תקשורת במשפחות לילדים עם הפרעת התנהגות: צמר-גפן מתוק או תפוח מורעל?
מאת עפרה מירון-ליכטר ונעה ולך
עלמה היא "ילדה-מפלצת". בבקרים, עוד לפני שהשמש מאירה, אפשר לשמוע את הצעקות שלה. היא כועסת על אמא שמערבבת את השוקו שלה מהר מדי. גם על אחיה הקטן שדרך לה על התיק בטעות. גם על אבא שלועס חזק מדי את הקורנפלקס. "עוד מעט את כבר תהיי בגיל בת-מצווה", אמא שלה אומרת, "ככה מתנהגת ילדה בגילך?". עלמה שומעת את המילים אבל לא מבינה מה לעשות איתן. היא רגילה לחשוב על עצמה בתור מפלצת ולא חושבת שיש מה לעשות עם זה.
בבית הספר היא מסתובבת לבד בהפסקות. החברות לא מדברות איתה כבר מחנוכה בגלל איזה ריב שהיה, היא כבר לא זוכרת על מה. אף אחד לא אוהב אותי, היא אומרת לעצמה, אבל למי אכפת. לפעמים הבכי פורץ מתוכה. למה אנשים לא נותנים לה לעשות מה שהיא רוצה. עלמה לא מבינה איך ילדים אחרים מסכימים לעשות את כל מה שהגדולים אומרים להם. איך הם מסוגלים בכלל. אולי הכי טוב לחיות לבד, היא חושבת לפעמים.
***
סיפורה של עלמה והוריה הוא עצוב, מוכר ונפוץ. מטפלים רבים פוגשים אותו לעיתים קרובות. טיפול יעיל ומתאים בעלמה ובהוריה יתבסס על יסודות איתנים של המשגה מדויקת של היחסים בתוך המשפחה. איך אמא של עלמה מפרשת את ההתנהגות של עלמה? איך אבא שלה מפרש את ההתייחסות אליה בבית הספר? איך שניהם תופסים את המטפל? מהי מבחינתם מטרת הטיפול? עד כמה הם רואים את עצמם כהורים אנושיים המנסים לעשות את הטוב ביותר ולא תמיד מצליחים?
ככל שהשאלות הללו ואחרות יזכו לתשובות ברורות יותר, כך יתברר הפשר להתנהגותה ותיסלל הדרך לשינוי. ככל שהזיהוי וההמשגה של הדינמיקה המשפחתית יהיו מוקדמים יותר, כך יהיה ברור יותר מהו הטיפול המתאים; במי להתמקד, במה להתמקד, איך להעביר את המידע למשפחה. מאמר זה נכתב בכדי לעזור בניסוח המשגות מובנות, מדויקות ופשוטות (אך לא פשטניות) רגע לפני שהטיפולים יוצאים לדרך.
חלק א: לשים את הכאוס בתוך קופסאות
״כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה״, לב טולסטוי.
אלפי מאמרים נכתבו לאורך השנים על הפרעות התנהגות בקרב ילדים. למרות זאת קיים מחסור במאמרים באוריינטציה קוגניטיבית-התנהגותית, השמים דגש מובהק על המשגה קוגניטיבית (פורמולציה) של משפחות שבהן גדלים ילדים הסובלים מהפרעת התנהגות. מחסור זה עלול להקשות על מטפלים קוגניטיביים-התנהגותיים להציע טיפול מותאם ומדויק למשפחות אלו דרך הרעיונות התיאורטיים והמעשיים של הגישה.
לכן בחרנו לכתוב מאמר שכזה, ולחלק אותו לשניים.
חלקו הראשון, המכונה ״משפחות צמר-גפן״, מתמקד בדרכים שבהן כוונות טובות של הורים מתגלגלות לכדי גיהינום התנהגותי אצל הילד. בשפה מקצועית, אפשר לנסח את אותן כוונות טובות דרך מספר המשגות קוגניטיביות וכך להתאים להורים טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מדויק יותר. ההמשגות הללו יכולות להתאים גם להורים שילדם סובל מבעיות רגשיות אחרות (כמו חרדה ודיכאון) אך נושאים אלו אינם נידונים ישירות במאמר זה.
חלקו השני של המאמר מכונה "משפחות התפוח המורעל". הוא מתייחס לדפוסי תקשורת בעייתיים ומערערים מאוד, עמוסים במסרים כפולים ומבלבלים. במקרים הללו לא מדובר רק בכוונות טובות המובילות לגיהינום התנהגותי, אלא גם לקשיים מורכבים ועמוקים בתפיסת העולם ובדרכי ההתמודדות של ההורים, עד שעולה החשש שהפרעות ההתנהגות הן למעשה תולדה של טראומה מתמשכת אצל הילד.
חשוב להבחין בצורה ברורה ככל הניתן בין המשפחות המתוארות בחלקו הראשון של המאמר (״משפחות צמר-גפן״) לבין המשפחות המורכבות יותר ("משפחות התפוח המורעל") בכדי להתאים את הטיפול לילדים ולהוריהם. ללא יכולת זו המסע הטיפולי עלול להיות ארוך יותר ומוצלח פחות.
לדעתנו, במשפחות "צמר-גפן" שיוצגו בחלק הראשון כדאי לעשות מאמץ טיפולי בכדי לשנות את צורת ההתנהגות של ההורים כך שתהפוך בסופו של דבר ברורה וסמכותית יותר. ב"משפחות התפוח המורעל" יש לשקול כיצד ואיך לטפל, כל משפחה על פי דרכה. במשפחות אלה יהיה צורך במטפל בעל ידע רחב בפתולוגיות נפשיות ומגוון רחב של יכולות טיפוליות.
מהי הפרעת התנהגות?
במונחים דיאגנוסטיים, הפרעת התנהגות מכונה oppositional defiant disorder (הפרעת התנגדות) ועלולה להתפתח לבעיה חמורה יותר המכונה conduct disorder (הפרעת התנהגות) (American Psychiatric Association, 2013). הקריטריונים הרשמיים של ה-DSM5 להפרעת התנגדות (ODD) מופיעים כלשונם בנספח למאמר1.
לילד הסובל מבעיה כזו יהיה קושי גדול להתאים לכל מסגרת וסף תסכול נמוך. יהיה מאוד קשה להגיד לילד כזה מה לעשות. הוא ישתמש באלימות מילולית, והתנהגותו תהיה אלימה. מאפיינים התנהגותיים בולטים הם התפרצויות זעם, אגוצנטריות, התמכרות למסכים ובמקרים חמורים נשירה מבית הספר. ילד כזה מעדיף להישאר לבד בחדר, מחובר רק לנטפליקס או למסך, כי כל דבר אחר קשה ומעייף. במורד הדרך הוא עלול להגיע גם לשימוש בסמים, צריכת פורנו והתנהגות מסתכנת.
חלק מהילדים האלה נוטים לסבול גם מחרדות ודיכאונות קשים וכמעט אף פעם הם לא ירצו להיות בטיפול. מנקודת הראות שלהם האשם הוא הסביבה האכזרית, האדישה, שאינה מבינה אותם. בחדרי הטיפול הם יישבו כעוסים וזעופים או פשוט יסרבו להגיע. אחרים ידברו ויספרו ברצון על עצמם אך ישתמשו במטפל רק כהד, כמעיין של תשומת לב ואמפתיה. כל ניסיון לעמת אותם, בעדינות, עם האחריות שלהם, עם האפשרות לעשות שינוי – יגרור זעם ופגיעה. מבחינתם, הם הקורבן. האחרים חייבים להשתנות, להכות על חטא, להבין ולאהוב אותם ללא תנאי.
אלה התנהגויות שניתן לראות על פני השטח ושקשה להתעלם מהן. כאמור, במאמר נתייחס אליהן כתולדה של דינמיקה משפחתית. לפיכך, חילקנו אותן לשני סוגים שעל פני השטח יכולים להיראות זהים אך מהותם וסיבותיהם שונים מאוד. חלוקה זו היא על דעתנו בלבד ואין לה סימוכין מחקריים. עם זאת, מניסיוננו אנו מוצאות אותה כיעילה במקרים רבים.
