חקר הלא מודע באמצעות אנליזה עצמית

חקר הלא מודע באמצעות אנליזה עצמית

מאת שאול חיימוביץ'

מאמר זה הוא חלק מסדרה של שני מאמרים. לקריאת המאמר השני בסדרה לחצו כאן (לבעלי הרשאה מקצועית בלבד)

בעשורים האחרונים מתרחשות בעולם הטיפול הפסיכואנליטי תמורות חשובות, המדגישות את החשיבות של הסובייקטיביות של האנליטיקאים עצמם ואת השפעתה על מטופליהם ועל מהלך הטיפול האנליטי.¹ מטרתי במאמר זה היא לתרום להתפתחות זו ולקדם אותה צעד נוסף. אני סבור שהכיוון הפורה ביותר לפיתוח היכולת התרפויטית של האנליטיקאים הוא הרחבה והעמקה של אופני איסוף הידע והתובנות שלהם דרך בדיקת האסוציאציות שלהם עצמם, באופן שיוצג בהמשך. במאמר זה אני מבקש להציג פיתוח לשיטת פרויד לאנליזה של האסוציאציות שלו עצמו ולהציע ביסוס של העבודה הפסיכואנליטית על חקר האסוציאציות של האנליטיקאי. במאמר נוסף אציג דוגמא קלינית הממחישה את אופן עבודתי.

אפתח את המאמר הנוכחי בהתייחסות למקורות האנליזה העצמית במסורת הפרוידיאנית, ואת זניחתה לטובת ביסוס של המודל הפסיכואנליטי הקלאסי על בדיקת האסוציאציות של האנליזנט; לאחר מכן אפרט את השיטה הייחודית של רישום האסוציאציות של האנליטיקאי וניתוחן שאני מציע; בהמשך ארחיב על האופן שבו תיאוריות ומושגים קיימים מגבילים את חקירת הלא מודע וחוסמים את חקירת האסוציאציות החופשיות; אראה כיצד גם תיאוריות אינטרסובייקטיביות לא מביאות בחשבון באופן מלא את הסובייקטיביות של האנליטיקאי, ובשל מגבלות תיאורטיות מותירות אזורים סתומים וחסומים בהבנות האנליטיקאי; ואדגים כיצד שיטות רישום מקובלות עלולות לחטוא גם הן במתן קדימות מגבילה לתיאוריה. במאמר אטען שרק ביסוס העבודה האנליטית על רישום האסוציאציות של האנליטיקאי עצמו יוכל לפתור בעיות אלה, וכי בדיקה זו היא הדרך הישירה והמדויקת ביותר לבחון את הסובייקטיביות של האנליטיקאי, את תפיסותיו לגבי האנליזנטים שלו, ואת השפעתו על התהליך הטיפולי.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

אנליזה עצמית: חזרה למקורות הפרוידיאניים

פיתוח היכולת של פסיכואנליטיקאים להתבוננות עצמית באסוציאציות שלהם תהיה סגירת מעגל וחזרה אל הדרך שפרויד צעד בה בבדיקת חלומותיו וטעויותיו. פרויד דיבר על האנליזה העצמית ועל אנשים שיישמו אותה בהערכה בהזדמנויות שונות, ואף המליץ לתלמידיו הקרובים ליישמה (Freud, 1911: 145; 1914a: 20; 1915-1916: 114; 1926: 280; 1922: 562). הוא הציג בצורה מרשימה את האסוציאציות שלו ואת האנליזה העצמית שלו בפרסומיו המהפכניים "פירוש החלום" (Freud, 1900-1901) ו"פסיכופתולוגיה של חיי היומיום" (Freud, 1901).

עם זאת, בפרסומיו הבאים פרויד עצר את התהליך פורץ הדרך הזה. הביוגרפים שלו אמנם העריכו שהוא המשיך באנליזה עצמית לאורך כל חייו (Jones, 1972: 360; Anzieu 1986: 555-560), אך גם אם זה נכון,² לאחר פרסום העבודות הללו הוא חדל לפרסם והפסיק לתרום לנושא האנליזה של האסוציאציות שלו. יתרה מכך: בעוד שבכל הנוגע לניהול הטיפול האנליטי והמחקר של המטופלים פרויד סיפק הוראות נרחבות בפרסומיו לאורך השנים, הוא לא הרחיב את ההוראות לניהול מחקר האסוציאציות החופשיות של האנליטיקאי, וגם לא ציין כיצד יש לחקור תופעות נורמליות המתרחשות אצל האנליטיקאי – תופעות שאינן חלומות, פליטות פה ופעולות שגויות.

עם התפתחות התנועה הפסיכואנליטית הלכה וגברה בה הנטייה שלא לאפשר את מחקר האסוציאציות של פסיכואנליטיקאים בידי עצמם אלא להסתמך אך ורק על עזרתו של מטפל אחר. ככל שהתמסדה התנועה, האנליזה העצמית ובדיקת האסוציאציות של האנליטיקאי החלו לאבד מחשיבותן.³ היינץ שוט, החוקר החשוב ביותר של מתודולוגיית האנליזה העצמית של פרויד, מצא שמתודה זו לא שיחקה שום תפקיד בפסיכואנליזה, שלא התקיימה כל חשיבה רצינית על יסודותיה, ושהנושא היה ועודנו טאבו עבור הפסיכואנליטיקאים (Schott, 1985). לטענתו, הביקורת על השיטה נובעת מכך שהפסיכואנליטיקאים מרגישים מאוימים על ידה. הוא הבחין בקשר ההדוק בין התמסדותה של הפסיכואנליזה לבין הביקורת על האנליזה העצמית, אשר זכתה לפעמים למאפיינים ארסיים.⁴ נראה איפה שהאנליזה העצמית החלה להיתפס יותר ויותר כמאיימת על התפתחות התנועה ועל מעמדם של האנליטיקאים המנחים. ייתכן שגישה זו נבעה מהתמודדותו ההגנתית של פרויד עם קשיי המחקר העצמי והצורך שלו לשלוט בתנועתו בסמכותיות, מטרה שהלכה ונעשתה חשובה יותר עם התרחבות התנועה.

אחת הטענות שנשמעו כלפי האנליזה העצמית היא שהיא קשה יותר מאנליזה בידי אחר (המכונה בספרות הפסיכואנליטית "אנליזה האישית") ושלפסיכואנליטיקאי דרושה עזרה כדי להגיע להכרה מעמיקה של עצמו. יש שטענו אף שאנליזה עצמית היא בלתי אפשרית, אך בספרות אפשר למצוא דוגמאות לחקירות עצמיות שנועדו לפתור בעיות חשובות (ראו: Bornstein, 2011; Ferenczi, 1995 [1932]: 137, 204-206; Gay, 1988: 579; Pickworth Farrow, [1942] 1953; Rachman, 1993: 93-94), ונראה כי פסיכואנליטיקאים מסוימים הבינו היטב את החשיבות הגדולה של האנליזה העצמית.

למעשה, אנליזה עצמית ואנליזה בידי אחר מכוונות למטרות דומות בחלקן, שהרי מוסכם כי גם האנליזה האישית נועדה לנטוע באנליטיקאי את היכולת להתבונן ולהבין בעצמו את עצמו, את האסוציאציות ואת החוויות שלו (Freud, 1937: 248-249; Kramer, 1959; Feldman, 1960; Ticho, 1967; Meltzer, 1967: xiii, 39; Baciagalluppi, 2010; Busch, 2010). אולם שתי שיטות אלה מוצגות בספרות הפסיכואנליטית כמנוגדות, במקום לראותן כשונות וכמשלימות זו את זו. מדובר בשני סוגים שונים של מחקר והכרה עצמית (Reik, 1972 [1948]: 28-29), וחשיבותה של אנליזה בידי אנליטיקאי אחר אינה פוסלת את חשיבות ההסתכלות העצמאית בתהליכים המתרחשים באנליטיקאי עצמו בלי תיווכו של אדם אחר.

