למה טוֹבוּת חשובה
מאת ד"ר תומס ליקונה
לפניכם פרק מתוך הספר מוצלחים: כיצד חינוך ילדיכם לטוּב לב והתחשבות באחר יוביל לאושרם ולהצלחתם בעתיד, באדיבות הוצאת מטר.
קצת מביך לעסוק כל החיים בבעייתיות של הטבע האנושי ולגלות בסופו של דבר שאין לך שום דבר להוסיף על האמירה הפשוטה: "נסו להיות קצת יותר טובים".
- אלדוס האקסלי סב שואל את ויני, נכדתו בת השבע: "איך הורים יכולים ללמד את ילדיהם להיות טובים?"
ויני: "הם צריכים להיות טובים אליהם".
בעולם שבו כעס, אכזריות ואלימות מצויים בכל מקום, אנחנו אסירי תודה כשתשומת הלב שלנו מופנית אל מידת הטוֹבוּת, אל סגולת הטוב והנעימוּת. בטקס סיום שנת הלימודים של 2013, באוניברסיטת סירקוז, ג'ורג' סאונדרס (Saunders) הכותב סיפורים קצרים נשא נאום שנעשה ויראלי במהירות רבה. הוא שאל את קהל הבוגרים, "את מי אתם זוכרים בחיבה הרבה ביותר - עם תחושת החמימות הברורה ביותר?" ואז הוא ענה בעצמו: "את מי שהיו טובים אליכם, אני בטוח".
לעולם איננו שוכחים מעשים של טוֹבוּת שנעשו כלפינו. הם נוגעים במקום עמוק מאוד בתוך נשמתנו. כשקשה לנו, מילים טוֹבות עוזרות - גם מאדם זר. בת' אלפרי (Elfrey), פרקליטה מקונטיקט ואם לשני בנים, חלקה איתנו את הסיפור הבא:
כשבננו לוק נולד, בעלי ג'ו ואני הבנו שיש לו מגוון לקויות. לוק, היום בן אחת עשרה, היה צריך להשתמש בסדי תמיכה לרגליים. הוא לא מדבר ועד היום לא שולט בצרכיו. מבחינה התפתחותית הוא כמו תינוק. לא מזמן נסענו לדיסני וורלד עם לוק ועם סם, בננו הבכור, שהוא נער טיפוסי בן שלוש עשרה. דחפתי את לוק בכיסא הגלגלים לכיוון השירותים, כדי להחליף לו חיתול. הייתי מותשת והרגשתי קצת ייאוש.
- פרסומת -
הלכנו לראות הופעה חיה של "למצוא את נמו" וישבנו מאחור, בשורה של בעלי המגבלות שבה נכנס כיסא הגלגלים של לוק. אמרתי לג'ו שאני מוטרדת מזה שלוק לא יכול לראות את הבמה. לפנינו ישבה סבתא עם נכדיה ששמעה אותי והציעה להתחלף במקומות. אני חושבת שהיא קלטה את הייאוש שלי, מפני שלאחר ההופעה היא הסתובבה אלי ואחזה בידי. היא אמרה לי שזה טוב מאוד לחשוף את לוק לדברים שונים, כי אי אפשר לדעת מה הוא סופג מהם. היא הרגיעה אותי כשהוסיפה, "כל מה שאת יכולה לעשות זה את הכי טוב שאת יכולה, ולתת לאלוהים לעשות את השאר".
הרגשתי שאני נשטפת בתחושה של אהבה ושלווה. זרמו לי דמעות על הפנים. הודיתי לאישה הזו על טוב הלב והנעימות שלה. יצאתי מהאולם עם הרגשה של אנרגיה מחודשת להתמודד עם שאר היום. התפללתי בלב, בשקט, והודיתי לאל על האהבה והטוֹבוּת שזכיתי להם.
הטוֹבוּת היתה חשובה לאמא הזו. היא עזרה לה להמשיך הלאה.
