ניתוח טקסטים טיפוליים בראי המודל הטיפולי המוצע

ניתוח טקסטים טיפוליים בראי המודל הטיפולי המוצע

מאת שלמה זלוטניק

תת פרק מתוך פרק ו מהספר העצב המעצב - מודל לטיפול דינמי מתמקד ומתוכנן, בהוצאת כרמל.

גישת יחסי האובייקט (אוגדן)

גורם נוסף המשחק תפקיד מכריע בתפיסה הטיפולית המוצגת כאן הוא אזור החפיפה בין נפש המטפל לנפש המטופל: הסובייקטיביות המשותפת שלהם, המהווה תחום בעל פוטנציאל לחיבור – או Meeting, שהוא סוג משפיע ופעיל ביותר של סובייקטיביות משותפת. למרות שבספרות המקצועית המושג 'סובייקטיביות משותפת' אינו מובחן מהאינטרסובייקטיביות או מהשלישי האנליטי, ההצעה היא להשתמש בו כדי לתאר קוטב עקרוני ותאורטי שמולו ניצב קוטב ה-Meeting כקוטב פעיל וקונקרטי.

התאוריה הפסיכואנליטית ממשיגה את החוויה האינטרסובייקטיבית באופנים רבים ושונים: לפי אורנג', התאוריה האינטרסובייקטיבית רואה בפסיכואנליזה ניסיון דיאלוגי של שני אנשים, המנסים ביחד להבין את הארגון של הניסיון הרגשי, על ידי יציקת תוכן למבנה החוויות האינטרסובייקטיביות (1995, Orange). במקום אחר, אורנג', אטווד וסטולרו טוענים כי "השדה האינטרסובייקטיבי כולל את אזור ההשתנות והתווך – מרחב ההשראה והמשחק" (Orange, Atwood & Stolorow, 1977). זהו אמנם אזור פעיל ובעל פוטנציאל לחולל שינוי, אולם קשה להצביע במדויק על אופי השינוי הזה ועל אופן התרחשותו. מצד אחד, ניתן לומר שהתפיסה האינטרסובייקטיבית היא מטא־תאוריה בלבד, רק אופן התבוננות הנעזר בתאוריות אחרות (שם). מצד שני, בהתחשב בציטוט לעיל, קשה שלא לראות בה תאוריה המבקשת להמשיג שינוי. אפשר, אם כן, לראות כפילות מסוימת בכך שהאינטרסובייקטיביות היא גם מטא־תאוריה בתחום הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית וגם חוויה קונקרטית. אי הבהירות/כפילות זו קשורה גם לריבוי המושגים בתחום וגם לשימוש הייחודי שעושים בהם התאורטיקנים השונים.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

במסגרת מודל טיפולי זה, אני מציע להתייחס למושג אינטרסובייקטיביות כמושג כולל לתחום, בין אם מדובר ברמה המטא־תאורטית ובין אם מדובר ברמת החוויה הקונקרטית. לצד מושג זה, אבקש להתייחס למושג הסובייקטיביות המשותפת. זו מתייחסת, על פי המוצע כאן, לא לעצם הגישה האינטרסובייקטיביות, לא לאינטרסובייקטיביות כמטא־תאוריה וגם לא לחוויה אינטרסובייקטיבית קונקרטית כלשהי. לצורך מודל טיפולי זה, סובייקטיביות משותפת משמעה ההיבטים הסובייקטיביים המשותפים, בתאוריה או במעשה, לשני אנשים ומעלה, שאינם דורשים תהליך, תאורטי או מעשי כלשהו. מודל הטיפול מציע כי מתקיים מתח בין הקוטב התאורטי של הסובייקטיביות המשותפת, היכול להתקיים כתאוריה גרידא, לבין קוטב ה-Meeting, אשר מוצע כאן כמגלם את ההיבט הפעיל של הסובייקטיביות המשותפת, שאינה בהכרח אינטרסובייקטיבית, ויכולה להתנהל בראשו של כל אחד מהשותפים בנפרד. (דוגמה לכך תוצג בהמשך, דרך ניתוח עבודתו הטיפולית של אוגדן). ה-Meeting, כהיבט פעיל של הסובייקטיביות המשותפת, מובן כאן כבעל פוטנציאל לתרום לשינוי באמצעות המשולש הטרנספורמטיבי (ראו כאן, עמ' 233-232).

ההצעה כאן היא להבין את מושג הסובייקטיביות המשותפת כפוטנציאל תאורטי, כבעל קיום רעיוני אך לא ממשי. למשל, כאשר איש מקצוע מַפנה אדם שהוא מכיר לאחד מעמיתיו, למרות שהשניים מעולם לא נפגשו, למַפנה יש 'אינטואיציה' לגבי יכולתם למצוא שפה משותפת וחיבור. אינטואיציה זו מגלמת את ההיבט התאורטי, המופשט, של הסובייקטיביות המשותפת, הקיימת כאן כמְכָל תאורטי, היולי, בלא כל מימוש הכרחי או מתבקש. רעיון תאורטי שכזה בדבר סובייקטיביות משותפת עשוי להיות לכל אחד מהם, הפונה והמופנה, גם לאחר ההיכרות. כרעיון תאורטי, אין הוא חייב להיות בהכרח נאמן או דומה לאמת, וייתכן גם שיהיה שונה עבור כל אחד מהם. ה-Meeting, לעומת זאת, מוצע כסוג פעיל ומדבק במיוחד של סובייקטיביות משותפת: התוודעות, זיהוי פעיל וממשי של מי מהצדדים את הדמיון או נקודות ההשקה ביניהם. זיהוי זה מתרחש לרוב אצל המטפל, שבאופן טבעי חשוף להרבה יותר אינפורמציה על המטופל מאשר זה עליו, אך היא עשויה להתרחש גם אצל המטופל.

בהקשר של פוטנציאל השינוי, מיטשל מתייחס למה שהוא מכנה 'הבעיה של הפלטפורמה החסרה' (1977, Mitchell): כאשר המטופל מגיע עם דפוס נפשי, שלפיו הוא פועל (יחס התכוונות כלפי המצוקה), המטפל ניצב לפני בעיה – גם אם יפרש למטופל את יחס ההתכוונות כלפי המצוקה, כיצד יוכל להניח שהמטופל יהיה מסוגל לפעול אחרת? כיצד יפעל אחרת כלפי הפרשנות העולה מהשיח הטיפולי? במילים אחרות, מה יאפשר למטופל לחרוג מהנטייה שלו, מיחס ההתכוונות שלו, מאותן נטיות שמוּבְנות בתוך השיח הטיפולי? הגורם החסר כאן הוא פלטפורמה חדשה, שעליה ניתן יהיה לבסס תגובות והתנהגויות חדשות. לפי מיטשל, פלטפורמה זו מתהווה מתוך יצירת המפגש הייחודי בין המטפל למטופל.

עמדת המודל הטיפולי מקבלת את עמדתו של מיטשל לגבי המפגש הייחודי בין המטפל למטופל המשמש בתור הפלטפורמה החסרה, אך יש צורך בהגדרה חדה יותר של מפגש זה. מיטשל אמנם לא נשען על ההבחנה המוצעת כאן בין ההיבט התאורטי (הסובייקטיביות המשותפת) לבין ההיבט הפעיל (ה-Meeting), אך נראה כי הוא מתייחס להיבט הפעיל של המערכת הבין־סובייקטיבית שבין המטפל למטופל. עם זאת, מיטשל אינו מבהיר כיצד הקֶשר המיוחד בין המטפל למטופל פותר את בעיית הפלטפורמה החסרה. הפתרון שמציע מודל הטיפול הוא כי לא מדובר 'רק' בקשר מיוחד, אלא במפגש המאפשר חריגה מיחס ההתכוונות כלפי המצוקה על ידי ניסוחה מחדש והנכחתה ב'גוף ראשון־רבים־הווה', המייחד את השיח הטיפולי המתמקד(ראו כאן, עמ' 237-234). מדובר בהתממשותו של יחס ההתכוונות לא מתוך מצוקה בלבד, אלא במסגרת חוויה של קרבה והכרה הדדית אשר מתאפשרת במפגש הטיפולי. כלומר, רגשית וצורנית, מדובר כאן בהתחלה חדשה (באלינט). ההתחלה החדשה מקבלת משמעות קונקרטית כאשר מדובר ביחס התכוונות כלפי המצוקה שממנה המטופל מצליח לחרוג במובן הצורני. התשובה, אם כן, לבעיית הפלטפורמה החסרה מבוססת על שלושה גורמים אלו: הצבעה על יחס התכוונות, התרחשותו בשיח הטיפולי, ועיבודו במסגרת ההכרה ההדדית בין המטפל למטופל (מיטשל, 2009).

