מנהיגות מפלגת והתבצרותם של המנצחים
מאת אבי ברמן
במקום הקדמה:
כתבתי מאמר דעה ושלחתי אותו פעמיים לשני עיתונים: "הארץ" ו"סרוגים" (העיתון והאתר של הציונות הדתית). מאחר ותפיסת העולם שלי הטמיעה לתוכה עד מאוד את המושגים הפסיכואנליטיים והגרופ-אנליטיים, המאמר כתוב מתוך עמדותי האישיות והמקצועיות לקהל קוראים שאינם אנשי מקצוע ומציע התבוננות משותפת ומסקנות (קשות) אודות מציאות חיינו כאן יחד. המאמר לא פורסם ואף לא זכיתי לתגובה. שקט. אין לי ניסיון בכתיבת מאמרי דעה לעיתון ומפאת מעורבותי הרגשית, גם אין לי יכולת להעריך את תרומתו ואת איכותו.
הייתי שומר אותו לחוג חברי ומסתפק בכך, אלא שאני מוצא את עצמי מוטרד מן האפשרות שבימים אלה גם עורכי עיתונים מפחדים להרחיק לכת, ואכן המאמר כולל אמירות נוקבות. אני רואה כיצד מנהיגי הימין, ונתניהו בראשם, מחוללים במנהיגותם המפלגת רגרסיה סכוזו-פרנואידית המפצלת את החברה לטוב ורע, ומוסיפה זעם ופחד לשני הצדדים. אני רואה את ההאשמה באליטיזם, בשונה מן הרגישות החברתית שהיא מעלה בצדק, גם שימוש לרעה ציני וסודי בטכניקה שפותחה על ידי יועצי בחירות (פינקלשטיין ודומיו) לחולל ניצחון מתוך רגשי קיפוח ושנאה. אני מאפיין מנהיגות מפלגת לעומת מנהיגות מאחה, במונחים של 'חוק האם' (Mitchell, 2013). אני טוען כי חבורת אמורי-ההן השותקים יוצרים יחד מבצר אטום ועוין מול כאבו של קרוב למחצית העם ושל צרכי היסוד שלו. אני רואה בדבריהם של מנהיגי הימין הדתי משום התנשאות וביטול של אחרים ואחרותם, תוך יריקה על ערכי היהדות הכתובים על דגלם.
אני חושש שמול הכוחניות והתוקפנות של המנצחים בבחירות ברוב זעום, אנחנו נמצאים בסכנה של השתתקות והתפשרות מתוך תהליכי הזדהות עם התוקפן. אני מוסר את המאמר הזה לידיכם כדי לא להיכנע לכך.
התבוננות בקרע הנוכחי
הקרע ההולך ומתהווה לנגד עינינו יושב על חלוקה רדומה של "אנחנו" ו"הם" בתוך החברה הישראלית שהלכה והתעצמה בהדרגה, בעיקר בשנים האחרונות. החלוקה ל"אנחנו" ו"הם" היא אוניברסלית, היא חלק מן הטבע האנושי. היא יכולה להיות משחקית ומרגשת כאשר מדובר במונדיאל. אלא שבתוך החברה הרחבה החלוקה הזאת עלולה להיות מקוטבת ואלימה. במידה מסוימת, כל המנצחים אטומים לכאבם של המפסידים. בחברה הישראלית, נראה כי גם השמאל תרם את חלקו לפיצול הזה (אם כי לא תוך כדי שימוש לרעה כמו זה שאנו עדים לו היום). אחזור לכך בהמשך.
למרות התרומה ההדדית של שני הצדדים נראה כי הקרע בין המנצחים למפסידים בבחירות האחרונות הוא מהמסוכנים שידענו. יחסית לאפשרות המנוסחת בפסוק "כי אנשים אחים אנחנו" בראשית יג' ח', (אומר אברהם ללוט : "לא נריב, יחסינו חשובים יותר, יש מקום לכולנו"), נראה כי נוצר כאן שבר ביחסי אחים שבתוכו המפסידים בבחירות עלולים להרגיש כי הם מודרים ממעמדם כאחים וקולם נפסל ומושתק. כיצד מתנהגים "אבות" (הורים) כמנהיגים במצב זה? ברצוני לעסוק במאפייני המנהיגות אשר עלולה לאפשר זאת, אותה אני מכנה בשם "מנהיגות מפלגת" בניגוד למנהיגות מאחה. מנהיגות מפלגת היא זו ששומרת על מבצרם של המנצחים על חשבונה של האחווה הישראלית. בדרך לשם אצטרך לעצור לרגע בארץ האליטות ובתושביה הפריבילגים.
