קריאה פסיכולוגית סקרנית | רחל בר־יוסף־דדון

רחל בר־יוסף־דדון

קריאה פסיכולוגית סקרנית

קריאה מחויכת על שיפור תוצאות הטיפול הפסיכולוגי

ספרי ניב הוצאה לאור

כפסיכולוגית קלינית, מחברת הספר מוטרדת לא אחת משתי שאלות הנובעות זו מזו: מהו הידע המחקרי בסוגיית הגדלת סיכויי ההצלחה של טיפולים פסיכולוגיים? וכיצד להתמודד עם תהליכים המתרחשים בין המטפל לבין המטופל בחדר? על רקע זה, הספר מתייחס למחקרים בנושא הגורמים המשותפים, האמונים על הצלחתן של גישות הטיפול השונות וכן, לתיאורי מקרה מרתקים. 

רחל בר־יוסף־דדון היא פסיכולוגית קלינית, אמא, רעיה ובת. רחל גדלה במשפחה ספרותית ובמסגרת אהבתה הרבה לכתיבה, פרסמה עד כה שני ספרים. ספרה הראשון, "93 כלים לאושר", זכה להצלחה. רחל למדה והתמחתה בירושלים. כיום היא חיה באשדוד ועובדת בקליניקה פרטית ומול מכון הקבע של צה"ל.

הפרק הראשון מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:

הגורמים המשותפים

פתח דבר

כפסיכולוגית קלינית אני לא אחת מוטרדת: מה מצא המחקר בסוגיית הגדלת ממדי ההצלחה של טיפולים פסיכולוגיים? האם ישנו גורם המסייע להצלחת טיפול שאינני מכירה?

ואם אין עיקרון אחד ברור המסייע לטיפול הפסיכולוגי להצליח, מה כן עוזר? שאלה זו למעשה מעלה שאלות עקרוניות גדולות אחרות, שאנשים שואלים את עצמם, כמו:

מה גורם לאדם להיות מאושר (בר־יוסף דדון, 2013)?

מה לעשות כדי שיאהבו אותי?

איך להאריך את חיי?

אחת הגישות המשמעותיות ביותר בשאלה באשר ליעילותו של טיפול היא גישת "הגורמים המשותפים". גישה זו בודקת, מעבר לכל הגישות השונות, אילו גורמים עוזרים לטיפול פסיכולוגי להצליח (זיו־ביימן ושחר, 2014).

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

כבר בשנת 1936 הצביע רוזנצוייג על גורמים משותפים, העוזרים בטיפולים, על סוגיהם השונים. הוא טען כי היחסים בין המטפל למטופל, כמו גם המסגרת התיאורטית, הם הגורמים התורמים ביותר להצלחת הטיפול. פרנק (1961) טוען, כי אותם גורמים אשר עוזרים לטיפול פסיכולוגי להצליח למעשה עוזרים גם בשמאניזם ובדתות.

קרל רוג'רס (1965) הצביע על שלושה גורמים משותפים המחוללים שינוי: הראשון הינו אמפתיה, השני הינו יחס חיובי הכולל בין היתר הערכה של הפציינט, וקבלה של כל התכונות של הפציינט, והגורם שלישי, שהינו מאוד חשוב בעיני רוג'רס, הוא congruence, כלומר היכולת של המטפל להיות הוא עצמו, יחד עם מסוגלותו להיות כן עם הפציינט באשר לרגשותיו.

כאן ברצוני לתאר מקרה בדוי הנוגע לאמפתיה, מקרה המשקף כי לאמפתיה פנים רבות.

עלמה פנתה לטיפול בגיל עשרים ומשהו, בגלל שתי סיבות עיקריות. הראשונה והעיקרית הייתה הקושי שלה למצוא בן זוג קבוע. הסיבה השנייה הייתה רגשות חזקים שהיה לה קשה להכיל.

היא הייתה בת אחרי שני בנים, בת זקונים, והיא תמיד הרגישה פחות מוצלחת יחסית אליהם. האח הבכור היה נשוי ובעל במקצוע מכובד, האח השני למד, והייתה לו חברה קבועה. עלמה הרגישה כמו במשחק עם ילדים, שבו מחלקים לכולם דייסה, ורק לאחרון לא נשאר.

אביה של עלמה היה איש משרד החוץ, אדם חרוץ ומנומס אולם תגובותיו היו די קרות, במובן מסוים. אימהּ היא אומנית. האם הייתה לכאורה פתוחה, אבל הייתה תחושה שהיא שידרה חוסר יציבות ושטחית מבחינה רגשית. אם שהייתה לרוב עסוקה ביצירותיה, ועלמה חשה פעמים רבות שהאם מעדיפה את אחיה, רק כי הם בנים.

כך קרה שעלמה לכאורה התפתחה היטב עד גיל ההתבגרות, כילדה ונערה צעירה, אולם בגיל ההתבגרות היא החלה למרוד - היא עישנה סמים קלים, ברחה מבית הספר, והיו לה שותפים מיניים רבים מכפי הצפי בגילה.

נראה כי ההורים העסוקים בעצמם, בגלל חסכים שלהם, לא השקיעו בה מספיק, והיא חיה עם עצמי מזויף ומרצה, עד שדרישות החיים הבוגרים - של פרידה, זהות פנימית ייחודית וחוסן נפשי - היו גדולות מדי עבורה.

