יעל יצחקי
מצליחה בדרכה
ראיונות עם נשים שמצאו נתיב משלהן להגשמה עצמית
כריכה – סוכנות לסופרים
זהות תעסוקתית, מימוש עצמי והצלחה בקריירה הן סוגיות משמעותיות מאוד בחברה תחרותית כשלנו. הדבר נכון עבור כולנו, אבל בולט משמעותית כשמדובר בנשים.
בני האדם נוטים להגדיר את עצמם ואת הסביבה שלהם על פי הפרמטרים האלה כנראה עוד משחר האנושות – אבל כללי המשחק בשלוש השנים האחרונות השתנו באופן דרמטי, כשמגפת הקורונה סימנה קו פרשת מים מובהק; עבודה היברידית או מרחוק, סגנון ניהול מאפשר, שיטות ביצוע המשימות השתנו וכך גם הפרמטרים למדידה שלנו את עצמנו ואת האחרים ביחס אלינו.
הקורונה ביססה תחושה עמוקה של אי וודאות ממשית בכל הקשור לביטחון התעסוקתי והאישי, וזרעה בתוכנו תהיות ממשיות לגבי משמעות החיים וסדרי העדיפויות. אנשים הפנימו שחשוב לעצור רגע ולבדוק: מה היא בעצם הצלחה? מה יגרום לי להרגיש סיפוק אמיתי ובלי להתחשב ב"מה יגידו"? מה היא הדרך הנכונה ביותר בשבילי למימוש עצמי?
בספר "מצליחה בדרכה" מובאים ראיונות עם 25 נשים המגיעות מסטטוסים מגוונים: גיל, משלח יד, אורח חיים, העדפות אישיות ומצב משפחתי. באסופה הזו הן מדברות על הבחירות שעשו בחייהן, וכיצד הצליחו להביא את עצמן לכדי מימוש אישי מובהק.
זוהי מהדורה חדשה של הספר, ובה מובאים גם ראיונות נוספים עם נשים שהקורונה גרמה להן לחשב מסלול מחדש, במובן העמוק והמעשי ביותר של המושג.
יעל יצחקי היא פסיכולוגית חברתית וד"ר לניהול, מייסדת ויו"ר עמותת נטע – המרכז לפיתוח קריירה, שמקדמת תרבות ניהול בהוגנות מגדרית.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
פרק 6 - אביבה פוקס
אביבה פוקס
בת 89, מתנדבת בויצ"ו, במשרד הביטחון ובביטוח הלאומי
"פעם אמרתי לחברה שהתנדבה איתי שיש בויצ"ו שני סוגי מתנדבות: ה'ליידיס' האלגנטיות והייצוגיות ונשים כמונו, הפועלות, שעושות את העבודה האמיתית בשטח. קראתי לזה 'לנכש את העשבים בחצר'. אז נכון שההילה לא הייתה שלנו אבל אנחנו בהחלט מרגישות שזכינו, כי בנתינה יש בעצם קבלה ענקית.
נולדתי ב־1930 בתל אביב למשפחה ותיקה בארץ. אבי היה ממקימי ספורט הכדורגל בישראל וממקימי 'אגד'. גדלנו ברחוב יהודה הלוי בתל אביב בבית תרבותי ומטפח. היה בו פסנתר, הייתה אנציקלופדיה, למדנו שפות. דברים אלה לא היו נפוצים אז. כששאלו אותי מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה, אמרתי 'רוקחת' כי בחופשים עבדתי בבית מרקחת ברחוב הרצל וזה מצא חן בעיניי.
את בעלי המנוח, יונה פוקס, שחקן כדורגל בהפועל תל אביב, מכבי תל אביב ונבחרת ישראל ומאמן נוער במכבי, שהיה מבוגר ממני בארבע שנים, הכרתי על חוף הים בתל אביב במפגש של החבר'ה מההגנה. נישאתי בגיל 19. להורים שלי, שהיו סוציאליסטים ואוהדי הפועל, היה קשה בהתחלה לקבל חתן 'מכביסט' אבל כשהכירו אותו נשכח הכול.