השיטה המוצעת: חקר הלא מודע באמצעות רישום האסוציאציות של האנליטיקאי

השיטה המוצעת כאן מתבססת על עקרונות המדע הפרוידיאני והיא פועל יוצא של כלל היסוד של הפסיכואנליזה: חקר האסוציאציות החופשיות. אולם בשונה מגישות אחרות שהדגישו את החשיבות של מתודת האסוציאציה החופשית (למשל: Barratt, 1993: 19-47), היא מתייחדת בהנחיה לאנליטיקאי לבחון את האסוציאציות שלו עצמו ולא רק של מטופליהם.⁵

מאמר זה אינו מכוון להנחות אנליטיקאים כיצד לעבוד בחדר הטיפולים, אלא ללמד שיטה לחקר מה שלא מודע באמצעות האנליזה של האסוציאציות שלהם, כלומר – לעבודה המתנהלת בינם לבין עצמם. אף שלשיטה נודעות השלכות חשובות לעבודה עם האנליזנטים, המיקוד בראש ובראשונה הוא בחקירה העצמית. בשיטה זו, אין צורך לספק פרטים על סיפור חייהם של המטופלים; למעשה, אפשר להשמיט את רוב הפרטים על אודות חיי האנליזנט מבלי לפגוע באופן מהותי במידע המסופק וההכרחי להצגה מדעית. ההיבט החשוב ביותר כאן הוא הדרך שבה האנליזנט משתקף באסוציאציות האנליטיקאי.⁶

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

המרכיב היסודי של השיטה טמון באופן הרישום של האסוציאציות של האנליטיקאי. ברישום האסוציאציות שלו, על האנליטיקאי להימנע מניסיון לזכור מה היה במפגש עם האנליזנט או לתאר את אישיותו ובעיותיו, וגם אל לו לכוון את העלאת האסוציאציות על פי התפיסות שהוא מעדיף ואימץ. החשוב הוא לתעד את האסוציאציות שלו כפי שהן עולות ברגע הרישום, בלי להבדיל בין אלו הקשורות בעבודתו לאלו שאינן קשורות בה. השיטה מכוונת את האנליטיקאי לאנליזה של האסוציאציות האישיות שלו, תוך ניסיון להימנע מסינון של האסוציאציות ומצנזור של חוויות ושל הגנות שבאופן רגיל מסתתרות בתוכן. פן חשוב של רישום האסוציאציות נעוץ בשאיפה ובמחויבות של האנליטיקאי לתאר באופן המדויק ביותר את תחושותיו, רגשותיו ומחשבותיו בעת הכתיבה.

לצורך יישום השיטה חשוב להבין את מושג ה"אסוציאציה" באופן רחב ביותר, כמתייחס לכל פעולה מנטלית, לכל תופעה מדוברת או כתובה, לכל תוצאה של תהליך ראשוני או משני.⁷ למעשה, אני מציע להשתמש במונח "אסוציאציה" כפי שפרויד השתמש בו ב"מתווה לפסיכולוגיה מדעית" (Freud, 1895). לא כל הגישות מסכימות שיש לראות בכל פעולה מנטלית אסוציאציה חופשית (Glover 1937: 300), ובפרט כשמדובר בהשמטה מודעת של מחשבות; אך אני טוען שגם הדחקות וגם תהליכים אינטלקטואליים הם אסוציאציות אשר יש לחקור את משמעותן הלא מודעת. לפיכך, בשיטה המוצעת אין צורך להבדיל בין מרכיבים שהם כביכול אסוציאציות לבין רכיבים אחרים, כגון הרהורים, או מחשבות שהן תוצאה של מאמץ אינטלקטואלי גדול; מה שלא מודע בכל אופן מתנה כל סוג של תהליך, כולל אלה שאנחנו חושבים שהם התוצרים המפותחים ביותר של החשיבה שלנו.

למעשה, המושגים היחידים הנדרשים לצורך שיטת מחקר זאת הם המושג הפרוידיאני של ה"לא מודע" והרעיון של הדחקה של רגשות לא נעימים וכואבים.⁸ מעבר לכך, חשוב שהצגת האסוציאציות תשמור על האופי האסוציאטיבי החופשי, ושהאנליטיקאי יימנע מהכוונת העבודה והרישום על פי מושגים מקובעים. עם זאת, מושגים או תיאוריות כלשהם יכולים לעלות כחלק מהאסוציאציות ולהשפיע עליהן. לכן, לאורך תהליך רישום ולימוד האסוציאציות שלי עצמי, סיגלתי לעצמי במשך השנים הרגל לנתח לא רק את האסוציאציות הפרטיות שלי (מחשבות ספונטניות [Einfälle], חלומות, טעויות, קונפליקטים, פנטזיות), אלא גם אסוציאציות הקשורות לתיאוריות ולטכניקות מוסכמות שלמדתי במשך שנות לימודיי ועבודתי המוקדמת ואת השפעתן עליי (חיימוביץ, 2002, 2003, 2010; Haimovich, 2017). דוגמא לכך אפשר לראות במאמר נפרד, המציג דוגמא קלינית לשיטת העבודה שאותה אני מציע כאן.

תיאוריות כהגנות קולקטיביות

לאורך מאמציי המחקריים, גיליתי ששיטות המחקר והטיפול האנליטי שפותחו על ידי פרויד ותלמידיו הן הגנתיות במידה ניכרת. את ההגנות האלה אני מכנה "אסוציאציות הגנתיות קולקטיביות", כיוון שכוונתי למאפיינים המקובלים בקהילה האנליטית באופן כללי. הגנות אלו רקומות לתוך ההיבטים השונים של הפסיכואנליזה כפי שהתפתחה עד היום, ומוסוות בתוך אמונות על הדרך הנכונה שבה יש לעבוד בפסיכואנליזה ובתוך המושגים שהאנליטיקאי משתמש בהם על מנת לתאר את עבודתו ואת האנליזנטים שלו. לדעתי, הגנות קולקטיביות אלו חוסמות את היישום המלא של כלל היסוד ואת הבדיקה המלאה של האסוציאציות שלנו.

לטענתי, אפוא, האופן שבו מתבצעת העבודה התיאורטית בפסיכואנליזה פוגע בחקר הלא מודע והאסוציאטיביות החופשית של האנליטיקאי: מכיוון שהידע והיצירה התיאורטיים מוצגים כאובייקטיביים, ואינם נתפסים כחלק ממכלול החוויה האנושית של האנליטיקאי, הם הופכים לחומת הגנה החוסמת במידה רבה את יכולתו של האנליטיקאי לחקור את עצמו.

אולם מושג הלא מודע מאפשר ואף מחייב אותנו לחקור גם את הפעילות התיאורטית ואת התיאוריות עצמן כחלק מהתופעות האנושיות. פרויד הבין זאת היטב בכל האמור במתנגדיו, כאדלר ויונג, והראה באילו נקודות תורותיהם סותרות את מושגי היסוד של הפסיכואנליזה (Freud, 1914a: 50; Roazen, 1976: 202-211; Weber, 1982: 8-16). כך גם בנוגע לתופעות אינטלקטואליות חברתיות כתפיסות פילוסופיות ודתיות (Freud 1900-1901: 490; 1913: 77, 94-95). החוקר סמואל ובר מציין בהקשר זה שפרויד ראה את הנטיות לספקולציה ולבניית סיסטמות תיאורטיות כניסיון לתפוס את העולם כולו מזווית אחת וכיחידה אחת כביטוי לאנימיזם ולנרקיסיזם (Weber, 1982: 13-14).

