לאה שדה
אדון הלילה
מטר הוצאה לאור
"הרגשתי שאני מתכווצת כמו שקורה לי כשאני פוגשת נשים יפות. כאלה שמותחות את השיער שלהן לאחור לקוקו וחושפות לראווה את הפנים, את העור, את העיניים, את האוזניים הקטנות. נשים שהכול אצלן מונח במקום ובהרמוניה, שמוצאות בקלות בן זוג שנראה כמותן. טינה, זה מה שאני מרגישה בכל פעם מחדש כשאני פוגשת אותן. אני יודעת שכל היופי הזה לא מכוון נגדי, אבל למרות זאת אני מרגישה מותקפת".
אישה בודדה מקנאה בנעוריהם של זוג שכניה. התאהבות לא צפויה של גבר במסז'יסטית המטפלת בו. אישה המנסה להשתחרר מכבלי הקשר עם בן זוגה. ייסורי אשמה של גבר ביום השנה למות אשתו. אישה מתאהבת במורה שלה לנהיגה ומפתיעה אותו. מכשפה מנבאת את שעתיד לבוא. יחסי אהבה - דחייה בין אם לבתה. ייסורי נפש וייסורי כתיבה של גבר שננטש.
הכמיהה לקשר, לגאולה, לאהבה, לזוגיות יציבה, הם רק חלק מן המאפיינים של אדון הלילה, קובץ סיפורי הביכורים של לאה שדה, כשהנפש הבודדה הלכודה בגוף, היא הגיבורה המרכזית בו.
לאה שדה, תושבת רחובות. פסיכותרפיסטית במקצועה. אדון הלילה זהו ספרה הראשון.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
מחכים לדורון
בלילה לפני שבוע אושפזתי בפנימית ג'. ד"ר סלומון ישב מאחורי הדלפק, ראשו היה שמוט בכבדות על כף ידו השמאלית והוא הקשיב בשקט, בעיניים עצומות למחצה, לדיווח של האחות התורנית שישבה לידו. פנימית ג' היא מחסן גדול לזקנים מרופטים, משתעלים, גונחים ובוהים. קרובי משפחה יושבים לידם, עושים את עצמם כמתעניינים בשלומם, אבל מה שהם הכי היו רוצים זה לדעת מתי סוף-סוף כל זה יסתיים.
מצאו לי במקרה מיטה פנויה במרפסת, על יד מיטתה של פאני. היה לי מזל גדול לקבל מרפסת עם קצת אוויר קר שחדר מבעד לחרכי התריס. במשך היום בדקו לי דם, לחץ דם, חום, דופק, שתן, צילמו, הזריקו, נתנו כדורים כחולים וכדורים לבנים, הכול בסדר. "הבדיקות מראות שאת כמו בחורה צעירה," אמר לי אתמול אחד המתמחים וחייך אלי. ידעתי את זה אבל דורון התעקש לאשפז אותי בגלל ההתעלפות שהיתה לי פתאום בבית, סתם כך באמצע היום.
דורון ליווה אותי מהמיון למחלקה ויכולתי לראות את הבהלה על פניו כשנכנסנו פנימה וראינו והרחנו את המראות הדחוסים של הזִקְנה. דורון נגעל מזקנים, מריח הגוף שלהם, מהרוק שנוזל להם בצדי הפה ונותר להתייבש שם אם אף אחד לא ינגב. הוא פוחד שגם אני אהיה זקנה כמותם. "אל תדברי איתם!" הוא פקד עלי כמו אמא שמזהירה את הילד שלה שלא יצא לתרבות רעה.
לפאני כאב כל הגוף בגלל דלקת מפרקים. אצבעות ידיה היו נחשים מפותלים והברכיים נפוחות כאילו הדביקו לה שתי שקיות ניילון מלאות במים. לפאני היו עיניים גדולות ושקועות, ופניה חיכו לתשובה על שאלה שאולי שאלה קודם, רק שהיא לא זכרה מהי. כשהגעתי היא הסתכלה עלי בהבעה מפוחדת, ורק אחרי שדורון הלך והשאיר אותי איתה לבד במרפסת, היא שאלה:
"איך קוראים לך?"
"ציפי," עניתי, "ולך?"
"זה הכול אצלי מהתרופות!" אמרה בלי להתייחס לשאלתי.
