אורנה קסטל
מוות
אפיק
"כואב לך אמא? "שואלת בתה של מרת גראדינגר את אמה הנוטה למות ברומן 'זמנים קשים' של דיקנס, והאם משיבה: "יש איזה כאב בחדר, אבל אני כבר לא בטוחה שהוא שלי".
מוות הוא בולען מסחרר; הוא כופה על מי שנותר זיווג של לעד ו-עכשיו עד שלרגעים ארוכים הוא אינו יודע היכן הוא נמצא. מוות הוא תמיד מותך שלך בחייך, טוענת המחברת אורנה קסטל.
הספר הזה מספק חלון הצצה נדירה למשמעויות השונות שיוצרת הרגשת המוות אצל מי שחווה אובדן טוטאלי, ומציע להתבונן במוות כמדיום לתרגול של התמסרות - לכתיבה, לשברון הלב, לילדים או לאומנות. כפי שאומר טאסו של גתה: ״ואם דרך האדם להיאלם דום בייסוריו, לי נתן האל לומר את אשר סבלתי״, או בלשונה של קסטל: ״בכל שנייה אתה נפרד ממישהו, כי זה שדיבר לפני רגע יכול היה להיות הוא שהיה לפני שנה או עשרים שנה, הוא דיבר בקולו אך במשובה של זה שנשאר בו ממקודם. ומי הוא עכשיו זה המדבר אליך? בעיקר מי שערמות של גופות שיש במחסן הנפש מתעוררות לתיאטרון מולו.״
אי אפשר לקרוא ברצינות את הספר הרציני–מדי הזה, הרציני עד הסוף, המציע מטמון עמוק, מקורי ומשמעותי מאין כמותו לנפש וליצירה.
אורנה קסטל היא מחברת 'קולנוע כאחר (פסיכו)אנליטי' (רסלינג 2012), 'אמא–חור–אני' (גוונים 2015), ו'וידויים והזיות בכפר' (סטימצקי 2019). עוסקת בפסיכואנליזה ואומנות.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
טקצובו (מוות משבר בלב)
יט
גם בחלומות הוא נבזי. מגלגל את הטרף בין טלפיו. גם שם הוא לא מדבר. והוא פועל כדי לא לתת לי מה שאני רוצה, אבל ככל הנראה נזקקת לו. כי מה יותר קרוב ומבין משברון הלב. שם, בחלום, לפחות ממציאה דבר כלשהו, כי גוון ההמצאה ביום-יומיות שלו הוא אחיד, טהור, של תדהמה עוינת מתהום פעורה של אחר-אחד, שברגע שפותח פיו אתה נבלע בחור גרונו לנפש. כפי שאומר טאסו של גיתה: "ואם דרך האדם להיאלם דום בייסוריו, לי נתן האל לומר את אשר סבלתי".
כ
סיפור? דמות בדויה? ריחוק? הזרה? אין החוצה. יש רק פנימה, אל תוך. החושך קורא לאור שיבוא אליו למטה אל שוניות האלמוגים. הוא מתקרב מעצמו, מוות זה, חש אליי בצהלה. למה התוודעתי אליו כל כך מוקדם? זה הכדור החלול שנסתר באמצע הגוף של האישה – כדור שגבר בראש מעייניו – להיות גבר, שיהיה גבר, שיהיה מה שיש לגבר. מחלה של אהבה, שחוזרת ועומדת כחומה מול חקר צורות הלא מודע, התמוגגות שמובילה להתאוות.
הבן אמר: כאב זה יופי, ואין כזה אחד שהוא בלתי נסבל כי אז זה מוות, ואני הוספתי: הבלתי נסבל הוא לפעמים בא אקוטי כמו מוות. אני והשיגעון שלי לבד, הוא ממלא ומעסיק, אבל הוא מלווה במטרד גופני, שהגוף רוצה לברוח ממנו כמו משרֵפה. נשים משוגעות כדי שיהיה להם עם מי להיות, ועם מי שיהיו הוא שישלוט, יהיה בו קצת גבר. ומה שלא נסבל אצלך זה להיטלטל בשליטת האחר. אלא שבהיותן ברצונן שישלוט בהן, הן למעשה שולטות בו, מכיוון שהרצון הוא שלהן. אם כך הנשים הן ששולטות, כמו הלנה מטרויה, שבחירת הגבר הייתה בידיה כיפה שבנשים, ובכך התרקחה ובושלה מלחמה. כבר אמרתי כה רבות: אישה היא מטפלת סוהרת, כי המזוכיסט ערב לסצנה – רק בהסכמתו היא תתרחש.
״ומבחינת הפה – אין יוצא ואין בא, הגרון חסום. רק עשן יכול לחדור בעדו וממנו״.
אני מספרת את זה לאנליטיקאית ששואלת: ״מה את רוצה?״
״משהו שיפסיק את התקתוק המטרונומי הזה״.
כא
בשביל שאלכס תיפגש עם אנדראה, שזו אני, היא צריכה לרדת כמה מדרגות ולהיכנס למחסן קטן שיש בו רק מילים ומשחק. במהלך היום היא יורדת ועולה אותן מדרגות, לפעמים לכמה דקות צפופות כל טוב ולפעמים לשעות של פיתולים על כורסת קטיפה בשל כאבי גב צובטניים. באים אליה עם מכאובי לב מרושעים אך מיטיבים, כי בסוף רק מה שכואב ניתן להתרפא. יש לה לאלכס מכשיר אוזני שעובד כמלקחיים, כפינצוט ערל. הערלות אינה חיסכון בעיקור עצמי, אלא היעדר מסכי הידע על אודות נבכינפש מוסכמים או חובקי עולם. היא לא בדיוק מקשיבה, כי ראשה בטיול מתמיד, אבל מוכנה לפגוש מנחות מילים המבקעות את הגרון ביציאתם.
ביום כזה וכזה היא יורדת לדבר עם אנדריאה. אנדריאה זאת היא מן פיה עירונית, שלמדה להסתתר ולהגיח מתוך עין הסערה. כשנפש נלווית נסחפת דרך סופה, היא דואגת ליישרה לדרכה ומציגה נופת של ערבות. נשמתה יודעת את מכאוביה עד עצמותיהם. היא נולדה בפגם ועם פגם עמוק בחיבורים וקלקול בשפה ועם אמא שנפגמה ולא יכלה וגם שלא נתנה שיתקרבו, ואת הוריה לא רצתה כלל. אבל הייתה היא כבר מחוץ לעצמה וידעה לעולם מאז להיות בחוץ. להיות שם מחוץ, ברוח הפרצים, חידד לה את האוזניים, והמבט והשקר לא יכלו להסתנן באין משגיח לא החוצה ולא פנימה.