ביטויים של טוֹבוּת - קטנים כגדולים - מאפשרים לנו להמשיך הלאה. חשבו על כל הדרכים שבהן אנשים עושים דברים טובים עבור הזולת. אחד מחזיק את הדלת עבור מי שמגיע אחריו. אחר מוותר על המושב באוטובוס או ברכבת. אנשים עוצרים כדי לעזור לנהג שיש לו בעיה. עובר אורח נותן לחסר בית כסף או אוכל. ילד בבית הספר מתקרב אל ילד אחר שנראה כמי שאין לו חברים. אנשים אוספים כסף עבור משפחה שעומדת בפני הוצאה רפואית ענקית, או משפחה שאיבדה את ביתה בשריפה. אנשים מצילים חיות מידי מתעללים. מתנדבים עובדים בבתי תמחוי ובבתי חולים. אחרים מספקים ייעוץ ותמיכה לנשים הרות או לאמהות חד הוריות שזקוקות לעזרה. אנשים תורמים דם. אלפי אזרחים תורמים כסף, חפצים ועזרה לקורבנות של אסונות טבע. רבים מסייעים לקורבנות רעב, מחלות או חוסר צדק, ואחרים טורחים להגן על הסביבה הטבעית שלנו.
אלו אינם מעשים "מקריים" של טוֹבוּת. אלו הם מעשים מכוונים, שנובעים מהנטייה הטבעית להגיב בטוב לב ובנדיבות לצרכים של אחרים. וכמעט כל מעשי השירות הללו נעשים בשקט, הרחק מאור הזרקורים, ללא כל הכרה ציבורית. הרשימה הזו אינה כוללת את אינספור מעשי הטוֹבוּת היומיומיים שנעשים למען בני המשפחה שלנו או כחלק בלתי נפרד של עבודתנו. מורים יעשו עוד מאמץ, מעבר לחובתם המקצועית, כדי למלא אחר הצרכים של התלמידים שלהם. רופאים, אחיות ואנשי הצוות המקצועי בהוספיסים עובדים ללא לאות כדי לעזור לחולים הקשים. גם אם משלמים לנו עבור עבודה כזו, מידת הטוֹבוּת שאיתה אנחנו פועלים הופכת את מעשינו לפעולות של אהבה. נסו לדמיין לעצמכם עולם ללא טוב לב.
מעשי טוֹבוּת מחדשים את התחושה שלנו לגבי יכולתם של בני אדם לעשות טוב. הם גם עשויים לחדש את נחישותנו להיות טובים יותר בחיינו שלנו. רבים מאיתנו זוכרים רגעים שבהם יכולנו להיות טובים ולא עשינו דבר. הסופרת מרתה מקוויי (McVeigh) נזכרת כשהיתה בת שבע, תלמידת כיתה ב', והיתה לה חברה בשם רובין שהיו לה שבעה אחים ואחיות.
היא באה ממשפחה ענייה מאוד. אמא שלי אספה בגדים שאחותי ואני כבר לא יכולנו ללבוש, ונתנה להם אותם. יום אחד ראיתי את רובין לובשת שמלה שאני לבשתי בשנה הקודמת. בגלל שרובין היתה ענייה, היו ילדים שלא רצו להיות בחברתה. היו כאלה שאמרו שהיא מסריחה (זה לא היה נכון) וטיפשה (גם זה לא היה נכון). אני הייתי קרועה. להישאר עם החברות שלי שלא רצו את רובין בקבוצה שלנו, או לשחק עם הילדה האחת, שעמדה בודדה בחצר בית הספר? הלכתי על בטוח ונשארתי עם החברות שלי. שכנעתי את עצמי שרובין תסתדר בלעדי.
יותר מ 30 שנים מאוחר יותר, מקוויי עדיין חושבת על רובין. זה טבעי שילדים יבחרו בדרך הבטוחה. אז מה אנחנו יכולים לעשות, כהורים, כדי להוציא את ילדינו מאזור הנוחות שלהם כשצריך אומץ כדי להיות טוב לב?