סוג ההתנהגות הראשון מתייחס לכל התנהגות מכוונת של הילד שיש בה הפרה של הכללים במשפחה, בבית הספר או בחברה בכלל. זו התנהגות שמטרתה בדרך כלל למחות על כללים וחוקים ולהשיג יחס מועדף, תשומת לב, הקלות וזכויות יתר. התנהגות זו נלמדת באמצעות חיזוקים חיוביים שהילד מקבל מהוריו ומסביבתו להתנהגויות בעייתיות מבלי שאלו ערים לכך ומתוך כוונות טובות. המחשבות האוטומטיות האופייניות לילד כזה יהיו ״אף אחד לא יחליט עליי״ ו״אני עושה רק מה שטוב ונעים לי״.
לעיתים קרובות מעורבות גם בעיות רגשיות, כשהשכיחות ביותר הן הפרעות חרדה ומצבי רוח. עם זאת, החרדה והדכדוך נוטים להיות תנודתיים מאוד ונעדרי מוקד ברור. נדמה שאלה רגשות חוזרים ונשנים, פעמים רבות בתגובה למה שקורה בסביבה החיצונית. והחשוב ביותר: זוהי הפרעת התנהגות שאינה מבוססת על טראומות, חסכים כבדים או פתולוגיות הוריות מורכבות.
הפרעת ההתנהגות המורכבת יותר היא תגובה של הילד למסר כפול ומבלבל שהוא מקבל מההורה או מהמשפחה. מסר כפול זה יכול להיות משתמע אך בו-זמנית מאיים ומתמשך, ונחווה כסכנה ממשית. מסרים כאלה גוררים תגובות דיכאוניות וחרדתיות של בריחה והימנעות (מיחסים, מתפקוד), תגובות של כניעה למסר המבלבל (שקרים, היצמדות-יתר להורה, משיכה לבני זוג מתעללים ולקבוצות חברתיות בשולי החברה) ותקיפה (אלימות פיזית ומילולית, פשע, סמים). התגובות השונות מתקיימות פעמים רבות במקביל ונראות לעיתים כאילו הגיעו יש מאין, במיוחד כשמדובר במשפחות שנראות נורמטיביות. למעשה, מדובר בתגובות מובנות ובמידה מסוימת אפילו אדפטיביות לחיים בתוך משפחות מורכבות ומחלישות.
חלק ב: רוח הזמן ומשפחות "צמר-גפן"
״היה זה הטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות....הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי״. צ׳ארלס דיקנס, "בין שתי ערים".
החיים היום, בעולם מבלבל ומלא דעות, הם קלים בצורה קיצונית וקשים בצורה קיצונית לא פחות.
רובנו הגדול לא יסבול מרעב או מסכנת מוות. רובנו חיים בתנאים שהדורות הקודמים היו יכולים רק לחלום עליהם. מאידך גיסא, כולנו מוצפים במידע, נחשפים למחקרים, מתייעצים, וקוראים מאמרים של מומחים להורות, שכל אחד הולך בדרך אחרת. אנחנו מתמודדים עם סכנות וירטואליות, סמים במרחק נגיעה, סביבה שאיבדה את הסמכות הטבעית של "המבוגר האחראי" ושגלשה לתוך אנומליה שבה הילד במרכז וההורה סובב סביבו. כולנו נמצאים בקונפליקט פנימי סביב השאלה איך לגדל את ילדינו.
רוח הזמן ממקמת את הילד במרכז תשומת הלב של הוריו. זוהי תרבות שבה אין ילד רע וגם אין ילד שמתנהג רע. יש רק ילדים שיש להם קשיים. קשיי קשב וריכוז, קשיי התארגנות, קשיי ויסות רגשי, קשיי תקשורת, קשיי למידה, קשיי ויסות חושי ועוד. הילדים נתפסים כנפשות תמימות, רכות וטהורות שאין בהן תוקפנות מולדת. כל קושי התנהגותי מתפרש כתולדה של סביבה חיצונית תובענית או בלתי רגישה, סביבה שלא מתאימה את עצמה לילד ולמורכבויותיו.
בסביבה הזו גדל דור של הורים החושש מאוד לחנך את ילדיו. אלו הורים הנזהרים – מתוך כוונות טובות – שלא להזיק או לצלק את נפשם של הילדים. הם צורכים ספרים וכתבות על גידול ילדים, משוחחים רבות על הנושא, מתייעצים המון ומחפשים כל דרך אפשרית להקל ולחזק את ילדם. פעמים רבות, מתוך אותן כוונות טובות, מבלי משים הם מגדלים את ילדיהם בסביבה סטרילית, דורשים מאחרים סביבם להתאים את עצמם לילדיהם והופכים להיות נותני-שירות ולא הורים.
הילדים הגדלים בחיקה של תפיסת עולם זו מתקשים להיעזר בטיפול ורואים את עצמם כקורבן. במובנים מסוימים הם אכן הקורבן: קורבן של תרבות וסביבה משפחתית מיטיבות לכאורה אך מזניחות בפועל. קורבן של הורים שאינם מצליחים לראות אותם כפי שהם, ילדים בשר ודם, הזקוקים למישהו שילמד אותם את חוקי החברה. מבוגר שהמונח המכובס ״לשים גבולות״ אינו מתעתע בו, והמבין שאהבה ורוך לא תמיד מספיקים. מבוגר היודע בכל רמ״ח אבריו שלימוד אמיתי לא יופנם דרך מילים ומשפטים יפים (״זה לא נעים לי״) אלא דרך מעשים החלטיים, ועמדה החלטית וברורה. חינוך המתאים לאופיו הבסיסי של הילד ולא לתיאוריה חינוכית כזו או אחרת.
כדי לעזור לאותם ילדים ומתבגרים (וגם מבוגרים צעירים) ההורים יצטרכו להשתנות. להיות "המבוגר האחראי", לראות את הילד באור מורכב אך תכליתי, לאהוב ולחנך, לחבק ולהעניש, לא לפחד להיות גם "רע" כשצריך. להעמיס את השינוי המשפחתי על כתפיו של ילד או נער כזה פירוש הדבר לתבוע ממנו בעקיפין להיות ההורה של עצמו, לחנך את עצמו בעצמו, באמצעות פגישה שבועית שתיתן לו כלים כאלה או אחרים.
לכן טיפולים המלמדים את ההורים להיות ברורים וסמכותיים יותר נוטים להיות יעילים יותר מטיפולים פרטניים בילד ״הבעייתי״. לא פלא שטיפולים כאלה זוכים להד ציבורי רב ומהדהדים גם במדיה ובשיח החברתי. עם זאת, השינוי פעמים רבות מבושש לבוא. הורים רבים מגיעים לפגישות המכונות ״הדרכת הורים״, שומעים כיצד עליהם ״לשים גבולות״ לילדים אך אינם מצליחים ליישם את הדברים. הורים רבים ממשיכים להתעקש שהמטפל יפגוש את הילד, מתקשים להתמיד בעצמם. חלקם מרגישים נזופים בפגישות כאלה, חלקם לא מובנים או פשוט חסרי אונים.
הדעה הרווחת כיום היא שהמפתח לשינוי מצוי בידיהם של ההורים. עם זאת הדרך לעזור להם להשיג את אותו שינוי מיוחל אינה קלה. זו לא רק "הדרכה" אלא טיפול פסיכותרפי בשני אנשים שמסיבות שונות מתקשים להתמודד עם ילדם. אין די בהנחיות כלליות, באמירות עמומות, בניסיונות להסביר. כאמור, יש צורך בהמשגה מדויקת של תפיסת העולם של ההורים והבנה מדוקדקת כיצד היא מחזקת את התנהגותו הבעייתית של הילד.
