יצירה כ"צעד מעבר" בטיפול
השילוב בין התמקדות (focusing) לטיפול באומנויות
מאת סיגל גולדסובל
טיפול באומנויות והתמקדות (focusing), הם שני תחומי טיפול שצמחו מתוך השדה של הפסיכולוגיה. מאחורי כל תחום כזה עומדות גישות וטכניקות שונות, לצד היבטים משותפים – מהותיים ופורמליים. כמטפלת אשר בעבודתה עם ילדים משלבת טיפול במוזיקה בגישה דינמית עם התמקדות, ביקשתי להרחיב את אופקיי וללמוד ממטפלות נוספות המשלבות בעבודתן התמקדות עם טיפול באומנויות שעובדות בגישה דומה. מאמר זה הוא פרי מסקנותיו של מחקר איכותני שערכתי על חווייתן ונקודת מבטן של חמש מטפלות שמיישמות שילוב כזה. המחקר, שכלל חמישה ראיונות עומק, נועד לגלות מה התרומה ההדדית של שתי הגישות זו לזו ומהי תרומת השילוב לטיפול. המחקר עזר לי לבסס את הבנתי כיצד מנווטים בין העולמות, ומהם היתרונות של השילוב ביניהם. במאמר יובאו ממצאים מרכזיים מניתוח התוכן של הראיונות, אך לפני כן תובא סקירה ספרותית קצרה.
תרפיה באומנויות
בתרפיה באומנויות נעשה שימוש בתהליכי יצירה והבעה באמצעות אחד מכמה מדיומים – אמנות פלסטית, מוזיקה, תנועה, דרמה ועוד. כל אחד מתת-התחומים של טיפול באומנויות התפתח בדרכו ובנסיבות הייחודיות לו. את המכנה המשותף של כלל הטיפולים באומנויות בגישה דינמית אפשר לנסח באמצעות רעיונותיו של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט:
פסיכותרפיה מתקיימת במרחב המשותף שנוצר בין אזור המשחק של המטפל לזה של המטופל. פסיכותרפיה אינה אלא שני אנשים משחקים יחדיו. כשמשחק כזה אינו אפשרי, תפקידו ועבודתו של המטפל הם להביא את המטופל ממצב של 'לא יכול לשחק' למצב של 'כן יכול לשחק'. (ויניקוט, 1971)
בכל אחד מהמדיומים של תרפיה באמנות אפשר להחליף את הפועל "לשחק" ונגזרותיו בפועל המתאים – לצייר, לנגן, לנוע. כך למשל, בתרפיה במוסיקה אנחנו יוצרים/משחקים/ מנגנים(play) בנוכחות האחר או ביחד. בספרה "להיפגש עם הצלילים" כותבת המטפלת במוסיקה דורית אמיר (2011) בעקבות ויניקוט: "כשמטופל שלנו אינו יכול לשחק, להביע את המוסיקה הפנימית האישית שלו, תפקידנו בתור תרפיסטים – לעזור לו ללמוד לשחק, להיפתח, להיות ספונטני וללמוד כיצד לבטא את עצמו".
התמקדות
ההתמקדות (focusing) היא טכניקת טיפול שפיתח פסיכולוג ופילוסוף בשם יוג'ין ג'נדלין בשנות השישים של המאה הקודמת (ג'נדלין, 2011 [1978]). מתוך הטכניקה של ההתמקדות צמחו שיטות טיפול נוספות המתמקדות בחוויה של המטופל בזמן המפגש הטיפולי עצמו, אשר נמצאות כיום במרכז הזירה הטיפולית (הגל השלישי).
מושג מרכזי בגישת ההתמקדות הוא "התחושה המורגשת" (Felt Sense, מכונה גם "התחושה המשמעותית"): תחושה של מצב על מורכבותו, ברמה הסומטית והרגשית בו זמנית. הנחת המוצא הי כי כל מפגש עם זולתנו וכל מצב בחיינו מלווים בתחושה פיזית ורגשית. בטבע, היכולת להרגיש מצבים או את הזולת היא כלי הישרדותי, אשר משמש חיות לזהות סכנה עוד בטרם תבוא לידי ביטוי. גם בני האדם ניחנים באותו מנגנון חייתי, המכונה לעיתים אינטואיציה, אשר נותן את אותותיו בגוף, כלומר בפרמטרים גופניים פנימיים; כמו דופק, נשימה, תחושות אבדומינליות וכו', וברגש. ההתמקדות מאפשרת הקשבה לתחושות שעולות מתוך התכנים שמעסיקים אותנו, ושלא תמיד אנו נותנים עליהן את הדעת. דרך הקשבה לתחושות הגוף (mindful attention) אנחנו יוצרים קשר עם התחושה המורגשת, אשר מקפלת בתוכה מידע רב עלינו, על מערכות היחסים בחיינו, על עמדותינו ועוד.