השאלה החשובה ביותר
השאלה החשובה ביותר שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו כהורים היא: איזה סוג של בן אדם אנחנו רוצים שהילד שלנו יהיה? גם עכשיו, כשאנחנו מגדלים אותו, וגם מאוחר יותר, כשיהיה אדם מבוגר. אם אתם דומים למרבית ההורים, תגידו שאתם רוצים שהילדים שלכם יהיו אנשים טובים. ברור, אתם גם רוצים שהם יהיו מאושרים. אתם רוצים שיהיו להם חברים. אתם רוצים שהם יגלו את כישרונותיהם ויטפחו אותם, ימצאו משמעות בחיים וייהנו מהצלחה בכל מה שהם אמורים לעשות. אבל ההצלחה תהיה חלולה, אם הם לא יהיו בעלי אופי טוב.
מבין כל התכונות שבונות את אופיו של אדם, אהבה נחשבת בעיני רבים מהפילוסופים כמעיין שממנו נובע כל השאר. ואין שום מידה משמעותית יותר לאהבה מאשר מידת הטוֹבוּת. אבל מה זה אומר להיות טוב לב?
מילון ובסטר החדש מגדיר "טוֹבוּת" במילים הבאות:
- לחוש תחושות התואמות את האופי המשותף לנו
- טוב לב - נטייה לקדם את אושרם של אחרים
- התנהגות הנובעת ומתאפיינת בטוּב.
מכאן אפשר להבין שטוֹבוּת מכילה שלושה מרכיבים: (1) תחושות כלפי הזולת, (2) דחף להגביר את האושר של הזולת, ו (3) מקור פנימי של טוּב. במילים אחרות, טוֹבוּת אינה מתמצה במעשים חיצוניים שמסייעים לזולת, אלא במעשים המונעים על ידי גישה פנימית - דאגה לאושרו של הזולת. טוֹבוּת נובעת מלב אוהב.
לפני שנים אחדות לימדתי כיתה של בני נעורים המתכוננים לטקס ההצטרפות לקהילת המאמינים (קונפירמציה) של הכנסייה הקתולית. זמן מה קודם לכן הזמינו אותי לשוחח עם כיתת הקונפירמציה של חבר, תלמידי כיתה ח'. ילדים בגיל הזה (13 14) עשויים להיות קהל תובעני וקשה. החלטתי להתחיל את השיעור עם סיפור על טוֹבוּת - סיפור אשר קיוויתי כי יוכל להוציא אותם מתוך עצמם. זהו סיפורו של דניאל דה לוֹץ' (DeLoach), אשר בשמונה עשרה השנים הראשונות לחייו סבל מצוקה עזה - כולל אכזריות קיצונית - אבל חווה גם טוֹבוּת אדירה, במיוחד מצד אחותו הגדולה קתלין.
בלידתו, דניאל דה לוֹץ' שקל כמעט שישה וחצי ק"ג - כמחצית נבע מגידולים שונים. הוא נולד עם תסמונת פרוטֶאוּס, מחלה נדירה שזכתה לפרסום בסרט "איש הפיל". "לדניאל היו מעין קרומי שחייה ברגליים וכל מיני עיוותים אחרים", מספרת אחותו, קתלין. עד גיל 18 דניאל עבר 90 ניתוחים, אבל הדבר הקשה ביותר שהיה עליו לשאת לא היה הסבל הגופני אלא אכזריותם של אחרים. קתלין מסבירה: "דניאל הוא 'מר חברתי', כך שברגע שאנשים מכירים אותו, הם לא צריכים זמן רב כדי להתעלם מהמראה החיצוני ולהתחבר אליו. אבל בכל פעם שהיינו יוצאים לחופש אנשים חדשים היו נועצים עיניים, לועגים, טופחים זה לזה על הכתף ואומרים, 'ראית את הילד המכוער הזה?'"
בגלל דניאל, קתלין עשתה תואר שני בביו אתיקה. היא פרסמה ספר על אחיה, ועבדה עם אמה כדי לגייס כסף להקמת קרן עבור ילדים עם תסמונת פרוטאוס. היא גם הצטרפה לאופריישן ריספקט (Operation Respect), ארגון המקדיש את פעילותו למניעת האכזריות שאחיה חווה. לדברי קתלין, דניאל היה מקור ההשראה של כל המשפחה. ההתנסויות שלה עם אחיה "גרמו לי להבין שכל אחד יכול להיפגע, וכל אחד ראוי ליחס של כבוד".