חשוב לנו לציין שההמשגות שיפורטו להלן אינן מבטלות את קיומם של קשיים אמיתיים שמהם עלול הילד לסבול. קשיי קשב וריכוז, קשיי למידה והתארגנות, קשיים רגשיים ותקשורתיים הם אכן תופעות קיימות ובעלות השפעה. עם זאת, להפרעת התנהגות יש דינמיקה משל עצמה והאבחנה המבדלת בינה לבין בעיות נוספות היא קריטית. כמו כן, אין ספק שילד בהחלט עלול לסבול מקשיים רגשיים, קשיי קשב וקשיים נוספים ובנוסף לזה לסבול מהפרעת התנהגות (כלומר, להיות ילד שהמערכת כשלה בחינוכו). יתרה מכך, זה אפילו סביר. איתור של דפוס תקשורת מסוים במשפחה הוא דרך אחת, חלקית (כמו כל האחרות), שנועדה בסופו של דבר לשפר את המצב ולחולל שינוי.
"משפחות צמר גפן" סובלות ממצוקה גדולה. הפרעת התנהגות פירושה כאב ותסכול גדול של ההורים, של האחים ושל הילד עצמו. עם זאת, אלה משפחות ללא פתולוגיות נפשיות חמורות, עם פוטנציאל רב לשינוי והרבה מקום לתקווה.
אם נחזור לסיפורה של עלמה, במשפחות "צמר גפן" המשכו ייראה כך:
אמא של עלמה יודעת שעלמה במצוקה. אסור לדחוק אותה מעבר לגבול שלה, היא משננת לעצמה. זו ילדה רגישה ומורכבת ואם ילחצו עליה אולי היא תתפרק. אמא של עלמה מחבקת את עלמה ומנסה להסביר לה בשקט דברים. לפעמים נראה שעלמה מקשיבה אבל שום דבר לא משתנה. אמא של עלמה מבינה יותר ויותר את הביטוי "ללכת על ביצים". מילה אחת לא במקום והכל מתפרץ, הכעס והבכי, הצעקות והדמעות. היא נזהרת במילים, לומדת כמה חשוב שלא לפגוע. היא נזהרת לערבב את השוקו בקצב הנכון.
עלמה חייבת שאמא תשב איתה עד שהיא נרדמת ותלטף לה את הגב בתנועות מדויקות. אם הליטוף לא מדויק, היא צועקת שלא תצליח להירדם כל הלילה. לפעמים היא נותנת לאמא שלה מכות. עדיף שתוציא את התסכול, חושבת האמא. לא טוב להשאיר את זה בפנים. על הספה בסלון רובץ אבא של עלמה. הוא שומע הכול ושותק. פעם היה מנסה להתווכח ולהגיד שאי אפשר לתת לילדה כל מה שהיא רוצה אבל הוא כבר ויתר מזמן. הוא לא אוהב לריב עם אמא של עלמה ובסוף היום אוהב לראות חדשות בשקט.
ההמשגות הנפוצות במשפחות "צמר גפן"
הילד הרגיש
״מילה יחידה, די בה להטיל כישוף, ובני אדם משתמשים במילה כמכשפים, ומטילים זה על זה כשפים ללא מחשבה״, דן מיגל רואיס.
מראה הפוכה: הילד הרגיש וההורה החזק
״אני יודעת שהיא מסכנה. פשוט מסכנה. החיים האלה קשים לה ואני רוצה כל כך להגן עליה. להיות שם בשבילה. היא צורחת עליי כל יום אבל אני יודעת שזאת פשוט המצוקה שלה. בבית ספר קשה לה ואין לה הרבה חברות. היא חייבת שדברים יהיו רק כמו שהיא רוצה. קשה לה להתגמש. יש לה קשיי קשב וקשיי ויסות, והמורה שלה לא מצליחה להבין. מגיל צעיר היא בטיפולים רגשיים אבל זה לא ממש עוזר. ניסינו גם תרופות אבל זה רק עשה הכול יותר גרוע.
"בשבילי, כל יום הוא מסע. אני לא יודעת מתי היא תתפרץ עליי או על האחים שלה. כשזה קורה, אני הכי עדינה איתה שאני יכולה. מנסה לחבק אותה. לעזור. לדבר איתה שיחות נפש. להסביר אותה לסביבה שלא תמיד מבינה. אני רוצה כלים כדי להמשיך להשתפר באימהות שלי ולהבין אותה יותר טוב״ (ציטוט דמיוני שהיה באמת).
תפיסה של ההורה את הילד כ"רגיש" היא סוג של תיוג. אמונה כזו מטה את הקשב כך שכל התנהגות בעייתית מפורשת כעדות נוספת לרגישותו של הילד, שבריריותו ומצוקתו. מילים נרדפות ל"רגיש" שהורים משתמשים בהן בהקשר זה הן מסכן, חלש, מתקשה, שברירי, מתפרק וחולה. ההורה יצדיק התנהגות בעייתית כתולדה של "קשיים" כאלה ואחרים.
אין להכחיש שפעמים רבות התנהגות בעייתית היא תולדה של דיכאון, חרדות, כפייתיות, טראומות, קשיי ריכוז ובעיות אחרות. עם זאת, ההנחה הא-פריורית שכל התנהגות בעייתית היא תולדה של קשיים רגשיים שיש להבינם ולהתחשב בהם אינה עומדת במבחן המציאות.
תפיסת ההורה או ההורים את הילד כ"רגיש" לא מאפשרת להם להציב לו דרישות ברורות, להעניש אותו על התנהגות בעייתית, להתעמת איתו כשצריך. במצב כזה, ההתנהלות מולו היא "הליכה על ביצים" וניסיון להקל עליו באמצעות טיפולים, הקלות, תרופות ועזרים. במצב כזה, ההורה תופס את עצמו כמיטיב. כלומר, כחזק וכבעל מסוגלות גבוהה לעזור לילד ה"רגיש". הסביבה נתפסת כ"רעה", אדישה, עוינת, לא מתחשבת. ההורה ה"חזק" דורש ממנה להתאים את עצמה אל הילד, לספק לו תנאים מיוחדים המתאימים לרגישותו.
ברמה ההתנהגותית, ניתן לומר שהילד מקבל חיזוק חיובי בלתי פוסק על התנהגות בעייתית. ברמת התקשורת, מועבר אליו מסר שמותר לו להיות "רגיש" ושאין צורך אמיתי שיתמודד עם אתגרים יומיומיים. במקביל, גם ההורה מקבל סוג של חיזוק חיובי בלתי פוסק מעצם תפיסתו את עצמו כ"מיטיב" ו"מכיל" לעומת הסביבה "הרעה". ההתנהגות הבעייתית של הילד נתפסת כסימן לכך שעליו להמשיך ולהתמיד במאמציו להיטיב עם הילד, ובכך להמשיך להיות המגן האיתן אל מול העולם. הוא ממשיך לעשות ״עוד מאותו הדבר״ ומתקשה לראות שאין בכך תועלת.
מראה משקפת: הילד הרגיש וההורה הרגיש
״אני לא יודעת מה לעשות. הוא ילד רגיש, פגיע. מאז שהיה קטן היה קשה להרגיע אותו. לכן נראה לי שיש לו קשיי ויסות. גם לי יש. קשה לי להכיל את כל העולם הזה. גם אני רגישה מדי. מסתובבת בעולם הזה עם העור הדק. ניסיתי לעזור לו אבל הבית ספר לא ממש מבין אותו. הם כועסים כי הוא צועק בכיתה וגם מרביץ לפעמים. גם בבית זה ככה אבל אין מה לעשות. קשה לו. הלוואי שהייתי יודעת מה לעשות. אבא שלו צועק עליו וזה הופך את הכול ליותר גרוע. הוא לא רגיש אליו וזה עלול לגרום בסופו של דבר לטראומה ולנזקים לטווח רחוק. הוא לא מבין את זה, למרות שהסברתי לו את זה כל כך הרבה פעמים״ (ציטוט אמיתי של אמא דמיונית).
במצב זה, ההורה יתפוס את הילד כרגיש וכך גם את עצמו. בניגוד לאפשרות הקודמת, ההורה רואה את הילד כשיקוף שלו ואת שניהם יחד כחלשים ושבריריים. הורה כזה ייטה לפנות אל הסביבה בבקשה שתעזור לו ולילדו, אך גם כאשר יקבל הנחייה להיות סמכותי יותר הוא יתקשה מאוד לחולל שינוי משמעותי ומתמשך בהתנהגותו. בו זמנית, הוא יתקשה לאפשר לאחרים לעשות זאת במקומו, יכעס על מי שיהיה סמכותי בצורה גלויה ולא מתנצלת ויתפוס אותו כאלים, תוקפני ומזיק.