כב
כרוניקה של פיה
אנדריאה אומרת: ״נראה לי עכשיו שכל החיים זה הגירוש מגן עדן. משלמת על הפשע של חלקי בפירוק ובטראומה של העזיבה והפקרת הילדים לגורלם מגיל צעיר. נושאת את הצלב הזה של איזה חופש מדומיין, של השם והאשם, של הכדור במעלה ההר. את עצמי הפקרתי בכך שרציתי לשמור עליו מהכלא החיצון, אבל הוא ננעל וקפא בכלאו...
"ובעניין הגברים, אני איתם והם מסתדרים בחיים והולכים ממני... כל אלו שבאו אליי שבורים ונאחזו בי לצוף ואז להיות בעלי דבר-מה וזקופים כלכלית, או לימודית ואהבה אחרת – כעת אינם זקוקים לי עוד... כרוניקה של פיה...
"השיגעון שלי זה אני לא רוצה אותו. בכל פעם שמשתגעת זה בצורה של האני לא רוצה אותו, כי אותו, הראשון, אבא, לא רציתי. וזה תמיד כשאני ברגע שרציתי יותר מדי, ולכן הייתה האכזבה... יש בי צורך לעלות לעצמאות ולהתפתחות, אבל לא כמי שנושאים איתה את החיים ודואגים לה. לא גבר".
אלכס מתעוררת לסקרנותה עם הסוף הזה הקצר, המנותק, היוצא לכאורה מהקשרו ויכול לעמוד בפני עצמו כמרובה משמעויות. היא מוצאת לנכון לחזור עליו, לצהב אותו בטוש.
אנדראה אוחזת בחוט הזה: ״כן, גבר הוא לא הפתרון״.
היא נעמדת, שולפת את השטרות הממתינים בכיסה ערוכים בסדר ערכי יורד, ראש על ראש, ומניחה על שולחן שממלא את הרווח שבין הכורסאות. ויוצאת.
אנדריאה: ״בתור אנטי פמיניסטית, שזה הכי פמיניסטי שיש, תמיד צידדתי בעמדה שלצד הנפגע יש חלק, וזה הגיע עד כך שהקורבן תמיד שולט באירוע, כי בלעדיו לא היה קורה… לפי מודת הנושא החברתי הבוער התרשמתי שנשים משחרות לפתחו של איזה אריה, נכנעות בלי מאבק כשהוא טורף, נכנסות בהתנדבות לסטטיסטיקה, ופתאום זו שאינה כולה נהפכת לכולן (״גם אני!״). ההמון לא מתעניין ב'למה' שלי אלא ב'ככה' שלו, בחד-צדדיות הכוח, ובעיקר בשימור האישה כניצוד חלש ומוכה. ציד המכשפים מרדד את האישה שאינה יודעת שובע, אינה מודעת ואינה שולטת במזוכיזם שלה. נולדת – את כבר מופקרת לידי המתעלל הראשון שאותו את מאדירה ועליו שמה את כל הקלפים... כתבתי 'ונכתב' בשביל לעשות רפלקציה על למה ואיך התייצבתי שם ובשביל מה ואיך כל זה יצר מישהי שאני מקבלת על עצמי ומודה להם על כך... אם את לא יודעת על המזוכיזם שלך או על טובות ההנאה שקיבלת, כנראה שתמצאי עצמך בצד של הסדיסט. נרדף ורודף הם אותו כלי במשחק. את מוטרדת? תילחמי, תשיבי, תבעטי או תקפאי, ואחר כך תבררי למה לא הגבת כפי שהיית רוצה.
"...אפשר לענות בסירוב להצעה ולהישאר בחיים. צריכה להיות הבחנה אלמנטרית בין תקיפה ואונס לבין הטרדה, ודווקא מי שמותקף באחרונה על ידי ההמון הוא זה שטרף קל וניצב מושפל בכיכר העיר. אולי אחרי שעוברים תקיפת גוף, בה אין דרך לפעול, יודעים מתי את לא יכולה להיות מוגנת פיזית ונפשית ומתי את עושה לנפשך, ושם צריך חשבון עצמי שאינו קשור להזמנה המפתה כמו להתקדם דרך המיטה. למה כל כך פופולרי לעשות קריירה קורבנית, כאילו אין לך סיפור חיים אחר, וללבוש זהות שהיא מדים?״
גבר – אישה עוצרת
אישה – שום דבר לא עוצר
כג
הנושא הכי מעניין את האנושות הוא הרוע. מה שמניע את החסידים ואת המתנגדים הוא חיפוש טבע הרוע. נשארים איפה שרע, חוקרים את האהבה (והשנאה), שהיא דבר טבעי עבור יודעיה, כדי להגיע לנקודה שהיא הופכת לרוע. הרוע הזה הוא בסיס האנושי, שכשם שנחפשו שם, בחוץ – בפוגעים ובמכים ובאונסים, נרחץ בניקיון כפיים.
כד
לומר את האמת – האמת הזאת שהמקום שלה כשהוא ריק אז מתמלא תמיד בשקר, וכשמלא זו אמת דתית כוזבת כלשהי. האמת היא המוות. תפסיק לשקר – תפסיק לאהוב, ומבחינת האדם בכל מקרה זה מוות. אמת היא פרזיט שמשתכן בפונדקאי סימפטומטי. איפה שהאמת בועטת מכל צד, בעדינות, באותנטיות של התרבות, באסתטיקה הכפרית הנזנחת לשימור היסטורי – השקר לא שורד, כפי שהחיים מלמדים. בתיאור מקרה נפשי על כל נגזרותיו והקשרים הסבוכים ביותר של רקעו, הסימפטום הוא הפרוטגוניסט שבאמצעותו הדברים חגים. הכיבוש של המיני על ידי הקהילתי. הניסיון הפרוזאי לסטריליזציה של המטפל וחדרו, מיתוס הקפסולה, מתפרק. תמיד יצוץ חור. מכיוון שכל המטפלים הם נרקיסיסטים וחולים, זהו פתח כניסה לעירוב הפרסונלי בניטרלי. קירות הקליניקה עבירים, והשיגעון, שבעצמו הוא חף מכל פשע, דינו בידי כפתור שיילחץ ברגע שאמת כביכול קרואה – אבל עם מנגנון דו ראשי – נכנסת ועושה שמות. אכזריות זה שם המשחק. כול שנותרה לנו זו אומללות מאושרת – תיקח או תלך.
בכמה מאורעות כיכבתי כאישה, בגיל מתקדם, עם חולשות מסוימות (כמו התדרדרות זיכרון, חוסר כניעות, קרי לוחמנות, חוסר הקפדה על פרטים ועוד), וידוע ידעתי במקום כי לעצמי עשיתי.