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

אך ובר מציין גם שפרויד לא החיל את אותם הטיעונים על תורותיו שלו, ותפס את עצמו כמשוחרר מנטיות נרקיסיסטיות לבניית סיסטמות תיאורטיות (שם: 8-16). ובר מזכיר שלאקאן ודרידה העלו את השאלה על אודות המעמד של השיח הפרוידיאני בכך שיישמו עליו את מושגי הפסיכואנליזה וביצעו פסיכואנליזה של הפסיכואנליזה (עמ' xvi). אבל גישתם של לאקאן ודרידה בעניין זה אינה שונה מזו של פרויד, שהרי גם הם לא ניתחו את התיאוריות שלהם עצמם ולא יישמו את אותם המושגים על השיח שלהם. כלומר, גם הם לא התגברו על המבוי הסתום שאליו הגיע פרויד כאשר לא פתר את הבעיות שעלו מן האופן שבו הוא ערער את השיח המדעי המסורתי שהוא עצמו השתמש בו.

מאפיין זה של העבודה התיאורטית של פרויד, של אי הכללת התיאוריה והטכניקה עצמן במחקר האנליטי, נובע מהפרדיגמה המדעית שלו – המודל המחקרי של מדעי הטבע, שפרויד למד במעבדות של מוריו קלאוס, בריקה ומיינרט (Gay, 1988; Haimovich, 2017). אולם כפי שטען ביון, מודל זה מותאם לחקר מושאים חיצוניים ודוממים, למדעי הטבע שאינם כוללים את התופעות האנושיות (Bion, 1962b, Ch.16). המרכיב המרכזי של מודל זה הוא ההפרדה בין האמפיריקה לבין תיאוריה, בין תופעות לבין הסברים ופרשנויות.⁹ במודל זה, ההיפותיזות התיאורטיות מכוונות את המחקר של התופעות האמפיריות, והן לא נתפסות כמושאים למחקר אנליטי.¹⁰

מאז פרויד וכמותו, פסיכואנליטיקאים מכל הזרמים נוהגים לפי המודל המדעי המסורתי המבחין בחדות בין התיאוריה לאמפיריקה. הטיפולים והמחקרים האמפיריים, שמאששים או מפריכים את התיאוריות, מכוּונים על ידי תיאוריות ומושגים. אבל אם המושגים, התיאוריות והטכניקות שלנו הופכים לחלק מהתופעות שעלינו לנתח, ניתן לשאול: מה יכוון את האנליזה עכשיו? הפתרון שאני מציע מתבסס כאמור על חקר האסוציאציות החופשיות: לפי הצעתי, על העבודה להיות מכוּונת על ידי אסוציאציות האנליטיקאי. גישה זו דורשת מהאנליטיקאי לבדוק בקפדנות את האסוציאציות שלו כדי שיוכל לבחור על פי איזו מהן יכוון את עבודתו.

הצורך של האנליטיקאי להתאים את עבודתו להנחיותיהם של תיאורטיקנים חשובים (ביון, קוהוט, לאקאן, ויניקוט, פרויד, קליין ואחרים), של האסכולות או של המדריכים, מתבטא בחלק מהאסוציאציות שלו, שחשוב לקבל וגם לבדוק את תפקידן, את משמעותן והשפעתן עליו. גם אם האסוציאציות שלו יהיו בעיניו דלות או חסרות ערך תיאורטי, לא חשובות מספיק ולא מפוארות כמו החלומות או ההוראות של המורים, הרי אלה האסוציאציות שלו, ועליו להכירן ולבחון אותן. כאשר האנליטיקאי עובד לאור תורתם של אחרים, חשובים ככל שיהיו, מבלי לנתח את השפעתם עליו ולעמוד על הסיבות לכך שהוא מקבל או דוחה את עמדותיהם, נוצרת חוסר התאמה בין עבודתו לבין העולם האסוציאטיבי שלו, ויכולתו המחקרית-חווייתית והטיפולית נפגמת.

בשונה מהגישה המסורתית, שמתיישרת מול התיאוריות ומנהלת את האנליזות על פיהן, הפתרון שאני מציע כאן הוא מתודולוגי, א-תיאורטי. ניתן לומר שעל פי הגישה שאני מציג, לכל אנליטיקאי אסכולה משלו. למעשה, על כל אנליטיקאי לעבוד לפי דרכו, על פי העולם האסוציאטיבי שלו, ולאחר "ניקוי אנליטי" של ההגנות הקולקטיביות שלו עליו למצוא בתוך עולם זה את האסוציאציות שיכוונו את עבודתו. בגישה המוצגת כאן, האנליזנט הוא ה"אנליזנט הפרטי" של האנליטיקאי הספציפי שלו, שכן אנליטיקאי אחר יתפוס ויחווה באופן שונה את אותו אנליזנט. תובנה זו אינה מקורית; החידוש שאני מנסה להציג כאן היא בתרגומה לכלל מתודולוגי. באנליזה, העיקר הוא הדגשת השונות והייחודיות של כל אדם וחוויותיו, וגישה זו היא המיטיבה לחשוף שונות זו.

אולם האם אנליטיקאי שעסק שנים רבות באנליזה ושהתחנך על פי עקרונות המכונים הפסיכואנליטיים, בכלל יכול להתחיל לבדוק את האסוציאציות שלו בעצמו? האם הוא יהיה מסוגל לחקור את עצמו לאחר שהתרגל במשך שנים רבות להקשיב ולחשוב את עצמו דרך ההשפעה, ההשקפות והפרשנויות של האנליטיקאים שעל ברכיהם גדל? האם ההפנמה של פרשנויות, התנהגות וגישות המורים, של התפיסות והאמונות התיאורטיות והפרקטיות המקובלות במכון שלו, והזדהותו עם כל אלה, יאפשרו לו להיות פתוח לאסוציאציות שלו עצמו? האם הוא לא עלול להסתפק בהשגת ההבנות המקובלות על עמיתיו והמתיישבות עם תורותיהם? האם הסיפוק שירגיש כתוצאה מהשגת ה"כשרות הפסיכואנליטית" (בולס, 2000 [1987]: 248), כלומר מהסכמת עמיתיו, אימוץ השפה המקובלת ומהתברגות הרהוריו בסיסטמה טכנית-תיאורטית מקובלת, לא יביא אותו לאמונה מוקדמת מדי שהאנליזה העצמית שלו הגיעה לסיומה?

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

ההצגות הספורות של אנליזות עצמיות בספרות הפסיכואנליטית מראשיתה ועד ימינו מדגימות את הבעיות הללו (Pickworth Farrow, [1942] 1953; Horney, [1942] 1994; Kramer, 1959; Engel, 1975; Calder, 1980; Gardner, 1983, 1993; Beiser, 1984; Eifermann, 1987; Sonnenberg, 1991, 1993, 1995; Anderson, 1992; Orgell and Gombert, 1994; Griffin, 2004; Bornstein, 2011). בכל אלה, הבדיקה העצמית של אסוציאציות האנליטיקאים נבלמת כשהיא פוגשת את האמונות התיאורטיות והכללים הטכניים המקובלים, הנקבעים על ידי הקבוצות הפסיכואנליטיות השונות. מגבלה זאת, כפי שאפרט מייד, מתבטאת גם בעבודם של כותבים אשר מקנים חשיבות רבה לסובייקטיביות של האנליטיקאי.

הסובייקטיביות של האנליטיקאי ומגבלות התיאוריה

פסיכואנליטיקאים רבים לאחר פרויד ציינו את חשיבות האסוציאציות והחוויות שלהם וכן את השפעתם על המטופל (בולס, [1987] 2000, פרקים 12 ו-13; McLaughlin, 1981; Sonnenberg, 1991; Anderson, 1992; Renik, 1993; Ogden, 1994; Mitchell 1997; Ferro and Basile, 2004: 659; Hoffman 2006: 47-50, ורבים אחרים). כחלק מהניסיון להעמיק את הידע על האסוציאציות של המטפל נעשה שימוש במושגים כ"הזדהות השלכתית", "רברי" ועוד. הספרות על הסובייקטיביות של המטפל התפתחה רבות באמצעות פיתוח ביקורתי של מושג ההעברה הקלאסי.

