איבון טייטל
פסיכולוגיה בשירה
הוצאה עצמית
הספר פסיכולוגיה בשירה מתאר תופעות פסיכולוגיות, אנושיות, חברתיות ונפשיות, ומנסה לחבר ביניהן לתהליכים פסיכולוגיים. הספר כתוב בצורת שירה: טורים, חרוזים, מקצב, חלוקה לפסקאות- אך אינו שירה.
התכנים נלקחו מתוך תהליכים אישיים ומקצועיים, מפגשים אישיים וזוגיים, תהליכים טיפוליים וסיפורי חיים, התבוננות ושיח, זיהוי דפוסי חיים ומנגנונים, והדרך שבה אחרים תופסים ומתבוננים על עצמם, על האחר ועל העולם.
כל שיר הוא יחידה נפרדת ועומד בפני עצמו.
הספר כולל גם תופעות חברתיות והתנהגויות פסולות כמו פנטיות, צרות אופקים וצרות עין, קנאה הרסנית, גזענות, גאווה ודעה קדומה, וכן הפרעות רגשיות ונפשיות כמו דיכאון, חרדה, אשמה ובושה, פוביה, טראומה, פסיכוזה, התמכרות, סומטיזציה, בניסיון לפשט ולהנגיש אותם וליצור הבנה לגבי תופעות פסיכולוגיות ונפשיות גם לאלה שאינם מצויים ברזי הפסיכולוגיה ואינם עוסקים בתחום הטיפול.
הספר מיועד לאנשי טיפול שמעוניינים להפיק למידה בדרך תמציתית, ייחודית ולא מכבידה, ולאנשים מן השורה שסקרנים לגבי תופעות פסיכולוגיות ומצבי חיים.
הספר מקורי וייחודי מאוד בצורה ובסגנון הכתיבה, מציג תופעות מתוך הקליניקה וגם מהתבוננות וניסיון אישי. מדברי ד"ר טייטל: "איני מתיימרת להציג תופעות כאמיתות מוחלטות, כל אחד רשאי להוסיף כהבנתו, ניסיונו ותפיסותיו. הספר מציף סוגיות, מביא אותן לקדמת הבמה ופותח לחשיבה והתבוננות. כל שיר עומד בפני עצמו, סדר הכתיבה היה אקראי, בהתאם לרעיון שעלה בראשי. הקריאה יכולה להיות גם אקראית, נקודתית, מה שהופך אותה נגישה, זמינה ולא מכבידה".
איבון טייטל היא דוקטור לפסיכולוגיה מטעם PSP בקליפורניה. בנוסף, טייטל היא עו"סית קלינית ופסיכותרפיסטית, מטפלת אישית וזוגית מוסמכת ומדריכה למטפלים. טייטל היא מרצה לשעבר באקדמיה, בעלת קליניקה פרטית וניסיון רב שנים בטיפול אישי, זוגי וקבוצתי.
לפניכם קובץ שירים מתוך הספר באדיבות המחברת:
אהבה אבודה
אתה לא הורדת עבורי את הירח
ולא החזקת בי בכל הכוח,
אז למה שאבחר בך שוב, כעת?
לא אענה לחיזוריך
ולא אתפתה להבטחות שבהבל פיך.
ִ אתה אדיפלי וקשור לאימך,
ִ אין מקום לאחרת בליבך.
גם אם לכאורה אתה רוצה מכל הלב,
גם אם אתה מאמין שאתה אוהב,
אינך בשל עדיין להתחייב.
בכל התקרבות אתה חש נבלע,
תופס רגליים קרות ובורח,
אפילו הסבר אין לך כדי להרגיע.
מוטב שתתבגר תחילה ותיפרד מהאחת שלך,
רק אז אולי יתפנה מקום לאחרת בליבך.
אני נחשקת כאשר אני שייכת לאחר,
אז לבך אליי כמה
וכאילו אינך יכול בלעדיי.
אתה אוהב את מה שאינו מושג,
את ההבטחה על פני המימוש
וכשזה ישנו אתה נבהל ובורח,
פוחד להיבלע.
ָלך לדרכך והנח לי,
אל תחבל בסיכויי אהבתי
לאחר,
אל תתעתע בי ולא אתפתה להבטחות הבל פיך,
ִ כי לבך אינו פנוי ושייך לאחרת.
