שרית סרדס־טרוטינו
עד יום הימים
שתים הוצאה לאור
היא נכנסת בלב הולם ונבלעת בין כותלי בית הספר. מעולם לא נפגשו במקום אחר. לפעמים היא רוצה לומר לו שייקח אותה למקום נעים יותר, חמים יותר, אבל לא מעיזה לבקש. היא אומרת דברים כאלה רק בשקט. בלב. כשאף אחד לא שומע. קח אותי קח אותי קח אותי מפה. קר ומוזר פה בערב שבת. הבניין הגדול אפל ודומם. רק חדרו הקטן, חדר סגן המנהל, מואר מאחורי הווילונות הכתומים. הוא מחכה לה.
ילדה בת 14 מאמינה שסגן מנהל בית הספר מאוהב בה. הם מקיימים ביניהם קשר סודי. הדברים שהוא עושה בה קשים, אבל המכתבים שהוא כותב לה מנחמים. עד שהם מתגלים.
אשה בת 41 חיה את חייה הטובים, המלאים. היא אמא לשניים. יש לה קריירה משגשגת ובעל אוהב. יום אחד היא מחליטה לחזור אל התקופה ההיא, האסורה. היא יוצאת למסע בין האנשים שהיו אז סביבהּ, ומנסה להבין – מה באמת קרה שם?
ספרה של שרית סרדס־טרוטינו חושף כרוניקה מצמיתה של טראומה שקפאה בזמן. באופן ייחודי ומעורר השתאות היא מצליחה לספר את כל הדברים שהילדה מתקשה להבין, והאישה פוחדת לראות. זהו סיפור על כמיהה לאהבה, על הדחף להסתיר, על הצורך לגלות – ועל האומץ לבחור ביניהם.
שרית סרדס־טרוטינו היא עיתונאית ותחקירנית. עד יום הימים הוא ספרה הראשון.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
ריאיון 2: מירב
זוכרת שכשהיינו בכיתה ז' המחנכת שלכם היתה בהיריון? כולם ידעו שהיא לא תמשיך ללמד אתכם בכיתה ח' ופתאום התחילו לרוץ שמועות שדווקא הוא יהיה המחנך שלכם. מרגע שזה נודע, עפתם על עצמכם בלי חשבון ובלי בושה. כאילו מישהו הטיס אתכם לשמיים.
למה? נראה לך שאני נסחפת? את לא זוכרת שהסתובבתם כאילו אצבע אלוהים נגעה בכם? הרגשתם שאתם הנבחרים. הייתם בהיי טוטאלי בגלל זה. ח'1 הפכה להיות מלכת הבצפר. אני אפילו זוכרת את היום הראשון של כיתה ח'. ראו כמה אתם מגובשים. זוהרים. אנחנו, ב־ח'2, הסתכלנו עליכם בקנאה.
נורא פשוט.
כי תמיד היתה לנו תחרות איתכם על תואר הכיתה המצטיינת.
את לא זוכרת שהיתה בינינו תחרות סמויה? אצלכם היה מקבץ של מצטיינים בלימודים ובספורט, ואנחנו נורא השתדלנו להצטיין כמוכם. בכל מקרה, לכל השכבה היה ברור שהוא בחר בכם. על כל המשמעות האדירה של זה בעיניים של בני ארבע־עשרה.
הוא היה המחנך היחיד בבית הספר, בין המון מורות ומחנכות נשים. ג'ינג'י לא יפה. מאוד לא יפה, אפילו.
נכון.
אני לא אומרת.
ברור.
איש מאוד כריזמטי.
הרי זה כל העניין, לא?
הערצתם אותו. הלכתם אחריו באש ובמים. מגובשים. יחידה אחת. בעצם העובדה שהוא בחר בכם, הפכתם בעיני עצמכם ובעיני כל שאר השכבה לנבחרת אמיתית. עשיתם הכול כדי לזכות באמונו ובתשומת ליבו, והוא רק הגביר אצלכם את הצורך להצטיין. זה היה מעורר קנאה.
אבל לא רק אתם. גם שאר הכיתות בשכבה הסתכלו עליו במבט כזה. אפילו ההורים שלנו העריצו אותו. אם תשאלי אותי, כולם מאוד השתדלו למצוא חן בעיניו. כל הזמן. תופעה כזאת.
