פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות: העשייה הקלינית
מאת יורי סלע ונעמי אורבך שבילי
במאמרנו המשותף הקודם, שפורסם לפני שנים מספר, הצגנו גישה טיפולית שאותה כינינו "פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות", הנשענת על זרמים דינאמיים והומניסטים בפסיכולוגיה המערבית ועל יסודות מתוך ההגות הדאואיסטית והבודהיסטית (סלע ואורבך שבילי, 2019). המאמר עורר שאלות רבות, ואיתגר אותנו להמשיך ולנסח צורת עבודה קלינית הנגזרת מהחשיבה התיאורטית שהצגנו. בעוד שהמאמר הקודם שטח את ההמשגה התיאורטית העומדת בבסיס הגישה, במאמר הנוכחי נתמקד בהתרחשות בקליניקה ובמעשה הטיפולי, ונראה כיצד מתבטאות "נוכחות" ו"חיוניות" בפועל, בפרקטיקה של חדר הטיפול.
על פי הגישה, ליבת ההתרחשות הטיפולית היא באופן שבו המטפל מציע את נוכחותו על מנת לאפשר למטופל להעמיק, להרחיב ולפתח את נוכחותו וחיוניותו במרחבי חייו השונים, ומטרת הטיפול היא טיפוח החיוניות של המטופל והחוויה הבלתי-אמצעית של חיוניותו. בהתאם, בחדר הטיפול נפגשים שני בני אנוש חשים, מרגישים, חושבים, נוכחים-גופנית (embodied) ובעלי כמיהות רוחניות, וכל אחד משדות הוויה אלו – תחושות, רגשות ומחשבות, הממד הגופני והממד הרוחני – תורם את תרומתו הייחודית למעשה הטיפולי. הנוכחות הדוממת, התנועה הפנימית המתרחשת באופן סמוי מן העין, המילים, המחוות – כולן מבטאות את הדו-שיח שבין נוכחות לבין חיוניות: כולן – כולל הביטוי המילולי – עשויות לבטא רגעים או זמנים של נוכחות חלקית או מלאה יותר של המטפל.
בשיח הטיפולי הרווח בשנים האחרונות ניתן משקל רב למונח "נוכחות", ולעיתים ישנה תחושה שזהו כבר מונח קנוני, מוכר ומוסכם. נוכחות המטפל מומשגת בספרות באמצעות רעיונות קרובים כמו "קשב מרחף" (Freud, 1912) "בלא הבנה, זיכרון או תשוקה" (Bion, 1970) או "נוכחות חיה" (Alvarez, 1992; במקור: "Live company"). עם זאת, בניגוד לכתיבה המרובה על מושגים אחרים הנוגעים לטכניקות טיפול, המשגתו של המושג "נוכחות" לוקה בחסר, והוא נותר אניגמטי. המרכיבים, הקריטריונים ומגוון המאפיינים שלו אינם מחוורים דיים, ושאלות יסוד אינן נידונות, למשל – איזו איכות ייחודית יש ל"נוכחות" השונה מהימצאות יחד במרחב משותף? מה נדרש מהמטפל על מנת להיות נוכח? (במונחים שהוזכרו קודם – באיזה אופן על המטפל להפנות קשב מרחף? איך יוכל להיות "בלא הבנה, זיכרון או תשוקה"? ומהי "נוכחות חיה"? )
גם העיסוק באופן שבו מטפלים יכולים (ואף נדרשים) לטפח את נוכחותם דל. על פי רוב, כלל לא מוסבר מהי ההכשרה, האימון או התרגול שמאפשרים למטפל להיות "נוכח" בטיפול. גם כאשר מטפלים מצביעים בכתיבתם על תרומתה המהותית של עצם נוכחות המטפל, לא מוסבר מה מייחד תרומה זו, וכיצד היא נקשרת לתהליך כולו. גם באשר לחיוניות, הדיון בספרות הטיפולית לא מברר את המושג לעומקו, ולמרות האזכורים הרבים למונח "חיוניות" בספרות המקצועית ("aliveness" אצל ויניקוט, קוהוט ואייגן, "vitality" אצל אריך פרום, קוהוט, דניאל סטרן ומחברים נוספים), הגדרתו נותרה אמורפית, כמו גם הקריטריונים לזיהויו. יתר על כן, טרם הוצעו קווים מנחים המאפשרים למטפלים להבחין ולהתבונן בחיוניות המטופל, והמסייעים להם לתאר ולהמשיג את תחושת החיוניות במפגש בקליניקה. בספרות אין גם דיון מספק בשאלה מה מזין את חיוניותו של המטופל, ובאיזה אופן ניזונה חיוניותו של המטופל מהיבטים שונים בנוכחותו של המטפל.
הפרקטיקה של נוכחות
מאמץ גדול לקדם, להמשיג ולהגדיר את האיכויות השונות של נוכחות המטפל נעשה בשדה של גישות הטיפול ההומניסטי, המתייחסות לממדים קיומיים של המטפל והמטופל, ומדגישות התבוננות פנומנולוגית. הזכרנו במאמר הקודם את הפסיכואנליטיקאי האקזיסטנציאליסטי ג'יימס בוגנטל, שהגדיר את נוכחות המטפל כמורכבת מנגישות ופתיחות לכל ההיבטים המתגלים במטופל – "במערכת היחסים, במחשבות, בכל צורה שהיא" (Bugental, 1978: 36-37; תרגום שלנו, י"ס ונ"א). הפסיכותרפיסטים גרינברג וגלר מאוניברסיטת יורק בקנדה לקחו על עצמם את המשימה להתוות הגדרות אופרציונליות לאמירה כללית זו (Geller & Greenberg, 2002). במאמרם "נוכחות טיפולית: חוויית הנוכחות של מטפלים במפגשי פסיכותרפיה" הם מציגים ממצאים מראיונות שערכו עם מטפלים מנוסים אשר מעמידים את הנוכחות הטיפולית כמסד לעבודתם הטיפולית. מתוך כך הם מצביעים על שלושה אופנים שבהם המטפל הופך עצמו נוכח עבור המטופל: "הכנת הקרקע לנוכחות", "תהליך הנוכחות" ו"חוויית הנוכחות", כאשר כל אחד מהם מתחלק לכמה ממדים נוספים.
מתוך נקודות מוצא אלו אנו רוצים להוסיף ולדייק: נוכחות – כפי שמרמז שורש המילה בעברית – כרוכה בהסכמה להיווכח בכל מה שעולה, וכך נוגעת בכל הדברים כפי שהם מופיעים לנגד עיניו וכלל חושיו של המטפל. מבחינה זו, הנוכחות היא עמדה נענית ופתוחה לכלל גילויי החיים וביטוייהם המופיעים בכאן ועכשיו. אך יותר מכך: אנחנו רוצים להציע שהנוכחות היא איכות מיוחדת של הימצאות מתוך פתיחות וערנות לאפשרויות של ביטוי ושל חיוניות שעוד לא הגיעו לכדי מימוש. לרובד זה של נוכחות יש זיקה להמשגה של ביון, המדבר על תשומת לב למצבי "פְּרֵה" (מצב מקדימי) שהם פרה-מחשבתיים, פרה-רגשיים ופרה-תנועתיים (Bion, 1963). נוכחות אפוא, היא בד בבד גם הינתנות לַקַּיָּם וגם האפשרות לקדם אופנויות פוטנציאליות של "היות", או של תנועה לקראת התהוות, הכורכות בתוכן ממדים לא גלויים.