אמרו עליהם שהם שמאל אליטיסטי, שהם פריבילגים שהכוונה הסמויה שלהם היא לשמר את מעמדם ככאלה. שהם מפלים על רקע עדתי, שהם עושים זאת תוך מעילה בערכים לאומיים ויהודיים, שהם תל אביבים אנשי שעה, שהם חומרניים, שאולי אין להם בעצם ערכים בכלל, שעגלתם ריקה. שהם עלולים לחבור לאויבים בבחינת "ממשלת האחים המוסלמים". כתבו עליהם הרבה דברים והם בכלל לא ידעו שהם כאלה. הם חשבו לתומם שהם חיים יחדיו בארץ קשוחה ובונים אותה במשותף. הם חשבו שהרמה הגבוהה יחסית של הצלחתם מושגת במאמץ מתמיד במשמעת עצמית ולמרות שחלקם חילונים רק אמונה משותפת ותחושות של אחווה יכולים להצליח לשרוד ולשגשג בתנאים אלה. הם התגאו באחוז הגדל והולך של נישואין בין עדתיים, אשר למרות שהוא לא התשובה היחידה לצמצום הפערים, הוא עדיין מקור התקווה המוחשי ביותר. הם האמינו שהם כולם אסופים לתוך מיכל שדפנותיו עשויות מהסכמה משותפת שנוסדה עם קום המדינה ומנוסחת במגילת העצמאות, ואשר לתוכה נולדו ובתוכה התקיימו עד לשבועות האחרונים.
מבלי להתכחש לקיומה של אמונה ואידיאולוגיה ימנית שמשתתפת בחלקה בעימות שנוצר כאן אני מציע כי ההאשמה באליטיזם ניתנת לשימוש לרעה. ההאשמה באליטיזם היא גם שיטה לנצח בבחירות. היא זינקה למרום כוחה ויעילותה הצינית בתקופתו של טראמפ. האליטה המותקפת על ידו ועל ידי יועציו ותומכיו היתה האליטה הדמוקרטית, זו שכונתה הגלובליסטית. חבריה ותומכיה הוצגו כמי שמוכנים להעדיף זרים על פני בני עמם. טראמפ ותומכיו היציגו את עצמם כפטריוטים אמריקאים. מישהו זיהה שהרבה אנשים שונאים אליטות, או מה שהם חושבים שזה. חלק מן האנשים מגיעים לשנוא בקלות אנשים שמוגדרים כפריבילגים. הם מייחסים להם התנשאות, אנוכיות ומשאלות ניצול. במסגרת מאמבר פוליטי, ניתן לכוון רגשות סוערים כנגד יריבים תוך שימוש בתיוגים אלה" "אליטיסטים", פריבילגים", אנרכיסטים" והרשימה פתוחה. אפשר להציג את היריבים הפוליטיים כאליטה ולתרגם זאת לפתקי הצבעה.
במסגרת השימוש הרטורי באליטיזם, מסרים המסתמכים על קיטוב של "אנחנו" ו"הם" אינם מספקים. קבוצת ה"אנחנו" מוצגת כפטריוטית, צודקת ומקופחת, וכנגדה קבוצת ה"הם" מוצגת כפריבילגית המעוניינת לשמר את מעמדה תוך כדי ניצולם של האחרים. מסירותה הלאומית מוטלת בספק עד כדי נכונותם של חבריה לחבור לאויבים. וכאן הסכנה: הצירוף של הקיטוב ל"אנחנו" ו"הם" יחד עם פיצול לטובים ורעים מגייס הרבה אנשים להתלכד כנגד, להרגיש וודאות מוחלטת לגבי עמדתם ולהצביע בהתאם. בסופו של דבר, הפיצול של טוב לעומת רע מתגלגל ל"אנחנו הראויים" ו"הם הפסולים", עד כדי יחוס של "טוהר" (לעומת טומאה) "טוהר" לקבוצת המנצחים בבחירות. זאת ועוד, אנשים שחיים כמה שנים בתוך אווירת פיצול כזאת עלולים שלא לזהות את חוקי המשחק המכתיבים את המציאות החברתית-לאומית שלהם. חוקי משחק אלה נשארים בסמוך למודע שלהם, בבחינת "הידוע שלא נחשב". עד שיום אחד הר הגעש מתפרץ וכל התכנים האלה עפים החוצה. הנה כך שמעה מפגינה בירושלים, שעמדה לעלות עם בעלה לרכבת הקלה בדרכה הביתה מפיהם של חבורת נשים וגברים מזרי איבה ושלופי אצבעות מול פניה: "אתם הרסתם את המדינה. אין לכם מה לעשות כאן. תל אביבים, שמאלנים, אשכנזים מסריחים עופו לעזה. טמאה, תסתלקי מכאן, תסתלקו מכאן". כל האג'נדה מופיעה כאן במלואה ובכלל זה אשכנזים פריבילגים, אוהבי ערבים וגם טמאים.