לא יודעת למה ואיך הוא עשה את זה, אבל לכולנו גם תמיד היתה תחושה שהוא יותר בצד שלנו מאשר בצד של שאר המורים. שבעצם הוא חלק מאיתנו. היה לו כישרון לטפל בכל הפרחחים ולאפס אותם, אבל למרות שהוא היה קשוח איתנו בענייני משמעת, ומול ההורים הוא היה עם פאסון של מורה וסגן מנהל, כשהוא היה לבד איתנו, הוא נתן לנו תחושה שהוא אחד משלנו. הלך איתנו בטיולים, הזיע איתנו, שר איתנו. הוא בעצם היה מנהיג החבורה.
בכלל, כל השכבה היתה אז בהיי. כיתה ח' היתה השנה הכי משמעותית בבית הספר, ועמדנו לפני החוויה הענקית של הפקת מסיבת הסיום. זאת חוויה שאף אחד לא רצה להחמיץ. היתה בבית הספר מסורת של מסיבת סיום גרנדיוזית, שעובדים עליה כבר מפורים, ובכל שנה החיתניקים הסתובבו במסדרונות כמו טווסים.
בסביבות פברואר־מרץ התחילו החזרות למסיבת הסיום. זה העסיק אותנו יומם ולילה. באותה תקופה כמעט עברנו לגור בבית הספר.
ממש!
ממש!
את זוכרת?
היינו שם שעות על שעות, עד הלילה. במבט לאחור אני פתאום מעכלת איך כל החיים שלנו התנהלו סביב החזרות בבית הספר. היינו מאוד מעורבים בהופעה ובתפאורה והיתה לנו תחושה מאוד חזקה של חשיבות עצמית בגלל ההפקה הזאת. חוץ מלישון בבית, היינו כל הזמן בבית הספר. כולל שבתות. כל הזמן עסוקים בחזרות. בשאר הזמן היינו בצופים.
אותך?
מאוד בחדות. תמיד בלטת.
אני זוכרת אותך כילדה עם צחוק פרוע ועם הרבה חוש הומור. היה בך משהו חופשי ומאוד שמח, בלתי ניתן לריסון. כמו סוס פרא אצילי. זה קצת מוזר לומר, אבל בכיתה ח' נראית בערך כמו שאת נראית היום. גבוהה יותר מכולנו בראש לפחות, כי התפתחת מהר יותר. נראית כמו ילדה־אישה. מצד שני, היה בך משהו מאוד תמים. ילדת צופים כזאת. לא החצנת איזו נשיות מתפרצת. כולנו היינו מאוד תמימים אז. זה היה דור שונה לחלוטין מהדור של הילדים שלנו.
אבל פתאום, בשלב מסוים, שמחת החיים שהיתה בך כבתה. אני לא יודעת להצביע על נקודת הזמן המדויקת שבה זה קרה, אבל היה שלב ששמתי לב שמשהו אצלך משתנה. זה היה שינוי דרמטי. ילדה שהיתה פעם מאוד שמחה, פתאום, בבת אחת, כבתה לנו מול העיניים.
הפעם הראשונה שבה הבחנתי במשהו מוזר היתה אחרי מסיבת הסיום, שהיתה מאוד מרגשת ועוצמתית. זה היה שבוע לפני סוף הלימודים. למחרת עשינו איתו מעין אפטר פארטי. אולי כדי למלא את החלל שנפער אצלנו בסוף החזרות האינטנסיביות של כל החודשים האחרונים. הוא ניגן לנו באקורדיון. ישבנו בבית הספר ושרנו איתו את כל השירים של ההופעה, וגם שירים אחרים. היה שם קטע כזה שכולנו בכינו מצער הפרידה. כמעט הייתי אומרת שנהנינו מהבכי הזה.
כן. היינו מאוד רגשיים בתקופה ההיא.
הוא גם די ליבה את זה, אם את שואלת אותי.
אני זוכרת מאוד בבהירות סצנה מאוד משונה ויוצאת דופן. בזווית העין קלטתי אותך יושבת מרוחקת מכולנו ובוכה את נשמתך. בכי עוצמתי. כמו אחת שממש מתאבלת על מישהו שמת. זה היה מאוד מוזר.
היתה לי תחושה שאת מאוהבת בו לגמרי.
לא יודעת. אני חושבת שאפילו הסתובב בינינו איזה דיבור על זה.
חשבתי שאת בוכה כי השנה עומדת להיגמר ומאוד קשה לך להיפרד ממנו.