לנוכחות יש אפוא ממדים אתיים, אשר נגזרים מהבנת עמדתו המיוחדת של המטפל, בהסכמתו להעמיד את נוכחותו לרשות המטופל על מנת שיוכל לקדם את מהלכי חייו. הממד האתי של הנוכחות נשען על יכולתו של המטפל להישאר מעוגן "כאן ועכשיו" כנוכחות יציבה ולא מתערערת, ובו בזמן לתת עצמו למפגש עם השתנות מתמדת ובלתי נתפסת ועם אחרותו המהותית של המטופל. ברוח משנתו הפילוסופית של לוינס (2010 [1961]), ממד זה נגזר מההכרה בשונות, ומתוך כך גם בייחודו של כל אדם – ובכלל זה כמובן גם המטופל. לוינס כותב כי "האחר לחלוטין, הוא הזולת" (שם, עמ' 20) ומסביר כי אחרות זו אינה ניתנת לידיעה ולמיצוי. לאחר יש פנים, אך בהיותו אחר מוחלט, פנים אלה "נוכחות בסירובן להיות מוכלות. במובן זה אי אפשר להשיג אותן, לחבוק אותן. הן אינן נראות ואינן ממוששות. [...] הפנים מסרבות לבעלות" (שם, עמ' 159-162). עמדה זו מביאה את לוינס לראות ברצון לגלות את פניו של האחר – או, במילים אחרות, לדעת אותו באופן ממצה – ביטוי של אלימות קשה.
עם זאת, הנוכחות כעמדה אתית שלובה לחלוטין בהיבטים תחושתיים-גופניים של הנוכחות: באופן הפשוט ביותר, המטופל צריך לחוש את המטפל כחי-נוכח על מנת שיוכל לתת בו אמון, לסמוך עליו ולהפקיד עצמו בידיו; ואילו הצעת הנוכחות של המטפל עצמו כרוכה באופן הדוק ביכולתו לייצר מרחב פנימי רחב ועמוק מספיק על מנת להכיל את התכנים הרגשיים והתחושתיים המופיעים באינטראקציה שלו עם המטופל. יכולת זו של המטפל בולטת ומשמעותית מאוד בימים אלו, כאשר אנו עוברים בין מפגשים בקליניקה – שהם מפגשים חיים חושיים ובעלי נפח, בתוך הקשר מרחבי של החלל המקיף את המטפל והמטופל – לבין אינטראקציות "זומיות" דו-ממדיות התחומות בריבועי מחשב שבהן משתקפות דמויות אנושיות חלקיות.
להבנתנו, אם כך, נוכחות היא מצב-על, קטגוריה הכוללת בתוכה מרכיבים אתיים ורוחניים מצד אחד, וגופניים ותחושתיים מצד אחר.
הצעת הנוכחות כמרחב פנימי רחב ועמוק כרוכה באופן הדוק באיכות תודעתו של המטפל. נהוג להתייחס לתוכני התודעה – למחשבות, ולעיתים לתחושות ולרגשות, ופחות לאיכות התודעה בהיבטיה המרחביים. אחת הסוטרות התשתיתיות של הבודהיזם המוקדם, הסאטיפטאנה, נותנת לנו אינדיקציה לאופן שבו אפשר להפריד בין תכני התודעה לבין איכות התודעה כשהיא מתייחסת ל"מצבה המכווץ של התודעה, [...] מצבה פזור הדעת של התודעה, [...] מצבה המפותח של התודעה [...] ולבסוף – מצבה החופשי של התודעה" (Nyanasatta Thera, 2008: 109; תרגום שלנו, י"ס ונ"א). נוכחות הנגזרת ממצב חופשי של התודעה אצל המטפל מפנה מרחב גדול לכל ביטויי חיוניותו של המטופל, ודומה מאוד להבנה שמבטאים תיאורטיקנים פסיכואנליטיים הגורסים ש"מרחב התודעה משפיע על תכניה, ולהפך" (Grotstein, 1978: 55).
נדבך נוסף להמשגה זו מראה שהמרחב הפיזי והמרחב הנפשי שלנו נמצאים ביחסי גומלין. כפי שכותב הפסיכואנליטיקאי רונלד בריטון: "אנחנו חיים ונעים בתוך מרחב פיזי, אבל זהו גם מרחב נפשי; צורתו וגודלו, כפי שאנו תופסים אותם, הם הרחבה של מצב התודעה שלנו" (Britton, 2003: 29). המרחב שבו אנו נמצאים מבחינה פיזית משפיע על תחושותינו וצובע אותן: הוא מייצר תחושת מוגנות או אי-מוגנות, אינטימיות מדודה, היעדר אינטימיות או אינטימיות כפויה, ביתיות – או קרירות וזרות וכו'. לכן למשל קשה לדמיין טיפול שמתקיים באולם קונצרטים רחב ידיים, או – להבדיל – במרתף דחוס. אם כן, המרחב החיצוני והמרחב הפנימי כאחד משפיעים על מרחב התודעה ומושפעים ממנו. אם נשלים עתה את המשוואה: המרחב של התודעה משפיע על תכניה, ומושפע מחוויית המרחב הסובב אותנו. "המוח, העולם והגוף נושמים ביחד" (Carroll, 2011: 250).
מרכיב נוסף של נוכחות בהקשר הטיפולי הוא נוכחותם הבו-זמנית של המטפל והמטופל בשדה-התרחשות משותף, בתוך מרחב פיזי וקיומי משותף ומתוך הכרה משותפת בנוכחותם הארעית כאן, על פני האדמה. ממד זה בולט בימים אלו, ימי מגפת הקורונה, שכן הם הביאו עמם נפילה של המחיצות המוכרות, לעתים המדומות, שלכאורה מבחינות באופן מהותי בין המטפל למטופל. ניתן לומר שהמגפה חידדה את ההכרה בהיותנו בני אנושות אחת רחבה, יצורים חיים וחשים, הנתונים לגורל המשותף והבלתי נמנע של הזדקנות, חולי ומוות.
הקשר בין המרחב הפנימי שלנו אל הגוף מצד אחד ואל העולם מצד שני מתבטא בין השאר בנשימה. פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות מעודדת אותנו להתבונן במרחב חיינו כסוג של נשימה מתמשכת המבטאת את התנועה פנימה והחוצה ואת המשא ומתן הרציף של היחיד עם העולם המקיף אותו. תיאור זה מקביל במידה מסוימת לתיאור של קוהוט: "המטאפורה המסורתית מבוטאת במילה "שאיפה" (המתייחסת הן להכנסת אוויר והן להשפעה המפרה של גירוי חיצוני על היכולות היצירתיות הפנימיות)" (Kohut, 1966: 259). במטפורה זו, הדגש הוא על ההטמעה ממקור חיצוני פנימה, ואין הבחנה מובהקת בין הממדים הפיזיולוגיים של שאיפה מבחוץ פנימה, לממדים המנטליים של שאיפה כזו, בהיות שתיהן פעולות המאפשרות הזנה והפריה פנימית ממקור חיצוני.