מושג ההעברה הקלאסי מניח כי לב לבו של הטיפול האנליטי מצוי בניתוח ההעברה של האנליזנט. בתפיסה זו מובלעת ההנחה שהאנליזנט ישחזר את תכני ילדותו באופן דומה עם כל אנליטיקאי, בזמן שהאנליטיקאי נתפס כניטרלי ואובייקטיבי. הגורם היחיד לכאורה הקובע את ההעברה הוא מה שהתרחש בילדות. מושג ההעברה מבטא אפוא את אשליית הניטרליות ואת האובייקטיביזם של המודל הקלאסי, אשר מתעלם מכמה עובדות בולטות: ראשית, האנליזנט מגיב באופן שונה לאנליטיקאים שונים, כשם שהתהליך האנליטי שונה אצל אנליטיקאים שונים; שנית, לא כל אנליטיקאי מצליח (או נכשל) עם כל אנליזנט; ולבסוף – אותו אנליזנט יגיב בצורה שונה לגישות שונות – גישות אנליטיות (פרוידיאנית, קלייניאנית, התייחסותית, יונגיאנית, אדלריאנית וכו' – ויותר מכך לגישות אלטרנטיביות, המושפעות מבודהיזם, פסיכותרפיה גופנית וכו'). כחלק מכך, למידת החשיבות שהמטפל מקנה להעברה כמושג, נודעת בעצמה השפעה על תגובות האנליזנט. במילים אחרות, מושג ההעברה הקלאסי מתעלם מהעובדה שבטיפול האנליטי מדובר בקשר בין שני אנשים, ולא מכיר בהשפעתו הרבה של האנליטיקאי על התהליך האנליטי ועל האנליזנט.

בעשורים האחרונים אנליטיקאים שונים ניסו ועדיין מנסים למצוא דרך להשתמש במושג ההעברה תוך התייחסות לסובייקטיביות האנליטיקאי. אחד מהניסיונות החשובים מתגלם בפיתוח מושג ההעברה הנגדית (חיימוביץ', 2003). הסובייקטיביות של המטפל והשפעתו על המטופל ועל מהלך הטיפול הן נושאים מרכזיים בכל הגישות המכונות "פוסט-מודרניות": פסיכואנליטיקאים אינטרסובייקטיביים והתייחסותיים פיתחו תפיסה שעל פיה הטיפול הפסיכואנליטי ואסוציאציות האנליטיקאי הם יצירה משותפת והדדית של המטפל והמטופל.¹¹ ואמנם, מחברים רבים מציגים בחלק גדול מהתיאורים הקליניים שלהם אסוציאציות אישיות שלהם ומנתחים אותן בהקשר של העבודה עם מטופלים שונים (ביניהם: Ogden, 1994; Renik, 1993; Mitchell, 1997; Hoffman, 2006; Ehrenberg, 1992; Jacobs, 1996 ; ועוד).

אולם אני מבקש לטעון שגישות אלה לא שינו את המודל האנליטי הבסיסי (כפי שמעידים הכותבים הבאים: בולס, 2000 [1987]: פרק 13;Calder, 1980: 5-6; Beiser, 1984: 3-4; Mahony, 1987: 16; Eiferman, 1987: 247; Griffin, 2004: 694-695; Bacciagaluppi, 2010: 712-713; Levin, 2011), ושכאשר בוחנים את הכתיבה של האנליטיקאים האינטרסובייקטיביים, מוצאים שדווקא המושגים שפותחו לצורך התבוננות בסובייקטיביות של המטפלים הגבילו את חקר האסוציאציות והאנליזה שלהן. מגבלה זאת בולטת במיוחד כאשר מתבוננים על הנקודה שבה הבדיקה של אסוציאציות הללו נעצרת. אדגים את ביקורתי דרך הניתוח של אחד המאמרים הבולטים בגישה זאת – המאמר של אוגדן על ה"שלישי האנליטי" (Ogden, 1994).¹²

לאורך המאמר מציג אוגדן אסוציאציות רבות שעלו אצלו במפגשים עם מטופליו. הוא מתאר, למשל, ניתוקים שלו מהמטופל כאשר הוא שם לב למעטפה שעל שולחן העבודה שלו, או דואג למכוניתו. מושגיו התיאורטיים מכוונים את התבוננותו באסוציאציות שלו, שכן הוא תופס אותן (כמו את חוויותיו בכלל), כנוצרות ומתעצבות בהקשר של החוויה האינטרסובייקטיבית שלו ושל האנליזנט (שם, עמ' 8). אך מתבקש לשאול מה מוסיפה ההמשגה בדבר ההקשר והאינטרסובייקטיביות להבנת אסוציאציות שלו? האם לא ניתן לשער, למשל, שהניתוקים שלו מהמטופל עשויים להיות קשורים רק לעצמו ולא לאינטראקציה שלו עם המטופל? אני טוען שמכיוון שקליטת האסוציאציות שלו ועיבודן מוגבלות על ידי מושג קבוע, תפיסתו התיאורטית מגבילה את "כניסתו" לעולם האסוציאטיבי שלו עצמו.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

אך זוהי איננה הבעיה העיקרית: אוגדן מתעלם מן ההבדל החשוב בין הזמן שבו האנליטיקאי עובד עם מטופליו לבין זמן כתיבת האסוציאציות, כלומר בין זמן המפגש לזמן הכתיבה. הזנחה זו מושרשת עמוק בפרקטיקה הפסיכואנליטית המקובלת, אך ההתעלמות מחשיבותו של זמן הכתיבה מוביל למעין הכחשה של היותו של האנליטיקאי היוצר, המקור, של עבודתו, ושל העובדה שמטופלו אינו שותף ליצירות אלו. האנליטיקאי הוא המעבד וכותב את האסוציאציות, הוא המציג את תורתו. לכן, היצירות הן שלו בלבד, ואינן בגדר יצירה אינטרסובייקטיבית.

אפשר לזהות כאן בעיה מתודולוגית משמעותית: כשאוגדן כותב את האסוציאציות שעלו במפגש, הוא חוסם העלאת אסוציאציות חדשות כי הוא מתמקד במאמץ לזכור, לחשוב ולהמשיג מה שכביכול כבר התרחש במשך המפגש. במקרה זה, החשיבה, שהיא רק אחת מבין התהליכים האסוציאטיביים השונים, מסלקת את התהליכים האחרים האפשריים. כך, ברגע הכתיבה של מה שהתרחש במשך המפגש, הוא איננו ב"כאן ועכשיו" של הכתיבה שלו. הוא במצב של ניתוק מעצמו, שכלל אינו נתפס כבעייתי. אך כאשר אנליטיקאי מאמן את עצמו להתנתק מעצמו ברגע הכתיבה, האם אי אפשר לחשוש שניתוק זה ישוחזר ב"כאן ועכשיו" של המפגש עם המטופל?

התפיסה האינטרסובייקטיבית, הרואה באסוציאציות של האנליטיקאי תוצר של האינטראקציה עם תכניו של המטופל, ממשיכה אפוא ללקות בבעיה של המודל הקלאסי בכך שהיא מזניחה את ההשפעה המכרעת של האנליטיקאי ותפיסותיו על האנליזנט והתהליך האנליטי. השפעה זו ניתנת לבחינה רק כשהאסוציאציות של האנליטיקאי (בתוך המפגש ומחוץ לו) עומדות במוקד המחקר האנליטי.