דניאל עצמו סיפר כי שאב כוח מהאמונה שלו באל. "המחלה הזו כפתה עלי בעצם לאמץ הסתכלות טובה על החיים", הוא ציין. הוא קיווה כי "אנשים אחרים עם מחלות קטנות או ניתוחים קטנים יכולים לחשוב עלי ולשאוב אומץ". לדבריו, הוא למד "לקח עמוק" מהמחלה שלו: "מה שחשוב זה לא איך אנשים נראים, אלא איך הם מתנהגים אל הזולת".
אחרי שסיפרתי לאותה כיתה את סיפורו של דניאל, נתתי להם כמה דקות כדי לחשוב מה הסיפור אומר להם, ולכתוב המשך למשפט הבא: "אחרי שמיעת סיפורו של דניאל, אני..."
היה ברור שהם התרגשו מהסיפור. הם אמרו שהם מעריצים את האומץ של דניאל, את אמונתו, את הגישה החיובית המדהימה שלו לחיים למרות כל הקשיים, ואת החמלה שלו כלפי סבלם של אחרים. הם גם העריצו את האהבה הגדולה והמסירות של קתלין לאחיה, ואת כל מה שעשתה כדי לנסות וליצור עולם שבו כל אחד זוכה לאהבה ולכבוד שהוא ראוי להם.
לסיכום שאלתי את אותם תלמידי כיתה ח', "מהו הדבר האחד שתהיו מוכנים לעשות בשבוע הבא, כדי לתרגל את אחת התכונות שאתם מעריכים אצל דניאל ואחותו?" אחדים מהם אמרו שינסו להתלונן פחות: אם דניאל יכול לשמור על גישה חיובית למרות כל מה שעובר עליו, הם צריכים להיות מסוגלים להתמודד עם הבעיות שיש להם.
התנועה לבחירה בטוב
התגובה של התלמידים לסיפורו של דניאל דה לוץ' משקפת את כוחו של סיפור טוב ואת הקסם של המידות הטובות. הרשו לי לתת דוגמה קרובה יותר. בשנת 2012 כתבה המעצבת והגרפיקאית ראקל ג' פלאסיו (Palacio) את ספרה הראשון "פלא", המיועד לילדים מגיל שמונה ומעלה (ספר מצויר, "כל אחד הוא פלא", לילדים צעירים יותר יצא לאור בהמשך). "פלא" היה למספר 1 ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", זכה בשפע פרסי ספר השנה לילדים, מכר יותר מחמישה מיליון עותקים ובשנת 2017 גם עובד לסרט קולנוע. הספר הביא להשקתה של תנועה המאתגרת כל אחד ואחת מאיתנו - מבוגרים וצעירים - לטפח את המודעות היומיומית שלנו לכל אחת מההחלטות שאנחנו מקבלים ו"לבחור בטוב". "פלא" סיפק כלי רב עוצמה להורים ולמורים שבעזרתו ניתן ללמד טוֹבוּת. הסיפור הבדיוני המרתק הזה חולק קווים משותפים רבים עם סיפורו האמיתי של דניאל דה לוץ'. הגיבור של "פלא" הוא אוֹגי, בן עשר, הסובל מעיוותים קשים בפניו ועובר עשרות ניתוחים בשל כך. עד עכשיו לימדו אותו בבית, אבל עתה, לקראת העלייה לכיתה ה', מחליטים הוריו לשלוח אותו לבית ספר ציבורי רגיל, בפעם הראשונה בחייו. הוא חווה אכזריות מצד ילדים רבים אבל מצליח לנצח בעזרת חברים, משפחה, החוסן הנפשי האמיץ שלו, התובנות שלו לגבי אנשים וחוש ההומור שלו. נוכחותו ואופיו מסייעים לסובבים אותו ללמוד מה זה אומר להיות אמיץ וטוב.
לא מכבר ראיין מועדון ספרי ברייטלי לילדים את הסופרת ראקל ג' פלאסיו לגבי התנועה "לבחור בטוב". בפתח דבריה היא התייחסה לקושי להיות טוב על בסיס יומיומי ולמה בכל זאת המאמץ הזה שווה.