ארון, שטבע את מושג ה-Meeting בפסיכואנליזה, חידד היבטים אחרים וכלליים יותר של תופעה זו, דוגמת אופי ההדדיות המתקיימת בין המטפל למטופל והדגשת עוצמת התהליכים האינטרסובייקטיביים השונים. עם זאת, הוא אינו מתייחס להמשגה המוצעת כאן לגבי

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

ה-Meeting. הצעתי היא שהזיהוי הפעיל, המתואר כחלק מה-Meeting, הוא ראשית כול התרחשות מנטלית סובייקטיבית ועדיין לא אינטרסובייקטיבית, כפי שניתן היה לצפות.¹ כלומר, הדגש כאן הוא על אפשרות התגובה של המטפל מתוך חוויות מצוקה עמוקות שלו המתייחסות לסובייקטיביות של המטפל כשלעצמה.² כאשר זיהוי זה מתרחש אצל המטפל, ישנה התוודעות, מודעת או לא־מודעת, לכך שהנושא שהמטופל מתמודד עמו (יחס ההתכוונות כלפי המצוקה) דומה במובן מסוים לזה שעמו מתמודד המטפל. גילוי כזה, על ידי מי מהצדדים, הוא רב עוצמה. במידה שהוא מתרחש אצל המטפל, המטפל זוכה באפשרות להתבונן על עצמו דרך הפריזמה של המטופל ולבחון את הדומה והשונה. בשפת המאמר של אוגדן שאותו אנתח בהמשך: כאשר המטפל פוגש את אזורי השממה הנפשית אצל המטופל, הוא נפגש גם עם אזורי השממה שלו עצמו. למרות שבשלב הראשון מדובר בתהליך סובייקטיבי המתרחש אצל אותו אחד מהשניים שמזהה את הדמיון – הזיהוי היוצר, הרי שבהמשך לתהליך זה ישנן, כך משוער כאן, השלכות אינטרסובייקטיביות כבדות משקל:

1. פעולת הזיהוי היא בעלת אופי אינטנציונלי, שלרוב אינו מודע, והיא נושאת בחובה מרכיב סוגסטיבי של הידבקות באופן המוצע כקשור ל'כללי השימוש' (ראו כאן, עמ' 191-189).
2. המרכיב הסוגסטיבי של ההידבקות עונה על צורכי שיקוף (mirroring) עמוקים (קוהוט, 2010).
3. צורכי השיקוף העמוקים מבטאים את הבדידות הקיומית האופיינית לאזור היצירה (באלינט) או לשלב ה-Feeling (פרס).
4. כאשר מטפל או מטופל מזהים שבן הזוג לשיח הטיפולי הוא מעין 'שותף למצוקה' – סובייקטיביות משותפת – הדבר מעורר לא רק הכרה כללית של האחר, אלא הזדהות עמוקה וחוויה של הכרה והבנה באזור המצוקה.
5. תחושות וחוויות אלה הן בעלות תוחלת להשפעה טיפולית, באמצעות הבחירה הקיומית השונה של המטפל ביחס למצוקה דומה. זאת, במידה שבחירה קיומית שונה אכן נעשתה.³

על מנת להדגים כיצד ה־Meeting מאפשר למטפל להגיע להבנה הן לגבי עצמו והן לגבי המטופל, וכך להביא לשינוי טיפולי, אנתח את תיאור המקרה המופיע במאמרו של אוגדן, "השלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטרסובייקטיביות". (אוגדן, 2011).

במאמר זה אוגדן מתאר תהליך טיפולי שבו לחלומות היה תפקיד מרכזי: "חלומותיו של המטופל היו משופעים בקביעות בדימויים של אנשים משותקים, של אסירים ושל אילמים. בחלום מן הזמן האחרון הוא הצליח, לאחר שהשקיע כמות עצומה של אנרגיה, לבקע אבן, רק כדי למצוא כתב חרטומים חקוק בתוך האבן (כמו מאוּבּן). שמחתו הראשונית דעכה משהכיר בכך שאינו יכול להבין ולו מרכיב אחד ממשמעותו של כתב החרטומים. בחלום, התגלית שלו הייתה מרגשת לרגע, אך בסופו של דבר הייתה זו חוויה ריקה, מתעתעת עד כאב, שהותירה אותו בייאוש עמוק. אפילו תחושת הייאוש כמעט שנמחקה כליל מיד עם היקיצה, והפכה לאוסף חסר חיים של דימוי חלום שהוא 'דיווח' לי עליהם (ולא סיפר לי עליהם). החלום הפך לזיכרון סטרילי, ולא הורגש עוד חי כסדרה של רגשות".

בהצגה זו של החלום אוגדן מבליט את המסר הכללי שלו כחלק מ'קו' של חלומות. את השערתו לגבי אותו 'קו' של חלומות אפשר לתאר כהשערה טיפולית לגבי יחס ההתכוונות ולומר, כי השיח הטיפולי המתואר מנסה לאתר את יחס ההתכוונות האחדותי/מאחד, הנוכח בחלימה של המטופל. במקרה זה, ניתן אולי להמשיג את יחס ההתכוונות כ'חוויית השיממון', כזיכרון סטרילי או אוסף חסר חיים של פריטים. כמו כן, ניתן לראות כי חוויה זו היא תצורת מצוקה פנימית בעלת אופי אחדותי ומופשט, אשר מממשת את עצמה שוב ושוב בהיבטים שונים של חיי המטופל, ובכך ממַשטרת אותם.

הדוגמה הבאה עשויה להמחיש זאת עוד יותר: מטפל עובד עם מטופל במשך חודשים רבים. הפרשנות המתמקדת שמלווה את השניים קשורה לחוויה הכואבת ומתמשכת של המטופל בקשר עם אביו. האב כבר בשלהי הקריירה שלו – וגם הבן כבר לא אדם צעיר. שניהם עובדים יחד זה שנים, והאב נוהג בבנו באופן נוקשה, מבטא כלפיו חוסר הערכה ומתגמל אותו בצורה שנחווית כלא־הוגנת. השניים מנהלים סוג של עימות ותחרות גלויים וסמויים הכרוכים בהרס רב. האב כריזמטי ותוקפני – והבן יעיל, אך לא בטוח בעצמו ומבטא תוקפנות עקיפה. בשיח הטיפולי ניתן היה לראות ולהראות דינמיקות דומות של המטופל, לעתים בהיפוך תפקידים, עם בת הזוג, עם דמויות בעבודה – ובקשר הטיפולי. המטפל הבחין בשלב מתקדם של הטיפול, שגם מהבחינה הפיזית המטופל מאוד מתוח ומכווץ. נשאלת השאלה, האם כיווץ זה הוא חלק מתופעת המשטור, כלומר, חלק מיחס ההתכוונות כלפי המצוקה, או גורם עצמאי לחלוטין? השיח הטיפולי יוכל לחקור נושא ולהגיע לתשובות הסובייקטיביות של המטפל והמטופל.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

השיח הטיפולי מתאפיין בקשב פעיל ובשיח מגיב כלפי נושאים העולים בשיחה ולתחושות של המטפל: ה'הגבה' חשובה, מאחר שחיוני לא להעמיס על השיח הטיפולי ועל המטופל תכנים שאינם שייכים אליו. ה'פעילות' חשובה כדי להתחקות אחר המהלך האינטנציונלי הלא־מודע של המצוקה. כל נושא חדש נבדק בשיח מבחינת האפשרות להתבונן עליו כביטוי של יחס ההתכוונות כלפי המצוקה כפי שהתנסחה עד לשלב זה. במידה שנראה כי הנושא אינו ניתן להטמעה, נבחנת האופציה של התאמה; במידה שגם אפשרות זו אינה מתאימה, נבחנת האפשרות לשנות את ההשערות לגבי יחס ההתכוונות כלפי המצוקה – או לפטור את הנושא כלא קשור למצוקה. במובן זה, המהלך השיחי בנוי כמעגל הרמנויטי (2004 ,Gadamer). שיח פעיל אך מגיב כזה יוכל להתחקות אחר האופן שבו יחס ההתכוונות כלפי המצוקה מממש את עצמו בחיים שוב ושוב ואף אחר האופן שבו התפתחה מלכתחילה כמבנה אינטנציונלי. המודל הטיפולי מתייחס למעגל ההרמנויטי כספירלה או לולאה פרשנית, מאחר שהתהליך הוא תהליך מתמקד שבו נצברת התבוננות לגבי תצורת המצוקה והאופן שבו היא מתממשת בחיי המטופל ובקשר הטיפולי.