לפי הגישה שאני מציע, העברת האנליטיקאי משפיעה על כל היבט של התהליך האנליטי, כולל על העברה של המטופל.¹³ למעשה, בגישה זאת ההעברה של האנליזנט נתפסית כמשנית, ובמידה רבה כתוצאה של העברת האנליטיקאי אליו. לפיכך יש חשיבות יסודית לבדיקת האסוציאציות של האנליטיקאי. ומכיוון שהעברת האנליטיקאי מתבטאת בעיקר בתפיסות שהוא למד, אימץ ומיישם בעבודתו, חשוב לבחון גם את האסוציאציות האינטלקטואליות והממסדיות שלו.

אופן רישום הפגישות ומגבלות התיאוריה

השיטה המוצעת על ידי מתייחדת כאמור באופן הרישום של האסוציאציות של האנליטיקאי, והיא יוצאת מנקודת הנחה ששיטות הרישום המקובלות בקרב אנליטיקאים, שחותרות לשחזר את המתרחש בזמן המפגש הטיפולי, לוקות בחסר. דווקא ההימנעות של השיטה המוצעת מהניסיון לשחזר את המתרחש במפגש, שכבר הסתיים, מאפשרת למה שנאמר בפגישה לעלות ביחד עם מה שלא נאמר, ושבזמן המפגש היה לא מודע. לפיכך, השיטה המוצעת מאפשרת קליטה מדויקת יותר של המחשבות, התחושות והרגשות המודעים והלא מודעים שהיוו בסיס לאינטראקציות שהתקיימו במפגש.

הביקורת שלי של אופן הרישום הנפוץ של מפגשי האנליזה מבוססת באופן חלקי על ביקורתו של וילפרד ביון, אשר גורס ששיטות הרישום המקובלות מכניסות זיוף אל תוך המפגש עצמו, בדומה לתמונה שבה האובייקט המצולם "כוסה בבוץ" (muddied) על ידי המצלם והמצלמה. אל מול שיטות הצגה אלה ביון מציג שיטת רישום משלו, שהוא מכנה "תיאור מסוגנן של התנסויות רגשיות" (1962b: ix), וטוען שתיאוריו מזייפים הרבה פחות מכל שיטה אחרת. אך בחלק זה ארצה להראות כי גם שיטתו שלו מוגבלת בשל הקדימות שהוא מקנה להנחות ולמושגים התיאורטיים שלו.

לדברי ביון, תיאוריו המסוגננים הם הפשטות (abstractions) של חוויות רגשיות של המטופל ושל האנליטיקאי. החוויות נתפסות כ"מימושים" (realizations) של אותן הפשטות שנועדו להמשגתן ולהבנתן (Bion, 1962a: 306). לפי שיטתו, במקום לרשום אסוציאציות, על האנליטיקאי להציג את מה שהתרחש באמצעות סימנים כמו-מתמטיים, שהם חלק מה"גריד" שלו (the grid) – מערכת מושגים וסימנים מצומצמת ומהודקת שעל פיה על האנליטיקאי לתפוס, לרשום ולקטלג את החוויות הרגשיות.

ביון אינו מנחה להציג את החוויות הרגשיות עצמן כפי שהאנליטיקאי חווה אותן במהלך המפגשים והרישום שלהם: את החוויות יש לדבריו להבין על פי "עובדות נבחרות" (selected facts), כלומר "מה שנותן קוהרנטיות ומשמעות לעובדות מוכרות שהקשרן עדיין לא הובחן" (Bion, 1963: 19; תרגום שלי. וראו גם בעמ': 14, 19, 39, 43, 83). הוא מנחה את האנליטיקאי "לתרגם" את המציאות ולקלוט אותה דרך מערכת תיאורטית מוקדמת המבוססת על המסורת המטה-פסיכולוגית והפילוסופית (Bléandonu, [1990] 2000).

בשיטת הרישום שהוא מציע, כמו בהגותו בכלל, בולטת אפוא עליונות התיאוריות על פני האמפיריקה – זאת על אף שהוא עצמו חוזר ואומר שהחוויה וההתנסות (ה-experience) חשובות מהתיאוריות, ועל אף שהוא מודע לבעייתיות של השימוש בהפשטות בפסיכואנליזה (ראו במיוחד: Bion, 1963: 5). בפרפרזה על ביון ניתן לומר שהרישום המסוגנן שלו הוא ה"מכשיר" שבאמצעותו הוא מזייף, "מלכלך" ו"מכסה בבוץ", את אשר מתרחש באנליזות. באמצעות תפיסתו זו, שמתאימה לחקר אובייקטים פיזיקליים ולא לחקר האדם, ביון מחזיר אל תוך המפגש הפסיכואנליטי את הפילוסופיה – שפרויד התרחק ממנה בכתביו המוקדמים.¹⁴ הוא אינו הופך את האסוציאציות שלו למושא מחקרו ואינו נוקט בצעד המתודולוגי ההכרחי היחיד שמאפשר את האנליזה שלהן – הרישום של אסוציאציות האנליטיקאי, של החוקר עצמו.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

סיכום

מאמר זה יצא מנקודת הנחה שכדי לעבוד כפסיכואנליטיקאים אנו זקוקים לחוויה עמוקה יותר, המושגת רק באנליזה העצמית (Reik, 1972 [1948]: 28-29). אולם באיזו תיאוריה, באיזה מושג עלינו להשתמש כדי להמשיג את עבודתנו ואת האסוציאציות שלנו? מהו הטוב ביותר בין כל המושגים והתיאוריות האפשריים? או אולי עדיף להשתמש בתרכובת תיאורטית, לפעמים להמשיג אירועים והתערבויות על פי תיאוריה אחת, ולעתים עם אחרת, וכן הלאה? או להמשיג אירוע אחד באמצעות הרבה תיאוריות בו זמנית?

כאנליטיקאי, אני סבור שלאמץ רק אחת מבין הדרכים הללו יהיה הגנתי מצידי. כפי שאפשר לראות בדוגמה הקלינית שמופיעה במאמר נפרד, כאשר אני רושם את האסוציאציות שלי, מטרתי היא להציג תמונה, "לראות" – באופן המדויק ביותר שאני מסוגל לו – מה שאני חש, מרגיש וחושב בזמן הכתיבה. מטרתי איננה להוכיח תיאוריות או מושגים. המושגים, התיאוריות, ההסברים והפרשנויות שמופיעים ברישום האסוציאציות שלי אינם מיועדים להוות חלק מהבניה תיאורטית; הם חלק מהאסוציאציות שלי, עדות למה שלמדתי במשך חיי. התיאוריות שאני משתמש בהן הן לכל היותר מקור לרעיונות יצירתיים שמכוונים לתמוך בהתפתחות של האנליזנט; הן אינן מנגנונים המיועדים לכוון את הטיפול או את בדיקת האסוציאציות.¹⁵

כדי להקפיד על כך שהעלאת האסוציאציות לא תהיה מותנית על ידי תיאוריה כלשהי, חשוב שהאנליזה תתייחס להגנות המקצועיות של האנליטיקאים כקהילה. בדיקה מלאה של האסוציאציות שלנו תאפשר לנו למצוא את הוודאות בתוכנו ולנווט את התהליך האנליטי על פי האסוציאציות שלנו עצמן ולא על פי הוודאות החיצונית, המתווכת והמסופקת לנו על ידי המוסכמות הממסדיות והמושגים התיאורטיים כפי שנהוג היום. הדבר יכול לתסכל אנליטיקאים הרגילים להבין וללמוד על עצמם ועל האנליזנטים שלהם באמצעות הסברים או פרשנויות על פי מושגים, תיאוריות ואסכולות, ולהציג את האסוציאציות ואת העבודה שלהם כדוגמאות של מושג או תיאוריה. אולם במאמר זה תואר כיצד ניתוח של האסוציאציות של האנליטיקאי עצמו עשוי לחשוף את דרכי העבודה שלו בפועל בלי להגביל אותו באמצעות מושגים ותיאוריות.

