המחקר העשיר בתחום הדיאלוג הבין קבוצתי, הגישה של דיאלוג פנים-קבוצתי כמעט שאינה מוכרת, ויכולה להיתפס כאוקסימורון, בשל התפיסה הרווחת של דיאלוג כשיח בין קבוצות יריבות. בשנים האחרונות מתחיל להתפתח מחקר בתחום זה, בעיקר בקרב קבוצות דיאלוג בין ישראלים לפלסטינים בישראל. קיימים כיום שלושה מודלים של דיאלוג פנים קבוצתי:

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

המודל הראשון הוא דיאלוג פנים קבוצתי המשולב בדיאלוג בין קבוצתי. מודל זה מתקיים בחלק מקבוצות הדיאלוג בין ישראלים לפלסטינים (כמו למשל: בבית הספר לשלום בנווה שלום). אחת לשלושה מפגשים דו-לאומיים משותפים, מתקיימות קבוצות דיאלוג חד-לאומיות נפרדות של ישראלים ושל פלסטינים, המכונות "קבוצות הבית". במפגשים אלו, כל אחת מהקבוצות הלאומיות מונחית ע"י מנחה בן הלאום שלה ומדברת בשפת האם שלה. קבוצות אלו נוצרו לאור ההבנה שאצל כל אחת מהקבוצות הלאומיות עולות דילמות ושאלות ייחודיות, הדורשות מסגרת נפרדת לדיון. הקבוצה היהודית עסוקה בשאלות זהות כקבוצת רוב, בעוד שהקבוצה הערבית עסוקה בשאלות זהות כקבוצת מיעוט. לטענת החוקרים, מסגרת זו נינוחה יותר מהמפגשים המשותפים, ומאפשרת לעבד בנחת ולעומק תהליכים המתרחשים במפגשים המשותפים. יתרה מכך, ישנם נושאים ותחומים אשר עולים רק בפורום הנפרד, כדוגמת חקירת תת הזהויות בתוך כל קבוצה ( זוננשיין וחיג'אזי, 2000 (Bar-On & Kassem, 2004 .

המודל השני הוא דיאלוג פנים קבוצתי המתקיים כשלב ראשון לפני הדיאלוג הבין- קבוצתי. מחקרם של פלח-גליל, קאושינסקי ובר-גל (2002), שנשא את השם: "אנחנו והם-לפני שכולנו ביחד" הדגים את חשיבות התהליך בקבוצות נפרדות לפני מפגש בין קבוצתי בדיאלוג בין ישראלים ותיקים, לבין עולים חדשים מרוסיה. החוקרים מתארים קבוצות נפרדות של ישראלים ותיקים ועולים חדשים מרוסיה, שנפגשו במשך שישה מפגשים כהכנה למפגשים משותפים בין שתי הקבוצות. הרציונל לפגישות הנפרדות הוא כי "מפגש משמעותי עם האחר יכול להתקיים בתנאי שיתרחש מפגש עם ה"עצמי" [...] ותינתן למשתתף הזדמנות לבטא את עמדותיו הרגשיות והתפיסתיות האותנטיות כלפי "האחר" שלא בפניו, על מנת שהרצייה החברתית לא תהיה חזקה מהצורך לבטא את הרגשות האותנטיים, וכך יתאפשר למשתתף לראות את התפקיד האקטיבי שיש לו בתפיסת ה"אחר" [...] ולראות את ה"אחר" בעיניים פחות מאשימות, פחות סטריאוטיפיות ופחות מתגוננות" (פלח-גליל ועמיתיה, 2002, עמ' 25). החוקרים דיווחו על כך שעבודה על שאלות של זהות בקבוצות הנפרדות אפשרה תהליך משמעותי בקבוצה המשותפת (פלח-גליל ועמיתיה, 2002).

יישום דומה של מודל זה דומה הודגם במחקרם של רמסבוטם, וודהאוס ומיאל (Ramsbotham, Woodhouse & Miall, 2011) שעסק בקבוצות דיאלוג אסטרטגיות בין ישראלים לפלסטינים. החוקרים טוענים כי במצב של קונפליקט מתמשך, לא קיימים תנאים בשלים לקיום דיאלוג בין הצדדים, ולכן הציעו להתחיל בדיאלוג פנימי אסטרטגי בתוך כל אחד מהצדדים (intra party strategic engagement), שבמהלכו כל קבוצה מגבשת לעצמה אסטרטגיה לקראת המפגשים בין הקבוצות. שלב זה הינו, לטענתם, שלב ראשון הכרחי לפני שני השלבים הבאים, שהם דיאלוג בין שני הצדדים לקונפליקט, ותיווך של צד שלישי. הדיאלוג הפנימי מאפשר לכל קבוצה לדון בפערים שבתוכה בין הזרמים השונים ובין המתונים לקיצונים, ולבוא לדיאלוג החיצוני מעמדה יותר מגובשת ומאוחדת.