"גם אני פה בגלל שטות," השבתי בחיוך. "חוץ מזה אני בריאה כמו תינוק שרק נולד." לא סיפרתי לה על ההתעלפויות. זה לא היה עניינה.
באוויר עמד ריח של עור כמוש, של שיער לא חפוף ושל אקונומיקה. כדי להגיע לשירותים הייתי צריכה לעבור דרך החדר הגדול שיש בו תריסר מיטות שעליהן מונחות תריסר גופות של נשים גונחות, או שותקות, או בוהות לעבר פתח החדר, ממנו נכנסו משבים של חיים.
מאז שאני כאן, דורון הגיע בכל ערב לביקור. הוא ליווה אותי ל"ארקפה" שנמצא בקומת המרתף, ושם יכולנו לשבת ולאכול משהו ולבהות החוצה אל הגינה הצמודה, שדלת חירום הובילה אליה. לפעמים היינו יוצאים לשם עם הנס קפה, מתיישבים על ספסל שבור שבצדדיו פרחי היביסקוס. דורון היה שולף סיגריה, נשען לאחור ומעשן, מסתכל למעלה על הכוכבים שהתחילו רק לבצבץ, ופולט מפיו באטיות טבעות עשן — טבעת אחרי טבעת. ברגעים האלה, כשראיתי את ההבעה הנינוחה על פניו, אפילו שקלתי להאריך את שהותי במחלקה, רק כדי לתת לו סיבה לעזוב את הכול ולהירגע פה איתי. כשישבנו ככה הוא היה לפעמים מספר לי משהו על דנה או על התאומים שעוד מעט יתגייסו, או על העבודה שלו בתעשייה האווירית.
הקשבתי לו בשקט, בלי ללחוץ עליו. העולם של דורון ושלי ביחד, נינוח כמו יום שבת, בטוח כמו הכסף שלי שאני שומרת בבנק. הוא בן יחיד, דורון. אבא שלו קם בוקר אחד, התלונן שיש לו בחילה, נכנס לשירותים ויצא מהם באלונקה, מכוסה כולו בסדין עד מעל הראש. "אירוע לבבי," אמרו אלה ממגן דוד אדום בדרכם החוצה, בעודם אוחזים במוטות האלונקה. מזל שדורון היה אז בצבא ולא ראה את כל זה. הוא היה קשור כל כך לאבא שלו.
בכל בוקר פאני נהגה לשאול אותי, "איך קוראים לך?"
"ציפי."
"ואיפה אנחנו? מה זה פה?"
"זה בית חולים."
"למה אני פה? אני חולה?"
"כולם פה חולים. גם אני."
"איך קוראים לך?"
"ציפי."
"תגידי, ציפי, על מה חושבים פה?"
"מה זאת אומרת על מה חושבים? על כל דבר שרוצים."
"לא, באמת," התעקשה בקול חלוש. "אני רוצה לחשוב על משהו."
"לא חייבים תמיד לחשוב, רק אם יש על מה."
"ועל מה את חושבת?" היא גנחה. "לי היתה קודם איזו מחשבה אבל היא נעלמה. אני מנסה להחזיר אותה ולא מצליחה."
"מחשבות באות והולכות. רק החשובות נשארות," אמרתי. פאני נגעה ללבי, היא כמו תינוקת שהזדקנה. אני רגילה שאנשים מספרים לי את צפונות לבם וגופם.
אתמול חיכיתי לדורון כל אחר הצהריים והערב. הסתרקתי ולבשתי מעל חלוק בית החולים את המעיל מהבית, מוכנה כמו בכל יום לרדת איתו לבית הקפה. חשוב לי שדורון לא יראה אותי פרועה וסתורה. גם ככה הוא פוחד להיות פה. חיכיתי על המיטה במרפסת, חיכיתי בצעידה הלוך ושוב במסדרון, חיכיתי על יד עמדת האחיות, אבל דורון לא הגיע.
"משהו קרה," מלמלתי לעצמי כשחזרתי והתיישבתי על המיטה.
פאני, שהתאמצה להקשיב לי ושתתה בצמא כל מילה שאמרתי לה, שאלה, "מה? מה אמרת? לא שמעתי."
"אמרתי שדורון לא הגיע," הרמתי את קולי.