ההימנעות ממאמצים להבין ולעבד חוויות באמצעות תיאוריות ומושגים בזמן הכתיבה יכולה לשפר באופן משמעותי את היכולת של האנליטיקאים להתחבר לעצמם באופן מלא ולתפוס באופן מדויק יותר מה שקורה במשך הפגישה ואצל האנליזנט. לאורך זמן תשתפר כך יכולתם להיות עם האנליזנטים בזמן המפגש ולהחליט מהי ההתערבות המתאימה, למשל למצוא את התגובות המדויקות והמהירות שלהן אנחנו זקוקים נואשות באנליזה של מטופלים בסיכון (למשל, אובדניים). עם התרגול מתפתחת היכולת של האנליטיקאי להגיב מהר יותר, כפי שספורטאים מתרגלים תנועות שונות שעם הזמן נעשות אוטומטיות והופכת לחלק מהרפרטואר שלהם. האנליזנטים, בתורם, ירוויחו מהפנמת היכולת העמוקה של האנליטיקאי שלהם להיות עם האסוציאציות שלו, ויחקו את הבדיקה הלא שיפוטית של האנליטיקאי.

לסיום אציג השלכות חינוכיות וחברתיות אחדות של הגישה שהוצגה. ראשית, לגישה יש השלכות נרחבות על תהליך ההכשרה של אנליטיקאים, שכן לפיה מטרת האנליטיקאי המדריך היא לחשוף את האנליטיקאי התלמיד לתפיסות הפרטיות של התלמיד עצמו, שעל פיהן יהיה עליו לעבוד לאחר בירור ועיבוד. כלומר, על האנליטיקאי המדריך להשתחרר מההרגל להנחיל תיאוריות וטכניקות, להתנער מנטיות סמכותיות המנוגדות לרוח המדעית החופשית של המחקר האנליטי, ולעזור למודרך שלו לפתח את שפתו הפרטית באמצעות השיטה שהוצגה כאן (הצעה ברוח דומה אפשר למצוא למשל אצל ביון (Bion, 1987: 242). מחקר האסוציאציות המבטאות את ההגנות המקצועיות של האנליטיקאים כקהילה חייב להוות שלב מוקדם מרכזי בחינוך האנליטיקאי, שכן שחרור מהן יאפשר לו הבנה עמוקה ורחבה יותר של רגשותיו ומחשבותיו.

לגישה יש גם השלכות מרחיקות לכת על אופני הארגון הרצויים בקהילה הפסיכואנליטית, שכן היא מכוונת את האנליטיקאים למצוא דרכי התארגנות שלא יפגעו במחקר של מה שלא מודע באמצעות האנליזה של האסוציאציות החופשיות. לפיכך היא מכוונת להימנע מכל התארגנות היררכית פורמאלית. לדוגמה, אפשר לנסות לקיים הדרכה של אנליטיקאי ותיק על ידי אחר שהוא דווקא פחות ותיק ומנוסה ממנו, או הדרכות קבוצתיות שבהן משתתפים אנליטיקאים בעלי ותק וניסיון שונה, כשבדיונים נשמר עיקרון השוויון.

בנוסף, מהגישה עולה שעל האנליטיקאים לפתח את יכולתם לתקשורת ולשיתוף פתוח ומקבל של תיאוריות, טכניקות, גישות חינוכיות שונות והביקורת על כל אלה.¹⁶ השפעתה של האווירה התוקפנית והלעגנית ששררה במפגשי יום רביעי אצל פרויד על המבנים החינוכיים והחברתיים של הפסיכואנליזה ניכרת עד ימינו-אנו (Roazen, 1976; Gay, 1988: 173-179, 579; Kernberg, 1996), ולצורך מחקר מה שלא מודע באמצעות האנליזה של האסוציאציות החופשיות הכרחי לבסס אווירה מקצועית-חברתית אחרת. אווירה כזו תושג בעיקר דרך פיתוח היכולת לכבד את השפה הפרטית של כל אנליטיקאי ואת יכולתו להבין שפות פרטיות רבות. זאת תוך מאמץ מודע ושאיפה עקבית להימנע מהדרישה הנפוצה ליצור שפה משותפת ומקובלת על כולם. בשונה ממה שנדרש בתחומים מדעיים אחרים השואפים ליצור שפה אחידה, בתחום הפסיכואנליזה חשוב ליצור ריבוי של שפות, טכניקות ותצורות חינוכיות וארגוניות.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

מאמר המשך: "כאשר הייתי גונב אהבה מאמי" - חקר מה שלא מודע באמצעות אנליזה עצמית: דוגמה קלינית