כה
לא ישועות ונחמות, לא פתרונות, לא ייעוץ, לא ריפוי. כל מה שעושה אנליזה זה לתת לך ליהנות מהדיבור שלך, שאינו דיבור של ידע עולמי, היסטורי, אמנותי (ידע המורכב מידיעות בהתאם ליכולת הוורבלית, העומק המילולי, הקיבולת והנגישות של הזיכרון), אלא ידע שאינו ידוע, כלומר, אתה מתחיל לדבר רק כדי לשמוע מה יש לך לומר על עצמך בלי לדעת מה בכלל יש לך לומר על זה.
זה לא טיפול, זו אנליזה. היא מיועדת למי שמעריך את מה שאינו יודע שהוא יודע. וזה רק על אודות עצמו ולא על אודות העולם והמידע. לא כמה ידע צברת חשוב כאן (לרוב זה אפילו מפריע), אלא כמה חסר לך כדי לדעת מי אתה כמי שיודע. יש מי שאינו עשוי בשביל פסיכואנליזה, לא כי אינו מתעניין, אדרבא, מאוד אפילו, כי היא פילוסופיה מרתקת, אלא שהוא אינו מתעניין בו עצמו יותר מידי אלא בתופעות של העולם. אני מסבירה רק את מה שאני לא יודעת.
כו
כבמעשה הבריאה קיים תוהו ובוהו של רכיבים קדמוניים, שעקב קריאת "ויהי" נעמדים לדום גם אם זה השמיים והארץ בכבודם. כאשר יש צו – יש סדר. ואז ויכוּלוּ. אדם לא בורא עצמו אם אין צלם דמות, הוא נברא כבורא את אלוהיו בכוח כניעתו להיות הקטן מול הגדול.
כז
בשולחן ליד, בצד, נמצא כל מה שוויתרתי עליו. הקופסה היפה, המגינה על עשרים המקלות המקילים מוכנה לרגע של הפתיחה וההישלפות לחיבור האש, החמצן והמוצר המתייקר, כי ההשתוקקות למענה יקרה. צלחת אלומיניום עם נייר ועליו מקלונים נוספים, זהובים ופריכים, שנטבלים במשחות אדום-לבן וכתום, ועם גרגרים לבנים דקים מפוזרים סביב. לידם לחמנייה עם קציצת בשר דשנה, פרוסת חסה בשביל הירוק ועיגול עגבנייה בשביל האדום. כדי להשלים את הפלז'ר בקבוק חום תוצרת הארץ הזו, בתוכו הצהוב השמח שמרענן במוקצפותו. יושבים שניים. הם לא יודעים שיש פה כזו שוויתרה, שהיא אחרי זה.
כח
מאיפה לדעת על מוות? אפשר בדרך אחרת מלכתוב? לדבר כתיבה ולספר בכתיבה דוברת את היחסים איתו, שקיבלו הטבעה בשלוש גופות, שבמותם נראו בצלם ייסורי גסיסה והיעלמות הגוף איבר-איבר. אמא ואבא ואחות – כל הגרעין הזה נגמר, והותיר עיניים המתפרצות מחוריהם בתשוקת חיים אוזלים מתוכה של גופה, שחייתה וחדלה. מוות הוא מבע של זוועה, של אימה שמתחלפת בהזיה, בכניעה לכאבים ובהתקת האסון לזירה פרנואידית.
כט
זה קשה לדבר עם אנשים, הם עוברים לעוד נושא ועוד נושא, זה לא כמו לדבר עם עצמי – יש נושא ענייני או מחשבה לנסח או לחבר מהמיקרופון לחשיבה אל הרמקול של ההגייה והשמיעה – רק נושא אחד וענייני.
ל
הקליניקה פשוטה וקטנה. יש בה מקום להרבה לא מודע, כי החלל הקטנטן מיועד לתפקד כמזקקה למילים כדי שייאמרו, כדי שיישמרו בהסתלקותן.
לא
אלכס לא אומרת דבר. אמירותיה במחוות, כמו ״כנסי״, ״שבי״, ״דברי״ ללא קול. אנדראה יודעת איך היא צריכה לדבר את עצמה שם ובכל מקום. היא אומרת את הדבר ללא סרק וכחל, את הנרטיב שלה היא דוברת כמו שפה, ובכל פעם מפתיעה במילים שונות ובדימויים חדשים. באה לומר את שלה, כדי לבנות לה מהבראשית את המסלול לעבר שביל עוקף.
היא תמיד מגיעה בשביל לחכות. יום אחד היא מחכה שעה ויום אחר כמה דקות, אבל לחכות זה חלק מרפואה. דקות שבהן אין כלום לבד מתזוזת הזמן. סוגיית הזמן נאמדת בסטייה שמחליקה מהמחוג; הוא אומר אחד ואצלך יכול להיות מינוס או פלוס מאה – לו עצמו אין אחריות. המספרים מינוס ומאה הם כַּמָתים של הספק ותפוקה של תנועה, שמוכללת על מיצוי פעולה לטובת היות יעיל לאחר או לעצמי ללא אחר – הכנה טובה לקראת המוות. אם ישנו מקום ללא אחר זה המוות. אם עדיין יש אחר גיהינום – אתה חי.
לב
חברה, טובה, אמרה לי שלא סיימתי אנליזה. בהתחלה התרעמתי, מי בכלל נמצא שם, מי מסיים? הרי כל עוד נפש זה קורה וזה מתגלגל ונוסף. מי אחרי הדברים? כי מתברר שגם להיות אחרי החיים זה לא מספיק, כי באים עוד חיים. למה התכוונה, בעצם, בדיוק?
למחרת שאלתי אותה, והיא אמרה, כל פעם שיש משבר את חוזרת כמו בטראומה לאותו מקום. אפילו באותן מילים אמרה. חור – תגידי מילה אחרת. כעבור כמה שעות אמרתי: באר.
לג
הלכתי
אחרי שהולכת יש מחשבות.
סיפור הטראומה הבראשיתית הוא פיתוי, משום שהוא נשא פרי. יש שם הגדרה וזהות חד-פעמיים, נבדלים. שם זה ללא טקס ואין גזרה שווה, שם אתה כל כך ייחודי, בנסיבות שאין שני להם, אפילו לתאום, כי הוא כבר הכפיל שלך ונְדַמה את זה למראה – זה כבר לא אתה. אתה רוצה למצוא את הזהות שלך בחזרה.
כשאני איתו אני מעט. כשחוזרת בי אליי זה מתמלא, יש מרכז גוף. פה יכול להיות עניין של מלאות יתר שאינה מתירה כניסה. במיוחד אם את מכורה לרעלים, להפניית ההיות מוכה מהשלכה והָאָשָמה לקטל עצמי.