התקרבתי לחלון המרפסת שממנו ניתן היה להשקיף על העיר המוארת שמתחתינו, על עמודי התאורה ועל הכבישים הרטובים שבהקו והחזירו נצנוצי אור מסנוור.
"קחי אותי מפה," ביקשה פתאום.
"מה?"
"קחי אותי."
"אי-אפשר."
"קחי אותי. נחפש ביחד את דורון."
"מה פתאום."
"הם יעשו לך את מה שעשו לי. תיזהרי מהם. גם אצלי זה התחיל כשהבת שלי הפסיקה לבוא. את כל המוח שהיה לי הם לקחו. גם לך הם יעשו את זה."
"את צריכה לישון, פאני. הבת שלך לא הפסיקה לבוא. היא באה כל שבוע פעמיים לפחות," אמרתי. תכננתי לרדת בעצמי ל"ארקפה", לחכות שם לדורון.
"קחי אותי! רק לכמה דקות," התחננה פאני.
"אסור."
"תעשי מצווה."
המרחק בין המיטות שלנו היה מטר אחד בערך. הפתיע אותי לגלות כמה פשוט היה להושיב את פאני בכיסא הגלגלים. היא לא שקלה כלום, משקל ציפור. העצמות שלה היו ריקות. עשיתי בדיוק את מה שעושות איתה האחיות בכל יום. קירבתי את הכיסא למיטה ונעלתי את הגלגלים שלא יזוזו. אחר כך נעמדתי מאחוריה והחזקתי אותה מתחת לזרוע ומשכתי אותה בעדינות. פאני עזרה לי, היא הרימה את עצמה עם הידיים וכיוונה את ישבנה אל הכיסא כשהיא מורידה רגל אחרי רגל. גיליתי שיש לה יותר כוח ממה שנראה. גלגלתי קדימה את הכיסא, חציתי את חדר החולים הגדול, הדומם והמסומם מתרופות, שהחל כבר בהכנות לשנת הלילה. הגלגלים חרקו וכדי שהאחות התורנית לא תשמע, עקפתי את עמדת האחיות ופניתי למסדרון צדדי שהוביל למעלית שירות גדולה. נכנסנו אליה וירדנו ישר לקומת המרתף. פאני ישבה בשקט. היא נראתה רגועה כמו תינוק שמוציאים אותו לטיול בעגלה. הסתכלה קדימה, עיניה צלולות וערות. דחפתי את הגלגלים לכיוון דלת יציאת החירום. איש לא עבר במסדרון. לא הבנתי למה בית הקפה סגור. אולי שבת היום? לא זכרתי. בבית חולים הכול מתערבב: ימי השבוע, התרופות, הריחות, הכול. מבעד לזכוכית השקופה של הדלת ניתן היה לראות את הגשם הניתך בחוץ, לשמוע את נקישות הטיפות שהתאבדו על החלון וצנחו אל תוך השלולית שנקוותה מתחתיו.
עיניה של פאני ברקו. "תודה שלקחת אותי הביתה."
העמדתי את הגלגלים מול הדלת וקירבתי אליהם כיסא כתר פלסטיק לבן שהיה מונח ליד פתח בית הקפה. התבוננו ביחד בטיפות הגשם. פתאום פאני צחקה. "יחפשו אותנו," אמרה וצחקה עוד יותר, חושפת שיניים לבנות וחזקות כמו של נערה. כיסיתי אותה בשמיכת הצמר שלקחתי איתי מהמרפסת. אני עצמי התכרבלתי במעיל שהבאתי מהבית, אם כי לי אף פעם לא קר.
הגשם השמיע מנגינת תיפוף נעימה ומרגיעה. אחרי כמה דקות ראיתי את העיניים של פאני מתגלגלות כלפי מעלה ואת העפעפיים שלה צונחים ומתרוממים לסירוגין, כאילו מתחולל מתחתם מאבק בין ערות לשינה. פיה חייך. גם אני חייכתי. פתאום היא שאלה בבהלה, "איפה אני?"
"את פה איתי. אל תדאגי."
"איך קוראים לך?"
"ציפי."
"ציפי, הם לקחו לי את כל המוח שלי. את אל תיתני להם."
"לא. בטח שלא."
המאבק מתחת לעפעפיים חזר, עד שהראש שלה נשמט על החזה ורק רחש נשימותיה הקצובות נשמע.