הערות

1. מכאן ואילך מילים כגון אנליטיקאי, אנליזנט, מטופל וכו' יתייחסו לשני המינים כאחד.
2. בשונה מדעתם של ג'ונס ואנזייה, ובשונה מן הדעה המקובלת, אני סבור שפרויד לא התקדם הרבה במחקר העצמי שלו לאחר שנת 1901. עניין זה בולט במיוחד בחוסר יכולתו לבדוק, בין היתר, את תשוקתו לכוח ולסמכות (Gay, 1988: 197-243; Grosskurth, 1991: 15-17, 36, 41, 53; Barratt, 1993: 12-13; Rudnytsky, 2011: 3-6), אשר הביאה לעיוותים גדולים בעבודתו המדעית (2010; Haimovich, 2017) והשפיעה באופן שלילי על המבנה החברתי והחינוכי של החברה הפסיכואנליטית (Efron 1977; Haimovich 2001).
3. התפתחות התנועה הפסיכואנליטית השפיעה באופנים שונים על תפיסותיו של פרויד, והמעמד של הפסיכואנליזה העצמית היא רק אחת מהדוגמאות לכך. לדוגמאות נוספות ראו: Marinelli and Mayer, 2003.
4. כמו במקרה של אברהם ויונג. ראו: Schott, 43-60; 111-112; 171-197.
5. על אף שהצעתו של ברט היא מתודולוגית בדומה לשלי, הוא אינו משתחרר מהכוונת האנליזה על ידי מושגים ותיאוריות ואינו בודק את האסוציאציות שלו אלא את אלו של מטופליו, ראו לדוגמה הצגת קטע מטיפול (Barratt, 1993: 26-27) והדיון שבא בעקבותיו.
6. אמנם, על הפרסום של מחקר המבוסס על האסוציאציות בכתב עת מקצועי מוטלת מגבלה, שכן החומר שמתפרסם נדרש להתמקד באסוציאציות הקשורות לעבודתנו ולאנליזנטים (תוך שמירה על פרטיותם). אולם בתוך המגבלה הזו קיימות וריאציות רבות: לפעמים נציג אסוציאציות סביב אנליזנט אחד, לפעמים אסוציאציות המתייחסות לכמה אנליזנטים ביחד; פעמים אחרות האסוציאציות שיוצגו יהיו קשורות להיבט זה או אחר, או לבעיה זו או אחרת בעבודתנו או בחיינו האישיים.
7. כפי שאני מראה במאמר בהכנה, הבנה רחבה של מושג ה"אסוציאציה" היא חשובה על מנת להבין את ה"שיטה הטיפולית" של הפילוסופיה של ויטגנשטיין והדקונסטרוקציה של דרידה כיישומים חלקיים של שיטתו של פרויד לחקר טקסטים פילוסופיים, מתמטיים, פיזיקליים ואחרים.
8. על מנת לשמור על המחקר המדעי האנליטי על פי השיטה הפרוידיאנית, חשוב להשתמש במושג "לא מודע" במובנו התיאורי, המתודולוגי, כלומר להתייחס לתוצאות של פעולות ההדחקה בלבד, ולהימנע מהגישה הפילוסופית הטופוגרפית-סובסטנציאליסטית של המטה-פסיכולוגיה (המטה-פיזיקה) הפרוידיאנית.
9. על הזהות העמוקה בין הסבר לפרשנות ובין פוזיטיביזם להרמנויטיקה, ראו: Davar and Bhat, 1995; Haimovich, 2017.
10. חרף הצהרותיו של פרויד בדבר חשיבותה המרכזית של ההתבוננות הקפדנית בתופעות האמפיריות ומקומן המשני של התיאוריות (Freud, 1914a: 57-58; 1914b: 77; 1915: 117; Weber, 1982: 17-21), כל חייו פיתח תיאוריות הסבריות ופרשנויות. בתקופה המאוחרת של הגותו, נטייתו לעסוק בעיקר בבניית תיאוריות וספקולציות פילוסופיות אף הלכה והתחזקה (Barratt, 1993: xiii). עם זאת, לרוב הוא לא הצליח להציע הסברים תיאורטיים ההולמים את התופעות האמפיריות שחקר ואת מה שגילה והמציא (חיימוביץ', 2010; Derrida, [1967] 2001: 247-248; Haimovich, 2017).
11. היעדרן של תפיסות תיאורטיות מתאימות יצר בעיה גדולה מאוד עבור פרויד, שכן כתוצאה מכך, ועל אף ניסיונותיו, לא עלה בידו לחסום את הזרמים האקדמיים, הפסיכיאטריים, הפילוסופיים והפסיכולוגיים שניסו לתפוס בעלות על יצירתו ושינו אותה לפי האינטרסים שלהם. ואכן, בהזדמנויות שונות פרויד ביטא את ביקורתו החריפה על הבנות שגויות של הפסיכואנליזה (למשל, התנגדותו להפיכתה לחלק מהפסיכיאטריה, או טענתו בדבר הבנתם השגויה של פילוסופים את יצירתו, ראו: Freud, 1925: 217; Reik, 1948: 24-29; Jones, 1957: 309-323). מקורן של ביקורות אלו נעוץ, לדעתי, בהבנתו האינטואיטיבית שגילוייו אינם מתיישבים עם הידע האקדמי התיאורטי. אך פרויד לא פיתח את האינטואיציות הללו, אולי בשל חרדה שהליכה בכיוון זה תפגע בהתרחבות תנועתו.
12. יש לציין שלמרות ההתקדמות שמבטאת ההתייחסות הגוברת של הגישה האינטרסובייקטיבית לסובייקטיביות של האנליטיקאי, כתיבתם של מחברים אלה מתאפיינת בנאיביות פילוסופית וחוסר בהירות (Mills, 2005).
13. יש לציין שאוגדן מבדיל את הגישה האינטרסובייקטיבית ממושג ההעברה הנגדית (Ogden, 1994: 8, n.3).
14. מושג ה"העברה של המטופל" נותר בלי שינוי בכתבים של אוגדן לצד מושגיו החדשים. ההימנעות משינוי מושגים מקובלים לצד הצעותיהם החדשות מאפיינת את המחברים ההתייחסותיים והאינטרסובייקטיבים בכללם.
15. תיאור מפורט של ההתפתחות והמהות המהפכנית של דרכו המחקרית המוקדמת של פרויד ביחס לפסיכולוגיה ולפילוסופיה מופיע בספרי Freud's Scientific Revolution. כמו כן, אני מתאר שם את נסיגתו של פרויד מהצעותיו המדעיות המהפכניות, בכתביו המטה-פסיכולוגיים הספקולטיביים המאוחרים, שעליהם התבסס ביון. ראו: חיימוביץ', 2017.
16. לדגשים דומים העולים מעבודת האנליזה העצמית של פרויד ראו: Young, 1986: 28-29.
17. זאת בשונה מאוד ממה שהתרחש במפגשי יום רביעי אצל פרויד. על האווירה התוקפנית והלעגנית ששררה במפגשים אלה ראו: Roazen 1976; Gay 1988: 173-179, 579. השפעתה של אווירה זו על המבנים החינוכיים והחברתיים של הפסיכואנליזה ניכרת עד ימינו-אנו.

מקורות

בולס, כ' ([1987] 2000). צלו של האובייקט. תל אביב: דביר.

חיימוביץ', ש' (2003). האסוציאציות החופשיות של האנליטיקאי כמוקד העבודה האנליטית, שיחות, כרך י"ז (3), עמ' 305-298.

חיימוביץ', ש' (2010). פרויד והפסיכיאטריה: מחקריו בהיסטריה. תל אביב: רסלינג.

Anderson, H. M. (1992)." The self analysis of an experienced analyst: development and application of an uncommonly effective technique". Free Associations, 3A:(1), pp. 111-135.

Anzieu, D. (1986). Freud's Self-Analysis. Madison, CT: Int. Univ. Press.

Bacciagaluppi, M. (2010). Brief communication: Self-analysis as an appropriate ending. J. Am. Acad. Psychoanal. Dyn.Psychiatr., 38, pp. 711-720.

Barratt, B.B. (1993). Psychoanalysis and the postmodern impulse. Knowing and being since Freud's psychology. Baltimore and London: The John Hopkins University Press.

Beiser, H. R. (1984). An example of self-analysis. J. Amer. Psychoanal. Assn., 32, pp. 3-12.

Bion, W.R. (1962a). The psycho-analytic study of thinking. International Journal ofPsycho-Analysis 43: 306-10.

Bion, W.R. (1962b). Learning from Experience. London: Tavistock.

Bion, W.R. (1963). Elements of Psychoanalysis. London: Heinemann.

Bion, W.R. (1987). Clinical Seminars Brasilia and São Paulo and Four Papers. Abingdon: Fleetwood Press.

Bléandonu, G. (2000 [1990]). Wilfred Bion: His Life and Work, 1897-1979. Translated by Claire Pajaczkowska, with a foreword by R. D. Hinshelwood. New York: Other Press.

Bollas, C. (1983). Expressive Uses of the Countertransference—Notes to the Patient from Oneself. Contemp. Psychoanal., 19:1-33.

Bollas, Ch. (1987). The Shadow of the Object. New York, Columbia University Press.

Bornstein, M. (2011). A psychoanalyst's story: A simple discovery after years of searching. Psychoanal. Inq., 31, pp. 554-565.

Busch, F. (2010). Distinguishing psychoanalysis from psychotherapy. Int. J. Psycho-Anal., 91, pp. 23-34.

Calder, K. T. (1980). An analyst's self-analysis. J. Amer. Psychoanal. Assn., 28, pp. 5-20.

Davar, B. V., & Bhat, P. R. (1995). Psychoanalysis as a Human Science-Beyond Foundationalism. New Delhi: Sage.

Derrida, J. ([1967] 2001). Freud and the scene of writing. In: Writing and difference. Translated, with an introduction and additional notes, by Alan Bass. London and New York: Routledge Classics.

Efron, A. (1977). Freud's Self-Analysis and the Nature of Psychoanalytic Criticism. International Review of Psychoanalysis, 4: 253-280.

Ehrenberg, D.B. (1992). The Intimate Edge: Extending the Reach of Psychoanalytic Interaction. New York: Norton.

Eiferman, R. (1987). 'Germany' and the 'germans': acting out fantasies, and their discovery in self-analysis. Int. R. Psycho-Anal., 14, pp. 245-261.

Engel, G. L. (1975). The death of a twin: Mourning and anniversary reactions. fragments of 10 years of self-analysis. Int. J. Psycho-Anal., 56, pp. 23-40.

Feldman, H. (1960). From self-analysis to transference character traits. Psy. Review, 47A, pp. 63-66.

Ferenczi, S. (1995 [1932]). The clinical diary. Cambridge, MA/London: Harvard University Press.