הניסיון לעודד הורה כזה להתנהגות סמכותית מועד לכישלון בדרך כלל. גם אם יגיד את ״המילים הנכונות״, הוא יהיה מוצף חרדה בכל פעם שינסה להיות תקיף יותר. שפע של מחשבות אוטומטיות על הנזקים שהוא מעולל לילדו ישתקו אותו, והתנהגותו תהיה מהוססת ומתנצלת. במצב כזה, כדאי לבדוק האם ההורה השני מסוגל לכך – ולעודד אותו לעשות זאת. במצב שבו שני ההורים תופסים את עצמם כחלשים (או כאשר מדובר במשפחה חד-הורית), כדאי לחפש דמויות אחרות במשפחה שיוכלו לקחת על עצמן את תפקיד "המבוגר הסמכותי".
מראה מעוותת: הילד הרגיש וההורה המפלצתי
במצב כזה, ההורה יתפוס את עצמו כהורה רע, אכזרי, חסר שליטה וחסר רגישות. הוא יחשוש שהכעס שלו הוא מזיק ופוגעני, ויימנע מלהתמודד עם ילדו. פעמים רבות, תפיסה כזו מתפתחת על רקע הנורמה הרווחת "להכיל" הילד ה"רגיש" בכל מחיר, והציפייה שההורה יהיה מאוזן, ישלוט על עצמו, יבין ויכיל ובו זמנית, "ישים גבולות" בדרך הגיונית ותרבותית. מכיוון שפעמים רבות זוהי משימה קשה ביותר (שלא לומר בלתי אפשרית), דווקא ההורה שיש לו פוטנציאל להיות סמכותי ותקיף חושש להפעיל את כוחו שמא תתפרץ ממנו "המפלצת" ותזיק לילד.
מהניסיון שלנו, זוגיות בין הורה "רגיש" לבין הורה "מפלצת" היא שכיחה למדי בקרב משפחות ״צמר גפן״. בזוגיות כזו נמצא שדווקא ההורה ה"רגיש" הוא זה שנותן את הטון מבחינת חינוך הילדים, בעוד שההורה הסמכותי התופס את עצמו כ"מפלצת" נמנע מהתמודדות ישירה ומתמשכת. שינוי אמיתי בחלוקת התפקידים במשפחה יוכל להיות בעל ערך רב וליצור שיווי משקל חדש, מיטיב יותר עבור כולם.
המשמעות הטיפולית להמשגת הילד כ"רגיש"
לדעתנו, כמו בכל טיפול, גם כשמטפלים בהורים לילד הסובל מהפרעת התנהגות חשוב להציב מטרות קונקרטיות ובנות השגה (בניגוד למטרות מופשטות כמו ״שיתנהג יפה״ או ״שיידע לווסת את עצמו״). כמו כן, כדאי להשתמש בהמשגה בתוך הטיפול על מנת שאפשר יהיה לבדוק אותה מחדש אל מול המציאות ולפתח חשיבה הגיונית יותר.
הצלחת הטיפול תהיה תלויה בגורמים רבים. בין השאר, חשוב יהיה לבדוק עד כמה כל אחד מההורים מאמין באמונות הליבה הללו ובמשמעותן. כחוק אצבע, אם במקביל למחשבות האוטומטיות מתקיימת חשיבה הגיונית כלשהי ואין שכנוע עמוק ומוחלט בתפיסת העולם האוטומטית, אזי ניתן יהיה באמצעות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי לעזור להורים לשנות מהותית את חוקי הבית.
הילד ה"מיוחד"
לרוני הייתה לפני חצי שנה בת מצווה ואמא שלה מספרת שכבר כשנולדה ראתה עליה שהיא משהו מיוחד. ובאמת, מכיתה ב' היא כותבת סיפורים וגם שירים, ואבא של רוני אומר לה שהיא כבר ממש סופרת! בכל ארוחה משפחתית רוני קוראת את אחד מהסיפורים החדשים שלה וכולם צריכים להקשיב ולהתפעל ממנה. גם טליה האחות הקטנה וגם כל בני הדודים צריכים להקשיב, אפילו אם הם משתעממים. אמא של רוני אומרת שחשוב לתת לרוני במה לייחודיות שלה. ככה היא תוכל להמשיך להיות יצירתית ומלאת קסם ולא להיכנע למערכת הבית ספרית האפרורית המדכאת את כל הכישרונות. "אל תשכחי אף פעם את הייחוד שלך. אין כמוך בכל העולם!", היא אומרת לה.
- פרסומת -
יום אחד, רוני הגיעה לבית הספר מוקדם וכתבה את הסיפור החדש שלה בטוש על הקיר שכולם יראו. "כולם צריכים לראות את הסיפור שלי", היא חשבה. "אני טובה יותר מהם ומגיע לי לקבל יחס מיוחד. כבר שבוע החברות לא מדברות איתי ועושות לי פרצופים. והמורה נתנה לי עונש כי התחצפתי. אז עכשיו אני אראה להן מה זה!" (סיפור אמיתי כמעט).
תפיסת הילד כ"מיוחד" רואה את ההתנהגות הבעייתית של הילד כנובעת מהייחוד שלו שאינו מאפשר לו להיות "כמו כולם". הילד נתפס כשונה, מקסים, מיוחד, חד פעמי, נבדל מכל חבריו. ההורה יראה אותו כעולה על כל חבריו בכישרונו, בקסם האישי שלו, במקוריותו. פעמים רבות תפיסה כזו מתבססת על רקע כישרון ייחודי אמיתי של הילד כגון אינטליגנציה גבוהה, יכולת יצירתית וכדומה. פעמים אחרות, מדובר בפנטזיות הוריות שאין להן אחיזה במציאות.
מטבע הדברים, הילדים שלנו נראים לנו כמיוחדים. הם אכן מיוחדים עבורנו. עם זאת, רוב ההורים (גם הורים לילדים בעלי כישרון מיוחד) ערים לעובדה שהילדים שלהם אינם מיוחדים עבור העולם כולו. הורים התופסים את ילדם כ"מיוחד" מאמינים שהדבר אכן כך. אותה מיוחדות נתפסת כמצדיקה התנהגות בעייתית. גם כאן, התביעה מהסביבה תהיה לקבל, להכיל ולהבין את הילד המיוחד. להיכנע לצרכיו ולתביעותיו ולהכפיף עבורו את חוקי החברה.
חלק מההורים הללו יתפסו גם את עצמם כמיוחדים, כעולים על הורים אחרים "ממוצעים" או חסרי השראה שאינם מרחיקי ראות. אחרים יתפסו את עצמם דווקא כבינוניים או משעממים, ויראו בילדם סוג של תיקון על התפיסה שלהם את עצמם. בשני המקרים, האידיאליזציה של הילד צפויה להתבטא בשפע של מחמאות ובקושי לראות את הצדדים הבעייתיים באישיותו ובהתנהגותו.
המשמעות הטיפולית להמשגת הילד כ"מיוחד"
כדי שהורה ילמד לראות את ילדו באור מציאותי יותר הוא יזדקק לעבודת אבל. לעיתים תהיה זו עבודת אבל שתיקח חודשים ארוכים. הצורך של אנשים לראות את ילדם כמיוחד ונעלה לא מתפוגג בקלות. הוא לא נעלם רק כי המטפל אמר שלא כך פני הדברים. לכן זהו טיפול שנדרשת בו סבלנות ועדינות. גם בהקשר זה, חשוב לבדוק את ההמשגה של בני הזוג ולבדוק האם ניתן לעודד דווקא את ההורה הדומיננטי פחות לקבל יותר מקום וסמכות בבית.