יחס ההתכוונות כמבנה דינמי

הטיפול המתמקד בעזרת קשב פעיל אך שיח מגיב פותח אפשרות לגילויים חוזרים ונשנים של אותה תצורת מצוקה בשיח הטיפולי. יחס ההתכוונות כלפי המצוקה אינו סטטי. כל התרחשות שאותה מביא המטופל לשעה הטיפולית מהווה חלק מהשיח הטיפולי הן בפני עצמה והן כמסמן פן עכשווי של יחס ההתכוונות, כפי שהובן קודם לכן בטיפול. ההנחה התאורטית בדבר קיומו של יחס התכוונות כלפי המצוקה כעמדה אחדותית מאפשרת לבחון את הדמיון והשוני בין התרחשות מנטלית כלשהי (חלום, אסוציאציה, acting out וכדומה), לבין יחס ההתכוונות האחדותי, כפי שהובן במשך הטיפול. במאמר הנדון, אוגדן מקשר אמנם את החלום לנושא הכללי של שממון, אך אינו בוחן את ההקשר הספציפי, העכשווי, של השיממון, כפי שזה מתבטא בחלום המסוים. אוגדן, בנקודה זו, מצניע או מתעלם מאפשרות של מסר מדויק ומסוים מסוג זה, השונה מהמכנה המשותף הרחב של קבוצת החלומות. במובן זה, הוא מזניח את הסיבה המסוימת שייתכן שגרמה לחלום זה להיחלם בתוך הנרטיב הכללי של השיממון.⁴ כלומר, הוא בודק רק את נקודות הדמיון בין נושא החלום לנושא המרכזי של הטיפול, ולא את נקודות השוני בינו ובין החלומות האחרים. במובן זה, בדומה לתפיסתו של לאקאן (2008), הטיפול המתמקד מנסה להבין ולחדד את ההתרחשות הלא־מודעת במובן הכי פרטיקולרי שניתן.

האלטרנטיבה המוצעת היא להתייחס לשתי רמות: הן לרמת הפרשנות המתמקדת של הטיפול והן לרמת ההתרחשות החלומית המסוימת. בהתאם להמלצתה של נעמי קלנר (2009, שם), כאשר אנו עוסקים בהתרחשות חלומית ספציפית, אנו יכולים להציע לא רק מסר כללי, אלא מסר מדויק, השייך לחלום המסוים. בנוגע לחלום שאליו מתייחס אוגדן, אני מציע לראות את 'כתב החרטומים', שחקוק 'כמו מאוּבן' בתוך האבן, כ'עובדה נבחרת' בשפתו של ביון. ההצעה כאן היא שהחלום, 'בשפתו של החולם', מנסה לפתור את הבעיה שאליה 'מתעורר החולם': בעיית 'השיתוק והמוגבלות', שאותה ניתן לראות כיחס התכוונות כלפי המצוקה. החלום המסוים הזה אומר, כביכול, שגם אם יש פתרון לבעיה, הוא כתוב בשפת חרטומים, בשפה מתה: הוא בלתי ניתן לתרגום חי. לכאורה, לצורך מסר זה, החלום או 'הלא־מודע הפרשני', לא היה צריך 'להפעיל תותחים בְּמקום שבו ניתן היה להסתפק באקדחים', כלומר, לבנות קונסטרוקט כה מורכב שמבטא בכזו הדגשה את המגבלה: חוסר החיות, השיממון וה'נואלוּת'. המאמץ הגדול של החלום מאפשר לנו להקיש בדבר אותו כוח שהציב החלום מול שלושה שערים נעולים: האבן שיש לבקע, כתב החרטומים וסימני הכתב המאובנים, שכל אחד מהם עשוי להספיק כדי למנוע את ה'חיים'. אני מציע כי כוח זה הוא הרצון באופן לא משותק או מוגבל. בראייה זו, החלום 'אומר' לחולם כי יש כאן אמנם סוד קשה לפענוח, אך זו אינה משימה בלתי אפשרית.

כלומר, ניתן להקיש מהחלום המסוים על דינמיקה פנימית שבה פועלים שני כוחות דיאלקטיים: כוח מגביל ואוסר, שהינו יחס ההתכוונות פנימי אוסר ומגביל, וכוח חיות השואף לבוא לידי ביטוי. כוח שני זה הוא המקור המתבקש לפעולת ה'לא־מודע הפרשני', ארכיטקט החלום (פרויד, 2004). מכיוון שהחלום, כביטויו של 'לא־מודע' פעיל ופרשני, נחלם בזמן מסוים, ייתכן כי שלושת המנעולים אינם 'סידור' סטטי וקבוע, אלא כזה המשקף את חלימת החלום ונכון לזמנו בלבד, ככל תהליך אינטנציונלי. במה, אם כן, שונה חלום זה, הנדרש למערכת של שלושה מנעולים, מסִדרת החלומות שאליה הוא משתייך, המשקפת בכללה את יחס ההתכוונות כלפי המצוקה ובה ייצוג אחד לנושא ה'מוגבלות' היה מסַפֵּק לכאורה? הקריאה במאמרו של אוגדן תומכת במסקנה שהשוני נעוץ בעצם התהליך הטיפולי ונובע מן ההתמסרות של אוגדן לחווייתו של המטופל. כלומר, מן הקשב שלו לחולם 'האסור והמוגבל' ומנכונותו להיות חשוף להתקפות הלא־מודע של אזור ה-Meeting, הכולל גם את הלא־מודע שלו עצמו כמטפל. מצד אחד, אוגדן מתמסר למטופל, באמצעות reverie משמים ומנוכר, המדיר ואוסר סימני חיים, ומצד שני, הוא נותר בעמדה הטיפולית המציעה לחולם חיים בְּמקום שבו קיים איסור פנימי על החיים. כחלק מהטיפול, דיאלקטיקה זו של התמסרות לחוויה מחד גיסא וערעורה מאידך גיסא מאיימת על המערך ההגנתי של המטופל: הלא־מודע של המטופל 'מעריך' שעתה יש להתאמץ ולשמר את המבנה של יחס ההתכוונות כלפי המצוקה, אותו מבנה שומם ומשמים אשר מגן עליו זה שנים רבות. מאמץ זה לשמר את ההגנה המאוימת הוא הסיבה לקיומם של שלושה מנעולים בחלום.

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

כשם שהחלום 'מתכתב' עם החולם או עם החשיבה הראשונית שלו כשהוא ער, כך אפשר להציע שאוגדן, במסגרת ה-reverie או השוטטות המנטלית האסוציאטיבית, 'מתכתב' באופן לא־מודע עם השפה המקודדת של החלום: "רומינציות אלו הופרעו בצורה בלתי נעימה על ידי ההכרה שעליי להוציא את המכונית שלי מן המוסך לפני 06:00 בערב, כשהמוסך נסגר. אהיה חייב לשים לב לסיים את השעה האנליטית האחרונה של היום ב־05:50 בערב, כדי שיהיה סיכוי כלשהו שאספיק להגיע למוסך לפני שייסגר. בראשי עלה דימוי חי של עצמי עומד מול דלתות המוסך המוגפות, כשהתנועה גועשת מאחורי. המוסך סגר את דלתותיו בדיוק

ב־06:00 בערב, חרף העובדה שהייתי לקוח קבוע במשך שנים, והוא ידע היטב שאזדקק למכוניתי". מחשבות אלו מלמדות כי חלק מסוים באוגדן, אותו חלק של חשיבה ראשונית ולא־מודעת, קלט את מסר החלום כפי שהוצג ופענח אותו מבלי להיות מודע לכך. דימוי 'דלתות המוסך המוגפות' מזכיר מאוד את החלום – ואף ניתן לזהות בו את המבנה המשולש של המנעולים: מנעול סיום הטיפול (05:50), מנעול סגירת המוסך (06:00), והמנעול האחרון בצורת הדימוי הוויזואלי והמוחשי של דלתות המוסך הסגורות.