הצורך של עלמה בבן זוג מושלם והפגיעות שלה הובילו לשרשרת בני זוג כאשר בין זוגיות אחת לאחרת חוותה בדידות רבה. חוסר ההשקעה ההורית־נרקיסיסטית הביאה לרגשות של דיכאון, חוסר הערכה עצמית ועוד. עלמה למדה לשאת חן, אבל בתוך תוכה הייתה כואבת וחבולה.

עלמה חיפשה מטפל מתאים, לאחר שהבינה כי מותר לעשות "שופינג" כשבוחרים מטפל.

עלמה בחרה באנה כמטפלת עבור עצמה, כי אנה, בניגוד למטפלים אחרים שבדקה, הקשיבה בשקט ולא נתנה פירושים הפוגעים בה. אנה אכן הקשיבה לה בתשומת לב מתעניינת אולם לא פעם עלמה רצתה תשובה יותר מסבירה או משמעותית בתגובה לדבריה - בעוד שאנה הייתה מסתפקת באמירה אמפתית. אנה הרגישה שהאמירות האלו היו מאכזבות: זה כל מה שיש לך לומר לי? חשבה לעצמה.

באחד המפגשים סיפרה עלמה על גבר, שהיא עצמה נפגעה מעזיבתו, ולאחר מכן הקשיבה היטב, "נראה איך היא תגיב למפלה הזו שלי."

אנה אמרה בסוף, "את התאכזבת ממנו."

זה הכול? חשבה לעצמה עלמה, אולי תגידי משהו יותר עמוק, יותר קרוב, יותר מייעץ?

היא לא אמרה את זה לאנה. היא חשבה שאם אנה מגיבה כך, כנראה שכך צריך להיות טיפול פסיכולוגי.

כאן המקום לספר שעלמה רצתה מלכתחילה לבוא לאנה, משום שידעה שלאנה ילדים ובעל שאיתו היא מסתדרת היטב. עלמה רצתה חיים כאלו לעצמה.

הטיפול נמשך שנים אחדות, כאשר בתחילה המפגש התקיים בתדירות של פעמיים בשבוע. לא פעם הייתה עלמה מתוסכלת מכך שהטיפול לא מקדם אותה, אולם מאחר שאנשים שהכירה הלכו גם הם לטיפולים ארוכים, היא הניחה שכך צריך. חבר שהיה לה באותה תקופה התלוצץ על הטיפול הארוך ואמר: "הפסיכולוגית שלך בונה על חשבונך מרפסת."

כעבור כמה שנים חל בכל זאת שינוי: עלמה הרשתה לעצמה להיות יותר אמיתית בקשרים שלה, לעיתים אף הייתה אמיתית מדי. התנהגות זו סיבכה אותה בצרות לא אחת. למעשה, מה שסייע לה להיות יותר אמיתית היה קריאת מאמר של ויניקוט בנושא "העצמי האמיתי והמזויף" שם הבינה שהיא מחקה אחרים בהתנהלותה הבין־אישית. גם כמה מילים ביקורתיות ששותפה לדירה אמרה לה, "שהיא משחקת משחק מזויף," דחפו אותה לשינוי זה.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

כך שאין זה ברור באיזו מידה הטיפול היווה מצע מתאים לשינויים אלו.

תוצאה ודאית של הטיפול הייתה, שעלמה למדה להתבטא: להסביר את עצמה ללא מורא. לכתוב יומן של שטף־רצף מחשבותיה.

הטיפול נמשך, ועדיין, עלמה לא מצאה בן זוג. היא ביטאה את ייאושה בטיפול כשהיא אומרת: "אני כאילו עומדת מול מדבר יהודה הצחיח. אין שם דבר בשבילי."

לבסוף, עצה טובה בנוגע לבחירת בן זוג - קיבלה דווקא מחברה קרובה, ולא מאנה, כפי שציפתה.

עם זאת, יש לומר שעלמה הייתה די קשורה לאנה והתרגלה לשיחות איתה, ועל כן אמרה לעצמה - כדאי להמשיך.

הטיפול הסתיים לאחר שש וחצי שנים, כאשר עלמה מצאה לה בן זוג קבוע.

בהתייחס לתיאור המקרה - בדגש על סוגיית האמפתיה: אין ספק שאנה הייתה אמפתית, אולם עלמה לא חוותה זאת כאמפתיה. היא חוותה זאת כתגובה המייצרת תקווה, אך לתחושתה הייתה אנמית ומאכזבת משהו.

עם זאת, היה יתרון לתגובה הזו - היא הייתה חלושה אבל לא פוגעת בעלמה, עם רגישותה הנרקיסיסטית. נראה שאנה החמיצה את שני המרכיבים הנוספים שרוג'רס (1951) ציין - כנות, והיותך אתה עצמך, כמטפל. עם זאת, כנות שכזאת - אפשר שהייתה פוגעת בעלמה.

לסיכום, נראה שחולשת תגובותיה של אנה - הייתה למעשה הזהירות במידה הראויה עבור עלמה. תגובות אלו היו גם סוג של צמצום, שאִפשר לאנה להתרחב ולהנכיח את עצמה.