לד
אמא כבר לא פה, לך לאבא, ומשם כבר לך ותהיה לבד
הפסיכואנליזה נעה על רצף של בין המדעי לאמנותי, בין הקו הדתי (של קהילה) לקו הפילוסופי-ספרותי. בספקטרום הזה מוצאים את עצמם עמיתים התופסים קטע מהפיל; התלמיד היודע לקרוא והתלמיד שמפענח סימנים באינטואיטיביות מוחלטת כהשראה. כך נלקח מושג עתיק ושורשי מתוך נבכי האוצר הזה ומטופל בתנועה מהמתודה של הספרות בתחום להיתקלויות חווייתיות. למושג אין קיום מלבד המובן הפרסונלי שמעיין הנרטיבים מלביש אותו ושתי נִקְבות – הקריאה והאינטואיציה ממלאות אותו.
המושג שנתפס בקצה החכה המשמשת לדיג של מה שהוא מנתב במצולות, וקרן אור משנה מימיו מחשוכים לשקופים, שמו חוסר ישע, ובמקור הפרוידיאני: hilflosigkeit.
*
תינוק האדם שנולד ״טרם זמנו״ בהקבלה ליונקים האחרים, אינו מסוגל לשום פעולה, נעדר תושייה לחלוטין לבד מקולו הנישא בבכי. הוא נותר כפי שהניחוהו ואינו מסוגל לשום כישור שישנה זאת. התינוק הזה חייב נוכחות שתיענה לצרכיו הפיזיים היסודיים. התלות המתמשכת לא חסרה בסיפוק כל אימת שהדברים נפתרים לו – כל עוד יש משא ומתן, יש חליפין: צעקה-חלב, צעקה-מוצץ, צעקה-יבש... הוא מתבקש להתריע – הם חשים לפתרון. תסכול המתחלף בסיפוק. זה חל כל עוד אנחנו בכלכלת שוק אדיפלית (אינטרסובייקטיבית ואינטרה-סובייקטיבית) של ריב ההורים על הילד, שבסוף מחליט לברוח עם אחד מהם...
השאיפה האנליטית מניחה את חוסר האונים כנקודת פתיחה לחיים שנעים לכיוון חוסר אונים שונה, שבו אתה נזרק לכלבים ואפילו אמא לא תציל אותך מהם. זה אתה וזה מה שלא אתה – אתה לבדך עם הסופיות שלך, עם התחנה הסופית, שבה אתה יורד בסוף הדרך המכלילה את האדם האחר בחייך כמשען ומקור לפנייה, ואתה ממשיך משם אתה לבדך. יש לצלוח את המעבר מנקודת חוסר אונים האחת של התלות השלֵמה לנקודת חוסר האונים השנייה, שבה אתה משוחרר מכל תלות של הכרח קיומי.
פרק ההילפלוסיקייט קודם לשלב הראי, שבו מתגבש יחסי למישהו המביט עליי, קודם לשפה המורשת, אולי אפילו מַבנה אותם לפי מידת ההסתגלות והשימוש בו, ולפי אילו כישורים נלווים חברו אליו: החיוך, העקשנות, ההיענות להרגעה, המעבר המהיר יחסית בין תביעה לאהבה להצטיידות במנגנוני תקשורת עם הזה האחר. ככל שמצב הקיום הזה ניזון בנוכחות שאינה רעה, אלא בעלת קומץ תושייה סביר, שאין הזנחה או דחייה או הימנעות ומניעה מכוונת או אף אדישות לקריאה, יהיה ילוד האדם תמיד בניסיון לתפוס את העולם, לשכון שלום איתו או ״להראות לו״. תגובה פועלת כלשהי תניב מרדף אחרי פתרונות והסתגלות.
כל זה אינו מבטיח אושר. זכר של סיפוק יוביל לחיפושו. לחלופין, סיפוק דל ונדיר יביא אחריו קורבן נתון לחסדי הזולת, מזוכיזם נפשי, כעין התקבעות בתחנה הראשונה, אשר בכל הזדמנות של שפל יהיה סדק צניחה לממשות שבעומק הדמיוניות. נקודה זו תחזור השכם והערב כמו פוסט טראומה, נפילה לאין כיסוי ללא ההתקבעות במודחק, אלא על ידי המחזה צילומית של הדרמה. תנאי מקדים זה ייצור בהמשך מאורע שיהיה ההעלאה לבמה של הקריסה אל תוך אי-האונות הקיצונית. כאן תהיה בחירת השביל – או לפנטזיה או לדלוזיה.
מה שמסומן ונצרב על עור חוסר הישע הקדימוני יופעל ברגע שיוכנס לדרמה מוזמנת חדשה. כמו ההיא שכשאומרים לה ״את צריכה״ נעלמת אל תוך שיתוק וקיפאון, הרי התינוקת שהיא הייתה, לא יכלה לעשות מה שהיא צריכה (בייחוד אם מה שיש לרך הנולד הם רק אינסטינקטים בסיסיים של נשימה-יניקה-בליעה-התמתחות-תפיסה, והוא נעדר דחף, שהוא כבר סימן מבוא לשפה בהסכמה או שלא). או ההוא שהאימפוטנציה מול אמו מתגלגלת לאי-היכולת לחזר, לעשות ארוטיקה עם אדם שלם, כי בדרך הוא נעלם דום מול איזה דימוי של מחוז חפצו.
*
תופעת האסטסיה אבסיה – שיתוק וחוסר תנועה בדיוק באיבר המגלם את נגע ההדחקה בהיסטריות – היא צורה של אין אונים בהמרתה אל הגוף. שיבה לנטילת כוח השליטה על הילוד בידי מחזיקו תוך כדי השתקת פונקציית ההגבה גם היא מעין ניסיון לשלוט בפרטנר. הדבר מתנהל תמיד בידי החלש, העבד. בלעדיו אינה קיימת. יקל לראות זאת במצבים שבהם הילוד הנתון לחסדי זולת יתעקש עד אובדן הכרה לקבל מענה, ואפילו אם המענה אכזר, הוא עצמו יהיה, כל עוד קיים זולת כזה, בתגובתי ולא באין-אוני.
*
בתוך מצב הבלתי אפשר הזה, שהוא טרום האפשר, שכוב על בטנו או על גבו, מוצף בחוויות חושיות, הוא נע בין התקפים מצד גופו, שאינם נותנים מרגוע (תנועתיים-תחושתיים ומה שביניהם) לבין מאבק הישרדותי לפענח ולהגיב. במצב הזה ההבדלים בין תינוקות הם במנעד שבין בכי, חיוך, חיקוי והשמעת קולות. בעולם טרום-שפה הניסיון ליצור משמעות לקיומך נמצא בצד אחד בשימוש בדמיון ובצד אחר במדרון המצוקה מהיעדרות האחר של התלות.