מושג מרכזי נוסף הינו "השינוי המורגש" (Felt Shift), מונח המתייחס לשינוי שחל בתחושה המורגשת במהלך ההתמקדות, לתפנית שמובילה את התהליך קדימה. שינוי זה יכול להיות דרמטי וגדול, או קטן מאוד, אך בכל מקרה ישנה את החוויה הכוללת ויורגש באופן מובהק בגוף.
תהליך ההתמקדות מורכב משישה צעדים:
- צעד ראשון – פינוי מרחב: תיאור קצר של הקשיים ויצירת מרחק בין המתמקד לבינם.
- צעד שני – תחושה מורגשת של הבעיה: בדיקה ותיאור של התחושה המורגשת.
- צעד שלישי – מציאת מפתח /ידית: מילה משמעותית לתיאור התחושה המורגשת.
- צעד רביעי – הדהוד המפתח והתחושה המורגשת: חזרה על מילות המפתח.
- צעד חמישי – הצגת שאלות: דיאלוג עם התחושה המורגשת.
- צעד שישי – קבלה של כל מה שעולה בתהליך.
שילוב התמקדות בטיפול באמנויות
השילוב של טיפול באומנויות והתמקדות נידון בספרות המקצועית באופן כמעט בלעדי בהקשר של טיפול באמנות פלסטית (Art therapy). החלוצה והמובילה של שילוב זה היא המטפלת באומנות האמריקאית לורי רפפורט, אשר עוסקת במה שהיא מכנה FOAT – Focusing Oriented Art Therapy (Rappaport, 2009). רפפורט כותבת כי ההתמקדות מביאה לתרפיה באומנות את הממד החוויתי של התחושה המורגשת, באמצעות הקשבה (mindful attention) פנימה לתחושות הגוף, המלוות את הסוגיות השונות בחייו של המטופל.
לדברי רפפורט, הצעד הבסיסי בשילוב תרפיה באומנות עם התמקדות הוא הביטוי של אותן תחושות מורגשות של המטופל דרך יצירה חזותית. באופן זה מובילה התחושה המורגשת את התהליך היצירתי, והייצוג הסימבולי של התחושה המורגשת, בתורו, לוכד היבטים ומשמעויות לא מילוליות של התחושה המורגשת ומניע את התהליך קדימה. כך מקבל כל התהליך נראות בעולם החיצוני, כשכל תחנה מתועדת באופן חזותי ומהווה נקודת התייחסות. באופן כזה המטפל יכול לראות את הדימויים שמסמלים את התחושה המורגשת בעולמו של המטופל, ושניהם יחד יכולים לראות את התפתחות התהליך באופן מוחשי, ואת 'השינויים המשמעותיים'.
מלבד כתביה של רפפורט נכתבו עבודות בודדות על השילוב בין התחומים, אשר ברובן נסמכות על עבודתה ועוסקות בטיפול בהפרעות ספציפיות עם אוכלוסיות מסוימות. למרות התמקדותה של רפפורט באמנות פלסטית בלבד, מכתיבתה על התרומה ההדדית של שתי הפרקטיקות זו לזו אפשר ללמוד גם על השילוב של התמקדות בטיפול באמנויות במדיומים השונים בכלל. המאמר הנוכחי נועד לתרום להבנת השילוב של התמקדות במגוון רחב יותר של מדיומים של טיפול באמנויות, וללמד מניסיונן של מטפלות שמנוסות בשילוב כזה.
סיכום ממצאי המחקר:
חמש המטפלות שרואיינו עוסקות כל אחת במדיום שונה של אומנות, אך המשותף לכולן הוא השימוש בהתמקדות בעבודתן, והחשיבות שהן מייחסות לכלי זה. כל המטפלות במחקר התוודעו להתמקדות אחרי שכבר עסקו בטיפול מזה כמה שנים, כך שתשובותיהן התבססו על ניסיונן לפני ואחרי השילוב, ומתוך הפרספקטיבה של "עם" ו"בלי".
ניתוח הראיונות שנערכו עם המטפלות העלה כמה תמות עיקרית: הראשונה מתייחסת לתרומת ההתמקדות לטיפול הרגשי, השנייה לתרומת מעשה היצירה לתהליך ההתמקדות; השלישית למאפיין משותף להתמקדות ולטיפול באומנויות – יכולתו של הטיפול להפתיע את המטופל; והרביעית לעבודה התמקדותית של המטפלות עצמן והשפעתה על המרחב הטיפולי; בנוסף, מדבריהן של המטפלות הצטייר ה"אני מאמינה" המקצועי של כל אחת מהן ביחס לעבודה טיפולית המשלבת התמקדות וטיפול באומנויות. לשם המחשה, תמות אלה יוצגו כאן באמצעות מובאות מדברי המרואיינות.