נולדתי וגדלתי בניו יורק... שם כולם ממהרים תמיד. כעסים יכולים להתפרץ בקלות. אבל אם אתה שומר כל הזמן בראש את הגישה המרסנת הזו של "לבחור בטוב", זה עשוי לשנות את היחסים שלך עם העולם... האמירה שהכי מהדהדת לי בראש שייכת לאיאן מקלרן (Maclaren): "תהיה טוב, כי כל מי שאתה פוגש, שרוי בתוך מאבק קשה"... אם זוכרים את זה... אפשר לראות את הזולת עם קצת יותר חמלה. זה גורם להרגיש רוך אמיתי כלפי בני אדם אחרים, וזה עוזר לבחור בטוב.
לשאלת המראיין מה היא מקווה שילדים והורים ייקחו מ"פלא", הדגישה פלאסיו את החשיבות של שמירה על ציפיות גבוהות.
אל תיפלו בפח של הקשקוש ש"כל הילדים עוברים שלב אכזרי" בחטיבת הביניים. זה אבסורד... כמובן, ילדים בגיל הזה מגלים את עצמם ובוחנים את הגבולות, אבל זה לא אומר שרק בגלל זה הם יכולים להיות אכזרים. רכישת חברים חדשים לא אומרת שאפשר להתייחס אל החברים הישנים כאילו הם חדשות ישנות... הורים חייבים להזכיר זאת לילדיהם... חוק הזהב תקף גם בחטיבת הביניים. יש לצפות מהילדים להיות טובים בכל ההתנסויות החברתיות שלהם.
אין ספק, שלטוֹבוּת יש חשיבות רבה בבתי הספר, שם הילדים יכולים להתנסות בקבלה וחברות או בדחייה והתעמרות - בהתאם לתרבות הטוֹבוּת שמאפיינת את הכיתה עצמה ואת בית הספר בכלל. כפי שפלאסיו מציינת, אנחנו צריכים להזכיר לילדינו שאנו מצפים מהם להתייחס לכל הילדים בבית הספר באותה גישה של טוּב וכבוד שהם רוצים שיתייחסו אליהם. אבל ההתפתחות הטבעית של ילדים עשויה לכלול נטיות - ליצירת קליקות, למשל - שפועלות בניגוד לטוֹבוּת. בסביבות כיתה ה' או ו' - ולעתים אפילו קודם לכן - ילדים (ובמיוחד בנות) נוטים ליצור קבוצות סטטוס חברתיות, קטנות וצפופות, שעשויות להילחם זו בזו ואף להשאיר חלק מהילדים לגמרי בחוץ. אבל זה לא חייב להיות כך. אם באמת אכפת לנו מטוֹבוּת, נוכל למצוא דרך לספק את מה שאני מכנה "מבנים תומכים", המסייעים לילדים להתגבר על נטיות חברתיות שליליות ולפתח קהילת כיתה אכפתית שבה איש אינו נשאר בחוץ.
הרשו לי לתת דוגמה של מורה שעשתה זאת. ג'נט פַגאל (Fagal), לשעבר סטודנטית שלי, נאבקה עם תופעות הקליקות כשלימדה בפעם הראשונה בכיתה ה'. "הם הרסו כל תחושת קהילה", היא מספרת.
בתחילת שנת הלימודים החדשה, היא החליטה לנסות למנוע את היווצרות הקליקות באמצעות "הגרלת כיסאות" שבועית. היא סידרה את השולחנות בצורת האות ח', כולם פונים אל המרכז והילדים יושבים זה ליד זה, כך שיוכלו לשוחח בקלות ולעבוד עם שכניהם. כל שולחן קיבל מספר. בסוף השבוע, התלמידים משכו פתק מתוך כובע, ובו מספר השולחן שלהם לשבוע הבא. המשמעות של שולחן חדש היתה שכנים חדשים - והזדמנות ליצור חברויות חדשות.