התמזגות הנפש והגוף של האם והילד היא באופן עיקרי על יסודות טעם וריח, בתוך אחדות זוגית שנתקיה יוצרים חוסר ישע ראשיתי. זו יכולה לבלום את התפתחותם המופרדת של עצמי ואני. כדי שמצב של חוסר ישע ינבא עמדת ניכור, של טירוף, שהיא הפוכה לנפרדות, יש להבין אם הניכור הוא תוצר של טראומה של מצב או שמא הוא מבני, מכונן בפיצול המנכר אני מעצמו, שבו האני מזדהה עם כפילו זה שמדומיין, ״אני הוא אחר״ (I is another). הניכור הדמיוני הוא זה שבו אותו אני אינו נפרד מהאחר שבו, ובו בזמן אינו מכיר בכך שהוא בו. המדומיין הינו הזדהות ודאית, והוא נבדל מכושר הדמיון, המחקר, המשחק, היצירה והאמנות. מתוך אחרות שמקומה בלב הנפש – כמצב ולא כעמדה – תתפתח בפוטנציה נפרדות – הכרה בדואליות ובקונפליקטואליות אינהרנטית פנימית ופחות ופחות השלכה של החלוקה הזו על החוץ, כמה שמכיל את השסע, מכיל את האחר הפנימי שיש בו כמות לא מבוטלת של רוע ואכזריות.
ניכור הוא תמיד הניכור מהמוות שלך בידי המילים. אי-היכולת להכיר בעובדת מות עצמך על ידי הפיצול הקבוע, הבסיסי, בין הטבע לאדם – השפה לדיבור – הדבר למילה; כשם שהתפצלות החד-תא בן המוות גוזר את הישארותו החלקית (גנטית) בעצם ההתחלקות. שניים הם מות האחד, ואלמותיות המשכיותו. המושקעות העצמית חרדה לחצייה הזו, תמיד היא תשאף לשלמות, אפשר לומר – למותה. פתרון חוסר האונים והישע יהיה האופן שבו האדם רך הימים מכיר בתלות ומשתמש בה – כלומר מכיר במותו שלו כאחד ובתנאי אלמותיותו שהינו בהתחלקות. חייב לאבד חלק מעצמו לשם המשכו.
*
קליניקה של הפריווילגיה הנוירוטית מביאה לפתחנו פחות את מקרי הקצה של הניכור. אישה שמצאה מחסן לחוויית הניכור ממותה בדמות מחלה גופנית קשה וקטלנית מחביאה מעצמה את הידע הזה ומקפידה לא להפר את אשליית הרצון לחיות. גבר שמצייר לעצמו תמונה של ילדות שזורה פסטורליות והורה חסון ומיטיב ללא זרועות האימה הנשלחים מאותו שחר בהיר, שניהם אינם מוכנים לערער את המוצק הזה בהפיכת האדמה לטרשים. לעומתם תהיה אישה שלמרות מות הוריה אינה מקבלת את יתמותה בשעה שהיא מחיה את טראומת הילדות שלה בחקירה ובחתירה לעדות אמת על חלקה. היא מחיה את המוות בפיקציה שהיא מעצבת עבורה. את המוות יש להחיות כאמור, תבחר לך איך מתאים לך; מחלה או יצירה.
*
דיכאון וחרדה הם הדמונסטרציה האקטואלית, מצבי הד לחוסר ישע. בראשון קיימת החסרה, ניוון והשתקה, ובשני עודפיות של מתח נפשי מגולם בהרעדת הפעימתיות ובדרישה לפעולה. בשניהם יש דחיפה כפייתית, הטרדה שנובעת משחזור ולחץ לחזרה של ה-Hilflosigkeit. הנשי והגברי הם בתיאוריה הפרדיגמה של הפסיבי והאקטיבי, שהם, אם נרצה, הדיכאון והחרדה – מניעה-עכבה ופעולה-סימפטום.
חוסר האונים מוכרע בתנאים של טראומה חדשה או באי-האונים האחריתי (בהתאמה לסיום אנליזה), שבו אתה לבד מול העולם. זה האחריתי נושא באחריות ובהסכמה, כשזה ההתחלתי בהיעדר היענות, כמו בהיענות יתר, מוביל מההיעלמות מהעולם (אוטיזם מצבי או כוללני) ועד הידבקות יתר בחיצוני.
כאמור, אי-יכולת האדם לזהות את עצמו באחרות שבפנימו מתרחשת, כאשר חוויית אי-הישע הציבה חיץ בין האני לבן זוגו הכפיל בבניית השלכתיות של פרטנר זה על הזולת ובאי-הכרתו עד עולם בנוכחותו אצלו. נדרשת איזושהי מידת הפנמה של מות האחד ובריאת זולת דמיוני שמספק בדרכים אחרות של היענות, שאינה אלא פונקציונלית. באחד תיתכן תופעת ״פיצול האישיות״, בשני תופעת הנוכלות, שליטות העל ושימוש נדיב בכוח. אלו יהיו ההתגלמות, ההכרעה של הניכור בלב חוויית אי-הישע.
כשמדובר בצורך בשליטה טוטאלית על הזולת השותף, בחוויה שאתה נשלט לחלוטין על ידי מי שאחראי עליך, אתה הופך להיות שולט גמור על המושא הנבחר. בניכור יש שליטה. עובדת חוסר השליטה הינה טראומה בשל חוסר הנפרדות. סימביוזה היא טראומה של תלות, שללא הוא – אתה מת. אי-האונים שאינו נתקל באהבה יגלול בשתי צורות קיצון את הוויתור והנסיגה או את השליטה הטוטאלית בזולת בלי להצליח לחיות רגע ללא החזקת הבעלות.
לסוף עניין זה – טעות פרוידיאנית היא להקביל חלום למילוי משאלה ולא להעלאה של מצב חוסר הישע פעם ועוד פעם. מצב אורגינלי אותנטי ביותר זה מושיב אותנו בכיסא ההיכרות העמוקה שלנו עם העצמיות של אחד עם עצמו ואחד שווה לעצמו.
*
אנליזה שבתוצאתה הנשאפת תבנה אנליטיקאי מושווית למצב הראשוני של אי-הישע. בשני המקרים אנו עוסקים במוות, האחד הראשון הטראומה ובשני האחרון ביציאה ממנה, כשמה שהופרד בתוך המציאות הנפשית יתמזג לכדי התמצאות חדשה בתנאי האנושי. הפונקציה של ההתאוות צריכה להישאר ביחס יסודי למוות. חוסר ישע הינו המצב שבו אדם הוא ביחסים עם מותו שלו – ואינו יכול לצפות לעזרה מאיש. בסיום אנליזה כזו צריך לדעת את רמת החוויה של אי-סדר מוחלט, שבה המועקה מתפתחת על ידי התגלות סכנה, על אף שאין כל סכנה שם, בסוף החוויה. הגבול של האזור הזה עבור האדם נוגע בקצה של מה שהוא ושל מה שהוא אינו.