בגלל שכולכם כל כך הערצתם אותו, כשהתחילו לדבר על זה שאת מאוהבת בו, זה נשמע לי כמו משהו נורמלי. כלומר, יכולתי להבין את זה. זה לא נראה לי אז כמו משהו מוזר.
כי ככה. הרי היינו כל כך הרבה שעות יחד, החזרות המשוגעות ההן מילאו לנו את כל החיים, כולם העריצו אותו, אז ההתאהבות הזאת נראתה לי הכי טבעית בעולם. חשבתי שזה חלק מההערצה הכללית כלפיו. מה שלא נראה לי טבעי היה הבכי המוזר הזה.
הרי אפשר לבוא לבקר, אז מה כל כך דרמטי פה? משהו בבכי הלא פרופורציונלי הזה היה מאוד יוצא דופן. זאת היתה תגובה מוקצנת שממש גרמה לי אי־נוחות. הדברים לא הסתדרו לי בראש.
אה, את לא זוכרת את זה?
כי אצלי, האפיזודה הזאת כל כך נחרתה, שעובדה שאני זוכרת אותה גם אחרי עשרות שנים כאילו זה היה אתמול. אני ממש זוכרת איך נראית אז. זוכרת שלבשת חולצה לבנה חגיגית. והוא יושב איתנו ומנגן, ומדי פעם זורק מבטים לכיוון שלך. ואני רואה שהוא מבחין שאת בוכה בצורה כזאת. אני רואה שזה מטריד אותו ומאוד לא נוח לו. ואני קולטת שיש פה משהו מאוד לא ברור, שאני לא מבינה עד הסוף.
אחר כך השנה הסתיימה. יצאנו למחנה קיץ. ואז הלכנו לתיכון. אני זוכרת שהתבאסתי שלא המשכת איתנו לתיכון העיוני שרובנו הלכנו אליו. לא הבנתי למה בחרת בתיכון אחר, של בנים, אבל לפחות המשכנו להתראות בצופים.
לאט לאט התחלתי להרגיש שמשהו איתך לא לגמרי בסדר. הלכת וקמלת. אפילו ההליכה שלך הפכה שפופה. משהו לא טוב קרה איתך. כבר לא היה הצחוק הפרוע. משהו בשובבות שהיתה בך התעמעם. הרגשתי שאת מנותקת. הגעת לכל הפעולות, אבל כאילו כבר לא היית איתנו.
ראיתי — אבל לא הצלחתי להבין מה אני רואה.
החורף הגיע. בפעולות כבר ראיתי שהמצב שלך הולך ומחמיר, אבל כששאלנו, ניסית לצחוק ולהסתיר.
בטח, מה חשבת. ראו שאת מסתירה.
אני חושבת שפשוט רצית שנחשוב שהכול בסדר איתך.
(שתיקה)
אני זוכרת יום מאוד ספציפי בצופים, לפני שהתחילה הפעולה, כשמישהו בא ואמר שאת הולכת על הכביש בין המכוניות הנוסעות. רצתי יחד עם רונית לראות מה קורה איתך. קלטנו אותך מרחוק הולכת באמצע כביש ראשי. התקרבנו. ראינו אותך בוכה. היה לך מבט מזוגג. המכוניות צפרו וצפצפו לך, אבל לא היה לך אכפת. רונית ואני ירדנו לכביש והתחלנו למשוך אותך למדרכה, אבל התנגדת לנו בכוח עצום. שאלנו מה קרה. לא ענית, רק המשכת לבכות. הרגשנו שאת בכלל לא מבחינה שאנחנו נמצאות שם איתך. זה היה מפחיד. מאוד מפחיד.
אני לא יודעת.
אולי.
כל הזמן מלמלת שאת רוצה למות. ניסינו להבין למה, מה קרה, מה גורם לך להגיד את המילים המפחידות האלה, אבל הרגשתי שאת בכלל באזור אחר. לא היית איתנו.
רצנו לצחי המדריך. אני זוכרת שהוא עמד ודיבר עם בן שכבה שלו. היינו מבוהלות. התחננו שיעזרו לנו. בהתחלה הם צחקו. לא הבינו. אמרנו להם שאת רוצה להתאבד. פתאום ראינו שאת רצה לצומת אחר, סואן מאוד, ישר לכביש. הם נבהלו ורצו אחרייך. היה ברור שאת מנסה לפגוע בעצמך. שלא אכפת לך יותר משום דבר. שאת כבר לא במודעות למה שקורה סביבך. שאת רוצה למות.