"זה שינה את כל הכימיה החברתית בכיתה", היא אומרת. "לילדים היו עדיין 'החברים הכי טובים', אבל הם כבר לא היו בקליקות מיוחסות. בגלל שהיו מחויבים להחליף שולחן מדי שבוע, ילדים רבים התחברו עם אחרים, שלא יצא להם להכיר קודם לכן - ובמקרים מסוימים, אפילו לא סבלו קודם לכן". אנחנו חייבים לשמור על הרף גבוה - בבית הספר כמו גם בבית - ולספק לילדים את המבנים התומכים שהם זקוקים להם כדי להיות במיטבם.
להיות טוב - זה טוב בשבילך
להיות טוב - בבית הספר, במסגרת המשפחתית ובכל סביבה חברתית אחרת - לא רק הופך את הזולת למאושר; זה הופך גם אותנו למאושרים. מחקרים חדשים מגלים כי גם ילדים צעירים מאוד חשים מאושרים כשהם מתנהגים בדרכים טוֹבות ומסייעות. מחקר על בני שנתיים, שנעשה על ידי הפסיכולוגית לארה אקנין (Aknin) ועמיתיה במרכז הקוגניטיבי לתינוקות שבאוניברסיטת בריטיש קולומביה, היה הראשון שהציג את תחושת ההתעלות שגם פעוטות יכולים לחוש כשהם מתנהגים בטוֹבוּת. חוקרי מוח קראו לתופעה זו "ה'היי' של העוזר": עשיית מעשה טוב עבור הזולת מפעילה את אותו חלק של המוח שגורם לנו לחוש שמחה. במחקר זה פעוטות בני שנתיים נראו מאושרים יותר כשנתנו ממתק (לקוף צעצוע) מאשר כשקיבלו ממתק. יתרה מכך, הם התנהגו בצורה מאושרת יותר כשנתנו לקוף את אחד הממתקים שלהם ("נתינה עם מחיר", כפי שכינו זאת החוקרים).
תחושת האושר הנובעת מכך שאנחנו גורמים לזולת להיות מאושר, גם כאשר מעורבת בכך הקרבה, היא המהות העיקרית של טוֹבוּת. כהורים וכמורים אנחנו יכולים להרוויח מכך באמצעות יצירת אפשרויות קבועות שבהן ילדים יוכלו לחוש את התגמול הפנימי על היותם נדיבים ועוזרים לזולת. אנחנו גם יכולים להגביר זאת על ידי שימוש בשפה שמתייחסת לסגולות טוֹבות: "זוהי הזדמנות להיות נדיב. זוכר כמה טוב הרגשת אתמול כשחלקת את הסוכריות עם בובי?" "זוכר כמה מאושר היית כשעזרת לי להכין את ארוחת הערב אתמול?"
אלטרואיזם לא רק מתגמל באופן פנימי; גישה זו מטפחת בריאות רגשית וגופנית לאורך כל החיים. בספרו Why Good Things Happen to Good People ("למה דברים טובים קורים לאנשים טובים"), הרופא סטיבן פוסט (Post) מסכם את בסיס הראיות ההולך וגדל שמראה כי טוב לנו להיות טובים:
נתינה יומיומית, גם בדברים קטנים, גורמת לתחושה של אושר. מי שעוסק בפעילויות נתינה כשהוא מתבגר, יוכל ליהנות מפירות של בריאות טובה יותר גם אחרי 60 70 שנה. התנהגות נדיבה קשורה באופן הדוק עם סיכון נמוך יותר לחלות, עם שיעורים נמוכים יותר של דיכאון ועם תכונות דוגמת יכולת חברתית, אמפתיה ורגשות חיוביים. באמצעות למידת הנתינה אתה הופך להיות אפקטיבי יותר ביכולתך לחיות את החיים עצמם.
אנחנו מחוּוטים להיות מאושרים יותר ובריאים יותר כשאנחנו עושים טוב. ילדינו צריכים לדעת זאת.
איך נראית הורות טובה?
