בושה והשפלה: ראי הפסיכו-סומה למקצב הידיעה
מאת ד"ר עינת שופר אנגלהרד1
לפני הפרי האסור – על ההתאמה המושלמת בין האם לתינוק
" וַתִּפָּקַ֨חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת" (בראשית, פרק ג, פסוק ז)
בספר בראשית, בראשית האנושות, אדם וחווה מצויים בגן עדן ומצווים לא לאכול מפרותיו של עץ הדעת. למרות האיסור, הם טועמים מהפרי האסור וחשים לראשונה בושה מעירום גופם. הם מגלים את היותם עירומים, את המיני והמעורר, ומחפשים אחר דרך להסתיר ולהסתתר מפני המבט של האחר בגופם. הידיעה במובן זה היא ידיעה רגשית, בה הגוף הפיזי נקשר בחוויה נפשית. על פי ויניקוט (1949), השתכנות הפסיכה בסומה (עיגון הנפשי בגופני) הינה תהליך המסמן את החיבור של האדם לצרכיו, רגשותיו ותשוקותיו. כך לאחר האכילה מפרי הדעת, המודעות הרגשית של אדם וחווה לגופני נולדת לראשונה.
יציאה מגן עדן סימביוטי ואומניפוטנטי, קרי, מהעדר של ידיעה והעדר של בושה אל ההכרה, הינה שלב קריטי בתהליך ההתפתחות. באותה המידה, שלב "גן העדן" או אי תחושת הבושה בראשית החיים, הכרחית לשם התגבשות של מיניות בוגרת בריאה. בראשית החיים, ללא בושה, התינוק יכול להתענג מהמפגש בין גופו לבין הגוף של האם, ולחוות את היותה בהתאמה מושלמת אליו. היכולת ליהנות ללא חשש מהטיפול בגוף, מהעונג של האם מהטיפול בתינוק, במגע, בליטופים, בחיבוקים ובנשיקות היא קריטית. אולם, יציאה הדרגתית מגן העדן ועמה גילוי הדרגתי של הבושה, תלויה בגילוי ההדרגתי של ידיעת הנפרדות, בהתעוררות מאשליית הכול יכולות, ובהכרה בצורך בתלות.
הסבר לתהליכים מורכבים אלו מופיע כבר בכתביו של פרויד (Freud, 1953), אשר עם המעבר לתיאוריית הדחף טען כי גם אם לא כל מטופליו עברו פגיעות מיניות ממשיות בגיל הצעיר, הם חוו בראשית חייהם חוויות גופניות אשר השפיעו על מבנה נפשם ועל תפקודם בעולם. ואכן, הטיפול הפיזי בגוף התינוק, עשוי להיות טבעי ופשוט או סבוך ומאיים. בטיפול הגופני המבוגר נדרש לא להעמיס את התינוק בידיעה של המיניות הבוגרת. ההורה נדרש למרחב פנימי, שהוא מעין בועה בה הוא מוכן לשכוח את היותו של התינוק נפרד, ולשכוח את המיניות הבוגרת, וליהנות מיופיו, מתיקותו ונפלאותיו של גוף התינוק. לשם כך על ההורה לא להימצא בגירוי יתר מחוויות לא מעובדות מעברו. עליו לא להישרף מגחלים שבוערות בו, מחוויות חיים לא מעובדות הקשורות בגופו המקשות עליו להימצא בהנאה גוף אל גוף עם התינוק. שכחת המיניות הבוגרת, מאפשרת לאם להניק את התינוק מבלי להיבהל מעוררות בזמן יניקה, מייצרת לאב מרחב להחליף חיתול ולנקות את אבריו המיניים של ילדו, מבלי להיבהל, להירתע או להיות חודרני בזמן החתלה ורחצה.
מיניותו של התינוק היא מיניות לא בשלה (Freud, 1905), זו מיניות אוטו ארוטית, הממוקדת באיברים ספציפיים ומופנית פנימה כלפי העצמי. אותה חוסר בשלות קולטת שדרים מיניים מחוץ ועשויה להיות מוצפת טרם עת מגירויים לא מותאמים. היכולת למנוע או לווסת את ההצפה הזו קשורה לתלות של התינוק במבוגר: התינוק תלוי בהנאה של המבוגר בטיפול בגופו, בפניות של המבוגר להתענגות הדדית (בולאס, 2000), במילוי הדחפים וסיפוק המרחב להתמזגות, לחקירה ולגילוי.
