הדרכת הורים בגישת המנהיגות ההורית
מאת חיים עמית1
מנהיגות מוגדרת כיכולתו של אדם להוביל אנשים אחרים אל עבר מטרה משותפת (פופר, 2003). שני מרכיבים חשובים למנהיגות נמצאו במחקרים: יכולתו של המנהיג לדבוק במטרות ברורות שהוא מאמין בהן, ויכולתו להוביל את הארגון בדרכים יעילות, המבוססת על יכולותיו האישיות והבינאישיות (Popper, Amit, Gal, Mishkal-Sinai, & Lisak, 2004) .
ג'ון קוטר (Kotter, 1990), חוקר מנהיגות ידוע, הגדיר זאת כך: "מנהיגות היא הנעת אנשים לאורך זמן, תוך מיצוי אמצעים שאינם אמצעי כפייה או ענישה". כלומר, מנהיג הוא מי שמצליח להשפיע על אחרים ולהניע אותם לבצע משימות, לעיתים מעבר לציפיותיהם הראשוניות וברמת מחויבות גבוהה, תוך שימוש במינימום אמצעי כפייה. בהתאם, נגדיר מנהיגות הורית כיכולתם של הורים להוביל את ילדיהם לעבר מטרה ראויה, ולהניעם לבצע מטלות ומשימות שלא תמיד הם רוצים בהן; ואלה ללא אמצעי כפייה או בשימוש מזערי בהם (עמית, 2006). מנהיגות הורית היא לדעת לאן רוצים להנהיג את המשפחה – כלומר להתוות כיוון מוגדר ולהגדיר מטרות ראויות – ולדעת להוביל נכון את בני המשפחה להשגת יעדים ומטרות אלה (עמית, 2012א).
הורים לא מצליחים כיום להשפיע על ילדיהם, בכל הגילאים, כפי שהיו רוצים וצריכים, בגלל מגוון סיבות (עמית, 1997, 2006). הם לא מצליחים להנהיג את משפחתם למטרות הרצויות, ומוצאים את עצמם מובלים על ידי ילדיהם בכיוונים שגויים במקום להוביל אותם לכיוונים ראויים. כתוצאה מכך הם מרגישים חוסר אונים גדול בהורותם.
בהדרכת הורים בגישת המנהיגות ההורית אנחנו מבקשים לעזור להורים להרגיש בעלי מסוגלות ולא חסרי אונים בהורותם; לסייע להם להגדיר את מטרותיהם ולהיות ממוקדים בהן; ולציידם במיומנויות מתאימות להשגת מטרותיהם בצורה יעילה. לפני שאפרט את תפקידי המדריך בגישת המנהיגות ההורית, אתאר בקצרה את מקורותיה של ההדרכה בגישה זאת.
גישת המנהיגות ההורית נשענת על ארבעה עוגנים – תיאורטיים ומעשיים: פסיכולוגיה חינוכית, פסיכולוגיה הומניסטית, טיפול משפחתי וייעוץ ארגוני.
פסיכולוגיה חינוכית עוסקת בקידום הבריאות ולא בריפוי החולי. ההתמקדות היא בהתפתחות הילד ובתהליכי הלמידה שלו, תוך התייחסות לסביבתו. הילד נתפס כחלק ממערכות חברתיות שונות, בהן המשפחה, בית הספר, הקהילה ועוד. תפקיד מרכזי של הפסיכולוגים החינוכיים הוא עבודה מערכתית בתוך בית הספר ובגן הילדים, במטרה לקדם את רווחתם הנפשית של הילדים בתוך המסגרת החינוכית (Berliner ,2012)
לעוגן הפסיכולוגיה החינוכית יש השלכות מרחיקות לכת על האמונות והתפישות הבסיסיות בהדרכת ההורים בגישת המנהיגות ההורית.
ראשית, לסמוך על הורי הילד. ההורים מכירים היטב את ילדם, על אף שלא תמיד הם יודעים לנסח היכרות זאת נכון. הביטוי המעשי של תפיסה זו הוא בתחקור מפורט ואמפתי של ההורים. בעזרת סקירה מדוקדקת של סדר היום ודרך ההתנהלות במשפחה, ובאמצעות הקשבה מלאה לדיווחי ההורים, נעזור להורים לחשוף את המידע שיש להם, ולנסחו היטב. כמובן שלעיתים תוך כדי תחקור ההורים, נגלה מידע שההורים לא שמו לב אליו, או שאינם מייחסים לו מספיק ערך, ואנחנו נאיר ונבליט אותו. למשל, אנחנו עשויים לגלות שילד עם קשיי שינה נרדם באופן קבע במיטת הוריו, עובדה שכנראה הודחקה בידי ההורים. או למשל, ההורים יתארו בפירוט את התנהגות הילד המתעצל בלימודיו ואז עלול להתעורר חשד לאפשרות של ליקוי למידה, או ההורים יספרו על קשיי קשב שיש לילד או על רגישות גבוהה שלו לגירויי רעש סביבתי.