תהיתי מה קרה לדורון. לא דאגתי לו. חשבתי שכנראה דנה לא נתנה לו לבוא. קשר מיוחד יש לי עם דורון שאף אחד לא יכול לקלקל אותו. אנחנו לא כמו סתם אמא ובן. דורון הוא החיים שלי ואני החיים שלו. מסכן שיש לו את דנה שהשתלטה עליו, שהביאה לו ילדים ושמטילה עליו מיני מטלות מתחת לאדמה, העיקר שלא יבוא אלי. יכול להיות שהיום שבת ולכן "ארקפה" סגור? לא זכרתי.
נשענתי לאחור על הכיסא ובהיתי בטיפות הגשם שלא פסקו מלרדת ואירחו לנו לחברה. איש לא עבר במרתף, יכולתי להתמסר למחשבותי, עד שהפסקת חשמל פתאומית קטעה אותן. כל האורות, שממילא היו עמומים, כבו. חשכה סמיכה וקודרת עטפה אותי. רציתי לצעוק, "היי, אני כאן," אבל שום קול לא יצא לי מהפה. החשכה, מעורבבת ברעשי הגשם, פלשה אל תוך ראשי באלימות והעיפה הצדה את תחושת הנוחות שחשתי רגע קודם.
מתוך החושך, דמות לא מוכרת התקרבה אלי באטיות. נשימותיה היו קרובות וסדירות כמו תקתוק של שעון. הדמות אחזה בפטיש והחלה לנעוץ מסמרים בתוך ראשי. דפקה ודפקה בלי רחמים. הכאב היה בלתי נסבל. הלב שלי הלם בקצב הלמות הפטיש. נאבקתי בעפעפיים שסירבו להיפתח. נזכרתי באזהרה של פאני ורציתי לצעוק את השמות של כולם, "אמא, פאני, דורון, דנה, אחות..." אבל שום צעקה לא יצאה מפי. לפתע מישהו סטר לי בכוח על הפנים ושפך עליהן מים קרים. "דורון!" יצאה מתוכי לבסוף צעקה, מהמקום הכי עמוק והכי כואב. "דורון!" זעקתי שוב.
"בואו, תעזרו לי איתה, היא מתעוררת." שמעתי את האחות שרכנה מעלי מחככת בפני את סינרה הלבן המחוספס.
בבוקר, האחות אמרה שאסור לי לקום מהמיטה, אבל לי כבר נמאס להיות פה. רציתי מכתב שחרור. לבשתי את בגדי והמתנתי במסדרון לד"ר סלומון. הוא לא התחבב עלי במהלך האשפוז. פחדתי ממנו. בביקור רופאים הדיבור שלו היה חותך ובוטח אבל המבט קר ועייף, עד שעלה בדעתי שאולי פאני צודקת. הייתי מוכנה ומזומנה לקחת את המכתב וללכת. לא אמרתי לדורון כלום. אקח מונית עד הבית ואתקשר אליו משם. אם דנה תענה לי, אנתק את השיחה. ניסיתי לא לחשוב על מה שקרה אתמול.
חדר ההמתנה היה בעצם המשך של מסדרון המחלקה. דמותי שהשתקפה מהמראה שליד עמדת האחיות נראתה חיוורת וזועפת. כך נראו גם פניה של הבת של פאני, שישבה בקצה שורת הכיסאות, ראשה נשען על הקיר ועיניה עצומות. נעצתי בה מבט. כשאנשים עוצמים ככה את העיניים ומנתקים את עצמם בציבור, כל אחד יכול לנעוץ בהם מבט. שערה מתולתל, פניה מוארכות ופיה קטן ומשוך פנימה, סוחף אחריו את הלחיים כמו בוואקום. היא נראתה זקנה מכפי גילה וחשבתי שלהתהלך עם פנים כאלו זו בטח מעמסה קשה. לפני שהתיישבה, מבטה רפרף עלי במהירות בלי להתעכב.
מול דלת הכניסה לחדר הרופאים נעמד איש במדי משטרה. קצין. כבר ראיתי אותו כמה פעמים מתהלך פה במחלקה ונותן הוראות לאחיות שטיפלו באביו. הוא הסתכל על הדלת כמו מקווה שהמבט שלו יחדור פנימה את העץ, יגרום לד"ר סלומון אי-נוחות ויזרז אותו לצאת.