ְּ לך לשלום אהובי, תישאר בלבי,
מוטב ציפור אחת ביד,
מאשר שתיים על העץ.
לך לשלום, לך.
על הכנות
כנות שייכת לאדם שתוכו כברו ושאינו מעמיד פנים.
כנות היא אומץ להיות מי שאתה, להביא את עצמך באופן אותנטי,
ללא משוא פנים וללא הבדל.
כולם שווים בעיניך, ללא מגננות והגנות,
ללא מניפולציות ועקיפות,
אתה מי שאתה, מחובר לעצמך.
אינך משחק ואינך מעמיד פנים, תוכך כברך.ִ
אתה הוא שמנחה אותך, הכנות עושה אותך אדם כפי שהנך.
היחסים הם שלך, אפשר להאמין בך ולסמוך עליך,
על כנותך, על האמת שלך.ִ
תגיד את אשר על לבך, ללא כחל ושרק, ללא פגיעה והרסנות,
מתוך כנות ויושר, בין אם הדבר מוצא חן בעיני האחר ובין אם לאו.
לא תשקר לעצמך ולאחר, כי האמת היא נר לרגליך.
לא תתחנף ולא תקנה את הלב, תפרגן וגם תבקר,
בפתיחות, בכנות וביושר.
קונה מקומך בזכות ולא בחסד, מעשיך ידברו בעד עצמם,
ולא חנופה ומראית עין, כי תוכך כברך, אתה שקוף,
ללא הסתרות וללא מניפולציות.
הכנות מדברת בעד עצמה, הכנות היא האומץ שלך,
האמת היא נר לרגליך. להיות אתה, מחובר לעצמך,
תוכך כברך, נאמן לעצמך, בכנות.
כל אחד רוצה משמעות
יש באמצעים חיוביים ויש שליליים,
בצורה בונה או הרסנית
בדרכי שלום או מלחמה,
יש לחוד ויש ביחד בקבוצה,
העיקר לחוש נראה, שייך, לקבל הכרה, הערכה
לא להיות שקוף.
למען מטרה נעלה ונשגבה- כל אחד בעיניו.
יש באמצעים חיוביים ויש באמצעות רוע וזריעת שנאה והרס.
כל אחד רוצה לחוש משמעותי, משפיע, נראה, לא שקוף.
לחוש שיש לו מקום בעולם
מן צורך אנושי, טבוע אינהרנטי.
כל אחד רוצה משמעות,
סיבה וערך לקיומו, משמעות לחייו.
לחוש התלהבות והיקסמות,
יש בצורה סובלימטיבית ונורמטיבית
ויש בצורה דחפית ודמונית,
כל אחד על פי דרכו וסגנונו.
יש מטרה שמקבלת הכרה ויש פסולה,
הכול לפי ההגדרה, ומי המגדיר,
וההגדרה יכולה להיות גמישה ומשתנה.
הכול לפי אמות מידה ובתוך הגבולות.
הרוע מחוץ לגבולות.
אך גם שם קיים הצורך,
להיות נראה, משפיע,
שייך ובעל משמעות וערך.
למרות שאין זה מנקה,
הצורך הבסיסי זהה ואנושי,
כי כולנו נבראנו בצלם אנוש
ומשהו הסיט מהדרך,
ועיוות את הצורך,
הצורך לחוש משמעותי, שייך,
לקבל אישור, הכרה וערך,
משמעות לקיום.
דיבור במקום אקטינג אאוט (ביטוי בפעולה)
במקום לגלם,
דבר.
במקום לבטא בפעולה,
שתף.
כל כך פשוט לכאורה
וכל כך קשה ומורכב.
האדם מבטא בפעולה את הכעס, העלבון,
הפגיעה, חוסר האונים, הזעם.
בדרך כלל הנטייה האוטומטית היא לפעול,
לכעוס, להאשים, לבקר, לשפוט,
לבוז, לחוש חוסר אונים ולהטיל אחריות,
להתעלם, להתרחק, לברוח או לתקוף
להתגונן או לקפוא.
האדם מגלם את מה שהוא מרגיש
ַ מתוך הגנה, חוסר מודעות, היעדר מילים והמשגה,
דחף ואימפולסיביות, הרגלים אוטומטיים,
סגנון התקשרות וייצוגים מופנמים.
הגילום הוא הגנה והוא מרחיק,
הדיבור מאפשר שיח, דיאלוג, הבנה, שיתוף,
משא ומתן, עיבוד וקרבה.