תרומת ההתמקדות לטיפול באומנויות
התמה הראשונה שעלתה בראיונות מתייחסת לתרומה של ההתמקדות לטיפול בכלל ולתהליכי היצירה בטיפול בפרט. בהקשר של תרומת ההתמקדות לטיפול הרגשי ככלל, הוזכר בדברי המטפלות מאפיין מרכזי של ההתמקדות: יצירת מרחק. כפי שמסביר ג'נדלין, תהליך ההתמקדות במהותו יוצר מרחק והבחנה בין התחושה לבין מצבו של האדם בכללותו, בין היתר בזכות תיאור התחושה הסומטית שאליה מוזמן המטופל להתייחס ומיקומה בגוף (למשל, מועקה בבטן, התרגשות בחזה וכו'). לשם כך עשוי המטופל להשתמש בדימויים ובשרשראות אסוציאטיביות, ולגלם באופן זה את התחושה כמהות בעלת קווי מתאר או מאפיינים המבדילים אותה מיתר הגוף או מההוויה הכללית של האדם באותו הרגע. תהליך כזה יוצר מרחק והבחנה בין התחושה לבין מצבו של האדם בכללותו, ומונע הזדהות והיבלעות בתוך תחושה מסוימת. באופן זה, גדלה יכולת ההכלה של מצבים, ומתאפשרת קבלה של חלקים ורגשות כחלק ממכלול (Gendlin, 1996). לפי ג'נדלין, היצירה של מרחק ואי הזדהות הן חלק מהצעד הראשון (מתוך השישה שתוארו לעיל) בתהליך ההתמקדות, המכונה "פינוי מרחב":
אינך רוצה ליפול אל תוך בעיותיך, לשקוע בהן, להפוך לבעיות הן. מצד שני, אינך רוצה לברוח מהן, להתעלם מהן, להדחיק אותן. [...] קיימת דרך שלישית, מועילה בהרבה. זוהי הפעולה הפנימית של יצירת מרחק בינך לבין מה שמטריד אותך, תוך כדי שאתה עדיין מותיר אותו לפניך. אינך נכנס אל הבעיות, אלא עומד במרחק קצר מהן – רחוק דיו כדי להפסיק את התחושה שהן מוחצות אותך, אך קרוב דיו כדי שתוכל להרגיש אותן (ג'נדלין, 2011 [1978], עמ' 79).
נגה (שם בדוי, כמו כל שמות המראוינות המוזכרים במאמר), מטפלת באומנות, תיארה כיצד אי הזדהות עזרה בעבודתה עם ילד שהגיע על רקע פטירה של חברו הטוב:
הוא הרגיש בדידות וקושי לחשוף את רגשותיו בפני ההורים והחברים. כל מה שקשור לאבל ולחבר היה מוסתר, והמוקד של הקושי הייתה חוויה שהמטפורה הפנימית שלה הייתה שריון. בטיפול עשינו התמקדויות רבות בהן הוא חווה הקשבה לא שיפוטית פנימה וצעדי שינוי שנבעו מכך והשפיעו על השפה הפנימית שלו ועל האופן שבו הוא מתייחס לשריון. הוא בא עם רצון לסלק את השריון, ובעקבות ההתמקדויות הרגיש שהוא לא צריך לשנות ולסלק אותו אלא את העמדה הפנימית כלפיו. זה משהו שההתמקדות מביאה: מתוך יצירת מרחק ואי הזדהות גדלה היכולת להיות בקבלה של החלקים השונים בנו, בלי לשנות אותם – אלא רק את היחס הפנימי אליהם. עכשיו הוא מרגיש שלפעמים דווקא מתאים לו להשתמש בשריון שקודם רצה להעיף, יש לו עכשיו בעלות עליו ומתוך כך, יכולת להיות בדיאלוג עם התחושות הקשות ולא רק לרצות לסלק אותן.
ליאורה, מטפלת בתנועה, תיארה כיצד יצירת מרחק סייעה בעבודתה עם מטופלת הסובלת מהתקפי חרדה:
היה אפשר להתחיל לחקור את החרדה בקליניקה, להתיידד איתה, כמו שעושים בהתמקדות, ולא להסתכל עליה כמשהו בלתי נשלט שמשתלט. לא להזדהות איתה, ולראות בה חלק שאיתו אפשר לשוחח, כמו שעושים בהתמקדות. העבודה שעשינו הביאה למסגור מחודש – reframing של דברים שעברה, ונתנה מרחב להתבוננות עליהם.
המטפלות התייחסו בדבריהן גם לתרומתו של תהליך ההתמקדות לעבודה האומנותית בטיפול. הן הרבו להתייחס בתשובותיהן לתחושה המורגשת כקטליזטור אשר מניע את תהליך היצירה קדימה ותורם לביטוי עמוק ואותנטי של המטופל. ואמנם, רפפורט, שבחנה כאמור את השילוב של טיפול באומנות עם התמקדות מציעה כי הצעד הבסיסי בשילוב כזה הוא הביטוי של אותן תחושות מורגשות של המטופל דרך יצירה ויזואלית, וכי התחושה המורגשת יכולה להוביל את התהליך היצירתי (2009 ,Rappaport).
