תודעת העליונות של הנרקיסיסט
מאת מנשה כהן
פרק שישי מתוך הספר "מי רוקד עם הנרקסיסט" שראה אור בהוצאת רסלינג.
שני חלקים ביוהרה: אנו מעריכים את עצמנו יתר על המידה ואיננו מעריכים די הצורך את זולתנו (מונטן, 2012: 338).
אנשים בעלי אישיות עם קווים נרקיסיסטיים מאופיינים בראש ובראשונה בתחושת עליונות, פנטזיות גרנדיוזיות וצורך לתדלק באופן תמידי את תחושת הערך העצמי הגבוה שלהם. הם חשים צורך עז בהכרה של הסביבה במיוחדותם. בנוסף לכך בולטת אצלם נטייה לתנודות חריפות בתפיסת ערכם העצמי; ככל שהאישיות יותר פתולוגית, כך התנודות חריפות יותר (אפק, 2012).
מכל המאפיינים המיוחסים לנרקיסיסט, תחושת העליונות שלו על אחרים היא הבולטת והפוגענית ביותר, שכן היא מכתיבה את אופי היחסים ומהלכם הכפוי והצפוי כמעט מראש. הנרקיסיסט חייב להיות "יותר" מהזולת במובן כלשהו - חשוב יותר, חכם יותר, צודק יותר, מוסרי יותר, טוב יותר, סובל יותר. בו בזמן משמעות הדבר היא, שמבחינתו הזולת הוא נחות ממנו בכל עניין שעל הפרק, והדדיות ושוויוניות ביחסים נדחקות לקרן זווית. הוא נותן לזולת תפקידים בהתאם לצרכיו הנפשיים ומצפה ודורש שהזולת יכבד אותו, ידאג לו, ישרת אותו ויפעל כרצונו, ומצפה ואף דורש שימלא תפקיד זה בקבלה שלמה ובהערכה אליו. הוא תופס את עצמו כדמות אידיאלית ומצפה שאחרים יראו אותו באותו האופן; האידיאלי והריאלי נעשים לישות אחת בנפשו, וכך הוא נעשה בלתי נגיש ויחסיו עם אחרים עולים על שרטון. הוא עושה אידיאליזציה של עצמו ומצפה שיגיבו אליו לפי העצמי המואדר שלו; הוא מלא גאווה ונפגע כשלא מכירים בו ובעליונותו כפי שהוא מצפה (כהן, 2020).
אי אפשר לקחת מן הנרקיסיסט את הצורך הכפייתי להיות "יותר" ולשלוט. הוא חייב להיות בעמדת יתרון על הזולת כדי לשלוט, או לשלוט כדי להיות בעמדת יתרון על הזולת. הוא משיג מעמד זה באין־סוף דרכים, וכל מחדל של הזולת נרשם בפנקס של מגרעותיו וחטאיו. קודם כול, הוא חש ומשדר ש"מגיע לו", שהוא ראוי ליותר מהרגיל, אולי נבחר (entitled), בזכות שייכות, מעמד או ייחוס, או בזכות זה שהוא "מיוחד" בדרך כלשהי, ומתוקף זה כולם "חייבים לו", חייבים להכיר במעמדו, ביתרונו, בעליונותו הבלתי מעורערת. מתוך כך הוא גם מרשה לעצמו לפלוש למרחב האישי של הזולת, להתחשבן איתו, לחשוב במקומו ובשבילו, להכתיב לו, כי הוא יודע טוב יותר מהזולת מה טוב לו.
כדי להבין איך מתפתח דפוס התנהגות כזה נצטרך להתבונן בדרמה הפנימית של היחסים בנפשו של הנרקיסיסט, וכיצד הוא מקרין (משליך) אותה על היחסים בסביבתו הקרובה והרחוקה, כפי שהם מובנים אצל כותבים שונים בפסיכואנליזה.