יש לנו ידע רב לגבי מהותה של הורות טובה - הן מחוכמת הדורות ההולכת ומצטברת והן מחצי מאה של מחקר על הורות. משפחה היא ערש הלמידה. מחקרים מראים כי ילדים מצליחים יותר בבית הספר כשיש בבית שני הורים (למרות שיש הורים יחידים שמצליחים לנהל את המעמסה כולה בגבורה, וילדיהם פורחים ומשגשגים); כשהילדים מטופלים היטב וחשים בטוחים; כשהסביבה המשפחתית מעוררת מבחינה אינטלקטואלית; כשהורים מטפחים משמעת עצמית והתמדה; וכשהם מגבילים את שעות הצפייה בטלוויזיה, בודקים את שיעורי הבית ומוודאים נוכחות קבועה בבית הספר.
המשפחה היא גם בית הספר הראשון למידות טובות. זה המקום שבו רובנו חשים בראשונה אהבה ולומדים להשיב עליה באהבה. מחקרים מגלים כי התפתחות האופי של הילדים מסתייעת באופן מיטבי כאשר ההורים מספקים סביבה משפחתית יציבה ואוהבת; כשהם מדגישים את החשיבות של להיות אדם טוב ומהווים דוגמה אישית לכך; כשהם מלמדים יחס של כבוד כלפי סמכות לגיטימית, כולל הסמכות שלהם עצמם כהורים; כשהם לא רק מלמדים טוֹבוּת וכבוד, אלא גם מלמדים את ילדיהם לשאת באחריות, מתקנים את דרכיהם ומשתמשים בדרכי משמעת; כשהם עוזרים לילדיהם להבין איך המעשים שלהם משפיעים על אנשים אחרים; כשהילדים נהנים מאחריות משמעותית בתוך חיי המשפחה; וכשהם גדלים עם ראיית עולם המספקת להם תחושת מטרה ומשמעות לניהולם של חיים טובים.13 מרכיב משמעותי של הורות קשור בגילוי התבונה הזו, שבעבר עברה בביטחון רב יותר מדור לדור. מחקר פורץ דרך מסייע להבין כיצד הורים אכפתיים פועלים כדי לגדל ילדים אכפתיים. "האישיות האלטרואיסטית" של סמואל ופרל אולינר (Oliner) הוא המחקר המקיף ביותר שנעשה על אנשים שהצילו יהודים במהלך השואה.14 המצילים סיכנו את חייהם כדי להציל זרים, אנשים שלא היו להם איתם כל קשרים אישיים. למה הם עשו זאת? במה היו משפחותיהם שונות מאלו של אחרים, שחיו באותן ארצות תחת הכיבוש הנאצי, אך לא התערבו בפעולות ההצלה?
בני הזוג אולינר מצאו כי המצילים נטו יותר מאחרים לתאר כי גדלו במשפחות קרובות, בהן ההורים היוו דוגמה לילדים וחינכו אותם באופן ישיר לערכים ונתינה. הוריהם נטו יותר מאחרים להדגיש את החובה לעזור לזולת בנדיבות, מבלי לחשוב על התמורה לכך. אחת המצילות סיפרה: "אמי אמרה תמיד שצריך לזכור לעשות משהו טוב עבור מישהו אחר לפחות פעם אחת ביום". מישהו אחר אמר, "הורי לימדו אותי לשרת אחרים. אם מישהו היה חולה או בצרה, הורי תמיד עזרו". ואחר אמר, "אנחנו שומרי אחינו. כשאתה נתקל בצורך, אתה חייב לעזור".
הלא מצילים תיארו לעתים קרובות את הוריהם כמי שנקטו בעונשים פיזיים כדי להחדיר בהם משמעת. כילדים הם חוו את הענישה ההורית יותר כתהליך שחרור זעמם של ההורים מאשר כמשהו שקשור למעשיהם. "הוא הִכה אותי עם חגורה רטובה", סיפר אחד הלא מצילים על אביו, "בדרך כלל כשהיה במצב רוח גרוע". לעומת זאת, המצילים זכרו את הוריהם כמי שנהגו "להסביר להם דברים", לומר שהם "עשו טעות" או לא הבינו את נקודת המבט של הזולת. "כשהייתי חוזר הביתה עם ביקורת רבה על מישהו מחברי", נזכר אחד המרואיינים, "אבא שלי היה מקפיד לראות את שני הצדדים. 'חינוך ערכי' זו ההגדרה הטובה ביותר למה שהוא עשה".