הגילום מזמין מלחמה, מאבקי כוח ובריחה.
עצור וחשוב על האופן שבו
אתה מבטא את רגשותיך,
זהה את הרגש שעומד מאחורי הפעולה שלך.
כשאתה כועס,
שתף בכעס,
אמור – מה מכעיס?
איך אתה מרגיש?
מה אתה חושב?
ואיך זה משפיע?
לאן זה לוקח אותך?
ואיך היית רוצה שזה יהיה?
ולמה אתה זקוק?
הצע חלופה,
ובמקום הכרזת מלחמה – חצוצרות פיוס.
הכר בחלקך וקח אחריות על התגובה שלך,
אל תאשים ואל תשליך, והאחר יבוא לקראתך ויעשה ככל יכולתו עבורך.
עצור לרגע, קח נשימה,
נסח בגוף ראשון
בלי להכליל ולהתגונן,
הישאר בדבר עצמו ואל תתפזר,
אל תזכיר נשכחות ואל תעלה שלדים,
בלי התחשבנות
ומלחמות כבוד.
ותר על ההגנות,
פשוט דבר
אל תגלם
כוך הפחד
כוך הפחד הוא הבור שבו מצטברים כל פחדינו.
הוא חשוך, אטום,
תחוב ורוחש,
משתק ומצמית.
שולט בנו ומציף את ישותנו,
כובל את ידינו ומצר את צעדינו
מנווט אותנו ומצמצם את החירות.
פחד בכל מיני צורות, צבעים וגדלים,
עמוק ושטוח, מחוספס וחלק.ִ
יוצר בלבנו רעד, אוחז בכל גופנו,
הופך אותנו לצל עצמנו.
הפחד מפני החיים, המאבקים,
מפני היש והאין, אוזלת היד והיעדר השליטה,
הגלוי והסמוי מהעין, הפנים והחוץ, ההליכה קדימה.
אנו נכנעים לו, מרכינים ראש בפניו,
עד יעבור זעם הפחד.ִ
עד יתרצה וירפה מאתנו ואנו נרפה ממנו,
נוותר על אחיזתנו בכבלים ששמנו לעצמנו
ולא עוד נתחפר בתוכו.
נצא מהכוך, אל אור העולם,
נבחין ביופיו ובהדרו,
ונואר בקרניו,
נחוש ביופיינו ובהדרנו ולא נפחד עוד,
מהיש והאין שלנו, מהיעדר השליטה,
ממה וממי שאנחנו, מהמראה הניבטת בנו,
מהגלוי והנסתר, ממה שהחיים מזמנים.
וגם אם נותקף בפאניקה והאור מסנוור,
לא נוותר!
ּנצא לאור העולם כפי שהננו,
חסרים אך שלמים, משוחררים מכבלינו
החיים כתנועה
נוע תנוע
מעלה, מטה,
שמאלה, ימינה,
קדימה, אחורה,
מהר, לאט,
נפילה, קימה,
תנועה פנימית, חיצונית.
פרדוקסים וקצוות, העיקר לנוע,
לא לקפוא על השמרים,
אל תחכה שהמוזה תבוא אליך, היה המוזה שלך.
עשה משהו קטן או גדול, אך אל תעצור.
העדר תנועה הוא חוסר אונים, שקיעה, קיפאון
וקיפאון הוא מוות.
תנועה שומרת על חום הגוף, מניעה אותך, משאירה בערנות,
בהתקדמות, בהתנסות, בזרימה, בחיבור, בחיות, בסקרנות, בעניין, בהש
תאות,
בהשתנות, בהתחדשות, בשינוי, שומרת על הקצב והרצף, על הרלוונטיות,
מפעילה את גופך ואיבריך, את חושיך ומחשבותיך, רגשותיך,
אל תקפא על שמריך.
גם אם נדמה שאבדה דרכך ואתה דורך במקומך,
או אפילו הולך לאחור,
המשך לנוע, העיקר לא לקפוא על שמריך.
גם אם אינך רואה את סוף הדרך,
כל תנועה מקדמת לקראת המטרה,
וכל צעד מפלס את דרכך.
גם דרך כישלונותיך, אתה לומד על עצמך,
מזהה את חסמיך, את כוחותיך,
את הזויות והאסטרטגיה שלך,
והעמדה המתאימה,
העיקר לנוע.