הדינמיקה המשפחתית: שילוב של כמה המשגות
בפועל בכל משפחה ייחודית מתקיימים שילובים שונים של ההמשגות האפשריות. אמא האוחזת בתקיפות בתפיסה שבנה רגיש ושהיא מגנה עליו מהעולם האכזר ואבא הרואה את עצמו כמפלצת. אמא שרואה את ילדתה כמסכנה ואבא שמשוכנע שהיא מגזימה אך לא רוצה לריב איתה. אבא המשוכנע שילדו מיוחד ושונה מכל הילדים ואמא שאינה מבינה על מה הוא מדבר. זוג הורים המשוכנעים שניהם שילדתם שברירית ועלולה לחלות אם רק ילחצו עליה יותר מדי. אם חד-הורית הרואה את עצמה כמפלצת אל מול בנה החלש.
ההמשגה של כל הדינמיקה המשפחתית חשובה לפני שיוצאים לדרך הטיפולית. ככל שההמשגה תהיה מדויקת יותר, ככל שמילותיה יהדהדו את שפתם ואת השקפת עולמם של ההורים, כך היא צפויה להניב יותר פירות. לעיתים קרובות, הצגת ההמשגה בפני ההורים עוזרת להם לנסח מטרות לטווח הקצר והארוך. בנוסף, חזרה אל ההמשגה במהלך הטיפול תאפשר מיקוד מתמשך במטרות נוספות ובאמצעים להשיגן.
חלק ג׳: המשפחות התפוח המורעל
"כל אחד לנפשו, כמו אוניה שטובעת תמיד, שלעולם טובעת, אבל אתם הרי אוהבים, אתם הרי משפחה אוהבת״, דויד גרוסמן, "ספר הדקדוק הפנימי".
“They are playing a game. They are playing at not playing a game. If I show them I see they are, I shall break the rules and they will punish me. I must play their game, of not seeing I see the game” R.D. Laing
היכולת להגיד דבר והיפוכו במשפט אחד היא מיומנות אנושית עתיקת יומין. כלפי חוץ, מדובר לרוב באמירות נעימות ומנוסחות היטב. לרוב הן נשמעות מאפשרות ומלאות אהבה. אבל, אם מקשיבים היטב, אלה אמירות המנסחות חוקים בלתי כתובים ואזהרות מובלעות. אמירות המשרטטות גבולות בלתי נראים לקשר ולתנאים שבהם הוא יכול להתקיים. מילים המשאירות אחריהן שובל ארוך של תחושת אי-נוחות והרגשת מועקה עמומה. כאילו ברווח שבין מילה למילה מסתתרת עוד מילה אחת נוספת, שהופכת את כל המשפט על פיו.
המונח "מסרים כפולים" נטבע בשנות השישים של המאה הקודמת על ידי קבוצה של מטפלים משפחתיים שבדקו את הדרכים בהן מתקשרות משפחות של חולי סכיזופרניה
(Batson et al., 1956), מאז הוא עבר גלגולים וניסוחים שונים. במאמר זה נתייחס למונח "מסר כפול" כאל דפוס תקשורת שמתבטא בכך שאחד ההורים (או שניהם) מעבירים לילד שני סוגים של מסרים הסותרים זה את זה מבחינה לוגית. הכפילות של שני המסרים הסותרים מבלבלת ברמה עמוקה, מכיוון שהיא יוצרת בילד קונפליקט. ההורה אינו תמיד ער לכפילות שיש במסרים, וחלק מהתקשורת מתרחשת ברמה שאינה מילולית.
המשפט ״תעשה מה שאתה רוצה״ הוא דוגמה פשוטה למסר כפול, ונראה כי הוא כמעט בלתי נמנע בתהליך גידול הילדים. זוהי אמירה שהמסר הסמוי בה שקוף למדי. מסרים כפולים כאלה ואחרים מושרשים בתקשורת הבינאישית של כולנו. כנראה שהצורך להתבטא באדיבות ולהימנע ממריבות לא יכול להכניע לחלוטין את כל מה שאנחנו רוצים ומרגישים ביחס לזולתנו. עם זאת, כשהמסרים הכפולים הם חלק ניכר ומשמעותי מהתקשורת נוצרות בעיות. במיוחד, כשהיחסים הם קרובים ומתמשכים, כמו בקשר בין הורים לילדיהם, המסרים הכפולים לוכדים את הילד בתוך מצב בלתי-אפשרי שבו עליו לעשות שני דברים מנוגדים באותו זמן בכדי לזכות באישור ובאהבה של הוריו. הדבר מוביל להתנהגויות קיצוניות שונות שעל מנת להבין אותן יש להתבונן בדינמיקה המשפחתית כולה.
מסרים מבלבלים וסותרים הקיימים בתוך משפחה אינם חייבים להיות מילוליים. לרוב, הם אינם כאלה. הם מתקיימים בתוך ההתנהגות עצמה, במחוות גוף, במבט עיניים. לכן, התנהגות הילד עלולה להראות מסתורית ונעדרת הסבר. פעמים רבות, דרך אחת לאתר מורכבות בתקשורת המשפחתית היא לבדוק מי מדבר עבור מי. כדאי לשים לב האם ההורה מדבר בשמו של הילד, מציג את עצמו כמי שיודע ומכיר את נפשו של הילד, יכול להסביר אותו מבלי שהאחרון יצטרך בכלל לפצות את פיו. סוג כזה של סימביוזה מוביל לכך שהילד עצמו נשאר כמעט אילם ומתבטא רק דרך התנהגותו.
"משפחות התפוח המורעל" היו קיימות מאז ומתמיד, ולכן זכו לכינויים שונים. היום, בתרבות ששמה את הילד במרכז, המסרים הכפולים והבעיות בקשר בין ההורים לילד באים לכדי ביטוי בהתנהגות לכאורה מיטיבה, נדיבה, רכה ומתחשבת יתר על המידה. כלומר, הפתולוגיה ההורית מתועלת לכדי התנהגות העולה בקנה אחד עם נורמות עכשוויות, ודומה באופן מתעתע לאותה התנהגות האופיינית גם למשפחות "צמר גפן". עם זאת, במשפחות אלו הבעיות הן עמוקות וקשות יותר ואין די בעידוד לסמכותיות ולהצבת גבולות.
בחלק זה של המאמר כתבנו מספר דוגמאות וסיפורים משל עצמנו. עם זאת, מכיוון שמדובר בתיאורים חמקמקים ופתלתלים שקשה ללכוד את מהותם בכמה שורות, אין בכך די. בכדי להבין לעומק על מה מדובר יש צורך בהיכרות מתמשכת עם פסיכופתולוגיה על שלל גווניה ובהכשרה מעמיקה שתעזור להתמודד איתה. תיאורים מורכבים ומפורטים ניתן למצוא בשפע בספר "ילדות של נסיכה" (בר, 2018), ובספרים אחרים.
אם נחזור לסיפור של עלמה מתחילת המאמר, המסר ההורי במשפחה המורכבת עם אותה תמונה קלינית של תסמינים יכול להיות כזה:
"עלמה לעולם לא תוכל להתמודד עם העולם בכוחות עצמה. היא פשוט נולדה 'בלי זה'. היא ילדותית ורגישה, וכל דבר מקפיץ אותה. המזל הכי גדול שלה זה שיש לה אותי. מגיל קטן אני קוראת אותה. יודעת לצפות מתי היא עומדת ליפול לתהום ומצליחה לתפוס אותה רגע קטן לפני כן. אני מזהירה אותה כל הזמן, אומרת לה שתקשיב לאמא כי אמא תמיד תמיד צודקת ויודעת מה הכי טוב בשבילה. אמא חכמה ועם ניסיון חיים, אמא יודעת כמה אנשים הם רעים ונקמניים ובוגדניים, וממש ממש קנאים.
"אני יכולה לעזור לה למנוע את כל הטעויות שהיא עומדת לעשות. אבל מה לעשות שהיא כל פעם נופלת מחדש? היא מתישה אותי לגמרי, אבל אין מה לעשות. היא החיים שלי. אם יקרה לה משהו אני אתמוטט. היא בדיוק כמוני ואנחנו חיות אחת בשביל השנייה. היא חלק ממני ואני ממנה. בגלל זה אני תמיד מזהירה אותה שהיא חייבת להישאר צמודה אלי. מה אני אעשה בלעדיה?״.