בתי הבכורה אורית נולדה כשהייתי בת 24, לאחר ארבע שנים נולד בני משה ולאחר שש שנים נוספות בתי רננה. המצב הכלכלי שלנו כזוג צעיר לא היה טוב. לקחנו הלוואה לרכישת דירה ברמת אביב, שהייתה אז פרבר שומם בקצה תל אביב ושילמנו את המניה ב'אגד' כדי שבעלי יוכל להצטרף כחבר. גרנו אצל ההורים שלי במשך עשר שנות נישואינו הראשונות עד שהסתדרנו בדירה משלנו.
בעוד בעלי עבד באגד בימי חול ובשבתות כמאמן כדורגל, אני עבדתי כמזכירה בבית החולים ליולדות של ד"ר פרויד, בית חולים פרטי קטן, הסמוך לבית הוריי. כל האצולה של תל אביב באה ללדת שם, אך גם עולות חדשות וניצולות שואה. חיפשו אז מזכירה שתעזור ברישום ובהתנהלות מול משרד הבריאות, והבן של פרויד, שלמד איתי בבית הספר, המליץ עליי, בין השאר כי ידעתי אנגלית וצרפתית.
נכנסתי לעבודה במרץ ויעילות. סידרתי שם את כל הניירת והרישומים וכנראה הצלחתי מאוד כי במשרד הבריאות אמרו אז שאנחנו בית חולים קטן אבל מסודר למופת. כעבור כשנתיים נסגר בית החולים ונשארתי בבית ההורים, בו התגוררנו אז עם הילדים. החלטתי שאם אקח מטפלת אצטרך לתת לה את כל משכורתי והעדפתי להיות עם הילדים.
ביולי 1960 עברנו להתגורר ברמת אביב. באותן שנים היו מתרימות של ארגון ויצ"ו מגיעות לבתי השכונה. יום אחד אחת המתרימות הציעה לי להתנדב בויצ"ו. בהתחלה אמרתי לעצמי, 'מה לי ולויצ"ו?', אני מפא"יניקית והן 'היי סוסייטי', אבל מתוך סקרנות הלכתי לשמוע. באותה תקופה היו פעילות נשים מבוגרות והשפה המדוברת הייתה בעיקר פולנית. אבל אז הגענו מתנדבות חדשות וצעירות והתחלנו להכניס רעיונות חדשים ורוח רעננה.
ארגנו טיולים והרצאות לנשים, ערכנו תצוגות אופנה עם מיטב הדוגמניות כשההכנסות נועדו לטיפול בנשים נזקקות, הקמנו מועדוניות ומעונות ועזרה משפטית לנשים, הפעלנו אולם שמחות שכל הכנסותיו נועדו לסיוע למשפחות, פיתחנו את 'בגד זול', מפעל שקיים עד היום, נאספו בו בגדים מיד שנייה מהארץ ומחו"ל ואנחנו היינו מכבסות, מגהצות ומעבירות אותם למכירה בחנויות של ויצ"ו.
לפעמים אני שואלת את עצמי איך הספקתי את כל זה. הייתי עסוקה מבוקר עד לילה. טיפלתי במשפחתי והמשכתי בפעילות ההתנדבות ללא עזרה של התניידות ברכב. אבל עובדה שעשיתי זאת והייתי מלאת מרץ וסיפוק.