כשם שיש ההילפוסיגקייט הראשון של התינוק וההילפלוסיגקייט השני של סוף אנליזה; כשם שיש המוות האחד של הסוף והמוות האחר של מימוש הגורל – כך מתבוססים בדיבור ואחר כך מתבוססים עם הגוף (כמו אישה). פונקציה אחת אין בה די, הכרחית אבל לא מספיקה.
*
תקופת חיים שהאדם בסכנת אובדן, כי אינו בשל ועודו תלוי באחרים, עוברת לסכנת הסירוס בתקופה הפאלית ולפחד מהאני העל. כל המצבים המסוכנים והקבועים הללו של חרדה יכולים להמשיך זה ליד זה ולגרום לאני להגיב להם במועקה בתקופה המאוחרת. מצב סכנה הוא אופרטיבי עבור נוירוזה כמצב של התבחנות מוקדמת בין האני והסתם, ובסופו של דבר מדובר במהו הערך של האובייקט עבורך. הפקטור הביולוגי מבסס מצב סכנה מוקדם ויוצר מתוך כך את הצורך להיות אהוב, שילווה את הילד כל חייו.
ואולם, חוסר באובייקט זהו מצב טראומטי, להבדיל ממצב של סכנה. התוצאה הלא רצויה של פינוק הילד היא בהאדרת החשיבות של הסכנה באובדן האובייקט המגן בהשוואה לכל סכנה אחרת, אם נעודד להישאר במצב ילדות המאופיין בחוסר ישע מוטורי ופסיכי. זהו הפרוטוטייפ הילדי. חוסר הישע של האדם נשאר עימו, ואיתו הכמיהה לאביו והפחד מאובדן אהבה.
*
הערות אלו מנסות ללכוד דבר כלשהו מחוויה שמקדימה לשפה, ברמה של הסימן, וזהו סימן של מוות, שהוא-הוא התנאי האנושי. המוות הזה מוכר לנו, ולא אחת היא אם נדחה אותו, נתכחש אליו או נמחק אותו, ועד כמה נעשה זאת. זוהי העמדה הראשונה לכול – העמדה מול (אובייקט) המוות: די אם נחשוב על ההפרשות כפרידה מהמת שנמצא בחי. הזווית בחיים נוצרה מול אובייקט הפרשה ראשון. הטראומה, שהינה דבר חי ולכן אולי בר מוות, מפנה גבה לסגנון החיים שספוג באלמותיות.
לה
ריק מלא, בהוויה שמתנפחת, כשכל מה שאני אומר לגבי עצמי מתרחק מהאין המקורי, הריק שהינו שארית של הדבר שאינו ניתן לעיכול. הריק הזה הוא לא הלא כלום אלא הכאוס, התוהו ובוהו. ריק מלא בתוהו אינו מאפשר כניסת חומרי החוץ, כמעט אטום להם, אוטיסטי. זה המבדיל בין ריק מלא לריק שהוא כלום – בין החיים לבין המוות.
הטראומה היא אותו מה שקיבל ביטוי דיבורי, מילולי, כשיש דיבור מלא אמיתי למה שאינו מקבל ביטוי מילי. זוהי העדות של הדובר שנושא עימו מרכיבים מהאובייקט שלא נכלל ולא נספר בשפה. הדבר מוכר לאדם המתאווה להשתייך למשל ונכשל בכל השתייכות. הוא עד מאוד רוצה להיות יחד, להתערב להשתתף בחברותא, אבל סולד מכך ומוקיע עצמו ממנה.
לו
הייתי אצל העורך דין. הוא טען בנוקשות, דפק על השולחן, ניסה לרכך טיפה את הטון: "את עוסקת במקצוע של חקר אמת. החוק, גבירתי, המשטרה ובית המשפט לא סופרים את האמת. כל מה שפועל שם זה השקר – מי שמשקר יותר טוב זוכה". הבכי פרץ כשהלב חש בכיווץ ממכה חדה. אין לי סיכוי – מחוץ לקופסת האמת הקטנה שבניתי מתחת לבית לא אוכל לנשום עצמאית. הבכי נמשך שבוע. עוד מוות קטן ולא שיא מיני. איך אפריד בין חוטי שקר הקשר ובין סיבי האמת?
לז
בכל שנייה אתה נפרד ממישהו, כי זה שדיבר לפני רגע יכול היה להיות הוא שהיה לפני שנה או עשרים שנה, הוא דיבר בקולו אך במשובה של זה שנשאר בו ממקודם. ומי הוא עכשיו זה המדבר אליך? בעיקר מי שערמות של גופות שיש במחסן הנפש מתעוררות לתיאטרון מולו.
לח
אם יש פה מרשם זהו המתכון של האודיסאה. יוליסס שרוצה לחזור הביתה, אבל בשביל זה יצא למסע. זאתי שיודעת שאישה לא אומרת "לא" בדרכה לזה שיהיה לה משלה, או לפחות יודעת שהחיים הם סיפור – אין סיפור אין חיים – מעמידה את הזמן והמרחב בשאלה. אולי אנחנו נייחים והזמן עובר דרכנו. ואכן ״אין זמן בלא מודע״ הוא די רק עבור מי שאסוציאציות ומילים משחקות עבורו.
*
מה יש בַּלבד? יש לך באמת הכול. צברת לא קצת. ופונים אליך בנכבדות כלשהי של יודעת. ובית, ונוחיות ואת הפינוק של הקיבעונות וכלב יש לך והכסף יספיק. ויש לך נפש שמדברת איתך כאילו הייתם זוג אנליטיקאית ואנליזנטית. ומה עם הכלבה שחושבת בדיוק כמוך על העולם? ואתן יוצאות לנשוך בצוותא מי שאין לו נפש ואין בו סכסוך והוא עושה בשכן ובאחר כדבר שהוא עיוור לקיומו.
נשים הן לא קורבנות. לא ככלל. לא יותר מגברים. הנשים פה, כמה מהן, אחדות, בוטות ואגרסיביות ומשתמשות בנשק ״החלש״ גם כשהן מפקירות עצמן מאחריות לאקטים שלהן. שמעתי סיפורים משני הצדדים: נשים צעירות שעלו לרגל לאנשי עניין ורצו לקחת חלק בפסטיבלי הרוח, גברים, אנשי אשכולות שלפני שהואשמו שנים אחרי בניצול מיני, נפלו טרף לפתחן של צעירות שהפשיטו אותם ברחוב. העולם טורף אותך, לא משנה איזה צד אתה. תיזהר.
לט
יש מקרה שבו החולצה נתפסת בידית או מסמר ואתה לא יכול להשתחרר, מוסמרתָ, ננעלתָ, נדבקתָ. כל עולמך בידי מסמר קטן של חוסר אונים. שום מציל לא נראה באופק.