לעתים אתה בנסיגה וצריך ללכת לאחור,
זה חלק מהמסלול שצריך לעבור,
זה לא מכשול, זה מה שנדרש,
משהו שלא סגרת, שלא השלמת,
שלא עיבדת, שעוצר בעדך וחוסם את דרכך,
אתה חייב לרדת לשורש העניין,
להתחקות אחריו, לזהות את חסמיך ולפנות את דרכך.
לעתים אלה דמויות מעברך, ייצוגים בתוכך שלא מניחים לך,
טראומות שחווית. ירידה לצורך עליה.
לעתים אתה מבין דברים רק בדיעבד,
במרחק של זמן, את ההיגיון שבמסלולך,
ומה שקושר בין תחנות חייך.
המשך לנוע, בגמישות, בלי פחד, בלי להיצמד,
תוך יכולת להרפות ולשחרר, לוותר, להיפרד.
מכל מה שלא מועיל לך.ַ
השל את כסותך הישנה. עטה חדשה.
ישן מפני חדש תוציא. כל העת בתנועה,
בעיניים פקוחות לרווחה, בלי פחד להתבונן.
המשך לנוע גם בעמידתך, שמור על כושרך,
הקצב והרצף, הזרימה והחיות, רק אל תקפא על שמריך.
אם תעצור ותחכה משם לא תבוא ישועתך,
הפחד יוביל אותך ולא יתחולל בך שינוי,
אתה לוקח שליטה על חייך ולא הם שולטים בך.
התזוזה והעשייה, הם הדרך להתמודד עם פחדיך,
וגם אם קשה וצורבת הדרך, סמוך על חושיך,
על כושר השיפוט שלך, על החכמה העתיקה שבך,
על האינטואיציה שלך. הם שיובילו אותך.
הכל אותה, זה יחשל אותך, ימתח את שריריך,
יעבה את עורך, יוציא מאזור הנוחות שלך,
יגדיל את טווח ראייתך, הבנתך ומודעותך,
ההבנה נקנית בכאב. בייסורים. אין מנוס.
אין שינוי בלי סיכון.
גם אם אבדה דרכך, סמוך על הנווט הפנימי שבך,
הוא יובילך ויחזירך למסלולך.
נוח על זרי הדפנה, אך עד מהרה חזור למסלולך,
לא לאבד כושרך.
המשך לנוע אם טוב ואם רע לך, אל תיפול ברוחך,
היי סבלני, וזכור זה זמני, זה יחסי, זה מחזורי.
התנועה היא ברכת הדרך שלך, נוע תנוע, זה כושרך,
שם צמיחתך
החלק החסר
אותו חלק חסר בפאזל שדוחף אותך קדימה,
בניסיון לתקן ולהשלים את החלק החסר.
אתה שואף קדימה, לעוד הצלחה ועוד הצלחה,
לעוד הישג ועוד הישג כדי להשלים את החלק החסר.
החלק החסר נולד מתוך הטראומה
והוא הופך לחומר הבערה שמניע אותך, שדוחף אותך קדימה,
מתוך האשליה שתמצא את החלק החסר.
בך נשבעת שלא תשב ולא תנוח עד אשר תשיב את החלק החסר,
אם תספק עוד ועוד הצלחות, עוד ועוד אסמכתאות ותעודות,
עוד ועוד ראיות שאתה ראוי לקבל חזרה את החלק החסר,
אך כיון שחסרונו בטראומה, לא ניתן לעולם להשביעו,
למלא את החור בתוכו.
קיים דחף להשלים את החלק החסר, ניסיון חוזר לסגור את הפער,
לסגור את המעגל, ליצור הרמוניה, המשכיות, רצף, נרטיב שלם,
שלמות סינכרוניות קוהרנטיות,
כדי שהסיפור יהיה שלם, לא מקוטע ומפוצל, מנותק ומנוכר.
החלק החסר יוצר אי נוחות, תחושת נרדפות ואשמה,
אי שקט, כאילו אות קין על מצחך.
אתה נע ונד ואין שקט לנפשך.
חוסר רוגע, הוא תובע את שלו, את תיקונו והשלמתו,
לעיתים בכעס וזעם לעתים בנסיגה ודיכאון.
החלק החסר מתעתע בחושים, יוצר ניתוקים בזרימה, רעשים בשמיעה
חספוס במגע, וריח רע.
