מיכל קרומר-נבו
תקווה רדיקלית
הוצאת פרדס
איך ניתן להבין עוני כסוגיה של אי-צדק חברתי? מה תפקידם של אנשי מקצוע ביחס לעוני ולאנשים החיים בעוני? איך תפיסות חברתיות הגמוניות של עוני משפיעות על עיצוב פרקטיקות מקצועיות? וכיצד תיראה פרקטיקה מקצועית המחויבת לצדק חברתי?
בספר תקווה רדיקלית מציעה מיכל קרומר-נבו עקרונות תאורטיים ופרקטיים מפורטים לאופן שבו החברה, והפרטים המרכיבים אותה, יכולים וצריכים להיאבק בעוני. הספר מבוסס על הפרדיגמה של עבודה סוציאלית מודעת-עוני המשלבת תאוריות ביקורתיות מהעולם החברתי עם תאוריות פסיכולוגיות התייחסותיות על נפש האדם. הפרדיגמה, שפותחה ע"י המחברת בעשרים השנים האחרונות ואף הוטמעה בשירותי הרווחה בישראל, רואה בעוני הפרה של זכויות אדם ומעמידה במרכז הפרקטיקה את הסולידריות בין אנשי המקצוע לאנשים החיים בעוני ואת התביעה המתמשכת לצדק חברתי.
בארבעה שערים – טרנספורמציה, הכרה, זכויות והתייצבות לצד – מציע הספר שילוב ייחודי של כתיבה מחקרית, נרטיבים אישיים ודוגמאות רבות מהפרקטיקה. שילוב זה מאפשר לקוראת להרהר ולערער על הנחות יסוד מקובלות המבוססות על אינדיווידואליזציה של בעיות חברתיות ועל האשמת אנשים בעוניים. הספר פונה לקהל רחב של קוראות וקוראים – חוקרים וקובעי מדיניות, עובדים סוציאליים, עורכי דין, רופאים, מורים, פעילים חברתיים – ובעצם לכל מי שצדק חברתי קרוב לליבם, שכן ניתוח המציאות החברתית המוצע בו ודרכי הפעולה לשינוי מציאות זו רלוונטיים לכל מי שמעוניין להשתתף במאבק בעוני.
פרופ' מיכל קרומר-נבו היא פרופסור באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ופעילה חברתית בתחום העוני. מספריה הקודמים: נשים בעוני: סיפורי חיים – מגדר, כאב, התנגדות (הקיבוץ המאוחד, 2006); ביקורת בפעולה: פרקטיקות ביקורתיות בשדה החברתי בישראל (רסלינג, 2020). הספר תקווה רדיקלית בגרסתו האנגלית (Policy Press, 2020) זכה בפרס הספר הטוב ביותר מטעם האגודה האמריקאית למחקר בעבודה סוציאלית.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
קורונה
כשהתפרץ לחיינו וירוס הקורונה כבר היה ספר זה בשלבים אחרונים של כתיבה. אף על פי שגם כיום עדיין קשה לאמוד את ההשפעות ארוכות הטווח של נגיף הקורונה על חיינו, ברור לכול שמשבר זה גובה מחירים חברתיים וכלכליים כבדים. המשבר גם מעמת אותנו עם תחלואי המדיניות הנאו־ליברלית, שבשנים האחרונות שינתה את מבנה שוק התעסוקה וכרסמה במערכות הבריאות, הרווחה והחינוך. נראה שהמגפה העולמית חשפה את פגמיה של האידאולוגיה הכלכלית הימנית ואת חולשת הרעיונות של אחריות אישית ואינדיווידואליזם קיצוני. לפתע פתאום ברור יותר תפקידה המכריע של המדינה בהספקת רשת ביטחון לאזרחיה, וסולידריות ואחריות הדדית נעשו צו השעה.
ההתמודדות עם המגפה עוררה את השאלה אם מדינות מערביות יכולות להרשות לעצמן להמשיך להחליש את המערכות הציבוריות, לקצץ את רשתות הביטחון הסוציאליות ולהפקיר את אזרחיהן איש איש לגורלו — או שמא יוכלו לנהוג אחריות באזרחים, להגן על ביטחונם הפיזי והכלכלי ולבנות מוסדות חברתיים המבוססים על עקרונות השוויון והצדק החברתי. הדיון הזה חשוב עד מאוד. הוא מספק הן לעובדות סוציאליות הן לחוקרות בתחום הזדמנות למעורבות פעילה ולנקיטת עמדה. הוא מזכיר לנו את הבסיס החברתי של תחום הידע האקדמי ומחזק את הרעיונות הרדיקליים והביקורתיים שמונחים ביסודו.