כפי שהזכרתי במקומות אחרים, לפי ההבנה הפסיכואנליטית הנרקיסיזם מתפתח על רקע חסך או טראומה מוקדמים בצירוף מנגנון דיסוציאטיבי, מנגנון הגנה עוצמתי שמרחיק ומנתק את הפגיעה מההכרה המודעת שלו (Symington, 1993). כלומר, הוא איננו מרגיש במודע שישנה בעיה כלשהי אצלו, אבל הוא משליך ומחצין את הבעיה הלא־פתורה ליחסים שלו עם בן או בת הזוג ולילדים שלו, שמהם הוא מצפה לקבל את מה שלא קיבל בילדותו המוקדמת.
בהסתמך על רוזנפלד (Rosenfeld, 1964), הנרקיסיסט יוצר יחסים סימביוטיים שאליהם הוא שואב את האחר הקרוב, הופך אותו לאובייקט, מתערבב איתו ומספח לעצמו תכונות שלו. הנרקיסיסט כאילו "בולע" את האחר ומרגיש כול־יכול (אומניפוטנטי) כלפיו, כך שהכול נתון לשליטתו. זה מנגנון הגנה מפני נפרדות. בדרך זו הוא לא צריך להרגיש במודע שהוא נזקק לאחר ותלוי בו, ולכן גם לא צריך להיות מחויב אליו. אך למעשה, העצמי של הנרקיסיסט הופך להיות מזוהה עם האחר עד כדי כך שכל זהות עצמית או גבול בין העצמי לאחר מוכחשים (כאילו אין אחר). זו הסיבה שהקורבנות שלו חשים ואומרים שהוא או היא "לא רואים אותי".
למען הבהירות: כל מה שמקרב את הנרקיסיסט להכרה בנפרדות מהאחר־הקרוב מעורר בו חרדה ומאיים עליו, מאחר שהכרה בנפרדות מובילה להכרה בו, באחר, בתלות בו והתייחסות לרגשותיו ועשויה להוביל ליחסים של תלות ותלות הדדית, שמהם הוא מתאמץ להימנע. כאשר נוצרת נפרדות, והסובייקט מבחין בה, הוא מרגיש חרדה כי הוא כבר לא כול־יכול. בניגוד לרצונו הוא נעשה מעורב ביחסים ממשיים על כל המשתמע מכך, מצב שבו מתעוררים רגשות של אכפתיות, תלות, אהבה, וגם קנאות או צרות עין (Envy), ואז נוצרים קונפליקט ודרמה שבה הנרקיסיסט חותר להוכיח את צדקתו ולהחזיר את עליונותו. הכחשת הנפרדות מאפשרת לו לשייט בחופשיות במרחב בינו לבין האחר, לפלוש לנפשו ולעשות בה כבתוך שלו. האחר הוא חלק ממנו או נציג שלו, כך שהוא כלל לא רואה אותו עד שהוא "נתקל" בו כשמתעורר קונפליקט.
פרויד כתב בספרו טוטם וטאבו (2013) על "הכול יכולות של המחשבה" ("the omnipotence of thought"), בהקשר של החשיבה המַגית בתרבות הקדומה. בהמשך, המושג וההבנה חלחלו לחשיבה הפסיכואנליטית של פרויד, מלאני קליין וממשיכיהם ועסקו בעיקר בהתפתחות הנפשית בשלביה הראשונים. ההבנה הבסיסית היא, שהתינוק בחייו המוקדמים חש כול־יכולות ביחסים עם האם כמקור הזנה.
ויניקוט (Winnicott, 1970) הראה כיצד הטיפול האימהי בתינוקות מקדם בעזרת ה"תחזוקה" (holding) שלה את תחושת האומניפוטנציה הנחוצה לעורר את האובייקט, שאף על פי שהוא נוכח הוא נעשה מוכר לסובייקט רק באשליה של יצירתו. כך נראה, שתחושת הכול־יכולות משחזרת את עצמה ומאפשרת לסובייקט המוקדם את החוויה שהוא זה שמשפיע ומנכיח את האובייקט בחייו, וחוויה זו מאפשרת לו צמיחה וביטחון בקיומו.1 במקרה הפחות טוב, לדוגמה, כשהאם לא זמינה והתינוק חש נטוש או אבוד, מצב התפתחותי זה נעשה מקובע, והאדם חש שהוא חייב ליצור שוב ושוב את הנוכחות הזאת, ככל שלא הפנים בבטחה את האובייקט הטוב.