את הזיקה בין הנוכחות כמרחב פנימי, הגוף והעולם אנו מתרגמים ב"פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות" לשלוש פרקטיקות הקשורות זו בזו:
- ברגעי ספק וקושי בטיפול אנו מדמים בתודעתנו את עצמנו כנוכחים, בגופנו וברוחנו, כאן ועכשיו, במלוא הווייתנו. האפשרות לדמות את עצמנו נוכחים כך נשענת על תרגול ממושך וקבוע של איכות זו באמצעות פרקטיקות תודעתיות המערבות תנועה ונשימה – תרגול המעצים את תחושת הנוכחות במרחב.
- תרגול זה נשען על חוויות תחושתיות קונקרטיות, כגון התמקדות במרחב שבין הגב התחתון לבטן התחתונה, או במרחב של הריאות ובית החזה ובתנועת הסרעפת, כחללים פנימיים האוצרים בתוכם משאבי חיוניות-צ'י.1
- פרקטיקה זו קשורה גם בדגש הניתן בפסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות לחוויה של מרכז או "מרכוז". התמקדות במרכז הגוף תורמת לכך שחוויית הקשר בין המטפל למטופל תהיה מורגשת פחות כקשר בין שני "ראשים מדברים המנותקים מגופם" (Elise, 2017: 42), ויותר – ברוח עבודתו של אריך פרום – כקשר המתרחש כשאנחנו מכוונים ממרכז ישותנו אל מרכז ישותו של המטופל שלפנינו (Fromm, 2000).
באמצעות פרקטיקות אלה אנו מאפשרים לעצמנו נוכחות מלאה ככל האפשר, נשימה מלאה ככל האפשר, התפרשות מרחבית משוחררת וחופשייה ככל האפשר. הדימוי הנלווה להתפרשות זו הוא של מפוח, כשהחלל מושווה למפוח "ריק ובלתי מתמצה / ככל שינוע, ירבה להוציא" (לאו-צה, 1973, עמ' 33).
עוד מרכיב של נוכחות בגישה שאנו מציגים הוא התפיסה הרואה את העולם והיקום – ובכלל זה אותנו, בני האדם, כנתונים בשינוי מתמיד. המטופל שלנו לעולם איננו מי שהיה, אף לא ברגע הקודם, אף לא בנשימה הקודמת. תפיסתנו את השינוי המתמיד ככלל הקבוע היחיד מנחה אותנו להשעות תוויות דיאגנוסטיות, "ארגזי כלים" וטכניקות המושתתות על פרוטוקולים קבועים. על נוכחות המטפל, אפוא, להיגזר מהתאמה ((attunement לנוכחותו המשתנה של המטופל – מרגע לרגע, בכל מפגש מחדש, וככל שניתן גם בכל רגע במפגש עצמו. כפי שהזכרנו במאמרנו הקודם, כלל זה מתומצת באימרת הזן היפנית: 一期一会 (Ichi-go ichi-e), שמשמעותה המילולית היא "זמן אחד, פגישה אחת", אך יש לתרגם אותה כך: "כל רגע הוא מפגש מחודש". אמירות מסוג זה ודומות להן, כדוגמת אמירתו הפרדיגמטית של ביון "בלא הבנה, זיכרון או תשוקה", מצוטטות ונלמדות לעתים קרובות. אנו מציעים לתרגם את האמירה הזאת לכמה פרקטיקות מומלצות של נוכחות, ולשם כך אנו מעודדים את המטפל:
- ללמוד להתמקם היטב בתוך גופו שלו. התמקמות כזו דורשת, בראש ובראשונה, הקשבה לתנוחת הגוף, בירור מה מאפשר להרגיש נוח בתוך המעטפת השלדית-שרירית, ויכולת להיות בו-זמנית גם יציב וגם רפוי. לאחר מכן היא דורשת תשומת הלב למתרחש בשני צירים: בציר האופקי, תשומת הלב מופנית למצע שעליו מונח הגוף – לקרקע או למושב הנושאים את הגוף ומאפשרים לנו להישען ולהיסמך עליהם, וכן למפגש בין החושים לבין הסביבה שבמרכזה המטופל; בציר האנכי, על המטפל להיות ער לגוף המזדקף כלפי מעלה לאורך עמוד השדרה עד קודקוד הראש, כציר מרכזי שסביבו ערוך ואסוף הגוף כולו. ההתמקמות בין שני הצירים מאפשרת להיעזר בשילוב שבין מעטפת העור לבין המערך השלדי-שרירי כבמכל המחזיק בתוכו את מגוון ועושר התגובות התחושתיות.
- לטפח ערנות של כלל החושים לכל מה שמתרחש. ערנות זו היא מצב של פתיחות לכל מה שמופיע ומתייצב בפני חושינו במהלך המפגש, ללא סינון וללא מיון ל"חשוב" ו"לא חשוב". אנו מכנים איכות זאת "תשומת לב לריבוא הדברים" (מונח המהדהד את העמדה המתבוננת של המטפל ברפואה הסינית המסורתית). זו עמדה של התעניינות פתוחה, בלא שיפוט ובלא העדפה, המכוונת לכל מופעי החיוניות של המטופל המתבטאים בתנועה, באינטונציה, בשפת הגוף, בריח הגוף, וכן הלאה, אותם קולט המטפל בכל חושיו.
- להפריד בין מה שנרשם ונקלט על ידו, לבין תגובה או פירוש. הכוונה היא לתרגול של השהיית כל תגובה שהיא. באופן זה תהליך ההתבוננות מעמיק, והתחושה של החיבור עם המטופל מעמיקה אף היא. עמדתו זו של המטפל שונה מהותית מזו המתקיימת באינטראקציה טיפולית שבה המטפל "יודע" משהו אודות המטופל או מנסח מענה כבר בתחילת משפט שלו. את האינטראקציה מהסוג השני ניתן לדמות למצב שבו מילותיו או מחוותיו של המטופל פוגשות ומגרות את המעטפת החיצונית, ה"ריאקטיבית", של המטפל, ומפיקות ממנו תגובה קוגניטיבית מדייקת ומבהירה. לעומת זאת, השהייתה של כל תגובה מאפשרת למילים ולמחוות השונות להתמקם בתוך המרחב החושי-רצפטיבי של המטפל, למלא אותו, לפשוט וללבוש צורה, ורק אז – מתוך מיזוג חדש זה – להגיב. לשם כך על המטפל לכונן איכות של הקשבה פנימית שניתן לדמות אותה למצב מדיטטיבי. מצב זה מתאפיין בתשומת לב ערנית ומובהקת של המודט הן לנעשה ב"מציאות", כלומר, במתרחש לנגד עיניו ונגלה לחושיו ברגע זה, והן להדהוד של כל אלה בתוכו ולמקום שהם מקבלים בתודעתו. בתרגול מדיטציה התומכת בגישתנו לנוכחות, ההנחיה היא להימנע מתגובה מיידית או אוטומטית לתחושות, להרגשות ולדימויים הצפים בתודעתנו, ותחת זאת להפנות התבוננות פנימית קשובה לשלל ההתרחשויות הפנימיות הללו.