אפשרות של Meeting

נעצור לרגע להתבונן במשמעויות שמציע סוג כזה של פרשנות מתמקדת. אפשרות פרשנית זו מקפלת בתוכה שתי משמעויות נוספות ומרחיקות לכת. האחת היא כי אכן קיימת תקשורת בין הלא־מודע של החולם, המטופל, ובין הלא־מודע של אוגדן, המטפל. תקשורת זו עשויה להיות תקשורת לא־מודעת גם מבחינת המטפל וגם מבחינת המטופל. ייתכן שהתהליכים הראשוניים של מטפל קשוב, מוכשר ומסור כמו אוגדן יכולים לפענח את 'כתב החרטומים' של החלום גם מבלי שהוא עצמו יהיה מודע לכך באופן מלא. ככל הנראה, הקשב למטופל בסיטואציה הטיפולית מניב ערוצי קליטה לא מוכרים בעלי יכולת מרשימה. יכולת כזו אופיינית למתרחש בסוג כזה של פרשנות ממוקדת, מאחר שעל פי ההמשגה, מדובר במעבר אינפורמציה לא־מודעת שאינה בהכרח כוללת תהליכים רגשיים אינטרסובייקטיביים, אלא סוג של הדהוד לא־מודע המתרחש בשלב הראשון אצל כל אחד מהשותפים בדיאדה הטיפולית באופן פרטני. השנייה היא כי מדובר כאן בדבר־מה שהוא מעבר לאינטרסובייקטיביות או לשלישי האנליטי: יש כאן מעין סובייקטיביות משותפת, במובן הפעיל של ה-Meeting. כלומר, זוהי דומות תאורטית ופעילה בין שני אנשים שנפגשו במקרה, דומוּת פנימית וחלקית, שבכל מקרה אחר, חוץ משיח טיפולי כזה, לא היה ניתן לזהות אותה. ניתן, אם כן, לשאול האם קיומו של תהליך כזה דורש תנאי מקדים של דמיון בתכנים נפשיים פנימיים בין המטפל למטופל? שאלה זו היא היא מעֵבר לטווח של המודל הטיפולי, אך ניתן לציין כי מבחינה תאורטית, דמיון מבני כזה לא חייב להיות בין המובָנים האחדותיים של המצוקה של המטפל מכאן ושל המטופל משם. מאחר שמדובר בתנועה מנטלית דינמית בין אחדות לריבוי, ייתכן שהדמיון יהיה בין פן של האחדות מכאן ופן של האחדות משם. הדגש המוצע כאן הוא שהחל משלב מסוים, כבר אין מדובר בשני סובייקטים המקיימים ביניהם אינטראקציה, אלא בהתרחשות מנטלית אחת, התרחשות של Meeting, שאינה מאפשרת לקבוע, למשל, של מי המוח שהוגה בדלתות המוסך המוגפות – של אוגדן ומטופלו? של אוגדן לבדו? של המטופל לבדו? של ישות סובייקטלית מנטלית כלשהי השייכת רק ל-Meeting? או שמא, לחלופין, מדובר באינטרסובייקטיביות או 'בשלישי האנליטי', אשר משקפים לכאורה תהליכים בין־אישיים ותוך־אישיים מוּבְנים ומורכבים יותר. לפי אורנג', אטווד וסטולרו (Orange, Atwood & Stolorow, 1977), "אינטרסובייקטיביות מחייבת סובייקטיביות, למעשה יותר מסובייקטיביות אחת, והמוקד שלה הוא המשחק ההדדי הנוצר בין כמה [נקודות מבט] סובייקטיביות, מאורגנות ונפרדות". כלומר, על פי המשגתם, הלך הרוח של אוגדן בזמן ה-reverie הוא חלק מהאינטרסובייקטיביות. אולם, ניתן להראות כי הלך רוח זה המשותף, כפי שנטען, להלך הרוח של המטופל בחלומו, משקף מצב ראשיתי מכדי שאפשר יהיה לייחס לו אינטרסובייקטיביות, המחייבת, כפי שהוגדר לעיל, כמה נקודות מבט סובייקטיביות, מאורגנות ונפרדות.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

האם לחשיבה ראשונית זו יש 'בעלים' שאותו ניתן לזהות כשלישי האנליטי? האם ה'בעלים' אינו אלא ניכוס של הפרשן, קרי, שלנו: ייחוס זהות או קריאה בשם לבעל המחשבות, שעה שמדובר למעשה בשני סובייקטים נפרדים? ה'מוח' ששוטט בדמיונו אל 'דלתות המוסך המוגפות' שייך לחולם־המטופל, בה במידה שהוא שייך למטפל בזמן

ה-reverie. מבחינת שניהם, מדובר בתהליך לא־מודע, ב-Meeting המהווה התרחשות מנטלית עצמאית, יחידה מנטלית ראשיתית, השייכת יותר לעצמה מאשר לשני הסובייקטים או לשלישי האנליטי: בת בלי בית.

בדרכו, גם אוגדן חש כנראה את אי הבהירות המושגית ושאל למי ניתן לייחס את הלך הרוח הזה, שבא לידי ביטוי ב-reverie שלו: לו עצמו? למטופל? לאינטרסובייקטיביות? הוא מכריע כי ה-Reverie שלו הוא רק תגובה לא־מודעת למטופל, שאינה מערבת תהליכים סובייקטיביים מצדו. לדבריו, "מצבי reverie אלה אינם השתקפויות של חוסר תשומת לב, של מעורבות עצמית נרקיסיסטית, של קונפליקטים רגשיים בלתי פתורים וכיוצא באלה; אדרבה, פעילות פסיכולוגית זו מסמנת צורות סימבוליות ופרוטו־סימבוליות (המבוססות על תחושות) של החוויה של המטופל שלא ניתן לנסחה (ולעתים קרובות טרם הורגשה), כשהן לובשות צורה באינטרסובייקטיביות של הזוג האנליטי (כלומר בשלישי האנליטי)". (אוגדן, תשע"ב, שם). בשונה מכך, אציע שכאשר אוגדן מזהה את

ה-Reverie שלו כתגובה בלבד להלך הרוח של המטופל, הוא למעשה מזהה אותו, באופן לא־מודע, כנקודת מפגש (Meeting). זהו Meeting שמתחיל בהתרחשות סובייקטיבית פרטית (ה-Reverie הלא־מודע של אוגדן) אך מוביל בשלב השני להתרחשות אינטרסובייקטיבית, שבמסגרתה לא ניתן לזהות באופן מוחלט את דימוי 'דלתות המוסך המוגפות' עם אף אחד מהשניים.

בניגוד לתפיסת ה-Meeting, המניחה שותפות מלאה ושווה, עמדתו של אוגדן מציעה כי העולם הפנימי והלא־מודע של המטפל פחות חשוב, כביכול, מזה של המטופל. הוא חוזר ומדגיש כי ה-Reverie שלו לגבי המכונית במוסך אינו אלא תגובה לסובייקטיביות של המטופל: "המכונית שלי הייתה במוסך במשך כל היום, אך רק במחיצתו של ל', ובדיוק באותו רגע נוצרה המכונית כאובייקט אנליטי. הפנטזיה על סגירתו של המוסך נוצרה ברגע זה לא על ידי במבודד, אלא באמצעות השתתפותי בחוויה האינטרסובייקטיבית עם ל'. מחשבות והרגשות בעניין המכונית לא עלו באף אחת מן השעות האנליטיות האחרות שבהן הייתי מעורב באותו יום". (אוגדן, 2011, שם). ארון מבקר את עמדתו זו של אוגדן וטוען כי "למרות התעוזה המאפיינת את חידושיו התאורטיים של אוגדן, קריאה של עבודתו מוליכה למסקנה שהטכניקה שלו שמרנית למדי, בייחוד בהמלצתו להשתמש בסובייקטיביות של האנליטיקאי בראש ובראשונה לצורך הבנת חוויית המטופל. אוגדן, המדגיש את טבעה הא־סימטרי של האנליזה, כותב בתקיפות נגד ניסיונות לערוך 'אנליזה הדדית', ואינו תומך בשום צורה של שימוש פעיל בחשיפה עצמית. אולם ברמה מהותית יותר, קריאה באוגדן מותירה בי את הרושם כי הוא רואה את הסובייקטיביות שלו עצמו בעיקר כתגובתית למטופל, ופחות כיוזמת צורות מסוימות של אינטראקציה; וכי אינו רואה את המעורבות האנליטית כמאופיינת מראשיתה בהשפעה הדדית". (ארון, 2013, שם).

אם נקבל את ההשערה כי מדובר ב-Meeting, במובן הפעיל וההדדי המוצע במודל טיפולי זה, האם משמעות הדבר היא כי ניתן להקיש מהלך הרוח הפרנואידי ומחוויית הפגיעה המדומיינת של אוגדן מול בעל המוסך על הלך רוח דומה אצל המטופל? האם זו מעין משוואה המאפשרת, בהינתן אינפורמציה על צדה אחד, להקיש על צדה האחר? האם יש כאן 'פטנט' לגילוי צפונות לב? ויטגנשטיין, בהקשר דומה, מתאר את 'צורת החיים המשותפת' כמאפשרת הבנת המשמעות של התנהגות האחר. המונח צורת חיים הוא מונח מרכזי אצל ויטגנשטיין (1994): "הצורה של אובייקט [היא] האפשרות של התרחשות במצב דברים". (2. 0141); "צורה היא האפשרות של מבנה" (2. 033). כלומר, לפי קישיק, צורה היא לא דבר ולא עובדה: "לא מדובר במהות העניין אלא מהן האפשרויות של אותו עניין" (Kishik, 2008, שם). מובן זה שוויטגנשטיין נותן ל'צורה' מקביל למונח של יחס התכוונות כלפי המצוקה: מודל הטיפול (ראו למשל כאן, עמ' 28-15) ממשיג את יחס ההתכוונות כצורה, כלומר, כאפשרות של התרחשות המצוקה במצב דברים מסוים. לפי קישיק, "מה שמונח על הכף בנוגע לצורת חיים של אדם הוא עצם החיים יותר מכל דבר שאפשר לומר על החיים האלו". (Kishik, 2008). ויטגנשטיין מפתח את מושג צורת החיים המשותפת בעיקר כדי להבהיר עוד דרך שבה אנחנו מתרגמים ומבינים משמעויות. גאדמר מציע תובנה דומה: "האדם בעל ההבנה לא יודע ומבין כמי שעומד מבחוץ באופן לא ננגע, אלא כמי שמחובר בקשר מסוים עם האחר;הוא חושב עם האחר ועובר את הסיטואציה איתו". (2004, Gadamer).