על כל פנים, עמדה מודעת־עוני מעמידה את האינטרסים של אנשים בעוני במוקד הניתוח החברתי והפעולה החברתית. היא מחייבת אותנו בכל עת לבחון את ההשלכות הספציפיות של המצב החדש שנוצר בעקבות משבר הקורונה על הקבוצה המוחלשת והמודרת של בני האדם שחיים בעוני. מיליוני בני אדם ברחבי העולם נקלעים לעוני, ואחרים, אשר חוו על בשרם מהו עוני עוד לפני משבר הקורונה, חווים ביתר שאת את ההשלכות החומריות והסימבוליות של המצב. בתקופה הראשונה שלאחר פרוץ המשבר עוד היה נדמה כי כל בני האדם פגיעים במידה שווה לווירוס הקורונה, אבל נתונים מישראל ומהעולם מעידים כי בני אדם החיים בעוני פגיעים יותר מאחרים. צפיפות הדיור, ההכרח להשתמש בתחבורה ציבורית והיעדר אפשרויות לעבודה מרחוק חשפו אנשים בעוני לסכנת ההידבקות, והיעדר חסכונות, עתודות של משאבים כלכליים וביטחון תעסוקתי חשפו אותם לסכנות החברתיות הכרוכות בקורונה. היטיב לסכם את הדברים הכותב הבריטי דמיאן באר: "לא כולנו באותה סירה. כולנו באותה סערה. אחדים מאיתנו ביכטות מפוארות. לאחרים יש רק משוט אחד" (2020 ,Barr) , .
לפיכך, כדי להציע ניתוח מודע־עוני של משבר הקורונה עלינו לבחון בצורה מדוקדקת את מצבם של העובדים במשרות הלא־מדווחות, כלומר כל מי שהצליחו איכשהו לעבוד בעבודות זמניות וחסרות יציבות ובעקבות הסגר אינם זכאים לכל פיצוי על אובדן הכנסתם. בימים של סגר ניתוח מודע־עוני מחייב בחינה ספציפית של השלכות המשבר על מי שגרים בדירות קטנות בלי חצר או מרפסת שאינן מאפשרות מפלט מן הצפיפות ומהרגשת המחנק הפיזית והרגשית, שאין בביתם לא חיבור אינטרנט ולא מחשב לכל ילד, ולכן אינם יכולים (בין היתר) להשתמש בשירותי הלמידה המקוונת.
כדי ליצור מדיניות מודעת־עוני יש לבחון בביקורתיות את תהליך קבלת ההחלטות בקשר למשבר ולצעדי המדיניות שננקטים. בחינה כזאת תאפשר לנו להבחין שהאינטרסים של אנשים בעוני אינם מיוצגים בתהליך קבלת ההחלטות. כך, לדוגמה, כשהוחלט בישראל להתמודד עם המגפה באמצעות הטלת סגר וצמצום הפעילות הכלכלית למינימום ההכרחי, התעוררה במהירות פעילות שתדלנות ענפה לטובתם של עצמאיים וגורמים שונים במגזר העבודה המאורגנת; אבל לעובדים החלשים ביותר בשוק העבודה לא היה כל ייצוג. ללא ייצוג מתקבלות החלטות מדיניות שמתעלמות מהאינטרסים של מי שפרנסתם מסתכמת בשכר מינימום ומהאינטרסים של מי שאינם עובדים אלא מתקיימים על קצבאות. קובעי המדיניות נזקקים לעזרה כדי להכיר את השלכות המגפה על הקבוצות המוחלשות והמודרות ביותר, בין שמדובר בעובדים מוחלשים או במחוסרי עבודה ובין שמדובר באנשים חסרי מעמד או בפליטים. בהיעדר כוח פוליטי קולן של קבוצות אלו נדחק הצידה בדיון הציבורי הקדחתני שהתפתח.
בשעה זו איננו יודעים מה יֵלד יום. האם המגפה תציין נקודת מפנה בהיסטוריה הנמשכת של האידאולוגיה הנאו־ליברלית? האם נראה בשובה של מדיניות סוציאל־דמוקרטית מותאמת למודל של מדינת רווחה מפותחת, שאינה מתנערת מאחריותה לספק שירותים חברתיים? האם נראה בשיח הבין־אישי ובפרקטיקה שינוי בכיוון של חיזוק הדמוקרטיה והסולידריות החברתית? או שמא המשבר החברתי רק יקשיח עמדות אינדיווידואליסטיות ושמרניות, פלגנות והדרה? על כל פנים, ברור שקולן של עובדות סוציאליות ושל אקטיביסטיות מודעות לעוני הוא קול בעל חשיבות מכרעת שחייב להישמע בעת הזאת.