ההמשגות הנפוצות ב"משפחות התפוח המורעל"
רפונזל: החלשה הירואית
"You know that you are free to go, dear. Don't worry if I start crying".
הנסיכה רפונזל נפלה בשבי קוסמת אכזרית המגדלת אותה כאמא במגדל גבוה ללא דלת יציאה. "מוגנת" בידי האם מהעולם ושבויה לנצח. על מנת למנוע את בריחתה מהמגדל, האם מתארת לה את העולם כאכזרי וכמאיים, וחוזרת ואומרת לה שלעולם היא לא תצליח להתמודד עם הסכנות שבו. את עצמה היא מציגה כאם אמיתית, מסורה ואוהבת, חזקה ומגוננת, שתתמוטט לחלוטין אם רפונזל תרהיב עוז ותתרחק ממנה.
"החלשה הירואית" פירושה מסר כפול שבו ההורה רואה את הילד כחלש ורגיש, סובל מבעיות רבות וזקוק לעזרה בכדי להתמודד עם העולם הקשה שבחוץ. את עצמו הוא יתאר כחזק ומיטיב, כמי שמסור כל כולו לטובת הילד. הוא יבהיר באלף דרכים שהוא היחיד המסוגל להכיר באמת ולעזור לילד. היחיד שאוהב אותו באמת. בו זמנית, ההורה יבטא מסר נוסף, חמקמק וסמוי, המבהיר שהוא עצמו שברירי ורגיש עד מאוד, ולעולם לא יצליח להסכים לכל ביטוי של עצמאות או מרד מצד ילדו. מסר לפיו כל ניסיון של הילד להמרות את פיו צפוי למוטט אותו לחלוטין.
המסרים הבלתי מילוליים יהיו כאלה:
- אני הורה טוב, חכם ומוצלח ביותר. אני חף מפגמים. עליך לשאוף להיות כמוני.
- אני הורה כה שברירי ועדין, ולכן אם תכעס עליי או תרצה להיות שונה ממני – אשתגע.
- אתה חלש, פגום ופגיע ורק אני יכול לדאוג לך.
- אם לא תסכים שאדאג לך, אתמוטט ואשתגע והדבר יהיה באשמתך.
בדפוס יחסים כזה הילד כלוא בתוך מצב בלתי אפשרי, שבו הרצון הטבעי להתפתחות ולעצמאות מתנגש עם שני המסרים המועברים בו זמנית מההורה. ההורה מציג את עצמו כחזק וכמגונן ובו זמנית מעביר מסר סמוי לפיו הוא למעשה חלש ושברירי. הילד גדל בתוך בועה מוגנת, עטוף בהורה שלכאורה אידיאלי ומושלם, אך שכל ניסיון להתרחקות או למרד מולו מצד הילד יגרום לו להתמוטטות. במצב כזה, לילד אין ברירה אלא לשחק את המשחק המשפחתי, ולהיות פגום וחלש (כלומר, לסגת לחרדה ולדיכאון) או להילחם בכל כוחו בכדי "להיחלץ מהמגדל" בעזרת התנהגויות מרדניות ואלימות.
טיפול שיעודד בפשטות עצמאות ותפקוד ייתקל בהתנגדות נחרצת והאשמת המטפל בחוסר רגישות לילד או בשיפוטיות כלפי ההורה. ללא תשומת לב למסר המבלבל והבנה של הקושי האדיר הכרוך במאמץ לפרום את המסרים החבויים והמאיימים לא צפויה התקדמות.
שלגיה: שבחים מרעילים
"מראה מראה שעל הקיר,
מי הכי יפה בכל העיר?
ענתה המראה בשפה רפה:
פנייך יפים ויפה שערך,
אבל שלגיה יפה ממך.
נבהלה המלכה וקנאה נורא".
שבחים מרעילים הם עניין נדיר פחות מכפי שאפשר לחשוב. זהו מסר כפול ומסרס, לפיו על הילד להוכיח הצטיינות יתרה אך בו זמנית לבטל ולטשטש את הצלחותיו כדי שלא להאפיל על ההורה ולעורר את זעמו. על הילד להמשיך לתפוס את עצמו כפגום למרות ובגלל הצלחותיו, כדי לשמר את הקשר עם ההורה.
בהתאם לכך, חוקי הקשר יהיו כאלה:
- אתה חייב להצליח. מבלי שיהיו לך הצלחות מפוארות אני אתאכזב ואכעס עליך, ותאבד את אהבתי.
- כל הצלחותיך הן בזכותי, בזכות היכולות שלי וההשקעה שלי בך.
- אם תצליח יותר ממני פירוש הדבר שהדבר הוא לא רק בזכותי. במצב כזה לא תקבל את אהבתי אלא את נקמתי.
- לא משנה עד כמה תצליח, לעולם לא תצליח יותר ממני. כל הצלחותיך תמיד יהיו פגומות וחלקיות.
כולם אומרים לשירי שהיא ילדה טובה ומוצלחת. יש לה ציונים טובים בבית הספר וחברים שאוהבים אותה. גם אמא שלה אומרת לה שהיא מוצלחת, אבל תמיד מוסיפה שזה בזכות מה שירשה ממנה. "תמיד השקעתי ונתתי לך הכול, בגלל זה את מסתדרת כל כך טוב", היא אומרת והטון שלה נשמע חמוץ, לא מרוצה.
שירי לא יודעת למה אמא שלה אף פעם לא באמת מרוצה ממנה. היא משתדלת. מקבלת ציונים טובים יותר, מנסה להתלבש יפה. "אני רואה שאת ממש מבריקה", אמא שלה אומרת והפרצוף שלה משדר גועל. שירי ממשיכה להשתדל כל הזמן אבל מתחילה להסתיר מאמא שלה את ההישגים הטובים. יש לה הרגשה שאמא שלה מרוצה יותר כשדברים לא מסתדרים לה. בזמנים כאלה היא כועסת עליה אבל גם רכה קצת יותר. כאילו סולחת לה. "למה את מקבלת ציונים כל כך בינוניים? את יודעת שזה מדאיג אותי", היא אומרת. שירי לא יודעת אם כדאי לה להצליח או לא. היא צועקת ומשתוללת בבית, שוברת פסלים מזכוכית ומקללת. "את ילדה רעה", אמא שלה אומרת. "את פשוט משוגעת. מזל שלך שיש לך אותי".
ילד שמקבל מסר כזה נמצא במצב מבלבל ובלתי אפשרי. מצד אחד, הוא ייתן את כל כולו בכדי לזכות בהצלחות ואישורים מההורה. הוא ייטה להיות פרפקציוניסט ולעבוד קשה מאוד כדי להצליח. עם זאת הוא לא יוכל להרגיש שביעות רצון מהישגיו ומעצמו, וייטה לייחס את הצלחותיו לגורמים חיצוניים. הוא ימשיך להאדיר את כוחו ואת יכולתו של ההורה, יגביל את שאיפותיו וייטה לחרדות קשות. כל ניסיון של הילד למרוד בחוקים הבלתי-כתובים של הקשר צפוי לגרום לקרע קשה ביחסים, ויתבטא במה שייראה כלפי חוץ כהתנהגויות כפויות טובה ותוקפניות של הילד.
עוץ לי גוץ לי: אהבה מסוכנת
״האמיתות הפשוטות נלכדות בסירופ הדביק של דו המשמעות, שמשכתב ומתרבת כל דבר עד שהוא מרוקן אותו מממשות״, לאורה רסטרפו, "טירוף".
באגדת העם עוץ לי גוץ לי (במקור מגרמניה) טוחן הקמח של הממלכה מתרברב באוזני המלך כי בתו המוכשרת יכולה להפוך קש לזהב. הוא רוצה לגרום למלך להתחתן איתה ולהפוך אותה למלכה. כך, נאלצת בת הטוחן ליפול לזרועותיו של גמדון מרושע ללא שם ובנה בכורה כמעט נגזל ממנה.