למרות שהתייחסויות אלו של ויטגנשטיין וגאדמר לקוחות מתחום הפילוסופיה, הן הולכות יד ביד עם התפיסה המוצעת כאן לגבי

ה־Meeting. ניתן לטעון שפילוסופים אלו זיהו ערוץ הבנה וידיעה בין־אישי עמוק ומשמעותי, הפועל בנוסף או במקביל לערוץ המילולי. קישיק מציע "שמושג ה'צורה' יכול לאפשר לנו לדמיין חיים משותפים – קהילה, אם תרצה – מה שאינו מבוסס על בעלות על נכסים ודאיים או מכנה משותף נמוך, ולכן לא מדובר במחלקה משותפת. אנו יכולים לחיות יחד לא בגלל שאנו בעלי אותו דבר, או אותה עובדה, אלא בגלל שאנו חולקים מרחב אפשרויות". Kishik, 2008)). במחקר זה אני מציע את מושג ה-Meeting באותו מובן שמציע קישיק: לעתים מטפל ומטופל מזהים שהם חולקים את אותן אפשרויות מצוקה. ייתכן שאין להם כל מכנה משותף או עובדה משותפת, כגון חוויית השממה שהמטופל של אוגדן מתמודד איתה, אך הם עדיין יכולים להיות בעלי מרחב אפשרויות מצוקה דומה.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

רק אוגדן, כמטפל, יוכל בעזרת התבוננות פנימה להבחין אם הלך הרוח המדובר הוא יציר של Meeting או, כפי שסבר, תגובה אל המטופל. בהמשך המאמר, אוגדן מוסיף: "שקלתי את הרעיון שניתן להבין את החוויה שלי בשעה, בצורה של הזדהות השלכתית, שבה הייתי שותף לחוויית הייאוש של המטופל על שאינו מסוגל להבחין ולהתנסות בחיים פנימיים, אשר נראו כמצויים מעֵבר למחסום בלתי חדיר". אך הוא דוחה את האפשרות הזו, שכן "המְשגה זו נראתה הגיונית ברמה אינטלקטואלית, אך הורגשה כנדושה וכדלה מבחינה רגשית". מדוע בעצם הוא דוחה את ההסבר במונחים של הזדהות השלכתית? תהליך לא־מודע של הזדהות השלכתית עשוי בהחלט להסביר את האופן שבו אוגדן נשטף בחוויית ייאוש הדומה לזו של המטופל. אך המְשגה זו, כפי שסבר אוגדן, אינה מדויקת די הצורך, שכן תהליך של הזדהות השלכתית, מניח, לטענתי, את קיומם של שני סובייקטים שלמים ומבוססים. דינמיקה של הזדהות השלכתית מבוססת לרוב על הזדהות משלימה, כאשר אחד בתפקיד הסובייקט והשני בתפקיד האובייקט, או הזדהות תואמת, כאשר הסובייקט מנסה ל'הדביק' על האובייקט בסיס חוויה פנימית של תוקפנות ו/או כמיהה להבנה. לטענתי, אוגדן הודף פרשנות זו כרדודה ואינטלקטואלית דווקא משום שמדובר ב-Meeting של חוויית ה'שיתוק' וה'אילמות', בתהליך שבו הקשב של אוגדן כמטפל הוביל להאחדה בין המטפל למטופל. אך זוהי האחדה חלקית שאינה מתקיימת בין מטפל במובן המלא, לבין מטופל במובן המלא;זוהי חוויה חלקית של שניהם, שנעשית משותפת. חוויה משותפת זו התנסחה אצל אוגדן כ'דלתות מוגפות'" ואצל המטופל כ'שיתוק', 'אילמות' ו'כתב חרטומים'. מבחינת החוויה המשותפת כשלעצמה, אין משמעות לקיום הסובייקטלי הנפרד של כל אחד מהמשתתפים. בשל כך, עדיין לא התגבש כאן תהליך מוּבְנה ומנוסח יותר של הזדהות השלכתית, המחייב, כך מוצע כאן, מערך מגובש יותר של התנהגויות, רגשות, התמצבויות והטיות לפעולה, של כל אחד מהסובייקטים, קרי המטפל והמטופל. מובן, ההשערה של הזדהות השלכתית היא אפשרית, אולם השערה כזו מחייבת השתתפות של המטפל והמטפל כסובייקטים, ואילו ה-reverie הזה כמו מתרחש בחלל מנותק באזור הביניים שבין המטופל והמטופל – ולא בחלל המשותף להם.

אוגדן מתאר את ה-reverie שלו כחוויה של היסחפות "לסדרה של מחשבות נרקיסיסטיות, תחרותיות, הנוגעות לעניינים מקצועיים, שהחלו לשאת אופי רומינטיבי". (שם). להבנתי, דווקא מה שנראה לאוגדן כאובדן ריכוז, היאטמות, הדרה ואיבוד הקשר עם המטופל והטיפול, הוא המאפשר למעשה את האוסמוזה הטיפולית, שבה אוגדן נשטף בחוויות מעולמו הפנימי של המטופל. תהליך כזה דורש לא רק אומץ, נכונות, יכולת וחשיפה מצד המטפל, אלא גם 'תרבית גידול' מתאימה של עולם פנימי, שלא יכול להיות זר לחלוטין לעולמו הפנימי של המטופל. כלומר, ייתכן כי המצע לתהליך זה הוא השקה או מפגש בין שני עולמות נפרדים, בנקודת הדמיון שלהם. המשמעות היא של-Meeting, כהתרחשות מנטלית עצמאית ובלתי משויכת, יש מובן אפשרי נוסף: האפשרות 'להחזיק' או להיות המְכָל של מהלך אינטנציונלי של חשיבה ראשונית. במצב זה אפשר לחשוב על ה-Meeting כעל תופעה מגנטית סוגסטיבית, המסוגלת לסחוף, בשפתו של אוגדן, שני אנשים או יותר לתוך מצבי עצמי שונים.⁵ כלומר, לתוך מצב עצמי שבו העצמי ה'מוכר' נסוג אל הרקע, ואילו התרחשות ה-Meeting נעשית דומיננטית. רעיון זה של 'היסחפות' ל'לגונה', של יציאה ממצב עצמי 'מרכזי' למצב עצמי שהוא בשירות

ה-Meeting, שוב ממחיש את מידת חוסר ההבניה וההמשכיות של הסובייקטיביות, המאפיינת את ה-Meeting.

Meeting: השתקפות העצמי ב'ראי' המטופל

הטיפול מתחיל במצב בסיסי שבו יש שני עולמות נפרדים בעלי נקודת דמיון משותפת: העולם של המטפל והעולם של המטופל, כל אחד עם המלאוּת הנפרדת שלו. נקודת הדמיון המשותפת היא היבט אפשרי אחד שבו האחר הופך להיות ראי עמוק, וכל אחד מהשניים מתבונן ורואה, תחילה מבלי דעת, את ההשתקפות הרלוונטית שלו. השקה זו של נקודות הדמיון שבין המטפל למטופל וההתבוננות שבאה בעקבותיה מכונה כאן 'Meeting'. ה-Meeting נתפס כתופעה סוגסטיבית ומגנטית באופייה: כאשר המטפל מצליח ליצור הבנה ממוקדת ואחדותית לגבי המטופל שלו, האסוציאציה הראשונית, האוטומטית והלא־מודעת שלו תוביל אותו, כך מוצע, היישר אל הנגזרת הדומה והמקבילה בתוך עצמו. תהליך משוער זה עובר בעל כורחו שיפור ודיוק הדרגתיים במסלולים אינטונציונליים. כלומר, ככל שהמטפל יבין את המטופל יותר לעומק וככל שההבנה הממוקדת תהיה יותר מוצקה ואינטגרטיבית, כך תוכל ההשתקפות של הנדבך המקביל בתוך העצמי של המטפל להתחדד ולהתמקד. במובן זה, ניתן להמשיג את ה-Meeting כמקום שבו המטפל יכול ללמוד על עצמו, לכאורה בלא קשר למטופל ולתהליך הטיפולי, או כמקום שבו המטופל יכול ללמוד על עצמו דרך זיהוי הדמיון. לפיכך, מה שנראה על פניו לאוגדן כאיבוד ריכוז בזמן הטיפול, כהיאטמות, הדרה ואיבוד קשר עם המטופל והטיפול, יכול להיות נושא למחקר ולהתבוננות של אוגדן ביחס לעצמו גם ללא קשר אל המטופל.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