שנית, להאמין שהורים פועלים ממניעים בריאים ורצונם הבסיסי הוא להיטיב עם ילדם, אף שפעמים רבות הם מותשים ומרגישים חסרי אונים. הביטוי המעשי לכך בהדרכת ההורים הוא שבחירת מטרות ההדרכה וסדר העדיפויות שלה נמצאת לגמרי בידי ההורים. מדריך ההורים עוזר להורים להגדיר את מטרותיהם, מה שפעמים רבות קשה להם. במקרים מסוימים הוא יכול להציע להם מטרות ראויות, אך בסופו של דבר ההורים מחליטים מה ראוי ומה לא ראוי במשפחתם.
שלישית, לעודד הורים לפתח תפישה של מניעת בעיות במשפחה, אף שהם עסוקים מאוד בפתרון של בעיות יום יומיות מציקות. הביטוי המעשי לכך בהדרכה הוא שנציע להורים להגדיר גם מטרות מניעה ולא רק פתרון לבעיות. זוהי השלכה משלימה להשלכה הקודמת: לא להחליט עבור ההורים, אבל כן להיות "ראש גדול", ולחשוב כיצד לעזור להורים למנוע בעיות ולא רק לפתור אותן. למשל, הורים מגיעים להדרכה בגלל בעיות משמעת של ילדם המתבגר, בן ה-16. במהלך הפגישה הם מתלוננים שהוא מופנם, ושהתקשורת איתו לא טובה. ואולם בהדרכה מתברר שהתקשורת במשפחה כולה אינה מספיק טובה: יש הרבה הוראות וכמעט אין שיחות פתוחות. אפשר להציע להורים שלצד המטרה ההכרחית של למידה להציב גבולות מתאימים לנער בגיל ההתבגרות, ראוי לחשוב גם על פיתוח תקשורת פתוחה במשפחה.
רביעית, להעניק להורים ידע התפתחותי תואם גיל, אף שיש לעשות זאת בעיתוי מתאים ובצורה שתעצים את ההורים. זהו אחד ממקורות הכוח העיקריים של הדרכת הורים: הידע המקצועי שיש למדריך/ה. למשל הורים המתלבטים כיצד לנהוג עם ילדם הקטן הרוצה לעשות הכל לבד, מרגיש שהכל שייך לו ומבקש מחמאות בצורה מוגזמת לתחושתם. הם חוששים מהתפתחות של התנהגות לא מרוסנת וגאוותנית, ומרבים לכעוס עליו ולהוכיחו. ואולם כאשר הם מקבלים הסבר פשוט על תחושת הכל יכולות של ילדים בני גילו – אומניפוטנטיות – ועל כך שהיא חלק מתהליך ההתפתחות הנורמלי של הילד, זה מרגיע אותם מאוד.
הפסיכולוגיה ההומניסטית נוסדה בארה"ב שלאחר מלחמת העולם השנייה, והדגישה את חשיבותו של פיתוח עצמי ופיתוח אישיות ייחודית, לטובת הפרט והחברה. גישת הטיפול ההומניסטי מתמקדת בחוויה הסובייקטיבית של האדם, תוך מתן דגש לאספקטים רגשיים וחווייתיים של המטופל. המאמץ הוא להבין את האדם ואת האופן הייחודי שבו הוא תופס את התנסויותיו ואת חוויותיו בעולם (מיטשל ובלאק, 2006).
ההשלכה העיקרית והדרמטית של עוגן הפסיכולוגיה ההומניסטית על הדרכת הורים בגישת המנהיגות ההורית היא העמדת ההורה כאדם במרכז תשומת הלב שלנו בהדרכה. אף שההורה הוא המרכיב החשוב ביותר בגידול ילדים, אהדתנו נתונה, מדרך הטבע, לחולייה החלשה והאהובה במשפחה – הילדים. ואכן הילדים הם הזקוקים יותר מכולם שיקשיבו לצורכיהם ויספקו תנאים נאותים לגידולם. ואולם בכך נגרם עיוות בתפישת המשפחה – זכויות ההורים וצורכיהם נדחקו לקרן זווית (עמית, 1997).