הקרע הגלוי בינינו נוצר כאשר מתוך ניצחון בבחירות (שנעזר בפיצול הזה) מעבירים המנצחים החלטות שאותן לא היו משיגים לעולם בהסכמה משותפת ובכך סודקים את המיכל שהחזיק את כולנו יחדיו. "חופש הדת וחופש המצפון", המוזכרים במגילת העצמאות, פרושם שערכים שונים, דתיים וחילוניים, הנם שווי ערך, ומוכרים יחדיו כערכים משותפים למרות שונותם. האמונה בערכים הדמוקרטים ובפרקטיקה הדמוקרטית יחד עם המאמץ הבלתי פוסק לחבר יהדות ואוניברסליות, ציונות ואנושיות, קדמה ומסורת הצליחה להכיל את כולנו עד כה. המיכל הישראלי עבד קשה. היו בו מתחים וניגודים אמונות ודעות שונות, תלונות מרות על אפלייה וחשדות של ניצול. אבל במסגרת הפוליטית חברתית ששררה כאן עד כה, הניגודים האלה נאלצו להישאר יחד והצליחו לשמור על מידה של סובלנות שאפשרה לקטבים והרגשות הנלווים אליהם לשוחח מבלי לחלל הסכמות תשתיתיות ששמרו על הישראליות עבור כולנו. שיאו של השבר המתחולל כאן עכשיו הוא כנראה החלטת מנהיגי הרוב הזעום להפסיק את השיח ולכפות במקומו החלטה חד צדדית. כאן נפסקת הסימטריה של האטומים משמאל ומימין. עד לאחרונה היינו משפחה "עם בעיות". עכשיו זוהי משפחה שבורה. חלק מתוכה מודר ומאוים. זו אינה אפליה מתקנת אלא משהו הקרוב יותר להסרת הגנה ולשלילת זכויות. אני מציע לראות במנהיגות כזו משום מנהיגות מפלגת. ואלה מאפייניה: היא מקטבת את החלוקה ל"אנחנו" ו"הם", משחירה את ה"הם" בתארים מעוררי עוינות ואיום ומעדיפה ניצחון חד צדדי על פני שיח והסכמה משותפת.
וכאן נכנסת לתמונה חבורת אומרי ההן. אי אפשר לכפות ניצחון בלי "משמעת קבוצתית". התמונה הגלויה הנצבת מולנו היא שקיימת קבוצה של המקורבים למנהיגו של חצי-עם. הם משדרים החוצה אפס חילוקי דעות, הסכמה מוחלטת עם המסרים המרכזיים יחד עם שתיקה מוקפדת על כל רמז של שוני. המשמעת הזאת כוללת איסור על כל הזדהות עם שמץ מטענותיו של הצד השני או אמפתיה עם כאבו. גם תגובה מסתייגת למשתלחים באנשי הצד השני לא נשמעת. חבורת אומרי ההן לא מרסנת אנשים בתוך המחנה שלה אשר מתקיפים את בעלי הדעות החולקות עד כדי השתקתם. העדר כל מחלוקת פנימית, פרושו "אין כל ספק". בצידה של מחיקת הספקות עובר גם שדר נוסף, על פיו נאמנות היא ערך עליון. וכך הופכת נאמנות לביטוי העליון של ליכוד השורות. בסופו של דבר, בתוך חבורת אומרי ההן, הופכים אנשים חושבים ובעלי דעות, אנשים אשר בבתיהם הפרטיים הם הורים לכל ילדיהם, ללבנים בחומה של מבצרם, ההולך ונאטם, של המנצחים.
מתברר כי חלק ממנהיגי הימין הדתי בוחרים במשל שלמה המלך כדי לתאר את בחירתם לגזור החלטות שוברות אחדות מתוך ניצחונם בבחירות. הם רואים את עצמם ואת תפיסת עולמם כמשולה לאם האמיתית המקבלת לחיקה את בנה אובד. הנמשל ברור, אלא שעברו השני הופך להיות שחור. בשימוש במשל שלמה המלך, היריבים הפוליטיים נמשלים לזונה שקרנית וערלת לב. משלים ונמשלים אלה מחלחלים לתוך התודעות של כולנו ומייצרים רגשות שליליים הדדיים וקיטוב הולך וגדל. הנה אפשרות נוספת: אומר רבי חנינא בן דוסא: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו – אין רוח המקום נוחה הימנו" (משנה, מסכת אבות, פרק ג' משנה ט). מה יאמרו עתה מנהיגי הימין הדתי המלוכד לאור דבריו של ר' חנינא בן דוסא, ואל מול המוני היהודים (אחרים, אמנם, אבל יהודים) אשר רוחם "אינה נוחה" משבירת הבסיס המשותף ומקבלת החלטות מפלגות על סמך רוב זעום? ש"משלמים להם"? האם לא עדיף לפתוח חלון ולהסתכל החוצה מאשר לענות עדי שקר ברעך? בקרוב יתברר אם אנשי הימין הדתי מעדיפים אומה המעריכה חשבון נפש אודות יחסה לאחרים ולאחרותם – כפי שהם מצפים מאיתנו - או שהם נאמנים, פה אחד, לניצחון במחיר של פילוג.