מסר כזה המועבר לילד יש בו סתירות והקבלות. מצד אחד עובר לילד מסר מתמשך ורציף המהלל את תכונותיו הטובות, לעיתים ברמה גרנדיוזית המנותקת מהמציאות. מסר זה נדמה כעיוור לפגמים בילד, וצופה לו גדולות ונצורות. מצד שני מועבר מסר לפיו הילד אמור להסתכן, להתנהג בצורה מופקרת וחסרת אחריות, כדי להוכיח שאין בו פחד. אם הילד לא יעמוד בציפיות דינו "מוות", דהיינו מות אהבתו של ההורה כלפיו.
במצב כזה, ההורה יעודד את הילד להיות "גבר-גבר". וכן, זו יכולה להיות גם ילדה. על פניו הורה כזה יכול להגיד את "הדברים הנכונים" ולכאורה אפילו לנזוף בילד ולהענישו. עם זאת, מתחת לפני השטח מסתתר מסר נוסף לפיו ההתנהגות הכוחנית או המסוכנת היא דווקא ראויה ומרשימה ואילו התנהגות מחונכת יותר תהיה בגדר כניעה לסמכות נוקשה ומסרסת.
דוגמה עכשווית לסוג כזה של מסרים ניתן למצוא בספר ״טירוף״, של לאורה רסטרפו, המתאר יחסים בין ילדים לאביהם:
״חואקו הוא האח האחר שלי, הבכור מבין שלושתנו. ולו אבא שלי לא מרביץ ועליו הוא לא כועס, אפילו כשמזמינים אותו מתיכון לבנים להתלונן עליו כי הוא ארגן שריפה, התעלל בכלב של השומר. אבא לוקח אותו לחדר העבודה וגוער בו, אבל לא מכל הלב או שמכל הלב הוא בעצם יגיד לו את ההפך. שעמוק בפנים הוא דווקא מרוצה מזה שבנו הבכור לא ממושמע, שהוא ידוע ככוכב כדורגל ומקבל ציונים גבוהים. 'כל עוד אתה אחד הטובים בכיתה שלך הם צריכים לבלוע את זה שלפעמים אתה עושה את מה שמתחשק לך'״.
צורה אחרת, חמקמקה יותר, של "אהבה מסוכנת" אפשר לראות במסר בין הורה אל ילדתו. כלפי חוץ, האם או האב מאדירים ומרוממים הילדה ש"יודעת לטוות זהב מקני הקש" ובחדרי חדרים מעודדים אותה להפגין מיניות גלויה ומפתה, להתנהג בדרכים חסרות אחריות ולמצוא את עצמה בזרועותיו של גבר נצלן.
את החוקים וההנחות הבלתי כתובים ניתן לנסח כך:
- אני הורה מצוין שמשקיע בך ומטפח אותך להיות מוצלח ונפלא מעל כולם.
- עליך להתנהג בצורה מרדנית ותוקפנית בכל פעם שמישהו מאיים על החופש שלך, אחרת תאבד את הייחוד שלך בעיניי.
- עלייך להתנהג בצורה פתיינית ומסתכנת. אם תישמרי לנפשך תהפכי להיות סתמית ותאבדי את ההערכה וההתפעלות שלי ממך.
- אם תוותר על חלק מהצרכים והרצונות שלך, אם תתפשר מול רצונותיהם של אחרים, תאבד את הערכתי ואהבתי. אחשוב עליך שאתה מרצה, חסר עמוד שדרה.
בשני המקרים חשוב שלא להקשיב רק למילים של הורה כזה אלא לבדוק את מה שמתחולל מאחורי הקלעים, בחדרי חדרים. כלומר, לבחון כיצד עובר המסר ואיך (״אחרי שהמורה העיפה אותו הביתה ניהלנו שיחה מאוד קשה. חשוב לי לשים לו גבולות. אמרתי לו שזה מצוין שהוא מבין שהמורה שלו סתומה ולא לקבל כל מה שהיא אומרת אבל לא צריך להגזים״). באופן כזה, ניתן יהיה ללמוד מה הם החיזוקים הישירים והעקיפים שניתנים להתנהגות בעייתית.
גם במקרה זה, אין המדובר רק בהורה "חסר סמכות" או כזה "שלא שם גבולות", כי אם בצרכים פנימיים מבולבלים וקיצוניים של ההורה המתבטאים במסר שאין לו קשר ברור למציאות החיצונית. כל ניסיון טיפולי המייצג את המציאות בצורה ישירה ייתפס כקשירת קשר עם סמכות רודנית ומסרסת על חשבון צרכיו ורגשותיו של הילד.
הנזל וגרטל: נטישה סמויה
"אשריי, יתום אני!", שלום עליכם, "מוטל בן פייסי החזן".
באגדה, ההורים הרעבים שולחים את ילדיהם לזרועות המכשפה המפטמת. אין להם אוכל לתת לילדים. בבית המכשפה, הנזל וגרטל צריכים לרמות את המכשפה ולא לאכול את הממתקים המורעלים. אין להם ברירה אלא להפוך תוקפניים מספיק כדי שיוכלו להשליך את המכשפה אל האש כדי להינצל.
במשפחות שבהן ההורים לא מסוגלים לסבול תו אופי של הילד, מסיבות שונות הקשורות באמונות הליבה של ההורה על עצמו או על העולם, מתרחשת דחייה תוקפנית של הילד במסווה של חינוך להתנהגות נאותה. במשפחות אלה הילד מוצג כגורם הסבל המרכזי בחיי המשפחה, כשהפנטזיה היא להעלים אותו. עם זאת, אם הילד יהיה "ילד טוב", לא תהיה סיבה מוצדקת לדחות אותו והמשפחה עלולה להתפרק.
המסרים במשפחה זו יהיו אלה:
- אתה בלתי נסבל והופך את חיינו לגיהינום.
- בלעדיך כל בעיותינו ייפתרו.
- אלמלא היית בלתי נסבל היית מקבל את אהבתנו.
- אתה חייב להיות בלתי נסבל כדי לאפשר לנו להרגיש כמה אנחנו צודקים וטובים.
- אם תשפר את התנהגותך, לא תהיה לנו סיבה לכעוס עליך, ולא תהיה סיבה לסבל שלנו, ניאלץ להתבונן בעצמנו ובבעיותינו וזה יהיה בלתי נסבל. לכן, אסור לך לשפר את התנהגותך.
לנוכח המסרים הקשים והמבלבלים, לילד כזה אין ברירה אלא לפתח ערמומיות ותוקפנות.
דניאל כבר כמעט בן חמש-עשרה. בכל פעם שאמא שלו רוצה לצאת מהבית הוא מתפרץ עליה בזעם: "אני לא מסכים שתצאי בלי רשות שלי... רק אני מחליט עלייך", הוא שואג. לעיתים הוא נועל את הדלת, שובר חפצים ואף מכה אותה. אמא שלו אומרת שדניאל הגיע לעולם כדי להרוס לה את החיים. היא מספרת עד כמה תמיד השתדלה להיות אמא טובה, כמה השקיעה בו. כשהוא מאיים עליה, היא מאיימת עליו שבגללו תתאבד. בפעמים אחרות היא מאיימת עליו שתנתק איתו את הקשר לתמיד.
במהלך הטיפול באם התברר עד כמה נפגעה בעבר, כמה טראומות עברה. נראה היה שדניאל מגיב בתוקפנות וברודנות כלפיה בשל חרדת נטישה קשה. היא קיבלה הנחיות מדויקות כיצד עליה לנהוג על מנת להפחית את חרדת הנטישה שלו, אך לתדהמת המטפלת, ככל שהאם הבינה יותר את המנגנון שמפעיל את דניאל, היא חזרה שוב ושוב על ההתנהגויות שלה שחיזקו את התפרצויותיו ואף הקצינה את אמירותיה יותר. בכל פעם מחדש הסבירה למטפלת עד כמה היא אמא טובה ועד כמה דניאל הוא פשוט מפלצת שאין דרך להתמודד איתו.
הורים מורכבים הסובלים מפתולוגיה אישיותית עלולים להשתמש בידע ובהכוונה בהדרכת ההורים באופן שיעצים את הבעיה במקום לפתור אותה. ההתמקדות בסמכות, גבולות וחינוך תעשה בצורה שלמעשה תדגיש את "מופרעותו" של הילד ואת הדחייה של ההורים כלפיו במסווה של הורות טובה, מכילה וסמכותית. ככל שהורים כאלה יבצעו (לכאורה) את הנחיות המטפל, כך המצב יחמיר במקום להשתפר.