בסוף צחי הצליח לאסוף אותך משם.
אולי.
כן.
אם הוא לא היה קופץ, יכול להיות שהכול היה נגמר אחרת.
אני זוכרת שכשהוא חזר איתך, מבוהל, הוא ממש החזיק אותך שלא תקרסי, ואת בוכה בכי מטורף. בכי מפחיד. ראינו משהו רע מאוד מול העיניים, אבל לא הצלחנו להבין מה זה. התחלתי להריץ בראש כל מיני אפשרויות. אולי התכסחת עם ההורים שלך. אולי בעיה אחרת במשפחה.
זו היתה סיטואציה קשה וטראומטית שאני לא יכולה לשכוח.
הנה. עובדה.
בעיקר הפריע לי שלא הצלחתי לתת שם למה שקורה מולי.
לקח לי עשרות שנים עד שהבנתי מה בעצם ראיתי.
לא.
כי לא עלה על דעתנו בכלל!
לספר להורים על דבר כזה היה מעשה של בגידה באמון. חד וחלק. אני גם לא חושבת שהיה לנו איזשהו מבוגר שיכולנו לומר לו את הדברים האלה. מבחינתנו, הכתובת היחידה היתה צחי, שבעצם היה האח הגדול של כולנו. הוא היה בשבילנו המבוגר האחראי. יכולנו לספר לו הכול וגם יכולנו לסמוך עליו שהוא יעשה עם זה את הכי טוב שאפשר. בדיעבד, הטלנו על כתפיו הצרות המון אחריות. הוא בסך הכול היה נער בכיתה י״ב.
היום אני חושבת שהיתה סיבה לכך שכל זה קרה בצופים. אולי בתת־מודע שלך הרגשת שהמקום היחיד שיוכל להכיל אותך היה איתנו, בשבט. זה היה המקום היחיד שהיה מוכן לפתוח את האוזניים ולהקשיב לדברים, שבמקום אחר אי אפשר היה לדבר עליהם.
אחרי כמה ימים, או אולי שבועות, התפרסמה עליו פרשייה בעיתונים. לא ידעתי שמדובר בך. הסתירו מאיתנו הכול ואני עצמי לא עשיתי את הקישור. אבל אחרי המון שנים נודע לי שהנהלת בית הספר הזמינה את ההורים שלנו לאספה בעקבות הפרסום בעיתונים, כדי לומר להם שהכול המצאות, שקר ועלילות. גם אבא שלי, שהיה בוועד ההורים, הוזמן לאספה ההיא. שלושים שנה אחרי הוא סיפר לי עליה, והמשיך עם הנרטיב הזה, שהכול היה המצאות ועלילות. אז כבר ידעתי מהסיפור שלך.
בטח!
ברור!
אמרתי לו, ״תגיד, למה לא סיפרת לי אז? למה לא שאלת אותי? אולי הייתי מספרת לך משהו אחר?״ אבל הוא דבק בסיפור שסיפרו להם אז בבית הספר: היתה איזו תלמידה שהתאהבה בו, ולא קיבלה ממנו יחס, אז היא התנקמה בו וגרמה לו לעזוב את בית הספר.
עלילת שווא, אני אומרת לך.
הוא אמר, ״כינסו אספה של כל ההורים מכמה מחזורים וזה מה שסיפרו לנו״.
רק תראי איך בית הספר הציג להם את זה.
לא!
אני אומרת לך שהוא לא סיפר לי את זה בזמן אמת, כשהיינו בכיתה ט'. רק אחרי שלושים שנה שמעתי את זה ממנו. אמרתי לו, ״אבא, אתה מבין שמדובר בחברה שלי? אתה מתאר לעצמך מה אני ראיתי? מה אני חוויתי? שלושים שנה אתה מסתובב עם נרטיב שבינו ובין האמת אין דבר וחצי דבר״.
את צודקת.
כי היה לו קשה לקבל את זה.
״אבל בן אדם כמוהו לא יעשה דברים כאלה״, זה מה שהוא אמר לי.
שאלתי אותו, ״ואם אני הייתי באה ומספרת לך שהדברים האלה קרו לי? היית מאמין? למה לא הקשבתם? למה לא חשדתם?״
הוא לא ענה. הוא השתתק.