נגה (מטפלת באומנות) תיארה את התרומה של התחושה המורגשת לתהליך האומנותי בטיפול:
בפגישה עם מטופלת שליוויתי קרוב לשנה, הזמנתי אותה להיכנס פנימה ולחוות את הנושא שדיברנו עליו דרך תחושות הגוף, ה-felt sense של הנושא. היא נכנסה פנימה לרגע של שקט ומיד פקחה את העיניים ואמרה 'וואו, יש לי רעיון לציור', לפעמים מגע קצר, של חמש שניות אפילו, עם התחושה המורגשת יכול לפתוח ולהביא דימוי עשיר ומדויק, ופחות דימויים בנאליים שבאים מהראש. ג'וי שבריאן, תאורטיקנית העוסקת בטיפול באומנות, מדברת על כך שיש רמות עומק של דימויים. מניסיוני הדימויים שעולים ממגע עם ההתמקדות הם מאוד עמוקים. יש להם סיכוי להיות דימויים משמעותיים, פעילים, יש להם נוכחות רגשית גדולה. [...] כשמתמקדים ומרגישים את התחושה המורגשת אז אפשר לצייר אותה, בחירת החומרים נובעת מהגוף. [...] היצירתיות שנפתחת אחרי התמקדות היא מאוד עשירה וזורמת ופתוחה, ומאפשרת התרחבות ופחות תכנון ושימוש בחשיבה סכמתית ותבניתית.
ליאורה תיארה את המקום של התחושה המורגשת בטיפול בתנועה:
אחד האופנים הוא לתת לכל הגוף לבטא את מה שעולה בהתמקדות. הכוונה היא לא בסימולציה, אלא לאפשר הדהוד של תחושה על-ידי תנוחה ותנועה. להדהד את ההזמנות לכל הגוף. [...] כמו שמתהווה תחושה מורגשת, יכולה מתוכה להתהוות תנועה מורגשת. [...] מגדילים את המרחב הזה, [...] וזה מתחבר להכרה ולתובנות באותו אופן.
תרומת מעשה היצירה לתהליך ההתמקדות
מתוך תשובותיהן של המטפלות עלה כי לא רק ההתמקדות תורמת לתהליך התרפויטי והיצירתי, אלא שגם להפך: מעשה היצירה במדיומים השונים מביא איתו ערך מוסף לתהליך ההתמקדות בפרט ולטיפול בשלמותו ככלל. בהקשר זה הרבו המטפלות להשתמש במונח "השינוי המורגש" שתואר לעיל.
נגה (מטפלת באומנות) סיפקה דוגמה למקרה שבו היצירה הובילה לשינוי מורגש:
בהתחלה בעבודה שלי זה היה זה או זה [התמקדות או טיפול באומנות] ולאט לאט זה נהיה גם וגם, ואז לגמרי התערבב, היצירה והתחושה המורגשת, והפעולה שיוצאת מהתחושה המורגשת. למשל, מטופל שהייתה לו תחושה מורגשת בכפות הרגליים, שהובילה אותו לקחת צבע גואש ולהטביע בו את רגליו, ואז הוא דרך וצייר עם הרגליים על דף. מתוך זה קרו הרבה דברים, והשינוי המורגש קרה משם.
דנה, מטפלת באומנות, סיפרה גם היא על חוויה כזאת:
יש לי מטופל מבוגר שהרגיש תקיעות בחייו. הוא הגיע ממש בתוך דיכאון קליני – עם תחושה של חוסר ערך, בלי זכר לשמחה. עבדתי איתו עם ציור והתמקדות. הוא בא כי רצה לצייר, אבל מתוך ניסיונו האישי היה מאוד סקפטי לגבי טיפול. הוא בא מתוך ייאוש, מצויד בציניות, אבל משהו אחר ממה שציפה קרה. ההתמקדות תמיד חשפה משהו שהוא אחר מדיכאון וממה שהאמין בו, וזה הפתיע אותו, ובציור זה התחזק. בהתמקדות משהו נגלה ובציור הוא הופיע לנגד עיניו, איזו חיות שעלתה. זה ריגש אותו ונתן לו אופטימיות, למרות ששבוע אחרי היה מגיע עוד פעם עם חושך, אבל שוב גילה כל פעם מחדש את החיות והשמחה והיכולת להיות אחרת. זה היה חזק. בהתחלה הוא לא יכול היה לתרגם לעצמו את מה שהוא רואה לְחַיּוּת, הוא לא היה יכול לתפוס את זה. ההתמקדות עצמה עוררה ניצוצות, ובזכות הציור הוא הבין שיש משהו ממש חי בתוך החוויה של משהו מת. הוא היה יכול לומר – אני לא מבין, אבל אני יודע שזה יותר אמיתי ונכון מהמילים האלו שאני אומר. הניצוצות הלכו ותפסו מקום, ופרצו בתוך התהליך עם הזמן. זה היה מדהים, כי הוא ראה שהמילים שלו לא משקפות את האמת, של מה שיוצא בגוף ובציור.