הקשבה פנימית, כפי שתוארה כאן, מזכירה במידת מה את ההנחיה של פרויד להפנות "קשב מרחף" לדברי המטופל, אולם כוונתנו שונה. בעוד שההנחיה של פרויד מזוהה עם הקדשת מחשבה ותשומת לב ערנית אך לא מעורבת לתכנים נפרדים ונבדלים העולים בתודעה, כוונתנו כאן לתודעה במובן רחב יותר: בתפיסות המקובלות, תודעה נוגעת לאופנות העיבוד והאינטגרציה של גרייה ממקורות פנימיים וחיצוניים; לעומת זאת, התפיסה ב"פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות" – הנשענת על תורת המצרפים (הסקנדהות) הבודהיסטית – היא שתודעה, בכל רגע נתון, היא "אירוע" שבו שותפות הפונקציות הגופנית, החושית-תפיסתית, זו הנוטה לפעולה וזו המכוונת לתשומת לב, וכן המודעות לכלל הפעולות הללו והמשגתן. - לטפח עמדה פנימית המכירה במסתורין העמוק של האחר (המטופל), ואינה מנסה לחדור ולפענח אותו. עמדה זו רואה במצב התודעתי של "אי-ידיעת המטפל" תשתית לתהליך החקירה הפנימית בטיפול. כדי לטפח עמדה זו נחוצה פרקטיקה הנשענת על הקשבה עמוקה פנימה מתוך מצב התודעה המוכר בבודהיזם כ-upekka, שמשמעותו "שלוות נפש" (או "מידת ההשתוות") לנוכח אירועים או תכנים שונים, כולל אלו העולים בתודעתו של המטפל עצמו. המטפל תובע מעצמו להכיר, למשך זמן ארוך, בכך שאינו "יודע": הוא מתעניין, עולות בו השערות, סברות... הוא חש, הוא מנחש, הוא מדמה – לכל אלה יש ערך, אך הם אינם הופכים לאמיתות מוצקות. ערכם נגזר מתוך ההסכמה להשתהות במחוזות של אי-ידיעה לזמן ממושך. כאמור, לוינס (2010 [1961]) מתייחס לרצון (או לדרישה) לדעת את האחר כאל אלימות, וכפיית הידיעה – גם אם מתוך כוונה להיטיב – עלולה להיות אפשרות ממיתה. רעיונות אלה מהדהדים גם בתפיסתה של הפסיכואנליטיקאית הצרפתייה אולינייה (Aulagnier, 2001), המצביעה על הממד התוקפני ואף הממית בפירוש הפסיכואנליטי.2 אך מעבר לכך, הרגע שבו אנו אוחזים בידיעה, מבריקה ככל שתהיה, או ב"פירוש הנכון", הוא רגע של צמצום. המחיר הנלווה להברקה או לבהירות הידיעה הוא אובדן הפוטנציאליות: שלל אפשרויות וכיוונים בטלים באחת, ומשהו בתהליך מתכנס, מתכווץ ונסגר.
הפרקטיקה של "פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות" מכוונת ליצירת מצב של תשומת לב מרגע לרגע. המושג היפני המכוון לכך הוא 意念 . מושג זה מורכב משתי מילים שהן סימניות סיניות: 意 (yi, יי) המתורגם כרצון, כמחשבה, כהתכוונות וכמודעות, ו-念 (nian, ניין), המתורגם בדרך כלל כחשיבה או התבוננות (רפלקסיה). קשה לתרגם את הצירוף יי-ניין באופן ממצה, אך כאשר מפרקים את שתי הסימניות למרכיביהן רואים שבבסיס שתיהן מופיע סימניית ה"לב", שנתפס כמשכן הרוח והתודעה: באחת זהו צירוף של צליל ולב, ובשנייה של זמן ולב. אם כך, תשומת הלב שאותה מטפחת הפרקטיקה של נוכחות וחיוניות היא "תשומת הלב לצלילו של רגע זה", לניואנסים הדקים המיוחדים לו. בניסוח אחר, זוהי תשומת לב ל"צליל המתגלה ברגע זה בתודעה". תשומת לב כזאת איננה רק איכות מנטאלית, אלא פעולה מנטאלית שיש לה ביטוי בגוף, והיא משפיעה ומחוללת שינוי בחיוניות-צ'י שלנו. זוהי איכות תודעה שניתן ללמוד ולטפח אותה.
הפרקטיקות המוצעות כאן מכוונות את המטפל לאופנות מסוימת של נוכחות, אשר קשובה הן למילים של המטופל והן לכל יתר מופעיו; הן לנרטיב הסיפורי שהוא משתף בו, והן למסרי החושים, לצלילים, לאינטונציה, לתנוחות ולתנועות הגוף, להבדלים בגוון העור, בגוון הקול ולעיתים אף בגוון הריח. כל אלו – כפי שהם מתגלים בהשתנותם המתמדת, מרגע לרגע, כאשר המטפל קשוב בכל ליבו ובמלוא חושיו הן לשינויים החיצוניים והן לשינויים המתחוללים בו-עצמו, בתחושותיו, בהרגשתו, בדימויים העולים וצפים מתוכו, ובמחשבות המתעוררות בעודו קשוב לכל אלו.
על מנת לקדם את הערנות למגוון השינויים והמופעים האלו, ולתמוך בתהליך החקירה הפנימית של המטופל, על המטפל לשאת בתוכו שתי שאלות, שאותן הוא מפנה הן אל המטופל והן אל עצמו: "מה קורה עכשיו?" ו"איך זה בשבילך?". בשאלה הראשונה, הכוונה היא לאפשר למטופל להתייחס לכל מה שמתרחש ועובר בו ברגע זה. התרחשות זאת כוללת פונקציות גופניות, וגם התרחשות או פעילות מנטאלית. היא מתקיימת הן ברמה החושית-תפיסתית והן כתנועה פנימית, כנטייה לנקוט פעולה מסוימת, או כהופעתם של הרגשה, רעיון, זיכרון, מחשבה וכד'. השאלה השנייה מכוונת לטיפוח מודעות לכלל ההתרחשויות הללו, תוך הדגשת איכות החוויה. זהו דיווח מבפנים כלפי "מה שקורה עכשיו", שהוא בין חושי לרגשי.
כך, בתמונת ראי למטפל השואל את המטופל על מחשבותיו אודות אירוע גופני, תחושתי או חושי, כלומר מזמין מבט המתבונן מבחוץ, המטפל ב"פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות" מכוון את המטופל המשתף אותו במחשבותיו דווקא לתשומת לב לתחושות עצמן, כפי שהן מופיעות ברגע זה ללא הסבר, וכך גם לתנוחות ולפעולות שקדמו או הגיעו בד בבד עם מחשבות אלו, ולאיכות שלהן. כפי שנאמר למעלה, במהלך הטיפול המטפל מפנה את אותן שאלות גם אל עצמו. המטפל יכול גם לשתף את המטופל בתצפיות שלו, למשל: "כשדיברנו על נושא זה שמתי לב שנשמת מהר יותר", ואף להדהד את תחושותיו שלו עצמו בהיותו עד למה שמתרחש ברגע זה.