ולבסוף, המודל השלישי הינו של דיאלוג פנים קבוצתי שאינו חלק ממערך רחב יותר של דיאלוג בין קבוצתי, אלא עומד בפני עצמו, ומטרתו הכרות עם הנרטיב הקולקטיבי של ה"אחר". באוניברסיטת בן-גוריון בנגב נערך בשנים האחרונות ניסיון חלוצי של קבוצות דיאלוג חד-לאומיות ישראליות שנחשפו לנרטיב של ה"אחר" הפלסטיני. המסגרת התיאורטית לקבוצות אלו איננה מתבססת על גישת ה"מגע", אלא על ההכרה (acknowledgment) בנרטיב של ה"אחר" כדרך לקידום פיוס ולהפחתת עוינות ואלימות בקרב קבוצות בקונפליקט (Sagy, Adwan & Kaplan, 2002). קבוצות אלו, שנערכו מאז 2013, החלו לפעול כתוצאה מכורח המציאות, לאור הקושי לגייס קבוצת דיאלוג דו-לאומית של ישראלים ופלסטינים מהרשות הפלסטינית במציאות של הקונפליקט הישראלי- פלסטיני (Sagy, 2017). מודל העבודה של קבוצת הדיאלוג משלב הרצאות, סיורים לימודיים וקריאת חומרים בנושא הנרטיב הקולקטיבי של ה״אחר״ עם מפגשי עיבוד דינמיים. ההתערבות כוללת 12-13 מפגשים, המתחלקים לחמש הרצאות וסיורים לימודיים, שלאחר כל אחד מהם נערך מפגש עיבוד קבוצתי. מחקרי הערכה שבחנו קבוצות אלו (Ben-David et al, 2017; Sternberg, Litvack- Hirsch., & Sagy, 2017) מלמדים כי החשיפה של הסטודנטים הישראלים לנרטיב הפלסטיני פיתחה אמפתיה לסבל של ה"אחר", יכולת קבלה גבוהה יותר של הנרטיבים, הן הישראלי והן הפלסטיני, נכונות רבה יותר לפיוס ונטילת אחריות ונכונות להתנצל על חטאי העבר. במחקר השוואתי שהשווה בין עמדות של ישראלים שהשתתפו בקבוצה חד-לאומית שנחשפה לנרטיב הפלסטיני לבין אלו של ישראלים שהשתתפו בקבוצה דו-לאומית של ישראלים ופלסטינים נמצא כי שני סוגי הקבוצות הניבו תוצאות דומות. בשתיהן עלתה הלגיטימציה לנרטיב הפלסטיני, ירדו השנאה, הפחד והכעס כלפי פלסטינים ועלה האמון בפלסטינים (Zigenlaub & Sagy, 2020).

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

לסיכום, הדיאלוג הפנים קבוצתי הינה גישה חדשה, המדווחת בספרות רק במספר מועט של מחקרים. היתרונות המרכזיים שמאפשרות קבוצות דיאלוג אלו הינם זמינות ואפשרות למרחב בטוח לחקור לעומק את מגוון הזהויות בתוך קבוצת הפנים ואת היחס הלא מודע כלפי ה"אחר" (Sagy, 2017). חקירה זו, שהינה חיונית לצורך קבלת ה"אחר" (לב-ויזל וקסן, 2002), לא תמיד מתאפשרת בקבוצה המעורבת (זוננשיין וחיג'אזי, 2000, פלח-גליל, קאושינסקי וברגל, 2002).

המציאות הישראלית הנוכחית היא מציאות מקוטבת ומשוסעת, המתאפיינות ברגשות של שנאה וכעס בין המחנות, פחד מה"אחר" וחוסר אמון הדדי. הצורך בדיאלוג הכרחי, ובד בבד, קיימים חסמים משמעותיים כלפי דיאלוג ומגע בין הקבוצות, כדוגמת אלו שתיארתי לעיל.

