מפגש בין יוצר ושורשי היצירה: על "מערה" מאת גיא פרל

מפגש בין יוצר ושורשי היצירה

על "מערה" מאת גיא פרל

 מאת חגית חוף

הקדמה

מערה הוא ספר שיריו השני של המשורר גיא פרל, שראה אור בשנת 2019 בהוצאת לוקוס. בחלקו הראשון של הספר מופיעה הפואמה 'מערה', שנכתבה בהשראת ביקורו של פרל במערת שובה בצרפת, בה התגלו בשנת 1994 ציורים שצוירו על ידי צייר קדום שחי לפני כ- 35 אלף שנים. בנוסף להיותו משורר, פרל הוא גם אנליטיקאי יונגיאני, החוקר את שורשי היצירתיות ואת התנועות שמעלות אותה מעמקי התודעה¹; עובדה זו ניכרת היטב בפואמה, בה מתואר מפגשו המדומיין עם אותו צייר הקדום: מפגש שמתרחש בתוך מרחב פנים נפשי, המסמל את המקורות של הצורך והיכולת האנושית ליצור מאז ועד עולם.

רשימה זו נכתבה בעקבות החוויה שלי מקריאה ב'מערה' כמשוררת, וכאנליטיקאית יונגיאנית, שמתחקה אחר הגישה ללא מודע הקולקטיבי דרך מדרשים וטקסטים יהודיים. לאורכה ביקשתי להתבונן, באמצעות יצירתו של פרל, על האופן בו בקעה היצירה מעולמם הפנימי של יוצרים במשך דורות; זאת תוך התבססות על החשיבה היונגיאנית נוימניאנית, ובעקבות המיתוס היהודי. להרגשתי, בפואמה 'מערה' מעמיק פרל את המפגש עם הצורך האנושי ליצור, צורך בו עסקו רבים מאז ומעולם, ומפגיש אותנו עם כוח היצירה – מהשלב בו היא נוכחת כאנרגיה, ועד שהיא יוצאת מהכוח אל הפועל. על כן, אנסה להעביר ברשימה זו את חווית היצירה הראשונית בראשיתית, שהחלה לרקום צורה בציורי המערות הקדומים; יצירה שהולכת איתנו במשך הדורות, גם כשהייתה סמויה – היא נוגעת בנפש היוצר כפלא. 

אפשר להבין את הפואמה דרך כתיבתם של שלושה תאורטיקנים, אליהם מתייחס פרל באחרית הדבר שבספר, אשר מציעים "המשגות שונות למנגנונים הנפשיים, שייתכן שעמדו בבסיס הרצון להיכנס למערה ולצייר"². ראשית, פרל מצטט את דונלד ויניקוט הכותב: "בוא אל העולם ביצירתיות, ברא את העולם; רק מה שאתה בורא הוא משמעותי עבורך"; בעקבותיו תוהה פרל האם ציורי האדם הקדמון במערה מהווים בעצם עדות ראשונה בהיסטוריה האנושית להתפתחותו של 'המרחב הפוטנציאלי' בנפש האנושית, ולפעולתו אצל בני אדם בוגרים; שאלה בה אעסוק ברשימה זו. בהמשך, מתייחס פרל לכתיבתו של תומס אוגדן אודות צורת חשיבה שמאפיינת את החלימה; לדבריו, במובנים רבים מחשבת חלום התפתחה לראשונה בדורם של ציירי המערות; הציורים שהותירו אחריהם בני האדם הקדמונים מעידים על ניסיונם להפגיש בין התנסויות במציאות לבין עולמם הפנימי ו-"לחלום עצמם אל תוך קיום"³. התיאורטיקן השלישי עליו כותב פרל הוא הפסיכולוג והפילוסוף אריך נוימן, תיאורטיקן שהרחיב את החשיבה האנליטית היונגיאנית אל עבר הגות, מיתוסים ומדרשים יהודיים. פרל מסביר כי אצל נוימן מצא "את התיאור הקרוב ביותר לאופן בו אני חווה את משמעותם הנפשית של ציורי המערות"⁴; לדבריו,כתיבתו מונחת על יסוד התיאוריה וההגות של אריך נוימן. בהתאם לכך, רשימה זו תתבסס רבות על כתיבתו וחשיבתו של נוימן בנוגע ליצירה ומקורותיה. 