בניגוד לגישות אחרות, המנחות הורים בפרוטוקול מובנה וסגור מה עליהם לעשות או לא לעשות עם ילדיהם, מתוך תפישה הרואה את הילד במרכז, בגישת המנהיגות ההורית עלינו לסייע להורים למצוא את דרכם האישית בהורות. דגש רב מושם על עזרה להורים להגדיר את מטרותיהם האישיות בהורות, ולאחר מכן למצוא את הדרכים המתאימות להם כדי להגשים מטרות אלה.
העמדת ההורה במקום מרכזי יותר במשפחה אינה עומדת בסתירה לצורכי ההתפתחות של הילד – נהפוך הוא. הורים זקוקים שיעצימו אותם כדי שיצליחו להעצים את ילדיהם. הורה טוב הוא הורה שטוב לו. לעומת זאת, הורה המרגיש מתוסכל וממורמר יתקשה להתמיד בנתינתו לאורך זמן.
השלכה מעשית נוספת של הפסיכולוגיה ההומניסטית על גישת המנהיגות ההורית היא השימוש בשני הכלים המרכזיים בטיפול הומניסטי – אמפתיה וקבלה. זה הבסיס לכל התערבות הדרכתית בגישה: קבלת ההורה כמו שהוא והבנה עמוקה של רגשותיו ושל צרכיו.
טיפול משפחתי הוא ענף בפסיכותרפיה. המשותף למרבית האסכולות של הטיפול המשפחתי היא האמונה כי מעורבות המשפחה בהתמודדות ובפתרונות לקשיים ולבעיות מועילה ביותר, וזאת גם אם מקור הבעיה מיוחס רק לאחד מחברי המשפחה, ונתפס כבעיה אישית שלו. מעורבות זו של המשפחה מושגת לרוב באמצעות השתתפות ישירה של כל חבריה בפגישות הטיפוליות (Carr, 2012)
לעוגן הטיפול המשפחתי יש מספר השלכות מעשיות חשובות על הדרכת ההורים בגישת המנהיגות ההורית. ראשית, המדריך הוא אקטיבי, מייעץ, נותן משימות ("שיעורי בית") להורים. ההנחה היא שכדי להשיג שינוי משמעותי במשפחה – הורים זקוקים לכלים יעילים ליצירתו. שנית, המדריך עוזר להורים להשיג שינוי במבנה המשפחה, ולא רק לפתור בעיה ספציפית. ההנחה היא שכאשר נוצרת תנועה המשנה את המבנה ואת הדינמיקה המשפחתיים האפשרות לצמיחה של כל בני המשפחה גדלה. שלישית, המדריך עוזר להורים לשפר את דפוסי התקשורת במשפחה. ההנחה היא שדפוסי תקשורת טובים הם חיוניים לבריאות המשפחה ולפתרון ראוי של קונפליקטים.
ייעוץ ארגוני הוא תחום המתמקד בארגון ובתהליכים בתוכו ובסביבתו, ונועד לשפר את התפקוד שלו. היועץ מסייע למנהלים להבין את מטרותיו בתוך הסביבה שבה הוא פועל, ולבחור את הדרך המיטבית להשגתן (זילברברג, 2016).
ההשלכה הראשונה של עוגן זה בהדרכה בגישת המנהיגות ההורית היא, שכפי שתיארתי למעלה, מחקרי המנהיגות בארגונים הם הבסיס להבנת מנהיגותם של הורים במשפחה. שני מאפייני המנהיגות ההורית מבוססים על שני המרכיבים העיקריים של מנהיגות בכלל: הצבת מטרות וחתירה אליהן בדרכים יעילות.
שנית, אימוץ גישה עניינית ותכליתית, האופיינית להתנהלות ארגונים, כמו למשל הגדרת מטרות משותפות על בסיס תפישה כוללת (חזון), יצירה של תוכניות עבודה קונקרטיות להשגת המטרות, תוך התמקדות בתוכן המשימתי המשותף להורים, ומעקב ובקרה על ההתקדמות בהתאם לקריטריונים ברורים שנקבעו מראש (עמית, 2012ב).