במקרים פתולוגיים, פרויד מתאר כי התינוק על מיניותו הלא בשלה, קולט בגופו-נפשו את השדרים המיניים, המבוהלים והמבולבלים של ההורה, שדרים אשר ישפיעו על המשך התפתחותו המינית (Freud, 1905). על פי בולאס (2000) בהלה של האם מהתענגות מגוף היא בסיס לאישיות היסטרית בבגרות, אשר עבורה קשר, קרבה ומיניות עשויים להיות חוויה מבלבלת ומבהילה. מנגד, היכולת להיות במגע עם הגוף וליהנות מהמיניות שבו מתפתחת בקשר בין התינוק לאובייקט האהבה הראשון, והיא מבוססת על אם ותינוק שמשפיעים רגשית זה על זה. בולאס מתייחס לעונג של האם מהמפגש עם עור התינוק בזמן ההנקה והטיפול בו. העונג של האם מכך שהתינוק מטופל, ניזון ומוחזק מצטרף להתמוגגות של התינוק מכך שמטפלים בו. כאשר עונג מצטרף לעונג נוצרת ההדדיות. הילד משתוקק לתשוקה של האם, וזו משתוקקת לתשוקה של הילד. האם נהנית מהגוף של התינוק, והתינוק נהנה מההנאה של האם מהגוף שלו. התינוק זקוק שיטפלו, ירימו, יערסלו, יאכילו, ירחצו, ילטפו, ינשקו. זהו טיפול מתמשך, בין גוף לגוף, המגלם צרכים נפשיים בסיסים.
במפגש ההדדי המהנה בין גוף האם לגוף התינוק ישנו מקום מרכזי גם למילה. העונג עובר מהגוף של התינוק לגוף של האם ומהגוף למילה שלה, ומהמילה שלה חזרה לגוף של התינוק. האם מגרגרת, מתפעלת, יוצרת פסקול להתענגות, והדיבור שלה קושר את העצמי הליבידינלי של התינוק לגוף שלו. המילה, המייצגת חוויה גופנית של התענגות, מעבירה חוויה סימבולית של מצבים גופניים. כך ריגוש מתורגם לתקשורת פסיכוסומטית ונרשם בגוף התינוק כעונג. הסופר אברהם בלבן (2000) מתאר בספרו שבעה חוויה של זיכרון לא מילולי של עונג שיש בו גוף ועוד גוף והדדיות:
"[...] אני זוכר עכשיו את הרגע שקדם לו, זוכר במעורפל, בלי פנים, כאילו הזיכרון הזה מגיע אלי דרך העור: להיות על הידיים, להיות שייך ומחובק ולא חסר, להיות מוקף בשר חזק וחם, נישא על השפע הזה שהוא האימא שלי".
מרכיבי הקשר הלא ורבלי עם אובייקט האהבה הראשון מוטבעים כתלכיד זיכרון בגוף התינוק ומשפיעים על חוויית המיניות בבגרות. בולאס מתאר שיבוש ברישום הגופני של עונג, ומצייר דמות של אם היסטרית אשר מדחיקה את העוררות שלה עצמה במפגש עם התינוק, ומעבירה לתינוק את המסר שגם הוא אינו מרגיש דבר. במצבים האלה אין שזירה בין ההנאה של האם להנאה של התינוק ובין החוויה בגוף למילה המלווה אותה. כאשר הטיפול בגוף התינוק הוא משימתי, בין התינוק לאם נוצר קשר במנותק מהסוֹמָה, והתינוק מפנים שיש אזורים בגוף שמותר להפיק מהם הנאה ואזורים אחרים שאסור.