לאחר מלחמת ששת הימים, כשמשפחות רבות התמודדו עם אבל ושכול, פנה משרד הביטחון לתנועות הנשים וביניהן גם לויצ"ו ביוזמה לליווי משפחות שכולות ופצועי צה"ל. הייתי אחת המתנדבות הראשונות בסיוע למשפחות שכולות. חילקו אותנו לזוגות, קיבלנו הדרכה במכון אדלר ומעובדות סוציאליות ויצאנו לדרך. זה לא היה פשוט. האבל היה עוד טרי ואנחנו 'נחתנו' על המשפחות הללו. ליווינו אותן בחיי היום־יום, בעניינים משפטיים, כלכליים ונפשיים. לפעמים עירבו אותנו בסכסוכים משפחתיים. היינו צריכות לדעת להקשיב ולתמוך מבלי לצדד במישהו. היה למשל אב שכול שעבד בלילות וביקש שנבוא להיות עם רעייתו כי פחד שתעשה לעצמה משהו.
בנוסף, התנדבתי עם עוד חברות מהקבוצה בביטוח לאומי בליווי אלמנות. נתבקשנו על ידי הביטוח הלאומי לסייע להן להסתדר מחדש, לעזור להן להשתלב בשוק העבודה, להתמודד עם חינוך הילדים ועם היום־יום הקשה. זה לא היה פשוט. לעיתים היה מדובר באלמנות ממש טריות, שבורות לגמרי. להן לא היה הגב החזק של משרד הביטחון. חלק מהמתנדבות 'נשרו' בדרך, אבל אלו שנותרו המשיכו במלאכה הקשה ועם הזמן המשפחות האלה הפכו למשפחות שניות שלנו, כולל בשבתות וחגים.
כמו כן, ניהלנו, בתמיכת משרד הביטחון, קייטנות קיץ של ויצ"ו שהשתתפו בהן ילדים להורים שכולים, ילדים של פצועי צה"ל וילדים של אלמנות.
כל השנים חיינו בצניעות, מתפרנסים ממשכורת אחת, כשאני מקפידה על התקציב וחוסכת מעצמי כשצריך וממשיכה להתנדב. לחו"ל לא נסעתי עד שהפכתי לסבתא. במשפחה קראו לי 'אסירת ציון מרצון', אבל אני לא חשבתי שיש עם זה בעיה. נכון שלא תמיד היה קל כלכלית, אבל לילדים לא חסר דבר.
בעלי תמך בי לאורך כל הדרך, גם כשהייתי עסוקה יומם ולילה. הוא מעולם לא להתלונן או לחץ עליי לצאת לעבודה בשכר. מגיעה לו תעודת הוקרה גדולה כי בלעדיו לא הייתי יכולה לעשות ולתרום כפי שעשיתי.
אני מניחה שאם הייתי יוצאת לעבודה בשכר, חיי היו נראים לגמרי אחרת, אבל לא התעסקתי בזה הרבה. הייתי שלמה לגמרי עם הבחירה שלי. לא פעם אמרתי לברוריה, זוגתי להתנדבות, כי 'זכינו'. שתינו הרגשנו שאנו לא מצטערות על שום בחירה שלנו, להיפך.
לפני שמונה שנים חלה בעלי בדמנציה ובמשך שש שנים, עד לפטירתו, טיפלתי בו במסירות. עשיתי הכול כדי שלא ילך למוסד אלא יישאר בבית, מתוך אמונה שזה המקום הנכון בשבילו. המשכתי להתנדב במשרד הביטחון, אם כי, מטבע הדברים, במינון נמוך יותר. לימים מצאתי את עצמי מתמודדת כאלמנה עם כל מה שסייעתי בו בעבר לאלמנות אחרות.
היו לי 'מטופלים' שלא האמינו שחברותיי ואני עושות את עבודתנו בהתנדבות ואמרו שלוּ הייתי מקבלת שכר עבור עבודתי הייתי מרוויחה המון... תמיד עניתי שחברותיי ואני מרוויחות המון כי נתינה היא הרווח הכי גדול. בנתינה את תמיד מקבלת יותר מאשר נותנת. אם אני נכנסת לבית של אם שכולה ובסוף הביקור היא אומרת לי, 'עשית לי את היום' – היא עשתה לי את היום. זו בעיניי ההצלחה הגדולה ביותר. מה צריך יותר מזה?"