מ
מי שמחזיק בעמדת כוח מתקיים רק מכוח הכוח הזה ולכן אינו חופשי, כי הוא כאמור תלוי בכוח כדי להיות. לרוב, המחזיק בכוח (בוס) מזהה מיהו בעל מידת החופש הגדולה ביותר, רודף אותו ומצמצם את חירותו. הוא לא יכול לשאת את זה שהאדם החופשי אינו תלוי בחוק ובכוח.
מי שרוצה לגונן על עצמו מפני הסבל העלול לצמוח מיחסי אנוש, אין לפניו דרך טובה מהתבודדות מדעת, מהתרחקותו מן הבריות. השלווה היא האושר שאפשר להגיע אליו בדרך הזאת.
אנחנו עומדים מול דבר אחד קטן ואנחנו לא יודעים אם הוא יהרוג אותנו או יחייה אותנו.
*
בשר הנפש, נפש חיה, הנפש היא בבשר. המוזלמנים הם ללא החופש להתענג ולכן ללא נפש. בעוני אין נפש חיה, יש רק חי. האנורקסיה לא רוצה את הנפש. גוף בלי בשר הוא אינפש. ובגלל הנפש, נותרת הנאת היתר ההזדהותית.
מא
לסודות יש חיים, הם לא עוזבים
לא לא שחררתי, זה רימון עם נִצרה. אני שומרת במרתף כי זה עלול להתפוצץ בקלות. אבל כיום יש משנה חשיבות לשמור היטב, כי אין עוד הגנות בכלל, מלבד האוטיזם הכמעט הרמטי.
מועקה ואושר הם מאותו הצד, בלי מועקה לא יהיה אושר. הכוונה לא לחוויות והתנסויות של החיים, אלא לחיים עם מועקה, שלא רבים נתברכו בה, ולכן תהיה בחלקם שמחה אבל לא אושר. המועקה היא ארבעים שנה במדבר, הביבים, הקטקומבות, החיים בצד המוות, ואילו קבלה והסכמה עם סבל חולף, אי-נחת והשלמה פוטנטית עם מאורעות איוב אינה מקנה לבדה את הזכייה במועקה.
כן, העבר נדחף אבל לא רלוונטי, כמו העתיד – סיפורים ואשליות. אבל אדם לא יודע לעשות הווה, כי בו הוא נדרש להמציא חדש, ותלוי כמה אתה אוהב את זה – להמציא. וכמה להיות לא מודע משרת ומועיל לך. ככל שאתה לא מודע – יותר מתפקד.
מב
למה מוות? אני אוהבת לדעת, ושם אנחנו לא יודעים. ראיתי את הגסיסה-הכניעה-המלחמה-המאבק- הבהלה-הנשימות האחרונות, הרחתי את הריח של איברים נמקים, ריח גווייתי, מחריד. וראיתי שם את המוות שלי צועד בעקבותיהם. כחוקרת נשמות התחקיתי אחר ההתנוונות הצוברת ספיד של הנפשיות המוחזקת בצורת גוף. הגוף פוצע גם את הנפש – לא רק היא אותו. הרפיסות מעליבה בה. בפנים מתקלקלים דברים, ומוסך החלפים מתמחה באיברים בודדים. לכן לא ניתן לתקן בעיות. קצת כמו מחשב אפֶּל, זה מתקן את עצמו אבל לא עוצר את הבלאי ואת אפשרות ההינזקות. שיברון הלב הוא מוות קטן, כיוון שמתוך שעליך להעפיל להר קוצני לעבר פסגת עצמך, משהו נמחק בך – כל מה שקרה בדרכך כשלא היית אתה.
מג
ההיפוך בין הרגשי למוטורי: המונע והנמנע, רוצה אותה והולך ממנה. רוצה אותו ושירצה, ולכן הולכת. צעדי טנגו. הנה פנדורה...
פנדורה היא מתנת האלים, משויכת לתקופה שבה הבינו כי קשה לשאת את טיפשותם של בני האדם ושאין אל אחד לבד שיכול לעשות כן, ולכן האלים היו מרובים (בהשראת סנקה). האלים נתנו את פנדורה כמתנה, כפיוס, או כעונש. בכל מקרה ישנן שתי ורסיות לסיפור המיתולוגי:
במיתוס של הסיודוס פנדורה היא האישה הראשונה. הפייסטוס (בנם של זאוס והרה) ברא אותה באתנה. בעזרת כל האלים ועל פי פקודת זאוס, כל אחד נתן לה איכות, וכך קיבלה את היופי, את החן, את היכולת לעבודת ידיים, את יכולת השכנוע ועוד. אבל הרמס (השליח) נתן לה את השקר ואת הרצון לשקר. הפייסטוס פיסל אותה לפי הדמות של האלים האלמותיים, וזאוס ייעד אותה לעונש של בני אנוש, מכיוון שפרומתאוס גנב לו באותו זמן את האש האלוהי. את פנדורה (האישה הראשונה שאינה אלה) נתנו במתנה כל האלים לבני האדם על פורענותם. הסיודוס מספר שזאוס שלח אותה לאפימתאוס (אחיו של פרומתאוס), ששכח את העצה של אחיו שלא יקבל שום מתנה מזאוס, נפל תחת כישרון הפיתוי של פנדורה והפך אותה לאשתו. הייתה שם צנצנת שהכילה את כל צורות הרע. הצנצנת הייתה סגורה עם מכסה שמנע שהכול יברח. כשהגיעה פנדורה, היא נכנעה לסקרנות ופתחה את הצנצנת, וכל הרע התפזר במין האנושי. רק התקווה נשארה בפנים.
במסורות אחרות מנחשים שבצנצנת לא היה רק רע, אלא גם טוב, ושזאוס נתן אותה לפנדורה כמתנת נישואין. כאשר היא פתחה אותה בחוסר זהירות, היא נתנה לכל הטוב לברוח ולחזור אל האלים במקום לאנשים, וכך חיו בני האדם בסבל ובצער, אבל נשארה התקווה.
אם כך, או שהיא ניתנה עם החן, היופי, הפיתוי ואיכויות התקשורת אבל אז, בהיפתח הצנצנת ברחו אלו חזרה לאלים והותירו בני אדם בתוגה, כאב, סבל וצער, אבל עם תקווה, שהרי כשרע מחכים לטוב וכשטוב לא מחכים. או שהיא ניתנה מלאה בכל הרוע והבעיות והמלחמות, והם השתחררו לעולם בני האנוש, ורק התקווה נותרה נעולה.
פנדורה היא אוצרת של תכונות יסוד, כל אוצר הוא מעין פנדורה: הוא מחליט על סדרת יצירות שממלאות תערוכה תחת כותרת כלשהי. צריך להשאיר איזו חידה לגבי בחירת הפריטים, כמו לשרטט את מפת השמיים שאפשר יהיה למתבונן בה למתוח קווים בין הכדורים הנוצצים. עדיף בלי הרבה אומר, אבל כן עם מפתח קריאה.