נוצר דחף בלתי נלאה לפצות ולהשלים, לתקן ולאחות
במין פעלתנות אינסופית, היעדר שקט ורוגע, דחיפות, כפייתיות אוב
ססיבית
הוא דוחף קדימה בניסיון בלתי נלאה, אינסופי,
וגם אם נדמה שהגעת,
אתה חוזר חזרה ומתחיל מהתחלה,
בחזרה כפייתית בלתי נשלטת,
שנועדה לתקן, אך אינה מועילה.
כמו סיזיפוס שמגלגל את האבן לראש ההר
וכשמגיע לפסגה, מגלגל אותה חזרה למטה וחוזר חלילה.
וכך עולה ויורד במין חזרתיות בלתי נשלטת
לתקן את החלק החסר שאינו בר תיקון,
בניסיון להשיג שליטה והקלה על הפצע, על החלק החסר,
עד אשר אתה מתעייף ומוותר ומקבל את העדרו,
העדר הימצאותו, נוכחותו וחסרונו,
ואולי משם מתחיל תיקונו,
מתאבל על אובדנו
כואב את כאבו, חש צער כבד על ההיעדר ומשלים עם החסר,
מתאבל על האשליה, על המשאלה לקבל חזרה את החלק החסר.
האשליה המתעתעת שאם תתעקש מספיק תצליח,
ואתה מבין שזה לא כך.
התיקון מתחיל מהמקום החסר המציאותי
ולא ההשלכתי דמיוני.
לא מתוך הפצע והטראומה כי אם מתוך המציאות.
ואתה מבין שלעולם התיקון לא יהיה זהה למקור,
תמיד יישארו סימן וצלקת,
ולעולם לא יהיה טוטלי, מושלם ופנטסטי
כמו החלק המקורי.
הוא יהיה תיקון חלקי
כי את הזמן לא ניתן להשיב לאחור,
ולא לקבל חזרה את מה שאבד.
זה זיכרון צורב של החוסר שנותר חרוט בתוכך,
שמפעיל ומנהל אותך. מאפיל על חייך ואושרך.
והוויתור על המשאלה הוא התיקון שלך,
לעמעם ולהקהות את הזיכרון שנלווה לחלק החסר,
למלא אותו בתחליפים סובלימטיביים,
שהם רק כמו הדבר עצמו, תיקון חלקי,
ובמקום החור השחור שבולע הכול לתוכו,
ייווצר בסיס בטוח יותר,
של השלמה, רוגע, אושר ושקט נפשי.
ויסות רגשי
ויסות רגשי
זה לא להיות אוטומטי,
לא להיות מונעים על ידי הרגלים, דפוסים,
הגנות, פחדים, ריצוי,
מודלים וייצוגים פנימיים דמוניים.
הכול במידה, לא יותר מדי ולא פחות מדי,
במחשבה תחילה
ללא הצפה או הימנעות,
ללא התנפלות או הינזרות.
הגדר את עצמך לפני שאתה עושה,
החלט מה אתה רוצה
מתוך בחירה ולא הגנה,
ללא פחד ומצפון נוקשה.
לא מתוך אימפולסביות, חרדה, שיתוק או אשמה,
אלא מתוך מודעות ומנטליזציה, אחריות ופכחות.
קח אחריות על הבחירה
מתוך קריאת המציאות והצרכים.
הכול במידה, מווסת ומאוזן
תוך חיבור לעצמך, לאחר ולעולם,
תוך עיבוד רגשי ומנטלי,
בוחן מציאות תקין ולא השלכתי.
ויסות רגשי מרגיע, נותן תחושת אוריינטציה ושליטה,
אתה מנהל את עצמך ולא העולם אותך.
אתה מגדיר את גבולותיך מול עצמך והסובבים אותך,
היחסים מווסתים, אתה לא נבלע ולא נמנע,
ובעיקר לא מזדהה עם ההשלכות כלפיך.
אתה מווסת בין כוח לחולשה,
תלות ועצמאות,
בין מרחק וקרבה.
שומר על הספונטניות שלך,
הילד היצירתי שבך והבוגר האחראי שהינך.
אתה יודע לגייס את המשאבים בתוכך ומחוצה לך, למענך.
יודע להכיל תסכול, לדחות סיפוק, לקבל חלקיות,
לנהל דחפים ללא מצפון נוקשה ודרך המלך היא הסמן שלך.