הפרקטיקות שהצענו לעיל מכוונות ליצירת מרחב של נוכחות שבו יכולים להופיע ולהירשם שלל גוונים ומופעים של חיוניותו של המטופל, ללא ארגון וסדר. מרחב זה עשוי להיראות או להיחוות כקקופוניה, אולם כאן אנו רוצים להדגיש את הערך של השתהות במצב הזה. זוהי הזמנה לתת מקום לדברים להופיע ולהישאר כהווייתם, להיווכח בהם ולהיות נוכחים איתם, בלי להניח שהם מתכנסים לקראת פירוש או פעולה מסוימת של המטפל. שיהוי זה משמר את הערך הפוטנציאלי של כל מחווה מילולית או שאינה מילולית של המטפל כמכוננת את המארג של יחסי מטפל–מטופל ושל התהליך הפנימי של המטופל, וכמאפשרת את התחדשותם.
איך נראית חיוניות
הפרקטיקות שתוארו למעלה, קושרות את ממד הנוכחות לממד החיוניות בפסיכותרפיה. הן מאפשרות למטפל להתקיים כמכל עבור המטופל, או בניסוח אחר – כבית גידול עבורו, והן מבטאות את האיכות המקבלת, השקטה, המעבדת, המזהה ומתאימה את עצמה. איכות זו – המוכרת בהגות הטאואיסטית כאיכות ה"יין" – מנוגדת ובו בזמן משלימה ונענית לאיכות התנועה – "יאנג" – של המטופל. זוהי המקבילה האנושית למצב של ה"יציב" ה"קבוע" המגולם בסיטואציה הטיפולית ב"סטינג" הטיפולי. נוכחות המטפל, העדות השקטה שהוא מציע למטופל היא הנותנת תוקף לתנועת חייו של המטופל. כאשר אנו מקשיבים באופן הזה אנחנו מעודדים את חיוניותו של המטופל.
במאמר הקודם (סלע ואורבך שבילי, 2019), הגדרנו את החיוניות כאמור כתנועת החיים הגלויה והסמויה, אשר קשורה לעוצמות השונות שבהם אנרגיית החיים באה לידי ביטוי ולאיכויותיה השונות. עתה נתמקד בפרקטיקות הטיפוליות הנגזרות מהבנות אלו, מתוך הנחה שמה שניתן לחוש אותו במפגש הטיפולי הוא ביטוי של חיוניות. הבחירה במילה "לחוש" ולא "להמשיג" אינה מקרית: הכוונה אינה ל"דיבור על", אלא למפגש בלתי אמצעי עם מה שנוכח ומתגלה כאן, בינינו. החיוניות אינה מתבטאת בנרטיב, ובכלל אינה קשורה לתוכן או למשמעות, אלא לאופנות שבה הדברים מופיעים ובאים לידי ביטוי. חיוניות מגלה את עצמה דרך איכות הדברים ולא דרך מהותם; מכאן שבדיאלוג בקליניקה, היא מופיעה פחות במענה לשאלות שראשיתן ב:"למה...?" או אפילו ב"מה...?", ויותר מתוך תשומת לב ל"איך" הדברים מופיעים.
בטיפול אפשר להתייחס לחיוניותו של האדם מתוך שתי נקודות מבט. הראשונה מתבוננת בתשתית ובמשאבים הפנימיים שלו, והשנייה – בחיות שלו כפי שהיא באה לידי ביטוי בהתנהלות שלו ובאינטראקציה איתו. אם נחשוב על חיוניות כקשורה לאנרגיית החיים, אפשר לדמות את ההיבט הראשון לגנרטור המספק את האנרגיה לכל תנועות וביטויי החיים – פיזיולוגים, תנועתיים, רגשיים ומנטאליים. בהמשגה מערבית ניתן לדבר בהקשר זה על טמפרמנטים או על דפוסים מהותיים, המגלים עקביות על פני תחומי חיים שונים. ההיבט השני מתייחס לאיכות של אותה אנרגיה כפי שהיא באה לידי ביטוי בתפקודים השונים, למשל בעוצמת הקול, אך גם בהתנגנות שלו; בכוח פיזי; באיכות הזיכרון; בהתנהלות בחברה, במופעים כמו הססנות או נטייה למלנכוליה, ועוד.
ההיבט הראשון מגדיר את האפיונים המהותיים של החיוניות האנרגטית ואת כמות האנרגיה הזמינה העומדת לרשות המטופל, ולכן קובע במידה רבה את המרחב שבו הטיפול יכול להתקיים ואת גבולותיו. ההיבט השני נוגע להתרחשויות השונות המשתנות מפגישה לפגישה ובין תחומי החיים השונים, ולשינויים החלים בהן במהלך הפגישות. מופעי החיוניות הללו הם המעידים על התהליך הטיפולי כולו.
מבחינת המטפל, נדרשות ממנו שתי פעולות שונות במקביל. האחת – ללקט בסבלנות את מופעי החיוניות השונים של המטופל, כדי לנסות להכיר מבעד להם את האיכות המכוננת של תנועת חייו, את הביטוי או החותם האישי המייחדים אותו. כדי לעשות זאת על המטפל לצרף לאט לאט פרט לפרט, מילה למילה, מלמול למלמול, תנועה לתנועה, השתהות להשתהות, שינוי תנוחה לשינוי תנוחה. הפעולה השנייה היא פעולה משלימה והפוכה: מיקוד תשומת הלב בשינויים, בהתחדשות מרגע לרגע, מפגישה לפגישה, מסוג אחד של אינטראקציה למשנהו. מצב הערנות הזה מוכר למשל ממחקרי תצפיות בתינוקות, אך אנו מרחיבים אותו הרחק מעבר לכך, אל תחום נוסף המוכר במחקר הקוגניטיבי המעוגן בגוף כ"יצירת משמעות מתוך השתתפות" (Durt, Fuchs and Tewes, 2017). זו אינה רק התבוננות ערנית, אלא גם צורה של היענות בקשר, חבירה לחיוניותו של הזולת כפי שהיא מתגלה ברגע זה, ומתוך כך קידום אפשרות להיווצרותה של תנועה משותפת ודיאלוג חי, בין אם מדובר בשותפות בדיבור, ובין אם במגע או בתנועה משותפים.
באמצעות וינייטה קלינית נתבונן בפעולה הראשונה, הנוגעת הן בחוויית חיוניות הגוף-נפש במרחב – שהוגדרה כיסוד מהותי של החיוניות – והן ביסודות משתנים של חוויית החיוניות:
מטופלת מתארת כיצד התווכחה עם בן זוגה, ולאחר שהחלה לומר משהו והוא התערב בדבריה השתתקה ולא הצליחה לחזור ולדבר. שמנו לב שדבר דומה קורה לעתים ביננו.
אני נזכר שלעיתים, כשהיא נכנסת לחדר, לאחר רגעים אחדים של תחושת אי-נוחות ומתח, היא אומרת: "אין כאן אוויר". אני ער לכך שהפעם זווית הכיסא שלה שונה, ואינה מאפשרת לה להתבונן מן החלון החוצה. היא מתארת תחושת מתח וכיווץ, וכשאנחנו מבררים יותר מסתבר שהתחושה מתמקדת באזור הלסת.
היא מוסיפה ומתארת איך מצאה עם בן זוגה דירה שבה מרפסת גדולה. כאשר נדמה לי ששטף דיבורה נעצר אני רוצה להציע מחשבות משלי על דבריה, אולם מייד כשאני פוצה את פי תחושת חוסר הנוחות מתחדשת ונמשכת דקות ארוכות. הדיבור שלנו מקוטע עד לסוף הפגישה.