מאפיין משותף להתמקדות ולטיפול באומנויות
מהתיאור של דנה, המטפלת באומנות עלתה תמה נוספת, שהופיעה גם בדבריהן של מטפלות נוספות: היכולת של העבודה הטיפולית המשלבת יצירה עם התמקדות להפתיע את המטופל. נראה כי סגולה משותפת מאפיינת גם את כל אחד מהתהליכים בנפרד, ההתמקדות והטיפול באומנויות: במקרה של ההתמקדות, המידע החדש והמפתיע מגיע מתוך החיבור של המטופל לתחושות הגוף, כלומר לחוויה הסומטית, ואילו בשימוש באומנות, חוויית היצירה ותוצריה הם שחושפים את המידע החדש. בשני המקרים, מה שנגלה מתגלה מתוך אותו מקום אותו מכנה ג'נדלין 'הקצה' (The Edge):
חשבו למשל על אדם אשר מספר לכם על בעיה. אחרי עשרים דקות הוא עוצר, נניח. נדמה שכל מה שיכול היה להיאמר בעניין כבר נאמר – ועדיין ... הבעיה מורגשת כיותר ממה שנאמר. הקצה מורגש, אך הוא אינו ברור. [...] אי הנוחות שיוצרת הבעיה היא הקצה. (Genglin, 1996, p. 17; תרגום שלי, ס"ג)
הדבר שאליו אני מתייחס כאן היא שכבה של הלא מודע אשר [...] מורגשת תחילה באופן סומטי, עדיין לא באופן ידוע ופתוח, עדיין לא במה שפרויד כנה "סמוך למודע". לפרויד לא היה מינוח לשכבה הזו. גם בשפה המדוברת אין לה מונח מוכר. אנו מכנים אותה כעת "תחושה מורגשת". [...] האפיון הסומטי הזה נעדר לעיתים הן מטכניקת האסוציאציות החופשיות של פרויד והן מטכניקת הדמיון הפעיל של יונג. במקרים שבהם היה קיים, הוא לא זכה לציון או להתייחסות ספיציפית. (Ibid, p.19)
ליאורה (מטפלת בתנועה) תיארה מקרה מתוך עבודה קבוצתית שבו עלו תובנות מפתיעות:
מישהי באה לקורס עם רצון למצוא כיוון מקצועי אחרי שיצאה משוק העבודה וגידלה את ילדיה בבית. היא הגיעה לאחד השיעורים אחרי שקיבלה הצעת עבודה, והיה נראה שזה בול הדבר שהיא צריכה ושזו הזדמנות נהדרת. לצד זה, עלה פחד וקושי להיפרד מהילדים, אבל זה היה נראה כאילו רק צריך לעבור את החששות הטבעיים ואת המקום שמתקשה לשחרר. העבודה הייתה בזוגות, בשילוב תנועה והתמקדות. מה שבלט לעין היה האנרגיה הנמוכה של הגוף וההתכווצות תוך כדי שדיברה על החלק בתוכה שרוצה את העבודה. כשהייתה בדיאלוג עם החלק שלא רוצה – אז היא נעמדה ומשהו התמלא חיוניות ואנרגיה. הגוף הביא משהו אחר לגמרי מהסיפור ומהתובנות. היא, ואנחנו איתה, חשבה שמציאת העבודה היא התנועה קדימה אליה כיוונה – אבל הגוף ממש אמר משהו אחר באופן מפתיע. [...] בהמשך הקורס באמת הגיעו הצעות מדויקות יותר עבורה, וזה היה נראה לגמרי אחרת.
העבודה התמקדותית של המטפלות באמנויות עצמן והשפעתה על המרחב הטיפולי
לצד ההתייחסות לעבודתן, דיברו המטפלות גם על העבודה ההתמקדותית שהן עצמן עושות, ועל השפעותיה על המרחב הטיפולי. מדבריהן עלה כי לעבודה העצמית שהן עושות יש השפעה מכרעת על התהליכים הטיפוליים. נגה (מטפלת באומנות) תיארה למשל את השפעת עבודתה העצמית סביב טיפול בילדה חרדתית בת 8:
היא הגיעה עם אימה, ובפגישה הראשונה הן יצרו ביחד. היא הייתה מסויגת ממני וישבה עם הגב אליי לאורך הפגישה. בפגישה השנייה אימה ישבה במרחק מה מאתנו. [...] בהדרגה הרגשתי מודעות לנוכחות של המבט שלה וזה עורר בי איזשהו מתח. אז התמקדתי בתחושה שלי, של המתח שעולה בי נוכח המבט של האם, מול ההרגשה שהיא מסתכלת ובוחנת. ואז מתוך השהות עם התחושה המורגשת עלתה המילה "קיפאון", וכשהייתי עם זה היה שינויי מורגש. התחושה כמו נפתחה, והמחשבות והמבט של האם נחוו על ידי כמאוד תומכים. ואז עלו המילים 'אני סומכת, תעשי מה שאת מבינה'. בגלל הקיפאון שחשתי, לא התאפשרה לי התכווננות מדויקת אל הילדה. משהו בשינוי המורגש שלי איפשר לי להיות יותר נוכחת ומשחקית איתה, ומתוך זה נוצרה עבודה מאוד עדינה וקטנטנה של דמות בקצה הקרטון שנגעה לי ללב והדהדה את התחושה שלי בקשר עם הילדה. ההתמקדות תומכת גם בקשר האישי שלי עם היצירתיות שלי עצמי, וזה דבר שמאוד חשוב בעיניי למטפלים בהבעה ויצירה.