ד"ר סלומון השתהה בחדרו דקות ארוכות. ישבתי על כיסא קרוב לדלת, כדי להשגיח שאף אחד לא יתפרץ וייכנס לפני. ידעתי איך זה עם זקנים, הם לא נחשבים, אפשר לעקוף אותם בתור כי יש להם את כל הזמן שבעולם והם יכולים לחכות, ממילא אין להם משהו אחר לעשות. סביר שהקצין יפנה אלי עוד מעט ויבקש להיכנס לפני. הוא ודאי יגיד שיש לו רק שאלה, שהוא רק צריך לחדש מרשם, שזה ייקח בדיוק דקה, שיש לו ילדים קטנים בבית, שיש פשיעה בחוץ שהוא צריך להילחם בה. הייתי צריכה לבוא עם דורון. נוכחות של צעיר על ידך מעלה את מפלס הכבוד שאת מקבלת מאנשים צעירים שמנהלים את העולם. הגוף שלי נהיה דרוך ומכווץ. ד"ר סלומון עוד לא אמר דבר על המחלה שלי אבל לא הופתעתי, מה רופאים יודעים בכלל? כלום! זה גם מה שיש לי, כלום!
הבת של פאני פקחה את העיניים והסתכלה על הקיר ממול. העפעפיים שלה נשמטו ורעדו בדיוק כמו שקרה אצל פאני. שום מבט, אפילו לא עוין, היא לא שלחה אלי. הרגל של הקצין קיפצה בעצבנות והוא אמר לבת של פאני, "אכפת לך אם אכנס לפנייך? אני רק צריך לשאול משהו קטן." הבת של פאני הרימה את ראשה ועיניה התרחבו כשהבחינה בדרגות. היא אמרה, "בסדר, אבל בתנאי שזה יהיה מהר." עכשיו היא הסתכלה עלי בפעם הראשונה, אבל לא נראה לי שזיהתה אותי כאותה זקנה בפיג'מה ששכבה במיטה ליד אמה.
"זו שעת קבלת קהל," אמרה הבת של פאני. "לא אכפת להם, לא מאיתנו ולא מהחולים."
"אנחנו בידיים שלהם," הוסיף הקצין. "הם עושים מה שהם רוצים כי אנחנו שותקים."
הוא התקרב שוב אל הדלת, כף ידו הושטה כדי לחבוט בה אבל נסוגה בבת אחת בחרטה. נבוך הוא הכניס אותה עמוק לכיס המכנסיים הכחולים.
"אולי אין שם אף אחד? לא שומעים קולות," תהתה הבת של פאני.
"די, נמאס, אני לא יכול לבזבז פה את כל היום." אמר הקצין ודפק בעדינות עם הזרת. "הוא חייב להיות בפנים."
"אולי הוא הלך לישון אחרי מה שקרה אתמול בלילה." הבת של פאני פיהקה.
"מה קרה אתמול בלילה?"
"מה? לא שמעת? היה סיפור גדול במחלקה. שתי זקנות ברחו להם, אמא שלי אחת מהן. היום בשלוש לפנות בוקר מתקשרת אלי אחות מהמחלקה ושואלת אם אמא שלי נמצאת במקרה אצלי בבית. הייתי עוד מנומנמת ולא הבנתי מה היא אומרת לי, נבהלתי. 'היא לא אצלי. למה? מה קרה לה?' 'אמא שלך נעלמה מהמיטה שלה. אבל אל תדאגי, מחפשים אותה.' זה מה שהיא אומרת לי באמצע הלילה."
"אמא שלך נעלמה להם?"
"חיפשו אותה במיטה, על הרצפה, אולי היא נפלה, בכל המחלקה, כלום. אין אמא. גם השכנה שלה במרפסת נעלמה. שתיהן, בלעה אותן האדמה. כל הלילה הייתי איתם על הקו. לא היה טעם לבוא. הם חיפשו בכל בית החולים עד שלפנות בוקר עובדת ניקיון מצאה את אמא שלי במרתף, ליד פתח יציאת החירום. היא ישנה שנת ישרים על כיסא הגלגלים, מזל שהיתה מכוסה בשמיכת צמר. השנייה שכבה לידה, על הרצפה."
"מה קרה להן? הן בסדר?"