לאחר שמושג ה-Meeting הוצג והומחש, ניתן להעלות כמה השערות נוספות לגבי התרחשות זאת ולבחון את הדמיון והשוני בינה ובין מושגים מקבילים המתארים סוגים שונים של מפגש אינטרסובייקטיבי בטיפול. ביחס לאופייה הקונקרטי של חוויית ה-Meeting, הסובייקטיביות המשותפת מוצעת כמְכָל הריק⁶ התאורטי ל'הלך רוח' מסוים. אי־התלות של הסובייקטים זה בזה בתהליך זיהוי הדמיון מאפשרת לכל אחד מהם לממש הלך רוח זה באופן לא־מודע ממקומות עמוקים ביותר. בין השאר, בגלל שמדובר בשטח הפקר שבו כל אחד מהסובייקטים יכול לחוש חופשי מאחריות, משייכות או מבעלות על החוויה, מאחר שהיא שייכת לכאורה לאחר ולא לעצמי, או לעצמי ולא לאחר, מבלי ידיעתו של האחר. על כן, אין כאן לכאורה תהליך אינטרסובייקטיבי: מדובר בדמיון פנימי בלבד, הנשמר כסוד שרק בעליו מזהה. אך דינהּ של אשליה זו הוא להתנפץ, אם וכאשר מי מהצדדים זיהה את ה'סוד' השמור של בן זוגו לשיח הטיפולי. גילוי זה מוביל להתפתחות של תהליכים אינטרסובייקטיביים כמתואר. זיהוי כזה, אצל מי מבני הזוג לשיח הטיפולי, הוא אירוע מנטלי והתרחשות רגשית ואינטרסובייקטיבית, שמטעינים את הטיפול באנרגיה רבה.

המודעות המצטברת של המטפל לתהליך זה אינה בהכרח חלק מן ההעברה הנגדית. זאת, משום שמדובר במפגש רגשי, מפתח ומלמד של המטפל קודם כול עם עצמו, בשיח פנימי שלו עם עצמו, שאינו בהכרח העברה מדפוס־קשר השייך לעברו. כמו כן, התרחשות זו אינה בהכרח מהווה דוגמה לשלישי אנליטי או ל-enactment⁷, שהם במהותם תופעות אינטרסובייקטיביות. אוגדן מתאר כי היה שותף "לחוויית הייאוש של המטופל על שאינו מסוגל להבחין ולהתנסות בחיים פנימיים". (שם). האם מדובר בחוויית ייאוש פנימית ופרטית מ'כור ההיתוך' הפרטי של אוגדן? אם לא, מאיפה יגייס אוגדן אמפתיה כה עמוקה לחוויה זו? כך או אחרת, יש כאן עיקרון מפתח להבנת משמעויות פנימיות ו'סודיוֹת' אצל המטופל. עיקרון המשוואה בת שני הנעלמים: כאשר המטפל מזהה שהמבנה האינטנציונלי מוליך אותו לזהות בעצמו אזור מצוקה הדומה לזה של המטופל, יש במצב זה מקום לבדוק אפשרות של זיהוי היבט

או אספקט בשפתו של ויטגנשטיין (Wittgenstein, 1966, 153) או לחילופין, 'מבט משקיף מעל' (ויטגנשטיין, 1995, 122). כך אפשר לחשוב על מבט משקיף מעל לגבי המשמעויות הפנימיות או זיהוי אספקט לגבי משמעויות פנימיות. כמו כן, ויטגנשטיין מציע להבנתי לחשוב על 'כללי השימוש' של המצוקה, קרי, תצורת המצוקה. כך, אוגדן, או כל מטפל אחר במצבו, יכול לנסות ללמוד על ניואנסים בחוויות הפנימיות של המטופל, בדומה ובשונה מחוויותיו שלו ביחס לאותה מצוקה.

נשארת השאלה המכרעת לגבי האפשרות של התרחשות Meeting מקביל מצדו של המטופל: האם גם הוא רואה דרך המטפל נדבך מהותי של עצמו? לשאלה זו השלכות תאורטיות עמוקות, אולם קצרה היריעה מלדון בה כאן. כאן המקום להדגיש שמושג ה-Meeting, יותר משהוא מאפיין ומשקף מפגש עמוק של המטפל עם המטופל, הוא מתייחס למפגש עמוק של המטפל עם עצמו, מה שעשוי להשליך על המפגש עם המטופל.

המשגה זו של Meeting, בין העולם של המטופל לזה של המטפל, אמנם דומה להמשגה של השלישי האנליטי, אולם יש ביניהן הבדל מהותי: בתחילת הטיפול קיימות רק שלוש ישויות: המטפל, המטופל והסובייקטיביות המשותפת התאורטית. זו האחרונה הופכת לעתים לחווייתית ופעילה יותר – ובכך מהווה Meeting. לעומת זאת, מושג השלישי האנליטי מתייחס למצב שונה, המתפתח רק בהדרגה במהלך הטיפול, לכד ישות מנטלית אינטרסובייקטיבית. חוויית ה-Meeting מתרחשת כאפשרות (Maybe, ראו כאן עמ' 239 לגבי 'תיקוף סובייקטיבי' כחלק מהתהליך הדיאלקטי הפנימי והשיחני) עם התפתחות הטיפול, והיא אינה מכילה עדיין התפתחות של ישות או תהליך אינטרסובייקטיבי. ה-Meeting יכול להתאפשר אצל כל אחד משני הסובייקטים המעורבים, אולם הוא תהליך פעיל פרטי, פנימי, וכמעט עצמאי; כפי שתואר, זוהי התרחשות בת בלי בית.

כמו כן, תופעת ה-Meeting אינה הזדהות השלכתית, שלרוב נתפסת כרגש ה'נשתל' אצל המטפל על ידי המטופל ולחלופין, אינה Enactment, אשר לרוב נתפסת כהפעלה וכהתממשות של חוויה אצל המטפל והמטופל בעקבות התהליך הטיפולי (טרבס, 2003). כשמה כן היא, מפגש פנימי עמוק שכל אחד מהסובייקטים עשוי לחוות מול עצמו. ה-Meeting הוא סוג של 'הצצה' רבת עוצמה של כל אחד מהסובייקטים לעצמו, המתבצעת דרך ההשתקפות בזולתו במובן מאוד פנימי. ניתן להבהיר זאת מתוך התבוננות באופן שבו אוגדן נסחף, כביכול, לתוך חוויות ששייכות לעולם שלו באופן עצמאי מעולמו של המטופל ('דלתות המוסך הסגורות'). אוגדן מתאר אמנם את החוויה החזקה ש'שטפה' אותו, אך אינו רואה בחוויה זו אפשרות ל'הצצה' אל עולמו הפנימי. הוא נותר, כפי שמציין ארון, בגבולות המסגרת המושגית המוכרת, המתייחסת לתגובה לא־מודעת אל האחר, בין אם כהזדהות השלכתית או כ-Enactment. לעומתן, ה-Meeting מאפשר תהליך רב עוצמה, המתרחש אצל כל אחד מהסובייקטים בנפרד; לא כחלק מתגובה ולא כחלק מהזדהות השלכתית, אלא מול ה'ראי' העצמי. בשלב הראשון, יש בו ההתבוננות עצמית המתעוררת בעקבות המפגש. בשלב מאוחר יותר יכולות להיות לתהליך אישי זה השפעות משמעותיות על הקשר, ורק אז ניתן יהיה להחשיבו כחלק מהאינטר־סובייקטיביות.

פרשנות מתמקדת: תהליך אינטרסובייקטיבי מחולל שינוי

כדרכה של פרשנות מתמקדת בשיח טיפולי אינטרסובייקטיבי, הנושא המרכזי שלשמו הגיע המטופל לטיפול (יחס התכוונות כלפי המצוקה), בין אם במודע ובין אם לא במודע, הולך וממַשטר ומנכיח את עצמו בטיפול, לרוב עד שהוא מאיים על עצם קיומו של הטיפול. אוגדן מעיד כי "שרשרת המחשבות של ל' – שכללה את המחשבה על תחושת התשישות, פשיטת הרגל הקרובה של גיסו והתאונה שעלולה הייתה להיות רצינית או אפילו קטלנית – נראתה עכשיו בעיניי כהשתקפות של ניסיונותיו הלא־מודעים לספר לי על תחושתו הבסיסית שהאנליזה מתרוקנת, פושטת רגל ונוטה למות. הוא חווה את שרידיה של הרגשה שהוא ואני איננו מדברים זה אל זה בדרך שיש בה חיוּת; במקום זאת, נראיתי בעיניו כבלתי מסוגל להיות יותר ממכני ביחסי איתו, כשם שהוא איננו מסוגל להיות אנושי ביחסיו איתי". לכאורה, הטיפול קורס, וזאת משום שהנושא שהביא את המטופל לטיפול – הכמיהה/ההתכוונות לחיות שלא מעבר ל'דלתיים מוגפות' – קורסת מול 'שלושת המנעולים' אשר נדמים כמשתלטים על הטיפול. במילים אחרות, מתוך תהליך אוסמוטי של Meeting, הבעיה המרכזית של המטופל הפכה להיות הבעיה המרכזית של הטיפול. הרובד הקיומי המאפיין את המטופל, ההיבט האסתטי המרכזי (בולאס), הפך להיות האופָנוּת האסתטית של הטיפול: מכניות משמימה. אולם, כאשר דבר מעין זה קורה בטיפול, זו בדיוק ההזדמנות לחולל שינוי. כאשר יחס ההתכוונות כלפי המצוקה מנכיח את עצמו בטיפול, זה בדיוק השלב שתצורת המצוקה תונצח, תשתמר, ואף תתבסס בטיפול או, לחלופין, אם הטיפול יצלח, זו עשויה להיות 'התחלה חדשה' (1972, Balint). בתחילה, מדובר בשינוי רעיוני ותאורטי במסגרת הסובייקטיביות המשותפת. אם צלחה הדרך, השינוי מתבטא גם ב-Meeting, ועשוי להתגבש גם במסגרת השלישי האנליטי, להיטמע באינטרסובייקטיביות ולחלחל אף לסובייקטיביות של המטופל.