בזמן כתיבת שורות אלו, אני עדה ושותפה ליוזמות שונות בסביבתי לקבוצות דיאלוג ברוח גישת ה"מגע" בין שני המחנות הניצים: תומכי ומתנגדי הרפורמה, שכמובן מייצגים קבוצות בעלות השקפות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות שונות, המצויות בקונפליקט.

אני סבורה ששילובו של דיאלוג פנים קבוצתי יכול לאפשר מענה למגבלות של קבוצות הדיאלוג המעורבות ברוח גישת המגע. ניתן להפעיל כל אחד משלושת המודלים שתיארתי, או שילוב בניהם, על פי שיקולים שונים כמו: מאפייני הקבוצות, בשלות לתהליך, זמן וסטינג מתוכננים לקבוצות, רקע של המנחים ועוד.

ברצוני להציע מספר קווים מנחים להנחיית קבוצות אלו:

1. מטרת הקבוצה היא לאפשר למשתתפים לחקור סוגיות הקשורות לזהותם החברתית והפוליטית, וכן עמדות ורגשות כלפי ה"אחר", ולעבד תחושות, רגשות, מצוקות והתמודדויות שהמצב מעורר.
2. תפקיד המנחה הוא לאפשר קומוניקציה בקבוצה (Foulkes & Anthony, 1990), ולעודד שיח רגשי וכנה "מהבטן" בין המשתתפים.
3. חשוב שהמנחה עצמו יחזיק בעמדה מורכבת, לא מפוצלת ואמפטית כלפי שני הצדדים, ויימנע ממצב שהמפגש יהפוך ל"הפגנה כלפי ה"אחר".
4. חשוב להציב גבולות ברורים כנגד אלימות במפגש, ולעודד את המשתתפים לבטא את רגשותיהם בדיבור ולא במעשים (acting out).

מכיוון שמדובר בנושא בתולי בתחום קבוצות הדיאלוג, שהמחקר אודותיו מועט, אני ממליצה לתמוך את ההתערבויות הללו במחקרי הערכה שיתחקו אחר האפקטיביות שלהן עפ"י מדדים שונים כדוגמת: נכונות לפיוס, נכונות לפשרה, אמפתיה ל"אחר" ורגשות כלפי ה"אחר".

מקורות

בן ארי, ר. ואמיר, י. (1988). עימותים בין-קבוצתיים בישראל: הערכת מצב ונתיבי שינוי, פסיכולוגיה, א, 49-57.

בר-און, ד. (2006). ספר את חייך. באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון.

ברואר, מ. ב. ומילר, נ. (2004). יחסים בין-קבוצתיים. קריית ביאליק: אח.

גודמן, מ. (2021). מהפכת הקשב. ישראל: כנרת, זמורה, דביר.

הרמתי, א. (2012). בסוד שיח: מאין ולאן. בתוך: ש. אוסטרוף (עורכת). דיאלוג ומנהיגות על קווי השבר בחברה הישראלית. (עמ' i-vii). ירושלים: ג'וינט-מכון ברוקדייל.

זוננשיין, נ. (2008). דיאלוג מאתגר זהות: יהודים מתמודדים עם זהותם במפגש עם פלסטינים. חיפה: פרדס.

זוננשיין, נ. וחיג'אזי, א. (2000). קבוצת הבית: המסגרת החד-לאומית במפגש היהודי-ערבי. בתוך: ר. חלבי (עורך). דיאלוג בין זהויות: מפגשי יהודים וערבים בנוה שלום (עמ' 131-150). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

לב-ויזל, ר. וקסן, ל. (2002). מבוא: ישראל כחברה רב תרבותית. בתוך: ר. לב-ויזל וקסן, ל. (עורכות). עבודה קבוצתית בחברה רב תרבותית. (עמ' 20- 15). תל אביב: צ'ריקובר.

לשם-זינגר, ש., אייזקס, א. ורוזנק, א. (2011). על שיח שלום חדש. דעות, 52, 17-19.

פלח-גליל, ר., קאושינסקי, פ., וברגל, ד. (2002). אנחנו והם - לפני שכולנו ביחד: חשיבות התהליך בקבוצות נפרדות לפני מפגש בין-קבוצתי. בתוך: ר. לב-ויזל וקסן, ל. (עורכות). עבודה קבוצתית בחברה רב תרבותית. (עמ' 23-40). תל אביב: צ'ריקובר.