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

****

בָּאוֹר הַשָּחֹר
צֵל חֲלוֹמְךָ
מוּטָל עַל אֶבֶן⁵

השיר הפותח  את הפואמה 'מערה' מזמין את הקורא להיכנס בפתחה של מערה בה טמונה מפה, שמובילה אל ה"אוֹר הַשָּחֹר". במפה צפוּן שביל נסתר המוביל אל "אֶבֶן", עליה מוטלים זה לצד זה "צֵל חֲלוֹמְךָ" ושרשי היצירה, טרם היות המילים; לפי פרל, זו הצידה שנדרשת: נפש היוצר שמתקיימת בכל אחת ואחד מאיתנו.

בעת קריאת הפואמה 'מערה' עולה התחושה  כי פרל חולק איתנו, הקוראים, חזיון שנגלה לו; ואכן, באחרית הדבר של הספר הוא מסביר שמדובר בחיזיון אשר עלה בו בעת ביקורו במערת שוֹבֶה (Chauvet), בדרום צרפת. בתוך מערה זו השתמרו יצירות אומנות שצייר האדם הקדמון בתקופה הפָּלֵאוליתית המאוחרת, לפני כשלשים וחמש אלף שנים. היצירות התגלו בשנת 1994 וכדי להגן עליהן נסגרה המערה באופן מיידי בפני הקהל הרחב.⁶ פרל לא הורשה להיכנס בפתחה החתום של המערה, אך הוא מתאר את התחושה העוצמתית שעלתה בו בעת הביקור: "מעומק ההיסטוריה הלא מתועדת הושטה אלי יד אנושית מלאה תבונה ורגישות ונגעה בי... חשתי כי אותו איש או שמא היתה זו אישה, שהוא קרוב אלי ודומה לי הרבה יותר מכפי שיכולתי לשער עד לאותו רגע...." פרל ממשיך וכותב כי "...הצייר - אדם קדמון, מזוקן וארוך שיער",⁷ מסר בידו לפיד שהאיר את דרכו אל תוך חייו, מותו ויצירתו הטמונה במחשכי הזמן, בן עשרות אלפי השנים. בקריאה בספרו של פרל חשתי שהוא עושה כמעשה צייר המערות, ובפואמה 'מערה' מושיט אלינו יד אנושית מלאת תבונה, שנוגעת בנו ומכניסה אותנו אל תוך חיי היצירה. 

להרגשתי, הפואמה 'מערה' נושאת בתוכה דורות של יוצרות ויוצרים שהיו ואינם עוד, הררי יצירות שחיו והחיו את זמנן ואבדו בתהום הנשייה; אלו וגם אלו מתקבצים ושבים בצורה של דב, שור, אילה, סוס וכף יד. 'מערה' נושאת בתוכה גם את היצירות שטרם נולדו, שיוצריהן טרם נולדו – ואף הן מתקבצות ושבות ב"שְׁעַטוֹת צָהֳלוֹת שְאָגוֹת יְלָלוֹת קוֹל גִּרְגּוּר קול חִזוּר\ לְחִישָה\ צְלִיפָת זנב\ וְשֶקֶט."⁸; הכל מבקשים את האבן עליה מוטל צל חלומו של כל יוצר.

לכל פואמה ישנה ראשית וישנה אחרית. בדומה למתרחש בתהליך היצירה, לפואמה 'מערה' ישנו פתח אחד בלבד: פתח מערה ממנו נכנסים אל תוך הפואמה, ואם לא יכבה הלפיד, יהא זה הפתח ממנו גם נצא. מאז ועד עולם מחפשים יוצרים את הפתח אל תוככי יצירתם, והפתח חמקמק. מעשה היצירה הוא גישוש באפלה אחר האור, בניסיון להיכנס פנימה בשלום, לפדות שמץ מן הנפש היוצרת שבעקבותיה הלכו. ב'מערה' לא ידוע עד למילה האחרונה האם תתאפשר לנכנסים היציאה. אני יכולה להעיד, מתוך קריאתי הלוך ושוֹב שוּב ושוּב – מקריאה לקריאה ההבנות שעלו בי לבשו ופשטו צורה והמילים כמו נמסו אל תוך יסודות הגעגוע לִיצור. כמו כן, מעידה אני כי בצאתי מן הפואמה, התכנסו ההבנות שלי בינן לבינן וחמקו אל מקומן הטבעי, חשכת מערה. נותרתי חסרת מילים ומרוקנת מהבנה שכלית, לצד התרוממות והשתאות על כי זכיתי לחזות דרך מילים בחוויה שמעבר למילים ולזמן.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