שירלי, מטפלת במוזיקה, מספרת: "אני בעצמי נעזרת בהתמקדות לפעמים; אם מטופל עורר בי משהו שאני רוצה לבדוק, אז אני מתמקדת עם הפרטנרית שלי ובודקת. וגם נעזרת בהתמקדות לקבלת תשובות לשאלות שיש לי על התהליך הטיפולי".
אליה, מטפלת בדרמה, סיפרה:
אני משתמשת בשפה ובעקרונות הגישה של ההתמקדות עם עצמי במהלך הפגישה. העיקרון של ההאטה: אני אומרת לעצמי, רגע רגע, אין לאן למהר, בואי תאטי את הקצב וזה משפיע על הקצב בו אני מגיבה או עונה. גם הרעיון לפיו ההתמקדות מכוונת תהליך ולא תוכן מלווה אותי. הגדלתי את ההתייחסות שלי לשפת הגוף, שאילת השאלות שלי השתכללה, האופן והתזמון: במקום לשאול איך אתה מרגיש – שהתשובה לכך יכולה להיות שבלונית או מצומצמת, בסגנון 'בסדר' או 'אחלה' וכו', אני אומרת 'תאר לי את ההרגשה שלך כרגע', וזה מוביל לתחושות הגוף. אני משתמשת בוריאציות על השאלה 'ומה ההרגשה בגוף?', או: 'איפה זה בגוף?', ומנגישה את התחושה למי שלא יודע לענות על השאלות האלה ושואלת: 'אם עכשיו הגוף שלך היה יכול לדבר, היה מקום בגוף שמדבר יותר? או 'אם תעבור איבר איבר, יש איזה איבר שמושך יותר את תשומת הלב?'.
ליאורה (מטפלת בתנועה) תיארה:
במהלך הטיפול אני בהקשבה – שימת לב לתחושות שלי. [...] לפעמים אני אבקש לבדוק מה קורה, לפי אינדיקציות פנימיות והתחושות המורגשות שלי. [...] אם יש משהו שמציף, אז אני מקרקעת את עצמי וזה עוזר לי להרגיש איפה ומתי להזמין את המטופל לשהות ולהיכנס פנימה ואיך. ומהאספקט התנועתי – אז בנוסף לעדות של התנועה של המטופל למה שמתרחש בתוכו, גם ההדהוד שלי את התנועה שלו על-ידי התנועה שלי מחבר אותי לעוד רובד ועוד מידע. [...] ישנן דרכים מדהימות לעשות הדרכה עצמית, לבדוק תחושה שעלתה בי בפגישה עם מטופל, ולעשות איתה תהליך התמקדות שלם. [...] גם לשבת במקום שלו ולהרגיש איך זה שם, מה הן התחושות של הגוף, באופן התמקדותי. התנועה והשינוי שאני עוברת משמעותיים לנוכחות שלי בזמן פגישה.
- פרסומת -
ה'אני מאמינה' המקצועי של המטפלות המשלבות התמקדות וטיפול באומנויות
שירלי (מטפלת במוזיקה):
במהלך הלימודים למדנו על תנועה ועל המיצב של הגוף, כלומר איך הגוף פועל במרחב. ההתמקדות זה מה שבפנים, התחושות הכי קטנות. השילוב של שניהם מרגיש לי כמו הגוף השלם. כשמישהו מנגן, הוא מבטא את התחושה המורגשת בקול או בנגינה, ואז אפשר לשמוע אותה. זו נוכחות שלמה – מה שאני מוציא החוצה וקורה סביבי, ומה שבתוכי. ג'נדלין בספרו האחרון אומר שהתודעה שלנו, האנושית, עוד לא בשלה לתרגל את ההתמקדות כל הזמן, ואני שאלתי את עצמי – למה צריך לעצור בשביל לתרגל כמו במדיטציה? איך אפשר לשלב את ההתמקדות בחיים, או בעשייה המוזיקלית? אפשר לשיר – או לנגן – מהפה החוצה, או עם חיבור פנימה. כשאדם יודע להתמקד, הוא יכול לשיר טוב יותר, מחובר יותר, ולהפך – כשאני שרה בחיבור למקום עמוק, אז אני מתמקדת. ככל שאני יודעת להתמקד, אז אני יודעת לשיר טוב יותר ולהפך. זה כמו מתרגל את אותו דבר, בצורה אחרת ומשלימה".