ידיעת הבושה
במצבים תקינים, בהם התינוק מגלה את המיניות בזמן הנכון, ומקבל את המסר שמיניותו מותרת, מתפתחת ידיעת הבושה. עם הכניסה לשלב האדיפאלי ולקראת גיל שלוש, מראה העירום מעורר צחוק וסקרנות, עירום מחוץ לבית נחווה כפחות ופחות נוח, ואילו הבית עצמו מהווה מקום בטוח לעירום הגופני, מעין בגד נוסף. התגובה למבט של אדם זר היא ריצה להתחבא, הולך ומתגבש רצון להסתתר מגילוי של הגוף המיני בציבור. בגיל החביון, הבושה לובשת מבוכה: מיניות קיימת אבל נחוות כחיצונית לעצמי, מתבצעת הרחקה בכדי לא לחוש איום והצפה - ילדים מגלים סקרנות ובאותה עת מגלים דחייה והסתייגות - 'מיניות זה של גדולים'. בגיל חביון מאוחר, בושה עשויה להפוך לגאווה – "יש לי מה להראות, וממה ליהנות". השיא של ההבשלה המינית בהתבגרות מביא עמו צורך בפרטיות הן של העולם הפנימי (כתיבת יומנים, סודות ולחשושים), והן פרטיות במרחב המחייה (הצורך במקום פרטי להיות בו עם גופי - להתלבש, לחקור, להיות). בהתבגרות הבושה תאותת על רצון בקרבה ובקשר, ותסמן עניין ותשוקה.
סוד המיניות הבוגרת ותחושת ההשפלה
ככלל, גילוי הדרגתי של סוד המיניות הבוגרת, מאפשר הפצעה של הבושה על פי שלבי התפתחות נורמטיביים, מה שמסמן את הפצעתה ההדרגתית של הדעת – הידע הגופ-נפשי של המיניות. לעומת ההתפתחות הזו, מסרים לא מילוליים הקשורים בהצפה של המבוגר במפגש עם הגוף של ילדו, כאלו המסמנים על רתיעה ובהלה מטיפול באברים הנחווים כאסורים, הינם בסיס לעיוות של המיני. אותם מסרים נרשמים כחוויה של השפלה, יוצרים בהלה מהגופני ועיוות בתהליך התפתחות המיניות אשר דורש זמן, השתהות וגילוי הדרגתי.
למול התהליכים הפסיכולוגיים, להשפעה התרבותית ישנה משקל מזערי על התפתחות הבושה. השפעה כזו עשויה להיות ממוקדת במרחב ציבורי מסוים או קשורה לאיבר כזה או אחר בגוף. כך, אמנם ישנם מרחבים ציבוריים הנחשבים כאזורים בהם המיני מושטח, אך בפועל המיניות קיימת, והכחשה שלה מייצרת שיבוש בתהליך ההתפתחות התקין. כאשר המסר שמועבר לילד הוא דיסוציאטיבי - מסר שיש דברים בגוף שאסור להרגיש אותם, לדעת אותם, שלא ניתן לחשוב אותם ושאין להם מילים, הניתוק בין הגוף לנפש ישתלט ויצבע את המיניות.
למשל, ילדי קיבוץ היו צרכים להתרחץ כולם יחד גם כשגדלו והגוף השתנה: ציווי חברתי שהביא לעיתים לשיבוש של התפתחות הבושה. ההתמודדות עם דרישות המציאות (מקלחת משותפת גם בעקבות השינוי הנפשי והפיזי) עשויה להוביל להתפתחות דיסוציאציה, ניתוק מהגוף בכדי לא להרגיש חוויה רגשית. בבגרות מנגנון הדיסוציאציה עלול להביא למצבים שיש בהם השטחה מעוותת של מיניות; חודרנות וחוסר פרטיות של הגופני והמיני המביא להתנהגויות פרוורטיות ופוגעניות. אלו מצבים בהם הבושה שאמורה היתה להתעורר למול הגוף המיני הערום ולסמן את הפרטיות והטאבו מוכחשת.