בהקשר המיתי יש לפנדורה כיסא בשורה של חוה ואשת לוט מהסיפור היהודי; אאורידיצ'ה, אפרודיטה ופסיכה מהסיפורים היווניים והרומיים, והסטר פרין של נתניאל הות'ורן מהספרות. תמיד היא אובייקט שמכיל עבור העולם, עבור הגבר, את החטא, את הסטייה, את הקלקול. זה נוח למדי עבור מישהו. אבל בהינתן לה הכוח להוליד הרס, היא גם מוצבת בכס הוד רוממותו. אישה, בין אם טוב מוחלט או רע טהור יש בקנקנה, היא זו שנושאת אותו וגם מי שיכולה ברגע לשחררו לעולם. רואים את ההבדל בין הגבר, כמי שמחזיק בכס, לעומת האישה, שהיא הכס עצמו. ההבדל בין יש לך (או אין) לבין היות הדבר.
אנחנו מכירים את פרויד, יש לו המיתוס שלו – הרעיון המרכזי בכל התיאוריה שלו, עד כי ניתן לומר כי מיתוס פרוידיאני ומיתוס אדיפאלי הם סינונימים. הוא בדק את המיתוס הזה, ובדרך המציא כמה מיתוסים משלו בחיבוריו העוסקים בתיאורי מקרה. במקרה של דורה, ההיסטרית, היא מגלמת בסימפטום אחד (שיעול) שעימו היא מגיעה אל פרויד, את כל הסצנה המתחוללת סביבה בחייה (כמו תיבת פנדורה). מיתוס האישה שחגה סביב שאלת הנשיות בהתחקותה אחר איזו אישה מרכזית אחרת בסיפור. במקרה של איש הזאבים הוא מצביע על תמונת ההכרעה בין סירוס סמלי לסירוס ממשי. באיש העכברושים החוב המיתי של הבן לאביו גורם לו לחזרה, עכבה וסימפטום. בהנס הקטן הוא מעלה על נס את האובייקט הפובי הקורם עור וגידים בילדות מול המקום הריק שאובייקט מותיר בהיסטוריה הקדומה של בן האנוש, בן השפה. ואחרון, המיתוס של שרבר, שסינן את הקריטריונים להבדל המבני בין פסיכוזה לנוירוזה על ידי תשתית עבר והיתקלות במינוי בעל אופי אבהי. כל הללו הם מיתוסים פרוידיאניים הנגזרים מהקושי ומהפתרון לצאת ממערבולת האדיפוס ומחמש דרכים "להרוג את האב".
*
ואולי עוד צעד אחד לעבר מה שאפשר לכנות אותו מקום. או אובייקט מקום. כשהאובייקט שלך הוא מקום, מדובר על מקום ריק שיכול להתמלא ולהתרוקן, כמו קופסת המטבעות של קבצן – איזה אתר ימי ביניימי כזה – בין האירוע הסימביוטי בחיבור הפה למקור המזון בגוף האם, שהנביע גם חום ויחס – לבין סיום החוזה, הפרדה ואובדן נצחי של כל הטוב הזה בהיכנס האיסור לגן העדן, וחוויית כריית הבור, שמלווה בהשהייה עד למילואו מחדש באופן תמיד חלקי. כי החיים הם בריק, לא במלא. כשאתה חושב אתה במלא ולא חי.
המקום או החור שעשה האובייקט ההתחלתי בהתהוותנו נבדל מצורך, מדובר בהתאוות. התאוות לדבר-מה שמשמש תמיכה בקיומי ברגעים שאני נדרש להתמודד עם שאלת הקיום. הקיום הוא בשפה, שזה משהו שנמצא מחוץ לי ואני יכול לתפסו רק כשנגמרות המילים. זה קורה רק עם אובייקטים שאנו מרגישים שחיכינו להם, שזה "האחד", שזה מה שיציל אותי – שם אני נעלם תחת משהו שלרגע אני מוכן להקריב כל דבר עבורו. האובדן של זה מחירו הימחקות שלי – כפי שהקבצן – אם יאבד את קופסת המטבעות שלו הוא יכול למות.
היקר מכול הזה הוא אותו מה שאנו תולים בו את קיומנו, והוא גדול מהשפה, נוכחו אנו נעלמים דום. האובייקט המדובר שומר איזה סוד, איזה ידע שמאפשר לנו להמשיך לחלום, לא לדעת, ואף למות.
הדבר האחר הזה שולט בארוטיזם האנושי, ואני מנסה להזדהות עימו. זה מה שמשמש עבורנו את דימוי הגוף, מעין פנטזיה שלנו על עצמנו מבחוץ, שם נשמרת ההוויה (לכן בפרדה, בעיתות אבל, מה שנטשה אותנו זו הפנטזיה על עצמנו עם וביחס לאותו אובייקט ששמר על הווייתנו, שמר בשבילנו את כאב הקיום והשאיר לנו את הבורות). הדבר הכואב ביותר והכי פחות נסבל זה הצטמצמות לקיום כשלעצמו, כאחת החיות, כאחד הטבע.
היה מי שטען כי האובייקט הרע הוא בחוץ, ואני שואל אם יש לי או אין לי אותו. הכניסה של האישה לאדיפוס זה כדי שיהיה לה מה שאין לה – כל עוד תהיה האובייקט שאליו מתאווה האחר, כלומר להיות היא עצמה מה שאין לה – כי אם אין לה אותו היא הוא. יש רק 0-1 אחד במשחק.
בסופו של דבר הרי מה שסולק מהדיבור, מהמחשבה ומהשפה יגיע חזרה בתוך הממשות דרך הדבר עצמו שמגלם את כל מה שבורח מהמציאות.
כל אחד מתקיים במשהו שנמצא מחוץ לו – בקופסת פנדורה סימבולית או בדבר-מה ממשי, שבו הוא משכין את מה שהוא גרעין הווייתו, שבמגע שלו עם המבט של הזולת, כמו עם דימוי הפלוגיסטון החרישי, נוצרת בעירה וחשיפת הדבר שאת יחסינו אליו אנו טורחים לשמור במעטה של קדושה.
פנדורה בשפה הצרפתית היא כינוי לשוטר או לשומר גבול. פנדורה התיבה, התפוח, הצנצנת, היא עצמה התגלמות של מה שהתרבות מדחיקה ונועלת בחוץ, ולחלופין של מה שאפילו האחד בעצמו לא רוצה לדעת אותו על עצמו. כשיוצא המודחק נחווית מעין פורענות, שמלמדת מדוע לא לחינם היה סגור. מה שפה היה צריך להישאר שם. ואם הוא פה כי אני כל כך משתוקק שיהיה פה, הרי בכך שאינו שם אני לא יכול שוב למצוא אותו. אני יכול למצוא רק את מה שאינו מצוי.