אני משער שהנרקיסיסט מקובע במצב זה של הוויה וחוויה של חסך, וכשהוא צריך להיות "יותר" הוא משחזר את הדפוס הקדום בחייו, שבו הוא אינו בטוח שיקבל הזנה אם לא ישקיע בזה את כל מרצו והווייתו, משל היה נלחם על חייו. כדי להבטיח זאת, הוא נצמד לאחר ומתנגד לכל סימן של נפרדות שעשויה לאיים על תחושת השליטה הכול־יכולה שלו ולחייב אותו להיגמל מהיצמדות לשד ולהתבגר ולהכיר בקיומו של האחר.2
כשהוא מתנגד לנפרדות מתרחשים קונפליקטים עם האחר הקרוב, שרוצה מרחב, יחס ואכפתיות, שאולי מעירים ומנערים אותו לזמן מה מחוויית הכול־יכולות שלו, אבל הכול סובב סחור־סחור בתקשורת קונפליקטואלית, וחוזר לקדמותו כשהנרקיסיסט שב ומתבצר באני האידיאלי והאומניפוטנטי שלו. מלכתחילה ההפרעה הנרקיסיסטית היא תגובת נסיגה מהאובייקט, כמוסבר בספרי (בעקבות סימינגטון, 1993): "על רקע חסך או טראומה בחיי התינוק (אם לא זמינה, דיכאונית, או נוטשת) הוא מושך את האנרגיה המושקעת (הליבידו) בעולם החיצוני חזרה פנימה לעצמו ומשליך את משאלותיו, פחדיו ועוינותו על אובייקטים בעולם מחוצה לו" (כהן, 2020: 177). כשהנרקיסיסט מתבצר בדפוס הקדום של כול־יכולות הוא רוצה להרגיש שמטפלים בו, שדואגים לו, שלא נוטשים ולא שוכחים אותו. אלו שבקשר עימו חווים את תביעת הזכאות שלו לקבל מה שהוא צריך ורוצה - סיפוק, ביטחון, הערכה והערצה ללא תנאי.
אם וכאשר הוא נחשף לנפרדות הוא יכול לחוש חרדה וצרות עין (envy) באחר הקרוב, שעל פי תפיסתו נהנה ממשהו שיש לאחר ולו עצמו אין. זו הרגשת החסך שחווה מול האם־שיש־לה־הכול, ובתפיסתו הינקותית היא מונעת ממנו את כל הטוב הזה. קנאה (צרות עין) זו היא אותה "תחושה זועמת שלאדם אחר יש משהו נכסף שהוא נהנה ממנו - כשהדחף הקנאי הוא לקחת אותו ממנו או לקלקל אותו" (Klein, 1975: 182). ככל שהנרקיסיסט מזדהה ומאמין בכול־יכולות שלו, הדחף ההרסני חזק יותר ועלול להסלים למצב של חמדנות ותאוות בצע (greed). שתלטנות ורכושנות נראים כנגזרת של אותה קנאות ותאוות בצע ראשונית. מצבים אלו מוכרים ובולטים בקליניקה ביחסים בין הורה לילדיו, כאשר ההורה בעל הנכסים שולט באמצעותם על בני משפחתו. חשוב להדגיש, בעקבות מלאני קליין, "שהאדם הקנאי־מאוד אינו יודע שובע, הוא לעולם לא יהיה מרוצה מכיוון שקנאתו נובעת מבפנים ולכן תמיד תמצא אובייקט להתמקד בו. זה מראה גם את הקשר ההדוק בין קנאה, חמדנות וצרות עין" (שם: 182).
שושני ועמיתיו (2013) מפתחים את נושא הקנאה ומזהים שלושה היבטים של קנאה3 הקשורים הדדית:
קנאת נזקקות, הנובעת מן ההכרה בכך שלאחר יש משהו שאנו זקוקים לו, אך שאינו בידינו; קנאת נפרדות, תוצר של התלות באחר נפרד ממני, שיש לו תודעה משלו ושאינו נתון למרותי, והקנאה הנרקיסיסטית שעולה מתוך הכרתנו הכואבת במוגבלותנו ובפנימיותנו, הניצבות מול הפנטזיה הלא־מודעת של אומניפוטנטיות חובקת כול ושל היותנו בני אלמוות. שלושת סוגי קנאה אלה מגלמים את המרקם הנרקיסיסטי של הנפש, והם חופפים במידה מסוימת (שם: 263).