כוחה של המשפחה הוא ביחסים רגשיים משמעותיים המתקיימים בין חבריה, ואילו אחת מחולשותיה יכולה להיות התייחסות רגשית עודפת, המקשה על ההורים להתמודד עם קונפליקטים בצורה עניינית. התלות הרגשית הרבה בין בני המשפחה ואינטנסיביות היחסים עשויות להפוך קונפליקט יום-יומי פשוט למריבה גדולה ולא תכליתית. שיחה על נושא הדורש הכרעה עשויה להידרדר לחילופי האשמות הדדיים בגלל רגישויות אישיות של חברי המשפחה.
לעומת זאת, הדרך העיקרית שבה ארגונים מנסים לפתור קונפליקטים היא על ידי גישה עניינית, המתרכזת במשימה. אומנם ניהול מודרני נותן מקום גם לרגשות של חברי הארגון: תחרות, מאבקי כוח, קנאה, חרדה מכישלון, פחד מפיטורין, שאיפה לעוצמה ועוד – כולם כוללים מוטיבים רגשיים אפשריים לקונפליקטים, שיש להתייחס אליהם ולפתור אותם. ואולם העובדים נקראים בעיקר להתמקד בתוכני העבודה המשותפת ובהשגת המטרה האובייקטיבית המשותפת. הבעיות הענייניות נפתרות, על אף מתחים בין-אישיים.
תפקידי המדריך בגישת המנהיגות ההורית
גישת המנהיגות ההורית מתרכזת בשלושה מושגים עיקריים: דימוי ההורות כמנהיגות, קביעת מטרות הוריות, ופיתוח ושכלול של מיומנויות המנהיגות ההורית.
תפקידי המדריך בגישת המנהיגות ההורית נובעים בצורה ישירה מהעקרונות המרכזיים של הגישה. לפיכך תפקידיו של המדריך הם (1.) להכיר להורים את דימוי ההורות כמנהיגות ולסייע להם להפנים אותו. (2.) לעזור להורים להגדיר מטרות ראויות ולהיות מחויבים להן. (3.) ללמד הורים מגוון מיומנויות מנהיגות וכיצד לפעול באמצעותן בחוכמה (עמית, 2021א). יודגש כי לא מדובר בתוכנית סכמטית, המתקדמת תמיד שלב אחר שלב בצורה מובנית.
כוחו של דימוי ההורה כמנהיג הוא במסר המעצים שלו להורים: אינכם חסרי אונים בהורותכם, יש לכם משמעות ואתם יכולים להשפיע על התפתחות יַלדיכם. קל להורים להזדהות עם הדימוי, ומשעה שהם מזדהים איתו, הם מרגישים בעלי משמעות וחשים יותר ביטחון ויכולת בהורותם. המציאות המשפחתית לא משתנה, אך תפישתם של ההורים את עצמם משתנה, והם מתחזקים בתפקידם.
מדריך ההורים עובד עם ההורים על שלושה מסרים שיעזרו להם להפנים את דימוי ההורה כמנהיג: יש לכם אחריות להוביל את ילדיכם למטרות ראויות (למשל המדריך עוזר להורים להגדיר מטרה של מניעת התמכרות למסכים); יש לכם הזכות והסמכות לעשות זאת (למשל המדריך מעודד את ההורים להיעזר במיומנויות המנהיגות של הצבת גבולות ברורים ודיאלוג בונה במקרה של מניעת התמכרות למסכים); ואתם מסוגלים לעשות זאת (למשל המדריך מאיר התנהגויות משפיעות של ההורים שהם לא מבחינים בהן, או שהוא מציע להם משימות השפעה בָרות השגה ומחזקם כשהם מצליחים לבצען).
התפקיד השני של המדריך הוא לעזור להורים להגדיר מטרות ראויות, ולהיות מחויבים להן. השאיפה היא שבפגישה הראשונה או השנייה תסוכמנה מטרה או מטרות הוריות, לאחר שעברו בחינה יסודית וחשיבה מעמיקה על ידי ההורים והמדריך.
הורות מתאפיינת בריבוי של גירויים מסיחי דעת, העלולים לגרום להורים להתמקד בדברים פחות חשובים רק מתוך חולשה רגעית או התנהגות הֶרגלית. למשל, הם כועסים על הילד שהרטיב, למרות שבמחשבה מאוחרת הם מבינים שזה עלול לקרות, ומצטערים על כך; הם מתעקשים עם הילד שיאכל, למרות שברור להם שהוא לא ימות מרעב; הם מוותרים לילד ונותנים לו לעשות את מה שאסור, בגלל הפרצוף הנעלב והפגוע שהוא עושה, שצובט את ליבם, ועוד ועוד.