ניכר במילים ובצירופן לפואמה כי הן עלו בפרל מהמקום שקדם להיות המילה; מקום גולמי, שמאז תקופתו של צַייר המערות הקדום בשובֶה ועד להווה, לא היה נגיש ליוצרים. אפשר לחוש זאת בבירור בשיר הבא: 

עָמַדְתָּ תַּחַת רָקִיעַ שוֹתֵק עַל קְלִיפָּת עוֹלָם שֶהִתְרַחֵק
 אֵל עֵבֶר מִילִּים
 הֵן עָקְבוּ אַחֲרֵי מַבָּטְךָ וְשַבוּ אֶל פִּיךָ.... "עֵץ"
 "עָנָן"
 "יָרֵחַ"
"כוֹכָב"

וּבְמִלִּים הִתְרוֹקֵן
הָעֵץ מִן הַעֵץ סָרָה הַרוּחַ מִן הֶעָנָן
יָבְשׁוּ הַמַּיִם

וְרַק בְּחֶשְׁכַּת הַמְּעָרָה עֲצִירָה
מוֹלַד יָרֵחַ
 הִבְהוּב כֹוֹכָב
 הַדֹּב קָרֵב⁹ 

האם מה שמאפשר את ראייתו של היוצר הוא עצם הצלילה אל מעמקי מערה, בה חשיכה לובשת אור בראשיתי של מולד הירח, ושל הבהוב הכוכב, שמצויים הרחק הרחק משם? מדוע הצצה אל הבלתי נתפס שבתהליך היצירה מתאפשרת דרך אור שחור? מדוע ראשיתה של יצירה נבראת בחשכת מערה? במיתולוגיות העמים ישנו ניסיון להוציא את סוד תהליך היצירה מהאפלה אל האור. אני מבקשת לרדת לעמקי חשכה שלבשה אור יצירה בפואמה של פרל, דרך המדרש היהודי: "מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי־חֹשֶׁךְ וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת" (איוב יב. כב.) מחדד ה'שפת אמת'¹⁰: "גם אור העליון נקרא אצלינו חושך, כמ"ש¹¹ בספרים שהוא גבוה מהשגתנו" (פרשת תצוה תרל"ה) . כלומר, האור העליון, השמימי, הוא אור רוחני שגודלו ועוצמת זוהרו מקהה עין אנוש בסנוורים, עד כי האור נדמה כחושך. מרחיב הרלב"ג ואומר שהחושך וההעדר כמוהו כיצירה שמתבקשת אצל יוצרה; היא הרבה יותר עצומה ורבה וזוהרת מכפי יכולת תפיסתו, עד כי נדמית כחושך, ממנו חוצב האמן את הצורה ומוציאה מהכוח אל הפועל:

"גם מן החשך וההעדר הוא מגלה ומוציא לאור ההויה אשר היה לו כח עליה, רוצה לומר: שמִן החומר הנעדר מן הצורה יגלה הצורה הנמצאת בו בכח ויוציא אותה בפועל, ובזה האופן יוציא לאור צלמות."¹²

במדרשים אלה היצירה מתוארת כדבר שראשיתו אינסוף והוא חסר צורה; ולכן, פרל, שחווה בחזיונו ראשית יצירה, מוליכנו אל מחשכי 'מערה', שם הוא חוזה, באופן מקביל, במקום בו מתקיימת יצירה טרם עלתה במחשבה. בכדי לקיימה, על היוצר להתחבר אל האֵין חומר הבראשיתי, להוציאה מהכוח אל הפועל טרם היותה, ולתת לה צורה הקרובה ביותר להיותה, הקודמת לגבולות ומגבלות הצורה:

כִּי עִם סוֹד הַדְבָרִים שאֵינָם וְהִנָּם
נִלְחַש בֵֵּין עֵינֶיך וְהוּנָח עַל לִבְּךָ חֵסְרוֹנָם....¹³

עַיִן בַּחֶֹֹשְך הִיִא רֶחֶם
 פָּתוּחַ פְּנִימָה
לְהוִלִיד עַל הַקִּיר אֶת הַדֹֹב ¹⁴