ואכן, לנגד עינינו, הניצחון הזה בבחירות אכן מתממש במחיר של פילוג. כמו תמיד, כשדוחפים את ה"אנחנו" ו"הם" לקצה, "הם" מתעוררים ומתלכדים. עכשיו הם מוצאים בתוך הבלגן הדחוס של "העגלה הריקה" שלהם ערכים משותפים, אמונות משותפות ותקוות משותפות. ובצדם – כעס משותף. האנשים האלה שתיארו אותם כאליטיסטים, מפלים על רקע עדתי, כשוחרי תועלת אישית אשר להם ייחסו חבירה לאויבים, חשים עכשיו מודרים ומבוזים, מנוצחים בכוחנות חסרת יושרה. האנשים האלה מתקוממים כיום. "וזוהי רק ההתחלה של ההתחלות".
בלא מודע הקולקטיבי של הלאום הזה קיימים זיכרונות טראומטיים של פילוגים הרסניים ביותר אשר בהם כל צד ראה בשני אויב עד כדי חורבן הדדי ומשותף. איש לא ניצח, כולם הפסידו. פילוגים הפכו לפזורה ולאבדן של לאומיות וחיים. לעומת כל זאת, הציונות והישראליות נראים כמפעל של תיקון ושל איחוי של הפיצולים ההיסטוריים. הם התבססו על הכללה של כולם ועל הכלת השוני הפנימי. ואכן, במנהיגות מאחה קיים מרכיב הורי. המנהיג המאחה רואה את כל הישראלים כ"אנשים אחים" ודואג לשלומם במידה שווה. ברגעי גדולתו היה בנימין נתניהו מנהיג מאחה. כך למשל, חיסוני הקורונה אותם הוא יזם ויישם, סוככו על כולם. הוא הביא מזור. מלבד ההגנה והסיוע בריפוי הם חזקו את הגאווה בישראליות המשותפת. למרבה הצער מנהיגותו של נתניהו היום היא מנהיגות מפלגת על פי שלושת המאפיינים שהצעתי. כרגע, מתווה נשיא המדינה מייצג מנהיגות מאחה כזו. הוא מעודד שיח ומאמץ להסכמה על פני ניצחון של צד אחד במחיר תבוסתו של הצד השני, בייחוד כאשר מדובר בשיקום התשתית החברתית-לאומית של כולנו. אי-קבלתן של הצעותיו עלולה להמחיש את כוונותיהם של מנהיגי הימין לנצח גם במחיר פילוג.
גם בהעדרה (הזמני, יש לקוות) של מנהיגות מאחה כזאת מסתמן כי חברת האחים יכולה כנראה לחולל חלק מן השינוי בעצמה. אפשר להחלים מן הפגיעה בבוחן המציאות של העם החצוי. אפשר להשתחרר מן השבי החשוך של הפיצול לטובים ורעים. יתכן שכל האנשים שרוצים לשמר את המיכל המאחד אותנו יוכלו להתאסף שוב ולשקם את המיכל הסדוק. הסיכוי הוא בפירוק המחנות האטומים ובהיאספותם המחודשת יחדיו של כואבי הפילוג ושוחרי ההסכמה המשותפת. רבים מאנשי הצד השמאלי לא יודעים ולא מתעניינים בכאבם של אנשי הימין על זכרונותיהם המקבילים. רבים מאנשי הימין מזכירים היום את היחס כלפיהם מצד מחצית העם האחרת בתקופת ההתנתקות. עקירת מתיישבים מביתם על ידי אחיהם, התמיכה הציבורית בכך, הפניית הגב לכאבם, האוטובוסים של המפגינים שדרכם נחסמה על ידי המשטרה. שיתוף זה נתקל כיום בחשדנות ועוינות מצד אנשי השמאל הרואים בו הצדקה עצמית לכוחנות הנקמנית של מנהיגי הימין ותומכיהם. אלא, שבתוך הכינון המחודש של יחסי אחים שום חשד בניצול לרעה לא יכול להוות פטור מהקשבה לכאביו ולצרכי היסוד של הצד השני. על בסיס הכרה הדדית יכולים להיכלל אנשים-אחים לתוך האחווה הישראלית שעשויה להציל את כולנו.
מקורות
Mitchell, J. (2013). Siblings: thinking theory. The Psychoanalytic study of the child, 67(1), 14-34.