"אמא שלי בסדר גמור. היא לא זכרה כלום. היא בקושי מבינה מה קורה סביבה," אמרה הבת של פאני. "כשהעירו אותה היא אפילו חייכה. שאלו אותה, 'פאני מה קרה? מי לקח אותך?' היא אמרה, 'בבית. הייתי בבית.' היתה מבולבלת לגמרי."
"איזה סיפור," אמר הקצין. "הן ניסו לברוח?"
"לא יודעים."
"ומה קרה לזקנה השנייה?"
"אני לא יודעת מה קרה לה. לא יודעת איך היא לקחה את אמא שלי שלא יכולה לזוז, שבקושי מתקשרת עם הסביבה."
"אולי מישהו עזר לה?" שאל הקצין, והיה לו מבט של חדר חקירות.
"לא חושבת. אף אחד לא עזר. מזל שירד גשם בלילה, אחרת הן עוד היו יכולות לצאת מהבניין."
הרגשתי שביל של זיעה מחליק לי על המצח. ניגבתי עם היד ומרחתי אותו על השיער, ושקלתי לקום וללכת לפני שיזהו אותי. אבל אז בדיוק הדלת נפתחה וד"ר סלומון, פניו סמוקות, התבונן בכולנו בעיניים אדומות. ניכר היה בהן את ההשתוקקות להמשיך לישון.
הוא פנה אלי ראשונה ואמר, "גברת ציפי, בואי תיכנסי." קמתי בצייתנות, מיישרת את החצאית. ד"ר סלומון התיישב במקומו, הסתכל על המחשב ואמר בעצלות, "את צריכה להיות עם פיג'מה. אי-אפשר לטפל בך ככה."
"אני רוצה להשתחרר," עניתי בתקיפות.
"אי-אפשר. אתמול התעלפת במרתף. אנחנו צריכים לעשות לך עוד בדיקות. התפנה תור לאמ-אר-אַי אחרי הצהריים." הוא דיבר בסמכותיות, בפנים חתומות, מה שעורר בי תחושות לא נעימות בבטן. שוב אני לא סובלת אותו ולא מבינה למה.
"ספרי לי מה קרה אתמול."
"מה קרה?" היתממתי.
"רצית לברוח?"
"אני? לברוח?"
"למה לקחת את פאני איתך?"
"על מה אתה מדבר?"
"יכולת להרוג אותה."
"אולי אתם הורגים אותה?"
ד"ר סלומון תקע בי מבט ארוך. "איך הצלחת להעלות אותה על הכיסא?"
"על מה אתה מדבר? אני נראית לך אחת שיכולה לעשות דברים כאלה?" נעלבתי.
הוא שתק. הפה שלו היה שמוט והעור מתחת לעיניו גלש גם הוא למטה. ריחמתי עליו.
"המצב שלך לא טוב."
"לא טוב? למה, יש לי בגוף משהו שהורג?" שאלתי כאילו בבדיחות. לא האמנתי למילה שיצאה לו מהפה. הגוף שלי עשוי מחומרים סוג אל"ף אל"ף.
הוא הסתכל על מסך המחשב ואמר, "לא טוב אבל אין לך מה לדאוג. מזה לא תמותי כל כך מהר."
משום מה שמעתי טינה בקול שלו, טינה כלפי. תהיתי אם זה קשור רק לאתמול בלילה.
"אצלי במשפחה כל הנשים אלמנות. רק הגברים מתים," הוא הוסיף פתאום בקריצה, כאילו נהיינו חברים.
"אלמנות לא חביבות עליך, אני מבינה," אמרתי בקריצה חוזרת. נדהמתי מהפתיחות המפתיעה שלו.
אבל הוא מיד השתקע שוב במסך המחשב, עיניו מכווצות בחיפוש. הוא לא ענה. שתקתי. הבנתי שהוא שונא את כל האלמנות שהורגות את הבעלים שלהן, אבל עד שזה קורה הן מבלבלות לרופאים את המוח.
"אני מאחלת לך חיים ארוכים," אמרתי לבסוף, "ושאשתך לא תהיה אלמנה כל כך מהר."
הוא הקליד משהו במחשב ומלמל בתשובה, "הלוואי. אבל זה יקרה רק אם אעזוב את העבודה הזאת."