במקביל נדמה שהן היא והן אני נושמים נשימות מקוטעות, לא שלמות.
בפגישות הבאות אנחנו מבררים יותר ומסיקים משהו על איכות החיוניות שלה, ומבינים שכאשר היא חשה איום על תחושת המרחב שלה מופיעה תחושה של כיווץ. עבורה תחושת המרחב עשויה להתבטא ב:
- אפשרות להביט החוצה ולחוות את העולם בחוץ
- צורך בשטח מחיה גדול – דירה מרווחת
- מרחב פָּרוּשֹׂ לכל המילים שתרצה לשתף בהן – למשל: השלמת משפט מלא שאותו תכננה בראשה נחוות כמרחב.
ואילו תחושת הכיווץ, אחת מהתחושות שעשויות להשתנות מרגע לרגע, נחווית בלסת, בבית החזה ובתחושה פנימית של מחנק.
דניאל שטרן נעזר ב"ריאיון מיקרו-אנליטי" על מנת להבחין בתבניות מסוג זה, הנוגעות לאיכות מהותית של חיוניות (Stern, 2010). הוא מתאר מטופל המתלבט, בעת כתיבת עבודת תזה אוניברסיטאית, אם להרחיב ולהעז לפתח את מסקנותיו המקוריות, או להגביל את עצמו לחשיבה מרחיבה ומקורית פחות. במהלך התיאור המפורט של התרחשויות יום אמש, הוא מספר שהוא פותח את דלת המקרר באופן שדורש דיוק מרשים: אם יפתח באופן מהיר מדי תפגע הדלת בארון, ואם באופן איטי ומדוד – הדלת עלולה להיסגר בחזרה (והוא לא יוכל להוציא את מיץ התפוזים שלו מן המקרר). הוא מוסיף ומתאר דפוס דומה לגבי מילוי כוס המיץ עצמה: הוא ממלא אותה עד סופה, במצב המשמר מתח: האם תגלוש? האם יצליח? דפוס זה, הם מבינים ביחד, מלווה אותו גם בכתיבת עבודת התזה, לגביה הוא מתלבט אם להרחיב במסקנותיו המקוריות, המסמנות חשיבה מרחיבה ומקורית יותר, או להגביל את עצמו לתחום מסקנות מצומצם יותר, בו ירגיש בטוח.
מהן אותן איכויות בסיסיות של חיוניות ואיך עלינו להבינן? לצורך זה ניעזר בצ'ואנג טסה ובקטע מהדיאלוג בין הדוכס לעושה הגלגלים:
"...עושה הגלגלים אמר: אני רואה זאת בעבודתי שלי. כשאני חורת גלגל, אם אני מכה באיטיות, האיזמל מחליק ואינו עומד במקומו. אם אני מכה במהירות, האיזמל נתקע ואינו חודר פנימה. אותו "לא איטי ולא מהיר' – היד יודעת אותו והלב חש אותו. הוא ישנו; אך אי אפשר להביע אותו במילים. אין אני יכול להעביר אותו לבני ואין הוא יכול לקבל אותו ממני. (צ'ואנג טסה, 1977, עמ' 66).
מה יודעת היד, ומה חש הלב שאין אפשרות להביעם במילים? ומהו הקשר בין ידיעה זו לבין מצוקות ספציפיות של הפונים אלינו בקליניקה?
עד כה דיברנו על איזו מהות: המהות של החיוניות. למשל, הווינייטה שהובאה למעלה עסקה במהותיות של איכות הסביבה, של המרחב הנחוץ למטופלת – נחיצותו של אוויר בחדר, דירה מרווחת וכו'. אולם חלק מהותי מהעיסוק בפסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות מחייב הקשבה לדיוק של איכויות – אותו "לא איטי לא מהיר", שלא ניתן למצותו במילים אך הוא בא לידי ביטוי בתנועת הגוף ("היד יודעת אותו") ובשדה של תודעת הלב ("הלב חש אותו").
מעבר לכך, עלינו לזכור גם זאת: גם כשרכשנו מיומנות מסוימת בזיהוי איכות החיוניות ואף מופעי החיוניות של אדם מסוים, אין בכך ערובה לידיעה ממצה, מאחר ואלה אינם נעשים קבועים אלא שבים להופיע באיכויות משתנות של מקצבים, מרחבים, כיווניות, עוצמה, מתח, רפיון ועוד. מאחר שאלו הן איכויות פלואידיות, המשתנות תדיר, הן אינן יכולות להיות מבוררות לגמרי באמצעות תקשורת מילולית רגילה, ולמטפל קשה לעתים קרובות להתייחס אליהן בשפה יום יומית ואף בשפה המקצועית המוכרת.
על מנת להנהיר איכויות אלו, אנו נעזרים במושגים מתוך המסורת של הרפואה הסינית העתיקה. מסורת רפואית זו, שאינה מפרידה בין גוף לנפש, מזהה איכויות של חיוניות כמצבים הרמוניים ודיס-הרמוניים, שניתן לזהות אותם ברצף שבין חיוניות בריאה למצבי חולי. כך למשל, בדיאלוג הבא שמקיים הקיסר הצהוב עם רופא החצר צ'י בו:3
הקיסר שאל: אני מעוניין לדעת באמצעות איזה צ'י מאה המחלות נוצרות?
כשיש כעס הצ'י עולה (פורץ) למעלה.
- פרסומת -
כשישנה שמחה הצ'י נעשה רפוי (משוחרר).
כשישנה עצבות הצ'י נעלם.
כשיש פחד הצ'י יורד.
כשיש קור הצ'י נאסף.
כשיש חום הצ'י זורם החוצה.
כשישנה חלחלה הצ'י שרוי באי-סדר.
כשישנה תשישות (עייפות/ חולשה) הצ'י ניזוק.
כשיש מחשבה אובססיבית הצ'י מלא קשרים.
תשעת סוגי הצ'י האלה הם שונים.
("איך נוצרות המחלות?" מתוך: "ספר השאלות הפשוטות", פרק 39, הקיסר הצהוב. בתוך: Larre & Rochat de la Vallee, 1996; תרגום מאנגלית שלנו, נ"א).
נהוג לחפש את שורשי הפסיכוסומאטיקה ואת בסיס היחסים שבין גוף לנפש בממד הסימבולי, כאילו הגוף הוא ייצוג של הנפשיות; לעומת זאת, המטפל ב"פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות" – כמו הרופא הקיסרי – עוקב אחר מצבי אי-האיזון מפרספקטיבה הנוגעת לאיכויות של ביטויי החיוניות (הצ'י) עצמם. איכויות החיוניות משתנות בקצב מהיר, ומטפלים לומדים להכיר אותן, לפענח אותן ולהתייחס אליהן במסגרת עבודתם: מה בין הכעס של המטופלת לבין שינוי בגון פניה או בטון הדיבור שלה? מה בין שינוי בתנוחה של המטופל ובטון הדיבור שלו לתחושה או לרגש שעוד לא נמצאו להם מילים או פשר, אך הם כבר נוכחים כ"ידוע שאינו נחשב" (Bollas, 1989), כ"ניסיון בלא פורמולציה" (Stern, 1983), כ"פרה-קונספציה", "פרה-תחושה" או "פרה-תנועה''? ובאיזה אופן הם ראשיתה של שיחה שטרם התהוותה במילים, אך המנגינה שלה כבר נוכחת בין המטפל למטופל כדו-שיח שאינו מילולי, אך יש לו מבע רגשי מוחש?