Ferro, A. and Basile, R (2004). The psychoanalyst as individual. Psychoanal. Q., 73, pp. 659-682.

Freud, S (1895). Project for a Scientific Psychology. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. Vol. 1: 281-391. London: Hogarth Press, 1953-1974.

Freud, S. (1900-1901). The Interpretation of Dreams.The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. Vols. 4-5. London: Hogarth Press, 1953-1974.

Freud, S. (1901). The Psychopathology of Everyday Life. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. Vol. 6. London: Hogarth Press, 1953-1974.

Freud, S. (1911). The Future Prospects of Psycho-Analytic Therapy. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. Vol.11, pp.139-152. London: Hogarth Press, 1953-1974.

Freud, S. (1913). Totem and taboo. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. Vol. 13, pp. vii-162. London: Hogarth Press, 1953-1974.

Freud, S. (1914a). On the history of the psycho-analytic movement. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. Vol. 14, pp. 1-66. London: Hogarth Press, 1953-1974.

Freud, S. (1914b). On narcissism. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. Vol. 14, pp. 67-102. London: Hogarth Press, 1953-1974.

Freud, S. (1915). Instincts and their vicissitudes. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. Vol. 14, pp. 109-140. London: Hogarth Press, 1953-1974.

Freud, S. (1915-1916). Introductory Lectures on Psycho-Analysis (Parts I and II). The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. Vol. 15, pp. 1-240. London: Hogarth Press, 1953-1974.

Freud, S. (1922). Letter from Sigmund Freud to Ernest Jones, November 16, 1924. In Paskauskas, R.A. (1993). The Complete Correspondence of Sigmund Freud and Ernest Jones 1908-1939. 1-822. Cambridge, MA / London: The Belknap Press of Harvard Univ. Press.

Freud, S. (1925). The resistances to psycho-analysis. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. Vol. 19, pp. 211-224. London: Hogarth Press, 1953-1974.

Freud, S. (1926). Prefatory Note to a Paper by E. Pickworth Farrow. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. Vol. 20, p. 280. London: Hogarth Press, 1953-1974.

Freud, S. (1937). Analysis terminable and interminable. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. Vol. 23, pp. 209-254. London: Hogarth Press, 1953-1974.

Gardner, M. R. (1983). Self Inquiry. Boston/Toronto: Little, Brown and Company.

Gardner, R. (1993). On talking to ourselves: Some self-analytical reflections on self-analysis. In Barron, J. W. (ed.), Self-Analysis. Critical Inquiries, Personal Visions, pp. 147-163. NJ: The Analytic Press.

Gay, P. (1988). Freud. A Life for Our Time. London-Melbourne: J. M. Dent & Sons Ltd.

Glover, E. ([1937] 1955). The Technique of Psychoanalysis. New York: International Universities Press.

Griffin, F. L. (2004). One form of self-analysis. Psychoanalytic Quarterly 73: (3), pp. 683-715.

Grosskurth, Ph. (1991). The Secret Ring. Freud's Inner Circle and the Politics of Psychoanalysis. Addison-Wesley Publishing Company, Inc.

Haimovich, S. (2001). The first hundred years of psychoanalysis: A century of internal resistance. Free Associations, 8D: (4), pp. 576-590.

Haimovich, S. (2002). Freud's Pre-Analytical Writings and his Scientific Revolution. In The prepsychoanalytical Writings of Sigmund Freud, pp. 207-214. Ed. By Filip Geerardyn and Gertrudis van de Vijver. London: Karnac.

Haimovich, S. (2017). Freud's Scientific Revolution: A Reading of His Early Works. Free Association Books.

Hoffman, I.Z. (2006). The myths of free association and the potentials of the analytic relationship. Int. J. Psycho-Anal., 87, pp. 43-61.

Horney, K. ([1942] 1994).Self-Analysis. New York-London: W. W. Norton & Company.

Jacobs, T.J. (1996). Analysis, Mutual Analysis, and Self-Analysis: On the Interplay of Minds in the Analytic Process. Canadian Journal of Psychoanalysis 4: (2) 255-277.

Jones, E. (1957). Sigmund Freud Life And Work. Volume Three: The Last Phase 1919-1939. 1-521. London: The Hogarth Press.

Jones, E. (1972).Sigmund Freud Life and Work. Volume One: The Young Freud 1856-1900. Pp. 1-444. London: The Hogarth Press.

Kernberg, O.F. (1996). Thirty Methods to Destroy The Creativity of Psychoanalytic Candidates. International Journal of Psychoanalysis 77: 1031-1040.

Kramer, M. (1959). On the continuation of the analytic process after psycho-analysis (A self-observation). Int. J. Psycho-Anal., 40, pp. 17-25.

Levin, C.B. (2011). Prologue: Psychoanalysis from the inside—Our own analyses. Psychoanal. Inq., 31, pp. 517-525.

McLaughlin, J.T. (1981). Transference, Psychic Reality, and Countertransference. Psychoanal. Q., 50:639-664.

Mahony, P. J. (1987). Psychoanalysis and Discourse. London and New York: Tavistock Publications.

Marinelli, L. and Mayer, A., (2003). Dreaming by the Book. Freud's The Interpretation of Dreams and the History of the Psychoanalytic Movement. Trans. by S. Fairfield. N. York: Other Press.

Meltzer, D. (1967). The Psycho-analytic Process. Perthshire: The Clunie Press.

Mills, J. (2005). A Critique of Relational Psychoanalysis. Psychoanal. Psychol., 22 (2): 155-188.

Mitchell, S. (1997). Influence and Authonomy in Psychoanalysis. Hillsdale, NJ/London: The Analytic Press.

Ogden, T.H. (1994). The Analytic Third: Working with Intersubjective Clinical Facts. International Journal of Psycho-Analysis 75:3-19.

Orgell, S. and Gombert, H. (1994). Self-Observation, Self-Analysis, and Reanalysis. J. Amer. Psychoanal. Assn., 42, pp. 1237-1250.

Pickworth Farrow, E. ([1942] 1953). Psychoanalyze Yourself. A Practical Method of Self Analysis. 3rd. complete and unabridged ed. New York: Lancer Books.

Rachman, Arnold Wm. (1993). Ferenczi and Sexuality. In Aron, L. and Harris, A. (eds), The Legacy of SandorFerenczi, pp. 81-100. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.

Reik, Th. (1948). Listening with the Third Ear. New York: Arena Books, 1972.

Renik, O. (1993). Analytic Interaction: Conceptualizing Technique in Light of the Analyst's Irreducible Subjectivity. Psychoanal. Q., 62:553-571.

Roazen, P. (1976). Freud and His Followers. New York: Da Capo Press, 1992.

Rudnytsky, P. (2011). Rescuing Psychoanalysis from Freud. London: Karnac Books Ltd.

Schott, H. 1985. Zauberspiegel der Seele. Sigmund Freud und die Geschichte der Selbstanalyse. Göttingen: Vandenhoeck&Ruprecht.

Sonnenberg, S. M. (1991). The analyst's self-analysis and its impact on clinical work: A comment on the sources and importance of personal insights. J. Amer. Psychoanal. Assn., 39, pp. 687-704.

Sonnenberg, S. M. (1993). To write or not to write: A note on self analysis and the resistance to self analysis. In Barron, J. W. (ed.), Self-Analysis. Critical Inquiries, Personal Visions, pp. 241-269. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.

Sonnenberg, S. M. (1995). Analytic listening and the analyst’s self-analysis. Int. J. Psycho-Anal, 76, pp. 335-342.

Ticho, G. (1967). On self-analysis. Int. J. Psycho-Anal., 48, pp. 308-318.

Weber, S. (1982). The Legend of Freud. Minneapolis: University of Minnesota Press.

Young, R. M. (1986). Freud: Scientist and/or Humanist. Free Associations, 1 (6): 7-35.