להרגשתי, החסר עליו פרל כותב הוא הסדק דרכו ניתן לתפוס ולשמר ידע קדום שאנו מבקשים, וכאשר זה הונח על הלב, ניתן להוציאו מן הכוח אל הפועל דרך היצירה. פרל מדגיש את החסר כמושא היצירה; כפי שאני מבינה זאת, החסר הוא הגעגוע מתוכו יוצרים – המהות ודרך היצירה. היצירה היא הניסיון להביא את החסר על תיקונו ולהעניק לו צורה. בנוסף, שורות אלה מתחברות אל הנחת התפילין והקשר בין פעולה זו ובין היצירה. לפי האמונה היהודית, התפילין הוא אחד הסמלים שמקרבים את האדם אל פתחי יצירה ומרגיעים את הצורך דרך חיבורו אל הידע הקדום. כפי שנכתב בספר שמות: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות י"ג. ט.). על כן, תפילין של ראש מניחים מחוץ לטווח הראיה, במקום בו המבט פונה פנימה; תפילין של יד מניחים לצד הלב, כצינור המובל מן הידע הפנימי אל העשייה והיצירה.

פרל חי את המפגש שלו עם צייר המערות, המתואר בפואמה זו כאבי כל יוצר, מתוך עינו שראתה אותו ואת געש היצירה שבו; מתוך ידו שהושטה לפרל כדי להוליכו לעומקיה של מערה, לחזות בעין בתהליך היצירה:

אוֹר הַיּוֹם לֹא נָחוּץ
הַלֶּהָבָה מְרַצֶּדֶת בְּעֹמֶק עֵינֵי הַאַיָּל שֶׁבֶּסֶּלַע
וְצִבְעוֹ שֶׁל הָאוֹר
כְצִבְעָהּ שֶׁל הָאֵשׁ מִבַּעַד לָעַפְעַפַּיִם

---

- פרסומת -

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

---

כָּאן

יֵשׁ עוֹד סוּג שֶׁל שֶׁמֶשׁ וְהִיא לֹא בַּשָּמַיִם
עַל יַד הַיָרֵחַ יֵֵשׁ יָרֵחַ שָׁקוּף, עַל יַד כָּל שׁוֹר יֵשׁ שׁוֹר
בְּלִי גוּף, עַל יַד כָּל סוּס יֵשׁ מְהִירוּת
לְלֹא תְּנוּעָה, וְצֶבַע שֶאֵינֶנּוּ אוֹר, וְאֶבֶן עֲשׂוּיָה
מַיִם ¹⁵

ולפגוש ביד שמילדת יצירות מרחם העין:

חָזַרְתָּ בַּקָּיִץ וְהֵנַחְתָּ כַּף יָד עַל הַסֶּלָע
 רִסַּסְתָּ צֶבַע: 

 הִנֵּהוּ הָרִיק
 וְלוֹ צוּרָה
 הַאֵין הַקַּיָּם
 הַחוֹלֵם הַנֵּחְלָם ¹⁶

בתורת הסמלים היונגיאנית מערה היא סמל לרחם האדמה.¹⁷ ואכן, בקריאתי חשתי שהפואמה כמו ממששת בחשכת המערה, ברחם האדמה, את התעלומה הגדולה: ההתרחשות שבין ההפריה היצירתית ובין לידת יצירה. פרל עֵד לתהליך, דרך עֵין היוצר של איש המערות ושלו – אשר היו עבורו כמו רחם ליצירה; דרך יד היוצר, של איש המערות ושלו – אשר ילדה את צורות היצירה. ידו של צייר המערות נותרה עד עצם היום הזה על קיר המערה יחד עם שאר הציורים, ועתה גם דרך יד היוצר של פרל: שהניב בפואמה 'מערה' את שחזה.

שורשי התהליך הולכים ומעמיקים לאחר שהיוצר מכבה את הלפיד ונותר בחשכת המערה:

בָּקַע הַדֹּב מִתּוֹך כְּלוּב צַלְעוֹתֶיךָ, הִשְׁתַּחְרֵר
 מִגְּרוֹנְךָ כִּנְהָמָה בַּדְּמָמָה וְאָז
שָב וְעָלָה מִן הַקִּיר- בִּטְנוֹ בֶּטֶן סֶלַע רֵיחוֹ רֵיחַ אֵש וְעֵינָיו
 הַתָּרוֹת אַחֲרֶיךָ
צָרוֹת מֵהַחֹשֶך צוּרוֹת 