כל שלושת היבטי הקנאה מתעוררים יחדיו, עם ההכרה בנפרדות. מבחינה התפתחותית,
זהו התהליך של גילוי קיומו של האחר, השוואת העצמי לאחר וזיהוי ההבדלים בין השניים. בזכות השוואה זו, הילד מזהה תחומים מסוימים שבהם העצמי שלו חסר ולכן נחווה כפגום. בתהליך זה אנו נוכחים לדעת, ראשית, שיש אנשים שאינם ישות אחת עמנו ושאינם חלק מאיתנו. לאחר מכן מגלים שיש אנשים שלהם יש משהו שלנו אין. גילוי זה מלמד אותנו את הכאב המייסר של ההשוואה בשל תחושת הפגימות. בעקבות סימינגטון, אנו סבורים כי הכאב הזה הופך לרגש הבושה וכי הבושה היא הורתה של הקנאה. מרגע שמזוהים הבדלים כלשהם, מתגלים שלושה סוגים של חוויית פגימות אשר תואמים את שלושת סוגי הקנאה שתוארו לעיל ( שם: 264).
ברור אפוא שהנרקיסיסט נמנע מלחוש ולראות נפרדות, כי אז הוא יהיה חשוף לרגשות הקנאה ויהיה מוצף בחרדה וכאב על כל מה שאין בו ואינו בשליטתו. לסיכום הדיון בכול־יכולות, בנפרדות ובקנאה, נאמר שהנרקיסיסט לכוד ביחסי שליטה ועליונות ובקנאה באחר הקרוב (בן או בת זוג או ילדים). מאחר שהנרקיסיסט אינו מסוגל להכיר ברגש הקנאה, להתמודד עימו או להכילו, הוא תוקף את האחר הקרוב (האובייקט) על מה שיש לו ועל מה שאין לו, מנקודת המבט של האגו שלו, וכך הוא מבטיח מחדש שידו תהיה על העליונה: הילד המאכזב, בן או בת הזוג המאכזבים, נשארים בעלי חוב תמידיים ואינם יכולים לספק אותו, כי רגש הקנאה, כאמור, אינו יודע שובע. באופן פרדוקסלי, הנרקיסיסט מעדיף "לקחת" מה שהוא חש שמגיע לו, במקום לקבל, כי לקבל זה להיות בתוך יחסים ולתת הכרה לאחר שעוזר או נותן מעצמו, וכך בהכרח להיות מחויב להדדיות. הוא לא סומך על יחסי התלות ההדדית שיכולים להתקיים ביחסים ואינו בוטח בהם, ומעדיף שהכול יהיה בשליטתו.
דרך אחרת לשמר את תודעת העליונות היא להקטין את האחר הקרוב, להראות את מגרעותיו, את מה שחסר בו, לשדר לו בהתמדה אי־שביעות רצון ממנו, ובדרך זו לתחזק עמדה של יתרון, לדוגמה, בנוסח "אמרתי לך" או "אם היית עושה כך וכך לא היית מגיע למצב זה". עמדה דואגת זו היא עמדה עוינת שבאמצעות המסר הכפול שלה דוחפת את האחר הקרוב למצב של נחיתות והרגשת כישלון בלתי ניתנים לתיקון.
ההורה הנרקיסיסט מציג את עצמו בפני אחרים, כולל ילדיו, כדמות אידיאלית, כמופת שיש ללכת בעקבותיו. המבט המתנשא שלו מקטין את האחר ומעלה את ערך עצמו. כשמדובר בילד, הוא נושא את החוויה של הפחתת הערך העצמי שלו בצירוף ההרגשה שהוא "לא מספיק טוב" לכל חייו, ובד בבד גם את המחשבה שהאחר טוב ממנו. החוויה הזאת מופנמת על ידי הילד, שמתרגל להרגיש ולהאמין שאכן הוא "לא ברמה" כמעט בכל נושא שבו הוא מעורב.