מודל אחר של הרפואה הסינית מציע התייחסות מתאימה למצבים אלו של חיוניות על פני הרצף שבין חום לקור, בין חוסר לעודף, בין החיצוני לפנימי ובין יין ליאנג.4 הבנייה זו מאפשרת לקשור בין הממד החווייתי של המטופל (למשל: האם הוא חווה חום או קור, ובאילו נסיבות), לבין הממד הפנומנולוגי, שהוא האופן שבו נגלה המטופל בפני המטפל, הנוכח איתו בתשומת לב רבה ככל האפשר. לפי מודל זה, המטפל יתבונן יחד עם המטופל בחוויה שלו, כפי שהיא משתנה מרגע לרגע, בקליניקה ומחוצה לה, ובמופעים הרגשיים או הנפשיים שלו כפי שהם מצטיירים ברגע מסוים, במהלך פגישה שלמה, או בתקופת חיים נתונה.
המטפל ירצה לברר: מה בין תחושת כובד (חוויה) לבין תנוחה הנתפסת בעיני המטפל כ "מושכת כלפי מטה", ומה בין שתיהן לבין תחושה של קור? מה בין כל אלה למופע רגשי או נפשי נסוג ומכווץ של האדם כפי שהוא מצטייר ברגע מסוים, במהלך פגישה שלמה, או בתקופת חיים נתונה? המטפל ישים לב באיזה אופן – מודע או לא-מודע – הוא עצמו מוצא עצמו מתאים את נוכחותו לממדים אלו: האם הוא זוקף את קומתו שלו? או – מתוך הזדהות – משפיל אותה? האם הוא מנמיך את קולו או מרים אותו? האם הוא מחכך את ידיו שלו מבלי משים על מנת לחמם אותן, כאותו הורה או אוהב הנושף על ידיו לפני שהוא נותן אותן ביד ילדו/אהובתו? או שהוא סתם מציע משקה חם? כל אלו הם דוגמאות למופעי רגש המבטאים תחושות והרגשות קודם להתגבשותן לכדי רגשות מובחנים, וכולם כלולים במה שאנו מכנים תנועה פנימית – החוויה המוחשת של מופעי החיוניות השונים.
התנועות הפנימיות מושפעות כמובן מאינטראקציות ואירועי חיים, אך הן מושפעות גם מתנודות סביבתיות אחרות (למשל אקלימיות ואקולוגיות) ומאיכויות שמקורן פנימי (שאפשר לראותן כביוכימיות, או בשפה אחרת – "אנרגטיות") (Damasio, 1999). כפי שמלמדת ההגות הסינית על היחסים שבין המאקרו למיקרו ובין היקום לאדם, לעולם הרגשי יש קשר הדוק למרחב, לאקלים, לחילופי העונות, לתזונה ואורח חיים וכו'. מטפל בגישת "פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות" מכוון את תשומת ליבו לעולם כולו, כמכלול בלתי פוסק של תנועה ושינוי, ולתצורות השונות של חיוניות-צ'י. בצורה זו של התבוננות, הפער המוסכם שבין עולם פנימי לעולם החיצוני אינו מובהק כל-כך.
סיכום
עשה באפס מעשה.
צריך דבר שאפשר לדבוק בו:
גלה פשטות, לבש תום.
מעט עצמך, צמצם משאלותיך (לאו צה)
במאמר זה עסקנו בעשייה הקלינית המייחדת את הגישה של "נוכחות וחיוניות", שאת התשתית התיאורטית לה הצגנו במאמר קודם. במסגרת זו שירטטנו קווי מתאר להגדרות יישומיות של מושגי ה"נוכחות" וה"חיוניות", והצענו פרקטיקות שנועדו לקדם איכויות של נוכחות וחיוניות במפגש הקליני עצמו. אנו מקווים שקווי מתאר אלו יעזרו למי שכבר מיישם את הגישה, וגם לקוראים שזהו מפגשם הראשון עם "פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות".
עם זאת, גם במאמר זה ההתמקדות בעשייה הקלינית אינה מתרגמת עצמה להצעת פרוטוקול לטיפול או לארגז כלים, אלא מעמידה במרכז המעשה הטיפולי את נוכחותו של המטפל, ואת המקום המרכזי שיש לכוונתו הפנימית-אתית וליכולתו להתאים את עצמו ולשוב ולהתכוונן אל כל אחד ואחת ממטופליו בכל רגע ורגע, ובכל מפגש מחדש. לפי גישה זו, כל טיפול הוא לעולם יחידאי, וכל מפגש עומד בפני עצמו, בצד היותו חוליה במארג של מפגשים.
מאחר שהכלי העיקרי העומד לרשות המטפל הוא המטפל עצמו, ניתן לראות בהכשרתו העצמית של המטפל, בעבודתו הפנימית ובטיפוח כישוריו, כפי שהם מתוארים במאמר, מפעל חיים או מסע שאינו מסתיים. במובן זה, בכל מפגש טיפולי ישנו ביטוי לשותפות עמוקה במסע אנושי, רגשי ורוחני, שבו המטפל מעמיד את עצמו לרשות המטופל המבקש את דרכו, ובו בזמן צועד צעד נוסף בדרכו שלו.
מתוך ההישענות העמוקה על הנוכחות כאן ועכשיו, מופיעה הזמנה להרפות מהאחיזה ברצף הסיבתי של אירועי החיים והנרטיב שלהם, וכך מתרווחת חוויית המרחב והזמן. כך נולדת במפגש האפשרות לשוטטות חופשית ואינטואיטיבית, ולהפניית קשב למרחבים פנימיים לא נודעים, ומתוכם להולדתן של תנועות חדשות בעצמי. תנועות אלו הן ביטויי החיוניות. בשונה מהפרקטיקה של אסוציאציות חופשיות, שוטטות זו מתרחשת במידה רבה בממד של רשמי החושים. זו אינה מחשבת-היזכרות או הדהוד של אירועים מהעבר, אלא הופעה ספונטנית של רשמים או הרגשות כפי שהם נחווים ברגע זה, המהדהדים או מבטאים תכנים שונים ברובדי התודעה. אין כאן חיפוש אחר פשר, פירוש או משמעות – גם אם אלה מופיעים לעיתים – אלא מעין רישום חדש או משיחות מכחול, המתהווים באופן ספונטני. כוחם וערכם אינו בהסבר, אלא בעצם הופעתם, גם כשהיא נותרת אניגמטית.
תנועות פנימיות אלה משרתות את התרחבות העצמי, וכפי שמתואר במובאה למעלה, זה דבר "הנעשה באפס מעשה". אפשר להתכוון אליו, אך הוא נעשה "כך מעצמו".5 התמקדות כזאת בהתרחשות במרחב הפנימי כפי שהוא ברגע הזה מבטאת הבעת אמון בחיוניות הטבעית ובקיומם של פוטנציאלים אישיים היכולים להתגלות ולצאת מהכוח אל הפועל באופן חופשי. זהו המרחב שבו מתרחש לדעתנו התהליך הטיפולי: בגילוי של ביטוייה המופנמים והגלויים של חיוניותו של כל אדם, ובמהלך לקראת גילוייה החיצוניים ביצירתיות – ובכל צורה שבה מופיע חותמו האישי של כל פרט ופרט.