הוריהם של מצילים גם נטו במידה רבה יותר ללמד באופן מפורש סובלנות - גישה חיובית כלפי תרבויות אחרות ודתות אחרות. אחד המצילים אמר: "אבא שלי לימד אותי לאהוב את אלוהים ואת השכן, ללא קשר לגזע או דת. ובביתו של סבא שלי, כשהוא קרא את התנ"ך הוא נהג להזמין את כולם להצטרף, ואם היה ביניהם יהודי גם הוא הוזמן לשבת עם כולם. יהודים וקתולים זכו לאותו יחס בביתנו". מסקנת המחקר היתה שלא היה זה מקרי שמי שגדלו בחינוך של כבוד ואכפתיות כלפי הזולת, הגיבו בעזרה כאשר חייהם של יהודים היו תחת איום. הצלת יהודים בשואה נבעה מהדרכים שבהן אותם מצילים התנהגו כלפי אחרים בכלל. מידת הטוֹבוּת הפכה לחלק בלתי נפרד מן האופי שלהם.
הממצאים של בני הזוג אולינר דומים באופן מדהים לממצאים של מחקר מוקדם יותר על מצילים, שהתבצע בשנות ה 60 של המאה ה 20 זמן קצר אחרי משפטו של אדולף אייכמן, שחשף בפני העולם כולו את הזוועות של מחנות הריכוז.15 גם מחקר מוקדם זה מצא שהמצילים זוכרים את הוריהם כאנשים חזקים וטובים, שלא רק הטיפו למוסר ולערכים אלא אף חיו באופן מעשי על פיהם. אחד המצילים היה בעברו איש עסקים גרמני עשיר. הוא תיאר כיצד החל להיות מעורב בפעולות ההצלה:
בשנת 1942 האמנתי שהמלחמה תימשך עוד שנה... הייתי איש עשיר. היו לי 300 אלף או 400 אלף מארק והתחלתי עם איש אחד, אחר כך עם שישה, ומשם ל 50 ואחר כך ל 100... אנשים באו אלי... שאלו אותי באופן ישיר וכן מאוד, "האם תציל אותי?"
עד תום המלחמה עברו ארבע שנים שבהן הוא הוציא את כל כספו כדי להציל יותר ממאתיים יהודים. וזה מה שהוא אמר על משפחתו:
באתי מבית עני... אתה יורש משהו מההורים שלך, מהסבים והסבתות. כשהיינו קטנים - וגם גדולים - אמא שלי אמרה לי: "לא חשוב מה תעשה בחיים, תמיד תהיה ישר. ביום שבו תצטרך לקבל החלטה, בחר בהחלטה הראויה. היא יכולה להיות ההחלטה הקשה, אבל אפילו ההחלטות הקשות צריכות להיות ההחלטות הראויות".
הוא המשיך לדבר על אמו במונחים זוהרים, כיצד לימדה אותו לחיות נכון ומימשה בהתנהגותה את ערכי המוסר. "כל החיים היא העניקה לי חשיבה פילוסופית רבה כל כך. היא לא למדה בתיכון, היא סיימה רק בית ספר יסודי, אבל היא היתה כל כך חכמה. מלאת תבונה, אתה יודע".
***
מידת הטוֹבוּת חשובה מסיבות רבות. אנחנו גורמים לאחרים להיות מאושרים יותר כשאנחנו נוהגים כלפיהם בטוב לב ובנדיבות, ואנחנו הכי מאושרים בעצמנו כשאנחנו עושים זאת. אנחנו הכי אנושיים כשאנחנו טובים; זהו לב לבו של אופי טוב. כשמידת הטוֹבוּת תהיה הנורמה, יהיו לנו בתי ספר בטוחים יותר ומזמינים יותר שילדינו ישמחו ללכת אליהם. יהיו לנו בתים מאושרים יותר. הבה נפנה עכשיו אל האתגרים שניצבים בפנינו כשאנחנו מנסים לגדל ילדים טובים - ואיך אנחנו יכולים להתמודד איתם.