במסגרת הטיפול הנפשי, השיקוף הנכון למי שחש כך הוא לשים לב איך הוא עצמו למד לעשות זאת, איך הוא עצמו מקטין את עצמו באופן כמעט אוטומטי, ובו בזמן לראות איך זה מתקשר למבט ולקול המתנשא של ההורה. ילדים שגדלו ביחסים מסוג זה חשים וגם אומרים על עצמם משהו בנוסח "אני לא מספיק טוב". משתמע מכאן שיש מישהו בבית שדאג לשדר לו תמיד שישנו טוב יותר ממנו. דוגמה של מקרה כזה הבאתי בספרי הקודם (2020, פרק 7), ובה בחור שסבו הסביר לו בילדותו המוקדמת שלא משנה מה יעשה, תמיד יהיו אלף טובים ממנו.
לאורך ספרי הדמות מאחורי המראה (2020) הדגשתי והדגמתי באילו דרכים מתמרן הנרקיסיסט את זולתו כדי לשמר שליטה ועליונות, כשהוא כדרך קבע כמעט מסיט את השיח ואת המתרחש באינטראקציה לעצמו, לצרכיו, לאינטרסים שלו, לאני האידיאלי שלו, וכך האחר מתאיין והנרקיסיסט ממלא בעזרת הכול־יכולות שלו את כל המרחב הבין־אישי. בעיקרון, נראה שהנרקיסיסט מכחיש את האחר־הקרוב, סותר את דבריו, מבטל אותו או את תקפות דבריו ורגשותיו בתהליך רצוף ועקבי של ערעור השפיות, הידוע כ־gaslighting, בעודו חי וניזון ממנו. מנגנוני ההגנה הפעילים כאן הם אידיאליזציה (הגדלת ערך) של עצמו ודווליואציה (הפחתת ערך) של האחר. בעזרת הכחשת האחר כסובייקט ומנגנון אידיאליזציה־דווליואציה הנרקיסיסט משמר את יחסי הכוחות עם האחר הקרוב ומבטיח את עליונותו המתמדת.
הערות
- המתרחש בין האם לילד המוקדם הוא בגדר תעלומה, כפי שאינטימיות ביחסים מתרחשת בשפה ובאותות הידועים רק לשניים בדיאדה. הצצה למעבדה האינטימית הזאת אפשר לקבל מהדיון של לנדאו על "מצב הנפש של O" לפי ביון (לנדאו, 2021), זה מרחב שהוא מעין מעבדה פנימית עלומה שבה הסובייקט מתקשר עם עצמו, ובמקרה של אם ותינוקה ישנה גם תקשורת אינטימית ביניהם. המאמר של לנדאו מרמז על עושר ההתרחשויות במרחב בין האם לתינוק: "האם הווה ברגע נתון את הממד של האמת הרגשית שלה ו'מעבירה' לתינוק את הרוח הפנימית הבסיסית, את ההוויה הקיומית שלה. זהו רגע של atonement עם עצמה. באותה מידה, התינוק הווה, חי, 'נושם' ומפנים חוויות בסיסיות של חיות רגשית שהאם חווה בתוכה, ובעזרת האם מתנסה בעצמו בטרנספורמציה שיש בה אמת רגשית" (אצל לנדאו, 2021).
- בפתיח לפרק 10 בספרה של מלאני קליין (1975) על צרות עין והכרת תודה היא כותבת: "מזה שנים רבות אני מתעניינת במקורות המוקדמים לשתי עמדות ידועות מכבר - צרות עין (קנאה) והכרת־תודה. הגעתי למסקנה שצרות עין הנה גורם עוצמתי המערער רגשות של אהבה והכרת תודה משורשיהם, מאחר שהיא משפיעה על היחסים המוקדמים של כולם. אני רואה בצרות העין ביטוי של אימפולסים הרסניים שפועלים מראשית החיים ויש להם בסיס קונסטיטוציוני" (שם: 176).
- המחברים משתמשים עבור envy במילה קנאה במקום צרות עין, מטעמי נגישות ומוכרות.