דיון וסיכום: לעיתים מה שנראה פשוט מתגלה כמסובך (ולהיפך)
"תוך כדי מרוץ בעקבות הבלתי מושג אנו מחמיצים את אשר ניתן לעשות", רוברט ארדרי.
במאמר זה ניסינו להבדיל בין שני סוגים של משפחות המגיעות לטיפול בעקבות הפרעת ההתנהגות של הילד. הורים מיטיבים שמרוב רצון להבין ולהעצים את הילד איבדו את היכולת לחנך אותו בצורה סבירה, והורים המחלישים בצורה סמויה את ילדם באמצעות מסרים כפולים ומבלבלים. ברור לנו כי מדובר בחלוקה גסה ודיכוטומית. גם במשפחות "צמר גפן" משתמשים לפרקים במסרים כפולים המבטאים צרכים אגוצנטריים של ההורים. כמו כן, גם במשפחות "התפוח המורעל" יש רצון להיטיב עם הילד וקיימת דאגה לשלומו. אפילו ההורים הבעייתיים ביותר אינם נראים כמו המכשפות באגדות, ובליבם קיימים גם אהבה ודאגה לילדים.
עם זאת, לחלוקה גסה זו יש ערך טיפולי רב. במשפחות המיטיבות אנו יוצאות מנקודת הנחה שטובת הילד עומדת מול עיניהם של ההורים וכי הם מסוגלים להתעלות מעל הצרכים האגוצנטריים של עצמם למען טובת הילד. ההבנה המתגבשת בטיפול כי טובת הילד כוללת גם הצבת גבולות ברורים, תסייע להורים כאלה לחולל שינוי ממשי בתקשורת המשפחתית ובהתנהגות הילד. עבודה טיפולית כזו תעזור להורים לשנות את הדרך שבה הם תופסים את הילד: כ"רגיש", "מיוחד" או כ"מפלצת" ולחולל שינוי גם בדרך שבה הם תופסים את עצמם. אם יתחולל שינוי מתמשך ועקבי בהתנהגותם, צפויה הטבה ניכרת.
במשפחות "התפוח המורעל" הסיפור הוא אחר. שימוש בפרוטוקול המקובל והמוכר של טיפול בהפרעות התנהגות (דגש על סמכות הורית, גבולות וכו') במשפחות עם דפוסים פתולוגיים ומסרים מתעתעים צפוי להיות לא יעיל, ולעיתים אף מזיק. המסר הכפול העובר לילד עלול לעבור גם אל המטפל: על פניו ההורים יבקשו לעשות שינוי, אך בפועל יתנגדו לו. המסר הכפול שיועבר לילד יתעצם, והפעם המטפל יהיה שותף במלכודת המשפחתית.
לדוגמה, במשפחה המאופיינת בסינדרום "הנזל וגרטל", ההנחיות הטיפוליות עלולות לחזק בצורה סמויה אך אכזרית את הדחייה ההורית, ולהוביל להקצנה של ההתנהגויות הבעייתיות של הילד. הורים כאלה יגיעו למסקנה שהם עשו כל שיכלו לטובת הילד, בהמלצת המטפל, והכישלון מוכיח עד כמה הילד הוא איום ובלתי נסבל. כלומר, הטיפול רק יאשש את הנרטיב המשפחתי והילד יקוטלג אף יותר בתפקיד ה"מפלצת".
במשפחות "התפוח המורעל" הנחיות המטפל יבוצעו באופן חלקי ולמראית עין, כך שלא יתרחש שינוי של ממש. בנוסף, ההנחיות יתפרשו כחסרות רגישות ואף כאלה הגורמות לטראומה. המטפל ייתפס כעוין, ביקורתי ולא מקצועי ככל שיעודד נפרדות והעצמה של הילד. ההורים ימשיכו לראות את עצמם כמיטיבים וכמכילים, וישתמשו בהנחיות הטיפול כסוג של "עלה תאנה" המוכיח עד כמה הם מסורים לרווחתו של הילד. במקרים אחרים, נראה כי הבעיה של הילד המדובר נפתרת אבל אח אחר במשפחה יתחיל לפתח תסמינים דומים או שונים כאילו יש מאין.
מתוך הדברים הנאמרים ניתן להסיק כמה מסקנות:
- זיהוי סוג המשפחה שאיתה אנו עובדים הוא כלי טיפולי חיוני. במשפחות מיטיבות שאיבדו את דרכן, הדרכת הורים המעודדת סמכות בצורה ישירה תוביל לשינוי מהיר יחסית ובזמן קצר. במשפחות "התפוח המורעל", עבודה טיפולית שכזו לא תועיל ולעיתים אף תזיק.
- סימני האזהרה ל"תפוחים מורעלים" יהיו האדרה עצמית של ההורה והצגה של עצמו כהורה טוב, מסור או מצליח ללא התבוננות עצמית; האדרת הילד באופן המנותק מהמציאות; האשמת הסביבה של הילד ותיאורה כפוגענית ורודפנית; תיאור הילד באופן חד משמעי ("אני מכיר את הילד שלי ויודע בדיוק מה עובר עליו") והאדרת התנהגות כוחנית ומסתכנת.
- העבודה עם משפחות ה"תפוח המורעל" דורשת התערבות יצירתית המביאה בחשבון את הכוחות הפועלים בדינמיקה המשפחתית, כולל את כוחותיו של הילד עצמו. העבודה שיעשה המטפל עם ההורים תדרוש מיומנות רבה ותכלול את הצגת ההמשגה והמסרים להורים בדרך שלא תגרום להם לסגת מהטיפול. בנוסף, היא תכלול התייחסות טיפולית מעמיקה יותר לדפוסים ההוריים ולמסרים הבין דוריים במשפחה. במקרים מסוימים יהיה כדאי לשלב כמה גורמי טיפול ולעבוד באופן מערכתי.
- במשפחות שבהן עולה חשד למורכבות חשוב מאוד לפגוש את הילד לריאיון קליני נפרד. ילד שיש בו כוח להושיט יד אל המטפל ולבקש עזרה אמיתית יסמן לנו כי ייתכן שעיקר הטיפול יהיה בסיוע לילד עצמו להיחלץ מהמקום הבלתי אפשרי שבו הוא נמצא.
נספח: הקריטריונים של ה-DSM להפרעת התנגדות
מתקיים דפוס של התנהגות נגטיביסטית, עוינת ומתנגדת במשך שישה חודשים לפחות, כאשר יתקיימו ארבעה או יותר מהתסמינים הבאים:
1. נטייה לאובדן שליטה עצמית.
2. ויכוחים חוזרים ונשנים עם מבוגרים.
3. סירוב לשתף פעולה עם הוראות או חוקים שנקבעו ע"י מבוגר.
4. התגרות מכוונת באנשים אחרים.
5. האשמת אחרים בטעויות או התנהגות לא נאותה שביצע האדם עצמו.
6. רגישות מוגברת ונטייה להיפגע בקלות מאנשים אחרים.
7. נטייה למצב רוח כעוס ורגזני.
8. נטייה לנקמנות (קריטריון זה ניתן רק במידה שההתנהגות אינטנסיבית יותר מהמצופה עפ"י גילו של הילד).
9. ההתנהגות מביאה לפגיעה משמעותית בתפקוד החברתי, הלימודי או התעסוקתי.
10. ההתנהגות אינה נגרמת כתוצאה ממצב פסיכוטי או הפרעת מצב רוח.
מקורות
בק, ס. ג'ודית (2014). טיפול קוגניטיבי בבעיות מורכבות. הוצאת ספרים אח, קריית ביאליק.
בר, דנית (2018). ילדות של נסיכה: סיפורי חיים של ילדים להורים מרעילים. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
רסטרפו , ל. (2008). טירוף. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fifth ed.(DSM-5). Washington, DC: American Psychiatric Association.
Batson, G.; Jackson D.; Haley, J; and Weakland, J. (1956). "Toward a theory of Schizophrenia". Behavioral Science, 1: 251-64