נגה (מטפלת באומנות):
הייתי שבע שנים מטפלת באומנות לפני ההתמקדות, איתה אני עובדת חמש שנים. מאז, משהו השתכלל אצלי כמטפלת; היכולת להיות נוכחת, אותנטית, לשהות בעמימות, וגם אופן ההתבוננות על היצירה; איך להתחיל ליצור אם אין רעיון, איך לשהות עם מצבים של תקיעות, של חסימה, של התנגדות. אני מרגישה שההתמקדות עזרה לי מאוד לפתח את היכולת להיות עם הדברים, פחות לפרש ויותר להכיל את עצמי עם הדברים. מאז שאני עובדת עם התמקדות ושוהה עם התחושה המורגשת שלי, גדלה היכולת שלי לשהות עם מה שעולה בי ולהתחדש מבפנים. החיבור הזה יוצר עושר של אפשרויות ומאפשר חשיבה שנשארת פתוחה ונושמת ולא קפואה.
ליאורה (מטפלת בתנועה):
הסיבה שבגללה הגעתי לשילוב בין התמקדות לתנועה, נבעה מתוך ההתנסות האישית שלי. בתקופות של החלטות גדולות, מעברים ומשברים, יצירת דבר מה חדש בחיים – שהן תקופות משמעותיות ועם זאת מבלבלות ומטלטלות – התחושות הן עוצמתיות וביטוין דרך הגוף כולו מקדם ואפילו חיוני. גם האיכות החדשה שנוצרת; מצב פנימי, רעיון שמבקש מימוש, ועוד, יוצאים נשכרים מעבודה עם הגוף כולו והתנועה, כמו שתיארתי קודם. מצאתי שבעבודה עם שתי הטכניקות יחד עומדות לרשותי הזמנות ודרכים שמאפשרות חיבור לרבדים פרה-מילוליים, למהלכים יצירתיים, ולמנעד של ביטוי רחב ומלא יותר.
אליה (מטפלת בדרמה):
אני מאמינה בגישת ההתמקדות משום שבעיניי היא יכולה להשתלב עם כל גישה טיפולית אחרת. היא עוסקת בחיבור בין הגוף לקוגניציה. כמטפלת בדרמה, השדה של הדימויים ושל המטפורות שקיים בהתמקדות, הוא חלק בלתי נפרד מהטיפול. מאחר וגם למדתי שלוש שנים יונג, שמאמין בארכיטיפים – או במקרה של התמקדות: הקולות והחלקים השונים שפוגשים במהלכה – ומאחר שהוא בעצמו מחבר אותם לאומנות, אז החיבור בין דימויים לטיפול באומנויות הוא טבעי לי, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בהתמקדות.
דנה (מטפלת באומנות):
מבחינתי התמקדות היא שיטת הטיפול האולטימטיבית, אני שבויה בה. אני משלבת בתוכה תרפיה באומנות ולא להפך. החיבור לגוף, לכאן ועכשיו, זה הבסיס וזה העוגן לתהליך הטיפולי עבורי. ההתמקדות היא תהליך מופלא ומאוד אינטימי. אני מרגישה שאנחנו הולכים יד ביד בתוך הגוף והנפש, ואני רואה ומהדהדת ומאפשרת התרחבות. ההסכמה של המטופלים לקחת אותי איתם יוצרת חיבור מדהים בעיניי, בין מטופל למטפל.
דיון
במאמר הובאו תמות מרכזיות וחלקים נבחרים מדבריהן של חמש מטפלות המשלבות בין התמקדות לטיפול באומנויות. המטפלות התייחסו בדבריהן הן לתרומה של ההתמקדות לעבודה הטיפולית, כפי שהן חוות אותה, והן לתרומה של המדיום האמנותי שאיתו הן עובדות לתהליך ההתמקדות. חרף המספר הקטן של המרואיינות, שמקשה על הסקת מסקנות גורפות מהממצאים, נראה כי דבריהן מסייעים ללמוד על השילוב הפורה בין שתי הגישות.
מסיכום הדברים עולה כי שתי הגישות משלימות זו את זו ושילובן מעצים את חווית הטיפול, אשר מהדהדת את שני העולמות גם יחד. התרומה של ההתמקדות לטיפול באומנויות מתבטאת ביכולתה לחבר את המטופל אל עולמו הפנימי ולמקד אותו בתחושות המעורבות במצבו, כך שהיא מאפשרת יצירה מתוך הקשבה פנימה וחיבור לרובד עמוק. במילותיה של נגה שהובאו לעיל: "[...] הדימויים העולים ממגע עם ההתמקדות הם מאוד עמוקים. יש להם יותר סיכוי להיות דימויים משמעותיים פעילים. יש להם נוכחות רגשית גדולה".