ניתן לזהות תהליך מעין זה בהתערבותו של אוגדן: "אמרתי למטופל שאני חושב שהוא מרגיש שהזמן שלנו ביחד הוא מטלה מחייבת ונטולת שמחה, משהו כמו עבודה במפעל שמחתימים בו כרטיס בכניסה וביציאה. אמרתי גם שיש לי תחושה שהוא מרגיש לעתים בשעות הטיפול כה חסום באופן חסר תקווה, עד כדי כך שזה דומה להרגשה של להיות חנוק בתוך משהו שנראה כאוויר, אך לאמיתו של דבר אינו אלא 'ואקום'. זוהי התערבות מכרעת ומכוננת, הנשענת על האפשרות לתת 'פרשנות מתמקדת', קרי לפרש באופן מתמקד את הנושא המרכזי, את האופָנוּת המרכזית ששבה ומתממשת באינסוף דרכים והופכת את החיים של המטופל ל'לא חיים'. אוגדן הראה למטופל את הנושא המרכזי קם לתחייה בתוך הטיפול באותו אופן כולל, גורף וממית, המוכר לו בכל אזורי החיים שלו מחוץ לטיפול. כאשר פרשנות כזו ניתנת וכאשר המטפל והמטופל שניהם חווים אותה ככזו, מתרחשים שני שינויים מהותיים: ראשית, המטופל יכול להרגיש, כפי שנראה שאכן קרה לל', 'מובן' ו'ננגע' באופן שאולי לא חווה אף פעם: פתאום, ולרגע אחד מכונן, לא היו שם 'דלתיים מוגפות'; פתאום 'כתב החרטומים' הפך קריא ונכתב באותיות 'חיוֹת'; פתאום הוא נושם 'אוויר' ולא 'ואקום'. בהקשר זה, בנג'מין טוענת כי "אין ספק כי הכרה אכן מתחילה בתגובתו המאשרת של הזולת, שאומרת לנו שיצרנו משמעות, שהשפענו, שגילינו כוונה. אך מהר מאוד אנו מגלים כי הכרה בין בני אדם – להבין ולהיות מובנים, להיות מכווננים זה לזה – מתחילה להיות תכלית בפני עצמה. הכרה בין בני אדם היא הדדית מעצם מהותה". (בנג'מין, בתוך מיטשל וארון, 2013).

השינוי השני המתרחש הוא הפיכתו של 'הנושא המרכזי' של הטיפול (יחס ההתכוונות) לנושא שהגישה אליו היא כבר לא רק במונחי גוף שלישי־עבר, כלומר, כסיפור שהמטופל מספר על עצמו מחוץ לטיפול ובטרם לו. עתה ניתן לגשת ליחס ההתכוונות כלפי המצוקה גם בגוף־ראשון־רבים, בהווה של הטיפול, וגם בגוף־ראשון־יחיד של המטפל(ראו למשל כאן, עמ' 237-234). כלומר, מעתה ה'סמכות' להבין את יחס ההתכוונות כלפי המצוקה נובעת גם מחוויות גוף ראשון של המטפל. למשל, כיסופים של המטפל, כפי שמתאר אוגדן במסגרת 'שוטטות מחשבתית' בלתי רלוונטית לכאורה על אודות "קול מרענן וצלול" שמחכה לו במזכירה האלקטרונית או "בולים חדשים שעל המעטפה – ברורים, בעלי צבעים חיים", או "חוסר התנועה המחניק של חדר לא מאוורר". כל אלו הן חוויות גוף ראשון־יחיד־הווה של המטפל, ועם זאת הן אינדיקציות ממדרגה ראשונה לעולמו הפנימי של המטופל. זאת, מאחר שמדובר ב'סמכות ודאות גוף ראשון' של המטפל בהתייחס לחוויות פנימיות, ולכאורה כמוסות, של המטופל.

כאשר יחס ההתכוונות כלפי המצוקה של המטופל מנכיח את עצמו בתוך השיח הטיפולי, המטפל יכול לשוחח עם המטופל על האופן שבו הטיפול לוקה באותה הבעיה שלשמה הגיע לטיפול. אבל השינוי יכול להתחיל להתרחש רק כאשר נוספת לשיח התחושה כי החוויה היא אחרת, כאשר השיח הטיפולי מצביע על התממשות יחס ההתכוונות בטיפול במסגרת התרחשות אינטרסובייקטיבית שונה מהעבר האישי. במקרה שמציג אוגדן, הדבר מתרחש כאשר החוויה של המטופל היא של 'נגיעה' ו'חיים' – ולא של אטימות ומוות. במילים אחרות, שני האלמנטים החיוניים על מנת לאפשר התרחשות של שינוי בטיפול אינטרסובייקטיבי הם הצבעה והתבוננות או הראייה של יחס התכוונות כלפי המצוקה, כפי שהוא מתממש בקשר הטיפולי, והאפשרות להרגיש אחרת ברגע ההתבוננות המשותפת. לטענתי, שני אלמנטים אלו אכן באו לידי ביטוי בטיפול שתיאר אוגדן, והם אלו שהביאו לתחילתו של שינוי: "קולו של ל' הפך חזק ומלא יותר, בדרך שלא שמעתי לפני כן, כשאמר: 'כן, אני ישן עם חלונות פתוחים לרווחה מפחד שמא אחנק במהלך הלילה. לעתים קרובות אני מתעורר בבהלה שמישהו חונק אותי, כאילו שמו לי שקית פלסטיק על הראש'. המטופל המשיך ואמר שכאשר הוא נכנס לחדר הטיפולים שלי, הוא חש באופן קבוע שהחדר חם מדי ושהאוויר עומד בו באופן מטריד. הוא אמר שמעולם לא עלה בדעתו לבקש ממני לכבות את תנור החימום שלמרגלות הספה או לפתוח חלון, בעיקר משום שעד לאותו רגע הוא לא היה מודע באופן מלא לכך שהיו לו תחושות כאלו. הוא אמר שזה מייאש מאוד להיווכח כמה מעט הוא מרשה לעצמו לדעת על המתרחש בתוכו, עד כדי כך שלא היה מסוגל לדעת מתי הוא מרגיש שהחדר מחומם מדי מבחינתו.

"ל' שתק ב־15 הדקות שנותרו לפגישה. שתיקה כה ממושכת לא התרחשה לפני כן באנליזה. במהלך שתיקה זו לא הרגשתי לחץ לדבר. למעשה, הייתה תחושה ניכרת של רגיעה ושל הקלה בהפוגה ממה שנראה לי עכשיו כ'פעילות מחשבתית רוויית חרדה', שמילאה לעתים כה קרובות את שעות הטיפול. נעשיתי מודע למאמץ העצום שהשקענו ל' ואני למנוע מהאנליזה להידרדר לייאוש: דמיינתי את שנינו בעבר, מנסים בתזזיתיות לשמור על כדור־ים באוויר, חובטים בו זה לכיוונו של זה. לקראת סוף השעה נעשיתי מנומנם ונאלצתי להיאבק בשינה".

תיאור זה של אוגדן ממחיש הן את 'הראייה' והפרשנות המתמקדת של התממשות הנושא המרכזי בטיפול והן את האפשרות המכוננת להרגיש אחרת בתוך השיח האינטרסובייקטיבי. ההשלכות המכריעות שהיו לכך ניכרות בהמשך הטיפול: "המטופל החל את הפגישה הבאה באומרו שהשכם באותו בוקר התעורר מחלום. בחלום הוא היה מתחת לפני המים, ויכול היה לראות אנשים אחרים, שהיו עירומים לחלוטין. הוא שם לב לכך שגם הוא היה עירום, אך הוא לא חש מודעות עצמית (self-conscious) לגבי זה. הוא עצר את נשימתו והרגיש אימה שמא יטבע, כשלא יוכל לעצור את נשימתו. אחד מן האנשים, שברור שנשם במים ללא קושי, אמר לו שזה יהיה בסדר אם ינשום. הוא שאף אוויר בזהירות רבה וגילה שהוא יכול לנשום. התמונה השתנתה, אף שעדיין היה מתחת למים. הוא בכה ביפחות עמוקות והרגיש עצבות תהומית. ידיד, שהוא לא הצליח להבחין בפניו, דיבר אליו. ל' אמר שהוא חש אסיר תודה על כך שהידיד לא ניסה להרגיעו או לשמחו".