שגיא, ש., שטיינברג, ש., פחיראלדין, מ. (2002) האני האישי והאני הקולקטיבי במפגש בין-קבוצתי של יהודים וערבים בישראל: דיון בשתי אסטרטגיות התערבות. מגמות, מא (4), 534-556.

שמוע-ניר, ל. (2016). האמנם דיאלוג מעצב זהות? תהליכי חקירת זהות במפגשי הידברות בין דתיים לחילונים. מקבץ, 21 (1), 39-60.

Allport, G.W. (1954). The nature of prejudice. Cambridge, Mass: Addison Wesley. Association.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

Amir, Y. (1969). Contact hypothesis in ethnic relations. Psychological Bulletin, 71, 319 –342.

Bar-On, D., & Kassem, F. (2004). Storytelling as a way to work through intractable conflicts: The German–Jewish experience and its relevance to the Palestinian–Israeli context. Journal of Social Issues, 60, 289–306.

Bar-Tal, D. (2002). The elusive nature of peace education. In G. Salomon & B. Nevo (Eds.), Peace education: The concept, principles and practice in the world. (pp.27-36). Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum.

Ben David, Y., Hameiri, B., Benheim, S., Leshem, B., Sarid, A., Sternberg, M., Nadler, A., & Sagy, S. (2017). Exploring ourselves within inter-group conflict: The role of intra-group dialogue in promoting acceptance of collective narratives and willingness towards reconciliation. Peace and Conflict: Journal of Peace Psychology. 23, 269-277.

Bohm, D. (1990). On Dialogue, London, Routledge.

Bromberg, P. M. (1993). Shadow and substance: A relational perspective on clinical process. Psychoanalytic Psychology, 10, 147-168.

Cook, S. W. (1985). Experimenting on social issues: The case of school desegregation. American Psychologist, 40, 452-460.

Doob, L. W., & Foltz, W. J. (1973). The Belfast Workshop An Application of Group Techniques To a Destructive Conflict. Journal of Conflict Resolution, 17(3), 489-512.‏

Fisher, R. (1994). General principles for resolving intergroup conflict. In: Fisher, R. (Ed.) A North American pioneer in interactive conflict resolution, (p. 87- 104), Switzerland: Springer.

Ford, K. A. (2012). Shifting White ideological scripts: The educational benefits of inter-and intra- racial curricular dialogues on the experiences of White college students. Journal of Diversity in Higher Education, 5 (3), 138.‏

Foulkes, S. H. & Anthony, E. J. (1990). (Second edition). Group psychotherapy. The psychoanalytic approach. London: Karnac.

Kelman, H. C. (1997). Group processes in the resolution of international conflicts: Experiences from the Israeli–Palestinian case. American Psychologist,52(3), 212- 220.

Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms". International Journal of psychoanalysis, 27, 99-100.

Maoz, I. (2011). Does contact work in protracted asymmetrical conflict? Appraising 20 years of reconciliation-aimed encounters between Israeli Jews and Palestinians. Journal of Peace Research, 48 (1), 115-125.

Maoz, I., Bar-On, D., & Yikya, S. (2007). "They Understand Only Force" A Critical Examination of the Erruption of Verbal Violence in a Jewish-Palestinian Dialogue. Peace and Conflict Studies, 14(2), 27-48.‏‏‏

Ramsbottam, O; Woodhouse, T; Miall, H. (2011). Contemporary conflict resolution. Cambridge: Polity Press.

Sagy, S. (2017). Can we emphasize with the narrative of our enemy? A personal odyssey in studying peace education. Intercultural Education, 28 (5).

Sagy, S., Adwan, S. & Kaplan, A. (2002). Interpretations of the past and expectations for the future among Israeli and Palestinian youth. American Journal of Orthopsychiatry, 72 (1), 26-38.

Sternberg, M., Litvack- Hirsch., T. & Sagy, S. (2017). Nobody ever told us: The contribution of intra- group dialogue to reflexive learning about violent conflict. Submitted for publication.

Stolper, E. & Zigenlaub, E. (2017). Coexistence: Two Brothers, Two Groups, Two Peoples. Group, 40( 4), 327-341.

Zigenlaub, E. & Sagy, S. (2020). Encountering the narrative of the "other": Compering two types of dialogue groups of Jews and Arabs in Israel. Peace and Conflict: Journal of Peace Psychology, 26 (1), 88-91