פן נוסף של גישתנו, שהיה שזור במאמר הנוכחי, הוא טיבם של היחסים בין המטפל למטופל. כפי שתיארנו, לעצם נוכחותו של המטפל יש תפקיד מכריע, ועיקר מיומנותו היא ביכולתו להעמיד את ניסיונו ואת נוכחותו הקשובה, רבת הפנים, הערנית והיציבה לרשות המטופל ולרשות תהליך החקירה הפנימית שלו. אך באומרנו זאת עיקר הכוונה היא לאנושיותו של המטפל, ולא לממדים הביוגרפיים-אישיים שלו. ברוח זו, המטפל אינו מעגן את נוכחותו ב"ידיעה" אודות הזולת ואינו מתיימר להכיר את פניו; כפי שהראינו, הציר המרכזי של מערך הטיפול הוא פאן-אנושיות, שראשיתה בעצם ההתמודדות – המשותפת לנו בני האדם – עם קיומו של סבל, והמשכה באתיקה הנובעת מכך ומעצבת את היחסים הטיפוליים. ההכרה בשותפות זו היא המצע הטבעי לקשר הטיפולי, ולמרחב שבו מתאפשר לתת מקום למופעים השונים של מצוקה, של בקשת מזור ושל ביטויי חיוניות.
לגישה המוצגת במאמר יש השלכות על סוגיות רבות הנוגעות לטיפול שלא הספקנו להרחיב עליהן במאמר הנוכחי, ובהן האופן שבו גישתנו רואה שינוי או טרנספורמציה בטיפול וכיצד אנו מתייחסים למופעי הלא-מודע. לנושאים אלה נרצה להתייחס במאמרים עתידיים.
הערות
- המילה הסינית 'צי' מתורגמת לעתים קרובות כ"אנרגיה", ואילו אנו מעדיפים לתרגם אותה כ"חיוניות". גם תרגום זה אינו ממצה את כל משמעויותיה המקוריות של המילה, המתייחסות הן לחיוניות האוניברסלית השורה בכול ומקיימת את הכול, הן לכוח המניע של הכול, והן לממדים שונים וספציפיים של חיוניות אישית.
- רעיון דומה עולה מהסיפור הטאואיסטי אודות מותו של הון טון, המופיע בכתביו של החכם הסיני צ'ואנג טסה (הופמן, 1977). בסיפור זה מקבל הון טון – שמשמעות שמו "תוהו ובוהו" – מתנות שהן פתחי-הגוף והחושים המאפשרים הבחנה מהעולם כמו גם קשר עימו. כאשר דורשי-טובתו מנקבים בו נקבים על מנת לאפשר לו לראות, לחוש ולהיזון, הם גוזרים עליו את מותו.
- "הקיסר הצהב הקנון הפנימי" (Huang Di Nei Jing) הוא כתב יד מהמאה ה-1 לספירה שבו נפרשת התיאוריה של הרפואה הסינית העתיקה בשני אוספים של דיאלוגים. הספר הראשון נקרא "השאלות הפשוטות" (Su Wen) וממנו מובאת השאלה המוצגת כאן. השאלה מאפשרת לצ'י בו, הרופא הקיסרי, לגולל בתשובתו תיאור מפורט ומעמיק של מופעים פתולוגיים של צ'י-חיוניות.
- מודל זה הוא התיאוריה של "שמונת העקרונות".
- המושג "'עשייה אי-עשייה" (או בסינית: Wei Wu Wei) לקוח מההגות הדאואיסטית. הוא אינו מדבר על הקוטביות של עשייה ואי-עשייה, אלא על איכות מיוחדת של עשייה המתרחשת ללא עשייה.
מקורות
אלווארז, א. (1992). נוכחות חיה. תולעת ספרים.
לאו-צה, (1973). דאו דה צ'ינג (מתרגמים: י' גראוזה וח' קלעי). מוסד ביאליק.
לוינס, ע' (2010 [1961]). כוליות ואינסוף – מסה על החיצוניות (מתרגמת:ר' איילון). מאגנס.
סלע, י' ואורבך שבילי, נ' (2019). אל עבר מודל חדש בפסיכותרפיה: פסיכותרפיה של נוכחות וחיוניות. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=3869
צ'ואנג טסה, (1977). קולות האדמה – קטעים נבחרים מכתביו של החכם הסיני (מתרגם: י' הופמן). מסדה.
Aulagnier, P. (2001). The Violence of Interpretation: From Pictogram to Statement. Routlege.
Bion, W .R. (1963). Elements of Psycho-analysis. William Heinemann medical Books.
Bion, W .R. (1970). Attention and Interpretation, London: Tavistock. Bollas, C. (1989). The shadow of the object: Psychoanalysis of the unthought known. Columbia University Press.
Britton, R. (2003). Narcissistic problems in Sharing Space. In Aleksandra Novakovic (Ed.) Couple Dynamics. Karnac – the Tavistock Clinic Series.
Bugental, J. (1978). Psychotherapy and Process. Addison-Wesley.
Carroll, R. (2011). In search of a vocabulary of embodiment. Journal of Body, Movement and Dance in Psychotherapy, 6(3): 245-257
Damasio, A. (1999). The Feeling of what Happens: Body and Emotion in the Making of Consciousness. Harcourt Brace and Company.
Durt, C. Fuchs, T. and Tewes, C. (2017). Embodiment, Enaction, and Culture: Investigating the Constitution of the Shared World. MIT Press.
Elise, D. (2017). Moving from within the Maternal: The Choreography of Analytic Eroticism. Journal of the American Psychoanalytical Association, 65(1): 33-60.
Freud, S. (1912). Recommendations to Physicians Practising Psycho-Analysis. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud 12: 109-120.
Fromm, E. (2000). Dealing with the Unconscious in Psychotherapeutic Practice. International Forum of Psychoanalysis, 9(3-4): 167-186.
Geller S.M. & Greenberg, L.S. (2002). Therapeutic Presence: Therapists' experience of presence in the psychotherapy encounter. Person-Centered and Experiential Psychotherapies, 1(1-2), 71-86.
Grotstein, J. S. (1978) Inner Space: Its Dimensions and its Coordinates. International Journal of Psychoanalysis 59: 55-61.
Kohut, H. (1966). Forms and Transformations of Narcissism. Journal of the American Psychoanalytical Association, 14: 243-272.
Larre, C. & Rochat de la Vallee, E. (1996). The Seven Emotions. Psychology and Health in Ancient China. Monkey Press.
Nyanasatta Thera (2008). The Foundations of Mindfulness: Satipaṭṭhāna Sutta. Collected Wheel publications (Vol. 2), 16-30. Buddhist Publication Society.
Stern, D. B. (1983). Unformulated experience and transference. Contemporary Psychoanalysis, 23(3): 484-491.
Stern, D.N. (2010). Forms of Vitality: Exploring Dynamic Experience in Psychology, the Arts, Psychotherapy, and Development. Oxford University Press.