איני טוען שזוהי נקודת מהפך בטיפול; לראיה, מיד לאחר ההתערבות המחוללת שינוי והשתיקה העמוקה של 'עיכול החוויה' שבאה בעקבותיה, אוגדן מצא את עצמו נאלץ להיאבק בשינה. מוטב להגדיר זאת כמהלך מכריע לצורך התחלת דרך של 'צמיחה', כהתחלה חדשה (1972, Balint), אך לא שינוי טוטלי. 'דרך הצמיחה' ניכרת ב'שפת החלום' בדמות המקום שבו אפשר לחיות ולנשום, למרות שבחיים הקודמים לטיפול המטופל חש שלחיות חיים טבעיים וללא 'עטיפות' של בגדים זה דבר אסור, ושלנשום זה בלתי אפשרי.

סיכום

אוגדן מוסיף לשתי העמדות הקלאסיות של קליין את העמדה האוטיסטית־מגעית. על פי תפיסתו, שלוש העמדות המשמשות בסיס להתהוות הנפש הן העמדה האוטיסטית־מגעית, העמדה הסכיזופרנואידית והעמדה האינטגרטיבית־היסטורית. מודל הטיפול מאמץ את התפיסה הזו (אוגדן, 2008, שם ; ראו כאן, עמ' 246), ומקביל אותה לתפיסת שלושת השלבים של פרס ולתפיסת שלושת האזורים של באלינט. תפיסת שלוש העמדות, האזורים או השלבים, כמו גם תפיסת ההתהוות, המשותפת לשלושת התאורטיקנים הללו, הן הבסיס להבנת התהוותו של יחס ההתכוונות כלפי המצוקה, שאחריו מתחקה השיח הטיפולי. בפרק השלישי הרחבתי לגבי ההשערות הנוגעות להתהוותו של יחס ההתכוונות כלפי המצוקה. תפיסת ההתהוות המתוארת מבוססת במידה רבה על השערות לגבי תהליכים דיאלקטיים, המַבנים את ההתהוות של יחס ההתכוונות כלפי המצוקה (ראו עמ' 66-54). בדומה לכך, גם אוגדן (1992) רואה את תהליך ההתהוות של העצמי כמבוסס על צירים דיאלקטיים, למרות שהוא מתייחס למובן הרחב יותר של התפתחות הסובייקט והסובייקטליות ולא רק לסובייקט המצוקה, כפי שמודגש במודל טיפולי זה. בהצגת המקרה של אוגדן בולטת החשיבות של התנועה הדיאלקטית בשלושה מובנים: מהקוטב האחדותי ה'חיובי' של 'חיות', אל הקוטב האחדותי השלילי של 'חוסר חיות' בשיח הטיפולי; מהחוויה האחדותית הפנימית של שממה, חוסר חיות ומכניות אל ביטויים מוחשיים וקונקרטיים של חוויה אחדותית זו (למשל, 'כתב החרטומים באותיות מאובנות'); מביטויים פנימיים כמו חוסר מודעות לנוחות הפיזית בחדר הטיפול, למודעות אשר מלווה בבקשה, המתרחשת בעולם החיצוני, לפתוח את החלון.

בשיח הטיפולי, התנועה הדיאלקטית דרך הצירים השונים, המהווים את 'לבני הבנייה' של יחס ההתכוונות האחדותי, נתפסת כמרכזית לצורך ההבניה הטיפולית. בשפה של אוגדן (2011), זוהי "הדיאלקטיקה המהווה את החוויה האנושית". ברמה היישומית של השיח הטיפולי, ניתן לאפיין שלוש דיאלקטיקות מרכזיות אשר משרתות שיח טיפולי עם קשב פעיל ושיח מגיב: מהאחדותי המופשט אל הריבוי המוחשי, מהקוטב החיובי אל הקוטב השלילי, מהקוטב הפנימי אל הקוטב החיצוני. כדוגמה, שממה היא ביטוי אחדותי ומופשט, בעוד דלתות המוסך הסגורות הן ביטוי השייך לריבוי המוחשי. כמו כן, ההתעוררות של המטופל והשינוי בקולו הם דוגמאות לתנועה מהקוטב השלילי אל הקוטב החיובי (במונחים יחסיים בלבד, המשקפים את מטרות השיח הטיפולי). לבסוף, השממה שהשתלטה על השיח הטיפולי באופן חיצוני למטופל, הובנה בשיח כהשתקפות של יחס ההתכוונות הפנימי של המטופל.

יחס ההתכוונות כלפי המצוקה הוצג כמתהווה בשיח הטיפולי לכדי קונסטרוקט אינטרסובייקטיבי (1991, Hoffman), העשוי לשמש פלטפורמה שעליה יעשה המטופל את 'דרך השינוי'. השינוי ה'מתקן' וההבנה ההדדית יכולים להתרחש גם מתוך Meeting, הנתפס כאן כמקרה פרטי ופעיל של סובייקטיביות משותפת תאורטית, כמצב שבו המטפל והמטופל חולקים ביניהם תהליכים אינטנציונליים של התכוונות מחשבתית ורגשית כלפי אותה תצורת מצוקה. השלב המשמעותי בטיפול מתרחש כאשר ניתן לא רק להצביע על יחס ההתכוונות כלפי המצוקה – ועל האופן שבו המצוקה שבה ומשתחזרת – אלא כאשר אותה תצורת המצוקה מופיעה בתוך הטיפול. או אז מתפתחת ההזדמנות להצביע על יחס התכוונות פנימי זה, הפעם בגוף ראשון־רבים־הווה, וכאשר המטופל חווה אותה באופן אחר במידת הניתן. טענָתי היא כי השילוב בין שלושת אלמנטים אלו הוא בעל התוחלת לכונן שינוי: ההצבעה וההתבוננות המשותפת על אופני התממשות המצוקה, ההתממשות שלה בתוך השיח הטיפולי והחריגה מתבניות המצוקה המוכרת. במובן זה, לנשום בתוך המים בלא קושי ומבלי לטבוע מהווה התחלה חדשה (1972, Balint).

הערות

1. זוהי אחת הנקודות המרכזיות במודל טיפולי זה. אוגדן, למשל, נוטה לחשוב שהמטפל לא מגיב מתוך הסובייקטיביות שלו אל המטופל, אלא מגיב להתרחשות אינטרסובייקטיבית או לסובייקטיביות של המטופל (מיטשל וארון, 2012).
2. אירנה מלניק (2009) טוענת כי "המקום החשוב ביותר של שינוי לפי הגישה ההתייחסותית מוצא ביטוי דרך המאבק של המטפל למצוא דרך חדשה להשתתף בתוך הסיטואציה הטיפולית. מאבק מתמיד זה מוליך לחיפוש של פירושים שייגעו במטופל בדרכים חדשות, ליצירת קשר אחרת, כאלטרנטיבה לשחזור. הגישה המסורתית, שנתנה מקום מרכזי לפירוש כמכשיר לתובנה ולשינוי, התקשתה להתמודד עם מטופלים או מצבים בטיפול שבהם הפירוש לא נחווה כפירוש אלא כהתקפה, או פיתוי, או כל מעשה אחר. ברוב המקרים האלה, מטפל ומטופל משחזרים יחסים מוקדמים לא טובים ומזיקים שאיתם המטופל מגיע לטיפול [... ] הנחה זו מובילה את המטפל למצוא בתוך חוויותיו את האופנים שבהם הוא שותף לשחזור של יחסים ישנים. עמדה זו מחייבת בדיקה בלתי פוסקת וסיסטמית של ההעברה הנגדית, ופירושים חדשים נוצרים מתוך החקירה של הדרכים שבהן המטפל והמטופל משפיעים האחד על השני".
3. נושאים אלו יודגמו ויומחשו בהמשך.
4. בשפתו של מסעוד חאן (1963 ,Khan), השאלה היא "איך החולם מבין את החלום?"
5. סנדלר, בהקשר דומה, מתייחס למצבי עצמי שונים (1992, Sandler).
6. ביון כותב: "פרה־קונספציה – מונח זה מסמן מצב של ציפייה. פרה־קונספציה היא המקבילה של משתנה בלוגיקה מתמטית או של נעלם במתמטיקה. היא ניחנה בתכונה שמייחס קאנט למחשבה ריקה, בכך שניתן לחשוב אותה אך לא להכירה (ביון, 2004).