דיון במטרות גם עוזר להורים לתעדף את המטרות ולהתמקד באחת או שתיים בלבד בו-זמנית. כך הם יצליחו להקדיש תשומת לב לדברים החשובים ברגע המכריע וידחו את העיסוק בפחות חשוב לזמנים אחרים.
ההיצמדות למטרה ראויה היא קריטית כשההורים מתמודדים עם מצוקות משפחתיות משמעותיות, כמו ילד עם נכות קשה או עם הפרעות קשב וריכוז משמעותיות, משברים משפחתיים קשים כמו מצוקה כלכלית, גירושין, מחלה קשה, מוות וכיוצא באלה.
דיון על מטרות ארוכות טווח בהורות יכול גם לקרב הורים המתקוטטים ביניהם על ענייני יום-יום, ולהגביר את שיתוף הפעולה ביניהם. חלק משמעותי ממריבות במשפחה נובע מהבדלים בתפישות לגבי החיים המשותפים. למשל, חילוקי דעות בין הורים בשאלת סידור חדרו של הילד יכולים לבטא קונפליקט בסיסי לגבי מידת הפרטיות שצריכה להיות מוענקת לכל אחד מבני המשפחה. ויכוח על לימודי הבן בחטיבת הביניים יכול לגלות שהחלום שהבן יסיים תיכון עיוני אינו משותף לשני ההורים. כשהורים דנים ביניהם בצורה פתוחה על הערכים הבסיסיים הראויים במשפחתם ומסכימים עליהם – לאחר ויכוח, עימות, הבנה ופשרות – הם חוסכים לעצמם מריבות מתישות בחיי היום יום.
לאחר שמחליטים על מטרות הוריות מעשיות, הנובעות כאמור מהערכים המשפחתיים, צריך לתרגם אותן לפעולות קונקרטיות – מה צריך לעשות כדי שהמטרות תתגשמנה. למשל, המטרה "ללמד את הילדים לפתור בעיות בדרכים לא אלימות" יכולה להוביל לפעולות מעשיות כמו לעזור לילדים לזהות מגוון של דרכים לפתור בעיות; להסביר לילדים את שיקוליהם של ההורים כאשר הם פותרים בעיות; לעבוד עם הילדים על התמודדות עם אכזבה כאשר לא משיגים כל מה שרוצים; לראות יחד סרטים העוסקים בכך ולדבר על זה לאחר מכן, וכיוצא באלה.
גם כשהורים מכוונים למטרה ומחויבים אליה, הם מתקשים מאוד בדרך אליה. פעמים רבות חסרות להם מיומנויות מתאימות (עמית, 2012). גם כשהם משוכנעים שחשוב שיציבו גבולות לילדם המתבגר המתחצף אליהם, הם נכשלים בכך פעם אחר פעם. גם כשהם בטוחים שעליהם לעזור לילדם להתמודד טוב יותר עם הפחדים הרבים שהוא מגלה, הם אינם מצליחים לרדת לשורשם, ובוודאי שאינם יודעים כיצד להקל עליהם. אף שהם בטוחים שעליהם לחזק ביטחונו של ילדם הנסוג במצבים חברתיים רבים, הם מייסרים את עצמם שאינם מצליחים לעשות זאת כהלכה. הם כואבים כל פעם מחדש כשהם חושבים על הדוגמה האישית הקלוקלת שהם מראים לילדם בקשר למה שחשוב להם, ומיואשים מאפשרות השינוי שלה.
מניסיוני בעבודה עם הורים, ילדים ומשפחות זיהיתי שבע מיומנויות שהורים משתמשים בהן כדי להשפיע על ילדיהם ולהנהיגם בצורה טובה (עמית, 2006): חשיבה אסטרטגית – התוויית תוכנית פעולה וכיוון כלליים: לאן רוצים ההורים להגיע עם כל אחד מילדיהם בנפרד ועם כולם יחד בתחומי החיים השונים; דוגמה אישית – יכולתם של הורים להמחיש בהתנהגותם היומיומית את הערכים שהם מנסים להנחיל לילדיהם; הצבת גבולות – יכולתם של הורים לקבוע חוקים וכללים במשפחה; ניהול דיאלוג – הקשבה אוהדת של ההורים לרגשות הילד ולמחשבותיו, ביטוי אותנטי של עצמם בשיחה איתו, וכן מציאת פתרונות במשפחה בדרך של הידברות; העצמה – חיזוק ביטחונם של הילדים בעצמם וביכולותיהם; שותפות הורית – יכולת ההורים לפעול בשותפות, בתיאום, ובמאמץ משותף כדי למלא משימות הכרוכות בחינוך ילדיהם ובטיפול בהם; וגמישות – היכולת לפעול בצורה יצירתית, לא מקובעת ובאמצעות הומור.