זה לא היה קל עבורו. אולי כי הוא תמיד התגאה בכך שהוא מזהה שקרנים מקילומטרים. אם מישהו היה עושה לו תרגיל או מהלך שקרני, הבן אדם היה מחוק אצלו. ההבנה ששנים הוא התהלך עם נרטיב שקרי — הוא ראה בזה כמעט פגיעה אישית.
בטח.
לא פעם ולא פעמיים.
בעיקר אני שואלת את עצמי למה זה קרה לך ולא לי. מה היה שם. הרי בקלות רבה זאת היתה יכולה להיות אני. או כל מישהי אחרת.
(שתיקה)
כואב לי להגיד את זה, אבל במובנים מסוימים אני חושבת שהיית טרף קל. היית מאוד בולטת. אחת התלמידות הכי חכמות שפגשתי. תמיד מצטיינת. היו לך ציונים מדהימים. מאוד אינטליגנטית. מישהי ששימשה דוגמה לכולנו. כתבת נורא יפה. אני זוכרת שכתבת גם שירים. באותה תקופה הרבצת קפיצת גדילה ופתאום נראית הרבה יותר גדולה מכולנו. אבל עם כל זה שהיית כל כך בולטת, היה בך משהו מאוד רגיש. שביר. פריך אפילו. אני חושבת שהוא זיהה אצלך פגיעות מאוד גדולה וחוסר ביטחון. הוא זיהה את המבוכה שלך מהגובה שלך ומכך שהפכת פתאום לאישה. וכמו כל צייד טוב שמזהה את הטרף שלו, הוא גם ידע מאיזה בית את באה.
אבא שלי, לדוגמה, ידע להפוך שולחנות ולעשות בלגן כשצריך. בזמנו, הרגשתי שאבא כזה הוא הפדיחה הכי גדולה בחיים, אבל בדיעבד, האבא הזה היה בעצם הגב שלי. הוא בחיים לא היה מעז לעשות לי דבר כזה, כי אבא שלי היה נכנס בו בכל הכוח.
ההורים שלך היו אנשים שקטים ועדינים. הם לא היו סחבקים שלו, אז הוא עשה לעצמו ניהול סיכונים כמו שצריך. הרי לא מעט הורים בבית הספר היו ממש מיודדים איתו, כולל אבא שלי.
כן כן, לא ידעת?
אבא שלי היה פעיל בוועד ההורים גם אחרי שסיימנו ללמוד שם, והוא היה ממש חבר שלו. הוא לא היה מעז עם הבנות של ההורים האלה, שאיתם הוא התחבר.
אני לא חושבת שבאספה ההיא, שבה טפטפו להם את עלילת הדם הזאת, ההורים בכלל העלו על דעתם שמסלפים להם את המציאות. לא נראה לי שהם דמיינו שמשהו כזה בכלל יכול לקרות. הרי הוא רכש את אמונם במשך המון זמן.
אם אני יכולה לנחש, הם בטח אמרו לעצמם שמובן מאליו שזו עלילה.
רק אחרי שלושים שנה, כשהתארגנה אצלנו פגישת מחזור והזמנו גם את המורות, כמה מהן פתאום דיברו. סיפרו על אי־הנעימות שהן הרגישו כלפיו וכלפי המנהל בזמן שעבדו שם. גם הן הרגישו מוטרדות. אבל במקום לבוא ולחקור מה בעצם קרה פה בסיפור הזה שלך, הן לא עשו שום דבר בזמן אמת. אני לא מבינה איך לא חקרו. למה הסתפקו בשמיעה של צד אחד בלבד. איך הניחו לזה לעבור ככה. זאת מחשבה שלא מרפה.
מתי?
בכיתה ט?
לאורך כל השנה הזאת נורא פחדתי עלייך שתתאבדי. שנה שלמה הייתי בחרדות שתעשי משהו אובדני. בכל פעם שהגעת לפעולה — הרגשתי הקלה. חיכיתי לרגע שבו תתגברי. ההבדל בין הילדה שהכרתי בכיתה ח', עם הברק והשובבות והצחוק המתגלגל, לילדה הכבויה והשבורה שהפכת להיות בכיתה ט', היה משוגע.
אהבנו אותך, אבל לא היו לנו כלים לטפל במה שראינו. בטח שלא ידענו איך להוציא אותך מזה.
היינו כל כך תמימים, שלא היינו מצליחים לנחש דבר כזה.
רק בפגישת המחזור שלנו פתאום כל חלקי הפאזל הושלמו. ואז ההבנה היתה יותר מזעזעת ממה שיכולתי להכיל.