בשונה מהתפתחות הבושה, התלויה בכך שלא יתרחש שיבוש בתהליך ההתפתחות התקין, ההשפלה היא תוצאה של שיבוש ואי התאמה. שטינר (2011), מתייחס לחוויה של ידיעה מוקדמת מידי של היותי תלוי, מצבים בהם החומרים הנפשיים המתעוררים בגופי והמושלכים לאחר לשם עיכול והרגעה, לא מגיעים לאחר. מעבר להנאה מהגופני, המיניות האנושית הבריאה תלויה בפניות של ההורה למתן משמעות לחוויות גוף סובייקטיביות של התינוק. על ההורה לעכל עבור התינוק חומרי נפש הקשורים בגוף ולא להותיר אותם בעודפות גולמית. במובן הפשוט ביותר, על ההורה לשים לב מתי התינוק מסמן על רעב, מתי נעים לו, מתי הוא מבוהל, שקט, רגוע ועוד. להיענות לצרכים מגוף, באופן שמאפשר לתינוק לחוש שאכן, יש מי שמקשיב לגופו, ושגם לו כדאי להמשיך ולהיות בקשב למסרים רגשיים ותחושתיים. ללא היות של ההורה דמות מכילה, ומעכלת את חומרי הגוף לחומרי נפש, כזו שהופכת תחושות למחשבות, התלות של התינוק בסביבה עשויה להיות עבורו בלתי נסבלת, וחוויה של השפלה וניתוק מתחושות גוף, תצבע את היחסים עם האחר.
קשר של היעדרות, או חודרנות או הצפת יתר של המבוגר הוא שמזכיר לתינוק טרם הזמן את התלות שלו באחר. החוויה הזאת יוצרת שבר גדול מידי אשר עשוי להשפיע על יחסים שייווצרו בהמשך החיים: במצבים כאלה, תלות או נזקקות מעוררות תחושה של חוסר אונים – האדם חווה עצמו מוקטן, חלש, נשלט לאור חווית התלות. כל תחושה של נראות, הרגשה שמישהו מתבונן בי, גם בטיפול, היא כואבת, מתקיפה ומשפילה, ועשויה להוות בסיס למאבקי שליטה. השגת ההקלה וסילוק תחושת ההשפלה תושג רק על ידי השפלה של משהו אחר. תחושת השפלה כזו בשילוב עם נתק רגשי, עשויה להביא לפגיעה באחר, וליצירת יחסים מיניים מעוותים, משפילים ופוגעניים.
מטופלים שעברו פגיעות מיניות לעיתים חווים תחושה של השפלה למול המבט של המטפל, ההקשבה שלו, והניסיון שלו להיות מותאם. רצון להתקרב, להכיר, לבטוח, עשוי לעורר פחד, חוסר אונים ואף איום. שטינר (2011) מתאר את האשמה שהמטפל חש מכך שבעצם היותו שם עבור המטופל, מתעוררת אצל המטופל תחושת ההשפלה. הניסיון לראות, להביט ולהבין מעורר כאב. עם זאת, בסופו של דבר ההתמדה בהתכוננות, המוכנות לראות לא לראות, וללכת במקצבים מכוננים, יחד, מביאות להתפתחותה של חוויה של בושה, עוררות הקשורה בקרבה ובקשב לתשוקה ולמיניות בריאה.
בניגוד לחוויה של השפלה, במצב של בושה, המבט של האחר יכול לסייע למצוא דרך סובלימטיבית, מווסתת, יצירתית להתעטף בכדי להכיל את התחושות והרגשות. בהשפלה אני רוצה להסתתר בכדי להימנע מלראות ולהראות, בבושה אנו מסתתרים בכדי להימצא, להיפגש, להיות באינטימיות ובקרבה עם האחר.
הערות
- פסיכותרפיסטית ומטפלת בתנועה. מרצה בכירה וראש התואר השני בטיפול בתנועה, בביה"ס לטיפול באמנויות באוניברסיטת חיפה, מרצה בביה"ס לטיפול באמנויות במכללת סמינר הקיבוצים ובמכון וינקוט. ראש התוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באמנויות בפקולטה לבריאות ורווחה, אוניברסיטת חיפה. עורכת הספר "גוף ללא מנוח, גוף נפש וטיפול בתנועה בפגיעות מיניות" Einat.shuper@gmail.com
מקורות
בולאס, כ', [2000]. "בראשית היתה האם", בתוך: היסטריה, תרגום: לירון מור, תל אביב: תולעת ספרים, עמ' 64–91.
ויניקוט, ד', 2009 [1949]. "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה", בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תל אביב: עם עובד, עמ' 91-78.
שטיינר, ג' (2011). לראות ולהראות-להגיח ממסתור נפשי. הוצאת תולעת ספרים
Freud, S. (1953). Three essays on the theory of sexuality (1905). In The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud, volume VII (1901-1905): A case of hysteria, three essays on sexuality and other works (pp. 123-246).