 צִיַרְתָּ אוֹתוֹ חֲזָרָה אֵל הַסֶּלַע¹⁸

כאמור, בנוסף להיותו משורר, פרל הוא גם אנליטיקאי יונגיאני, והדבר ניכר בפואמה וגם באחרית הדבר שכתב, שכמו עוטפת במילים את היצירה שלא יוצאת מכותלי מערה. פרל מציג תאוריות התפתחות תודעתית של פסיכולוגים מאסכולות שונות ומשתף כי התאוריה שמדברת עמוקות גם מנפשו היא של אריך נוימן. הוא מסביר: "תרומתו הייחודית ביותר של נוימן בהבנת מקומו של תהליך היצירה בהתפתחות הנפש האנושית כרוכה בתיחסותו אל הגרעין הרוחני של תהליך היצירה. לתפיסתו, היצירתיות האנושית כרוכה בזינוק אל מעבר לחוקי התודעה והאגו היות שהיא מונעת על ידי מרחב נפשי אותו כינה 'נקודת הריק היצירתי'".¹⁹ הוא מוסיף לדבריו ציטוט בו אומר נוימן: "המפגש עם הנומינוזי הוא הבסיס המאפשר את חשיפתה של נקודת הרִיק היצירתי."²⁰ משמעות המושג נומינוזי הוא היות בעל איכות דתית או רוחנית חזקה המעידה על קיום האלוהות. נוימן למעשה טוען כי ציורי המערות מעידים על מגעם של הציירים עם הגרעין הנומינוזי, האלוהי, החבוי במציאות הגלויה לעין.

בהמשך לכך, ארצה להזכיר את חלומו של יונג, מורה וקולגה של נוימן, אותו חלם בשנת 1909; יונג סיפר שחלום זה פתח עבורו שערים ללא מודע הקולקטיבי: בחלומו נמצא יונג בבית לא מוכר בן שתי קומות, אך הוא יודע שזה הבית שלו. הוא חש צורך לחקור את הבית ומגלה בקומותיו ריהוט ואווירה שונים, מתקופות קדומות יותר. במרתף, הוא מגלה טבעת ברזל על הרצפה ומספר  "כשמשכתי בטבעת, התרוממה האבן ושוב ראיתי גרם מדרגות , שהוביל למטה למעמקים. הוספתי לרדת ונכנסתי למערה נמוכה חצובה בסלע. הרצפה הייתה מכוסה אבק ובאבק היו מפוזרים שברי כלים ועצמות. היתה זו ככל הנראה מערה פרהיסטורית. גיליתי שם שני שלדי אדם במצב התפוררות. התעוררתי."²¹ המערה הפרהיסטורית הובילה את יונג לפתח את מושג "הלא-מודע הקולקטיבי" –  רובד המצוי בכל אדם ובו אצורות החוויות הכלל אנושיות.

מחשבה דומה עולה גם במדרש היהודי. לפי תפיסה זו, הולד ברחם יודע את כל התורה כולה, אך עם לידתו לאוויר העולם הידע נשכח ונותרים בו רק רשמים נפשיים. במסכת נידה ל. ב: כתבו הוגי היהדות את תפיסתם את הרבדים שמצויים בנפשו של אדם, "דרש רבי שמלאי: למה הוולד דומה במעי אמו: נר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו.... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים.... ומלמדים אותו כל התורה כולה וכיון שבא לאוויר העולם- בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה..."²² ומחדד המהר"ל: "בעוד שלא יצא לאוויר העולם, אז נשמתו נבדלת ואז היא שכלית לגמרי, וידע כל התורה, ובעת יציאתו נגמר בריאתו והנשמה תתחבר לחומר, וכאשר תתחבר הנשמה אל הגוף נעשה אדם חי מדבר גשמי, וזה משכח כל התורה שאינו שכלי לגמרי". (גבורות ה' כ"ח)

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

במדרש זה מתואר אובדן הידע הקדום עם הלידה; אחריה אנו נותרים עם רישומה הנפשי-רוחני של חווית האובדן שדרושה לתהליך היצירה. אובדן זה משיב אותנו פעם אחר פעם לתוך המערה-רחם, בניסיון לשוב אל הידיעה. על כן, אני קוראת את הפואמה 'מערה' כקינה על האובדן ההכרחי, על החסר אשר נחוץ לנו עבור היצירה.