(שתיקה)
(שתיקה)
כי זה היכה בי.
הרגשתי נבגדת.
עולם המבוגרים, שהיה אמור להגן עלינו, בגד בנו. בכולנו. פתאום הבנתי את האווירה שהיתה אז בבית הספר. נזכרתי במנהל ובמבטיו החודרניים. המטרידים. השיעורים שלו היו סבל בשבילי. תמיד העדפתי לא להיות שם. והמורות שלנו — הן ראו וידעו? ידעו אבל הסתירו? לא דיברו ביניהן? מה בכלל היה שם? היתה לי תחושה שהשאירו אותנו לבד להתמודד עם הטרדות בלתי נסבלות. אף אחת מהמחנכות, מהיועצות, מהמזכירות, אחות בית הספר — אף אחת לא הבחינה שמשהו פה לא לגמרי בסדר? הרי אני כילדה ראיתי משהו ולא ידעתי לתת לזה שם, אבל הן? נשים מבוגרות? אף אחת לא בדקה ולא שאלה?
רגע.
תני לי את הבקבוק.
אני בסדר. אני בסדר.
(שתיקה)
(שתיקה)
(שתיקה)
הרגשתי אז, ואני מרגישה גם היום, שגנבו גם אותנו, לא רק אותך. הפקירו את כולנו. נתנו לנו להתמודד לבד עם משהו שהיה גדול עלינו בעשר מידות. חברה שמשתנה לנו ככה מול העיניים, שמתפוררת, שקורסת — ואנחנו לא מצליחים לעזור לה. ואין לנו שום דרך להגיב, כי גם את ההורים שלנו גנבו, וגם את המורים. את כל העולם שסבב אותנו.
צריך לזכור את הסיטואציה: היינו ילדים בכיתה ח'. הכול אצלנו משתנה, המראה החיצוני, הבנות בקפיצת גדילה, ההורמונים משתוללים, הכול מאוד רגיש ופגיע, ויחד עם זאת אנחנו מרגישים הכי גדולים, בטוחים שאנחנו יודעים הכול, תכף מתחילים תיכון. תקופה מאוד מבלבלת. ואתם, בכיתה שלכם, הייתם אפילו פגיעים יותר. העובדה שהערצתם את המחנך המסוים הזה שמה אתכם בנקודת חולשה. כשמישהו כמותו פתאום קונה לך ספר שירים וכותב לך הקדשה, זה נותן לך תחושה שאת הנבחרת. מחמאה אדירה. בלתי ניתנת להכלה כמעט. אבל מה אם הוא עושה בכל הכוח הזה שימוש לרעה?
לא, לא קורבן.
לא תשמעי ממני את המילה קורבן.
אני חושבת שהוא זיהה נקודות רגישות אצלך, אבל קשה לי עם הנרטיב הזה של הקורבן. זה לא פייר כלפייך.
כי אני לא רוצה שתחשבי שזה קרה לך בגלל שאולי היה משהו במה שעשית או שידרת, או בגלל שנראית בת שבע־עשרה ולא בת ארבע־עשרה.
לא, זה לא קשור אלייך בכלל!
תכניסי לעצמך את זה לראש כבר!
מי שחולה זה הוא.
זו היתה יכולה להיות מישהי אחרת מהכיתה שלכם. אתם פשוט הייתם המעבדה שלו.
גם את השאלה הזאת אני לא אוהבת.
כי אם הוא התאהב בך, זה נותן לו תירוץ. אבל זאת לא אהבה בעיניי, זה ניצול. וניצול זה משהו קר, שלקוח מעולמות שאינם קשורים באהבה.
(שתיקה)
אם רק הייתי יכולה לשחרר אותך מהנגע הזה, שמלווה אותך כבר עשרות שנים. כל השנים הצטיירת בעיניי כאישה מופלאה, חכמה כל כך, אשת העולם הגדול. תמיד היית בשבילי מקור להשראה, לחוכמה ולידע. וכל זה למרות, ואף על פי, וכנגד כל העולם ואשתו. זאת הגדולה שלך.
(שתיקה)
אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, אני בטוחה שהיינו הופכים עולמות. אולי אם היינו צועקים, הרבה דברים היו נפתחים מוקדם יותר. אבל לפני שלושים שנה לא היו לך הכוחות לקום מול כולם ולדבר. אף אחד לא שמע את הקול שלך.
אני יודעת, אני יודעת.
את היית אילמת, והעולם סביבך היה חירש.