גל של חמלה עטף אותי. צר היה לי שבגללי, בגלל פאני, בגלל כל האחרים בפנימית, חייו מתקצרים ונעכרים. פתאום ראיתי אותו כילד, קטן ומריר ונשכח, בוכה בפינה. קמתי, הקפתי את השולחן וחיבקתי את ראשו, מועכת אותו אל בטני, כמו שאני עושה עם דורון. ד"ר סלומון לא התנגד. כמו דורון, גם הוא הניח עלי את הראש וחיבק את מותנַי. ככה עמדתי כמה רגעים, שומעת רק את תקתוק השעון על הקיר ואת נשימותיו הכבדות של הדוקטור. נשמעה דפיקה על הדלת, חלשה ומהססת. נזכרתי בקצין שממתין בחוץ ובבת של פאני. ד"ר סלומון לא זז. שמעתי אותו נוחר קלות. ליטפתי לו את הראש. הדפיקות נעשו חזקות יותר. התחלתי לשיר בשקט, "נומה לי כבר ילד בן חמד, עיניך השחורות שוב ייסגרו, ילדון שכבר צמחו לו השיניים, אמו צריכה לשיר לו אַי-לוֹ-לוּ," כמו ששרתי פעם לדורון. לא רציתי שד"ר סלומון יתעורר. אבל אז הדלת נפתחה בבת אחת. דורון עמד שם, פיו פעור, "אמא?"
עשיתי לו "שששש" עם הפה כדי שהדוקטור לא יתעורר, וסימנתי לו להתקרב. הקצין והבת של פאני עמדו אף הם ליד הדלת, מנסים להידחק פנימה. "תסגור אחריך את הדלת ותיכנס," לחשתי.
דורון תמיד עושה מה שאני אומרת כשדנה לא נמצאת בסביבה. הוא סגר את הדלת והתיישב בשקט על הכיסא ממול, מסתכל בבעתה על המחזה. "אמא, מה את עושה?"
"הרופא נרדם. מסכן, הוא לא ישן כל הלילה."
"כן, אבל למה על הבטן שלך? השתגעת?" פיו היה פעור. אחר כך הוא הוסיף, "כל הלילה היו טלפונים שנעלמת. פחדתי שלעולם לא אראה אותך שוב. דנה אמרה שאנחנו צריכים להכין את עצמנו לרע מכול. הילדים לא הלכו לבית ספר."
"למה לא באת אתמול?" שאלתי בלחישה כדי שהדוקטור לא יתעורר.
"אמא," הוא התעלם משאלתי, "הרופאים מבקשים שנשקול להעביר אותך למקום אחר. דנה אומרת שהיא מכירה מקום ממש טוב, היא בדקה, היא ממליצה שתעברי אליו. יש שם השגחה מלאה. אבל צריך הסכמה שלך."
"על גופתי המתה. אז מה אם דנה ממליצה?" צעקתי ולא היה אכפת לי בכלל שהדוקטור ישמע ויתעורר. "קום, דוקטור," אמרתי לו. "אתה שומע את הבן שלי הסמרטוט? 'דנה ממליצה'."
התרחקתי כועסת מהדוקטור, והראש שלו נשמט בבת אחת למטה, אל חזהו. כתוצאה מכך הוא התעורר בבהלה. פס של רוק ניגר לו מקצה פיו לכיוון הסנטר והוא ניגב אותו בשרוול השמאלי. "אלמנות, רק אלמנות יש לי מסביב," הוא מלמל, נאבק בראשו שרצה להישמט שוב.
בינתיים החלו דפיקות אלימות על הדלת, כאילו סוף העולם קרב ומישהו רוצה לדווח על כך בדחיפות. הדלת נפתחה, הקצין והבת של פאני פרצו פנימה. הקצין אמר, "אנחנו מחכים כבר יותר משעה בחוץ. ככה אי-אפשר, יש לנו עוד אלף דברים לעשות היום. מה קורה לכם פה? אתמול שתי זקנות הלכו לכם לאיבוד, ועכשיו אבא שלי גוסס וצורח כל הלילה מכאבים. השתגעתם?"
הבת של פאני צעקה, "ומה עשיתם לאמא שלי? תתביישו! ככה מפקירים אנשים זקנים? אפשר בכלל לסמוך עליכם?"
לאף אחד כבר לא היה אכפת מסלומון שהעיניים שלו נעצמו ונפקחו לסירוגין בקושי רב.
"נתלונן במשרד הבריאות," אמרה הבת של פאני.
הראש של סלומון צנח בכבדות על השולחן.