לא כל ההורים משתמשים בכל המיומנויות באותה מידה, והמינון המדויק של מיומנויות אלה משתנה בהתאם לגיל הילד, השונות בין הילדים והמצבים המשפחתיים השונים. יתרונן הגדול של שבע מיומנויות המנהיגות ההורית הוא שאפשר ללמוד אותן, לתרגל אותן ולהשתמש בהן בצורה שיטתית. הורים רבים משתמשים לא פעם בצורה אקראית ולא מודעת במיומנויות המנהיגות ההורית. רכישת מיומנויות אלה באופן שיטתי מאפשרת ניהול הורות יעילה ובריאה באופן קבוע בחיי היומיום, מצמצמת בעיות בגידול הילדים ומעניקה כלים להתמודדות מוצלחת יותר עם הבעיות כשהן צצות.
לבסוף, קשה להפריז בחשיבותה של דוגמה אישית בהורות. אם אתבקש להצביע על מיומנות אחת החשובה יותר מכולן לדמותו של ההורה-המנהיג תהיה זו מיומנות הדוגמה האישית. מה שמשפיע באמת על ההתנהגות של הילדים והערכים שהם מפנימים אינו מה שההורים מטיפים להם לעשות, אלא האופן שבו הם חיים. זה אחד הדברים הקשים ביותר בהורות: כדי לגדל ילדים כלבבנו, אנחנו צריכים להיות אנשים טובים יותר בעצמנו.
הערות
- חיים עמית הוא פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך ויועץ ארגוני. מחבר הספרים: הורים כבני אדם, הורים כמנהיגים והורים בטוחים בעצמם. מנהל אתר האינטרנט "מנהיגות בחיים".
מקורות
זילברברג, ו' (2016). פיתוח ארגוני לאן? בתוך י' כ"ץ (עורך), פרופסיה בדרך – על התהוות הייעוץ הארגוני בישראל (עמ' 307–353). תל-אביב: רסלינג.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
עמית, ח. (1997). הורים כבני אדם. תל אביב: ספרית פועלים.
עמית, ח. (2006). הורים כמנהיגים. מושב בן שמן: מודן.
עמית, ח. (2012). הורים בטוחים בעצמם. מושב בן שמן: מודן.
עמית, ח. (ב2012). המשפחה כארגון - השלכות הניהול המודרני על המשפחה . מנהיגות בחיים.
https://amithaim.com/20...aha-keirgoon/
עמית, ח. (א2021). מהי הדרכה בגישת המנהיגות ההורית? מנהיגות בחיים.
https://amithaim.com/20...rim-begishat/
עמית, ח. (ב2021). חשיבה מטרתית בהורות - למה זה חשוב. מנהיגות בחיים.
https://amithaim.com/20...tit-bahoroot/
פופר, מ. (2003). על נביאים וכוהנים, מנהיגים ומנהלים, סטטוס, דצמבר, 22-26
Berliner D. C. (2012). Educational psychology: searching for essence throughout a century of influence, in Handbook of Educational Psychology, 2nd Edn., eds Alexander P. A., Winne P. H., editors. (New York, NY: Routledge; ), 3–28
Carr, A. (2012). Family Therapy: Concepts, Process and Practice, 3rd Edition, WILEY
Kotter, J. (1990). What leaders really do? Harvard Business Review, May-June, 103 -111
Kouzes, J.M., Posner, B.J. (1987). The Leadership Challenge. San Francisco, Jossey Bass
Popper, M., Amit, K., Gal, R., Mishkal-Sinai, M., & Lisak, A. (2004). The capacity to lead: Major psychological differences between “leaders” and “non-leaders”. Military Psychology, 16(4), 245-263.
Symington, J. (1985). The survival function of primitive omnipotence. International Journal of Psycho-Analysis, 66, 481-487.
Pienkos, E., & Sass, L. A. (2012). Empathy and Otherness: Humanistic and Phenomenological Approaches to Psychotherapy of Severe Mental Illness. PCSP: Pragmatic Case Studies in Psychotherapy, 8(1).