באופן משלים, התרומה של הטיפול באומנויות להתמקדות היא בחיבור של העולם הפנימי עם החוץ; מדברי המטפלות משתמע כי היצירה – בין אם מדובר בתנועה, בציור, בנגינה וכו, מהדהדת ומנכיחה את התחושה המורגשת ומשמשת כשלוחה אקטיבית של תהליך ההתמקדות בעולם החיצוני. היא מבטאת תהליכים תוך נפשיים ומביאה ברבים מהמקרים לשינוי מורגש. כפי שניסחה זאת בבהירות ליאורה: "יש משהו בזה שהגוף כבר עושה את התנועה החדשה, שהופך אותה לממשית ומוחשית יותר. ואז השינוי המורגש כבר קיים במרחב. הגוף כבר מכיר את התנועה החדשה הזו, שזו ההתחלה של לעשות אותה בחיים...".
השילוב בין התמקדות לטיפול באומנויות יוצר אפוא תהליך של תנועה מעגלית: פנים–חוץ–פנים. ואמנם, בכתיבתו המאוחרת, ג'נדלין הדגיש את החשיבות של הוספת צעד אקטיבי שביעי לתהליך, שמקדם את ההתמקדות לשלב נוסף, של יישום בחיי היום יום (Perlstein & Frolinger, 2008). גם רפפורט, שכתבה כאמור על טיפול באמנות מוכוון-התמקדות, הזכירה את ההכרה של ג'נדלין בחשיבות תנועה המקדמת את התהליך מהפנים אל החוץ, והדגישה את יכולתה של האומנות לעשות זאת (Rappaport, 2008). אך בשונה מהצעד השביעי שהוצע על-ידי ג'נדלין, מעשה היצירה אינו מתרחש לגמרי בעולם החיצוני, בחיי היום יום; מאידך גיסא, הוא גם לא מתקיים לגמרי בעולם הפנימי. אפשר לומר שהוא מתקיים בין שני העולמות, בממלכה המוגנת של חדר הטיפול.
את המרחב הזה, שבו מתקיים טיפול המשלב התמקדות עם אומנויות אפשר למצוא בדברים הבאים של ויניקוט (1971, עמ' 79): "בעוד שלמציאות הפנימית יש כמין מיקום, בנפש או בבטן או בראש, או אי שם בגבולות אישיותו של היחיד, ובעוד שמה שמכונה מציאות חיצונית ממוקם מחוץ לגבולות הללו, הרי שלמשחק ולחוויה התרבותית ניתן לתת מיקום, אם משתמשים במושג 'המרחב הפוטנציאלי' [...]". המושג "מרחב פוטנציאלי", שטבע ויניקוט, מתייחס להוויה שבין המדומיין לממשי, בין הפנימי לחיצוני, שראשיתה במרחב המוגן שבין האם לתינוקה, שבו עושה התינוק את צעדיו הראשונים במעבר בין מציאות סובייקטיבית לאובייקטיבית. בתוך מרחב זה, של אלכימיה בין שני עולמות, מתקיימים אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. האקט היצירתי הוא אחד מהם. למעשה, יש הרואים בגישתו של ויניקוט לטיפול קרקע פוריה אשר מאפשרת ואפילו מזמינה עבודה התמקדותית (שראל, 2019).
ברוח דברים אלה, המפגישים בין שני עולמות הטיפול, הויניקוטיאני וההתמקדותי, אני מבקשת לסיום להציע מושג חדש המתייחס למעשה היצירה בטיפול משולב התמקדות ואומנות: "צעד מעבר". מושג זה נותן משמעות נוספת לאקט היצירתי בהקשר של התמקדות: מההיבט ההתמקדותי – כצעד מעבר בין הצעד השישי הפנימי לצעד השביעי החיצוני, ומההיבט הויניקוטיאני – כתופעת (צעד) מעבר, המתקיימת במרחב הפוטנציאלי.
מקורות
אמיר, ד' (2011). להיפגש עם הצלילים: תרפיה במוסיקה. הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
ג'נדלין, י"ט (2011). התמקדות. מרקם, 1978.
קורנל, א"ו (1998). כוחה של התמקדות. אור עם.
ווטסון, ד' (1990). ריפוי במוסיקה. אור עם.
ויניקוט, ד"ו (1977). משחק ומציאות. עם עובד.
שראל, ד' (2019). לפנטז או לחלום שוויניקוט היה מכיר את ההתמקדות (FOCUSING). פסיכולוגיה עברית.
Gendlin, E.T. (1996). Focusing-oriented psychotherapy. New York: The Guilford Press.
Perlstein, A., & Frolinger, B. (2008). A Seventh Movement: Action Step and 'Focusing on the Go' .The Folio, 34-40.
Rappaport, L (2008). Focusing Oriented Art Therapy. The Folio, 139-154.
Rappaport, L. (2009). Focusing-Oriented Art Therapy: Accessing the body’s wisdom and creative intelligence. Jessica Kingsley.