מילים הן הכלי דרכו אנו פודים ידע שאיבדנו. בפואמה 'מערה' חשתי שנכתבת שירה טרם הושכחה מאתנו הידיעה. שירה שלא נכתבת דרך הפה, אלא מן הטבור, ששב ונפתח כפתח מערה – שם שוכנת המוזה. שירה שקיימת 'בצל חלומו' של היוצר. ב'מערה' אנו חווים צִירי יצירה שבתוכם חיים השכחה והגעגוע. פרל כותב באחרית הדבר: "במערת שובה, כבמערות נוספות רבות, הציורים המפורטים והמושקעים ביותר נמצאים הרחק מפתח הכניסה ומאור היום, בחללים פנימיים שבכדי להגיע אליהם נדרשה הליכה או זחילה ממושכת: ציירי המערות מהתקופה הפליאוליתית העליונה לא ציירו כדי להציג את עבודותיהם: הם נכנסו אל המערות וציירו כי כך התפתח בנפשם ובנפשנו מרחב חדש שם מתרחבת התודעה אל מעבר לנראה ולגלוי".²³

בכל פעם שיצאתי מתוך המילים של הפואמה 'מערה', שכמו יצאו מ"רחם עינו" של פרל, וגיליתי כי שבו המילים ואבדו בעמקי מערה. הדבר הותיר בי נחמה, כי כמו במערת "שובה", שנסגרה בפני המבקרים בכדי להגן על היצירות ולהותיר אותן שלמות, כך גם נסגרים בפנינו שבילי היצירה של פרל–  בכדי להגן עליה ולהותיר אותה שלמה. ומי אנו היוצאים ונכנסים בפתח המערה, בלא היצירה: 

צֵל אֵין גוּפִי מֻטָּל עַל אֵין כֹּתֶל
 מְעָרַת חַשְׁמַל 

 הֱיֵה לְגוּפִי
הֱיֵה לִי עַיִן 

 הֱיֵה לְגוּף שׁוֹר עַל הַקִּיר
גָּדול וְכָבֵד
נָע בַּצְּלָלִים מַאֲדִים בָּאֵשׁ   

הֱיֵה לְגוּפִי, הֱיֵה לִי עַיִן
 חֲלֹם אוֹתִי חוֹלֵם...²⁴

בטרם נקפל את מפת השבילים שמסר לנו גיא פרל בפתח 'מערה' עלינו לדעת כי:

יָצָאתָ מִשָּׁם בּידִיעָה שֶתַּחְזֹר
אִלְמָלֵא חָזַרְתָּ לֹא הָיִיתִי
יוֹדַע, לֹא הָיִיתִי
אוֹמֵר, כּוֹתֵב, לֹא הָיִתִי
נִכְתָּב²⁵

הערות

1.  פרל, ג' (2021). הדבורים של הבלתי נראה. הוצאת רסלינג.
2. פרל, 59
3. שם, שם.
4. שם, שם
5. שם, 12
6. שם, 55
7. שם, שם 
8. שם, 16
9. שם, 14
10. ר' יהודה אריה ליב אלתר 1847-1905
11. כמו שנאמר
12. רלב"ג על איוב י"ד כ"ב
13. פרל, 15
14. שם, 20
15. שם, שם
16. שם, 19
17. באדמה נטמנים זרעים שגדלים והופכים לצמחים. מכאן המשמעות הסמלית של האדמה כרחם.
18.  שם, 17
19. שם, 59
20. נוימן א' (2007 [1948]) האדם המיסטי. תל אביב: רסלינג. 64.
21.  יונג, ק'. (1993) זיכרונות חלומות ומחשבות אניאלה יפה. בתוך: זכרונות, חלומות, מחשבות - קרל גוסטב יונג. הוצאת רמות. 154
22. נידה ל' ע"ב
23. פרל, 59
24. שם, 28  
25. שם, 16

מקורות

יונג, ק'. (1993) זיכרונות חלומות ומחשבות אניאלה יפה. בתוך: זכרונות, חלומות, מחשבות - קרל גוסטב יונג. הוצאת רמות. עמ 154

נוימן א' (2007 [1948]) האדם המיסטי. תל אביב: רסלינג. 64.

פרל, ג'. (2019). מערה. לוקוס.

 פרל, ג'. (2021). הדבורים של הבלתי נראה. הוצאת רסלינג.