על קונפליקט סביב קריירה בקרב נשים בגיל המעבר
מאת רחל בר-יוסף-דדון
מבוא
ישנן נשים החוות צורך לפתח קריירה בגיל המעבר מסיבות שונות, ובהן חוויית הקן המתרוקן הגורמת לרצון להחליף פוריות ביולוגית והורית בפוריות מקצועית; או בשל הגעה לשיא של היכולות, בהן יצירתית ויכולת אמפתית. בגיל זה מבשילה גם ההכרה בסופיות החיים, ועולה לעיתים הצורך להתפתח בכיוון הרוחני, ואף ללמד אחרים. גם סופר אגו המכוון לאידיאלים של הגשמה עצמית וחיזוק צורכי נראות (mirroring) כפיצוי על הזדקנות הגוף, יכולים להעצים את הצורך בפיתוח קריירה בגיל זה. אכן נמצא מחקרית שנשים המנהלות קריירה הן מאושרות יותר וסובלות פחות מהפרעות פסיכוסומטיות.
עם זאת נשים בגיל המעבר עלולות לעיתים להירתע ממימוש של קריירה, משום שההצלחה נתפסת בעיניהן כהרס האובייקט, או בשל קושי בתחרותיות ובהבלטת היחיד, והצטברות משקעים מהורים שהקדישו עצמם לעבודה על חשבון חיי המשפחה. בעניין זה נמצא שהגורם המתווך לשביעות רצון של נשים מן הקריירה שלהן הוא קיומם של מעגלי תמיכה חברתיים טובים בתקופת פיתוח הקריירה.
הנתונים המחקריים מראים עוד שבקרב חלק מהנשים, המהפכה הפמיניסטית לא גרמה לביטול הרתיעה מקריירה, וכי לאחר התנועה הפמיניסטית התעוררה תנועה פוסט-פמיניסטית, המעלה סימני שאלה לגבי הפמיניזם ותוצאותיו.
במאמר זה נסקרים אפוא גורמים היכולים לסייע לנשים הנמצאות בקונפליקט סביב פיתוח קריירה בגיל המעבר. גורמים אלה הם: עיבוד חוויות טראומטיות הקשורות לקריירה במשפחת המוצא, אזכור כישרונות האישה, שמירה על קשרים בינאישיים משמעותיים, וכן ויסות של עלייה היפומאנית העלולה להופעי בעקבות ההצלחה. בהמשך מובא תיאור מקרה של מטופלת שסבלה ממחשבות חודרניות אשר החלו לאחר התקדמותה בקריירה. לסיום נסקרות עמדות ארכיטיפיות לאורך ההיסטוריה שראו בנשים כוח אפל ומזיק, וכן נסקרת האפשרות הלגיטימית של אישה לוותר על קריירה, על יתרונותיה וסכנותיה.
הצורך בקריירה בגיל המעבר של הנשים
במשפט קצר אך ממצה הציג פרויד שני צרכים אנושיים ברורים: "עבודה ואהבה" (1969). בתקופתנו אין משתמשים רק במילה "עבודה", אלא גם במילה "קריירה". יש להבחין ביניהן: ההגדרה המילונית הראשונה של המילה "קריירה" היא: "התקדמות והצלחה מקצועית". ההגדרה הנוספת היא "המסלול המקצועי" (אבניאון-ספיר, 2020). במאמר זה אשתמש במילה "קריירה" במובנה הראשון.
בגיל המעבר, הצורך בקריירה יכול להתגבר (קינג ושות', 2013) מפני שגיל זה גורם לנשים רבות לחוש שהקן מתרוקן, ושיש למלאו בעשייה פורייה ומשמעותית אחרת. גם הבנת סופיות החיים גורמת לרצון לממש יכולות שלא מומשו עד כה. בנוסף, עם הכניסה למחצית השנייה של החיים, לנשים מסוימות יש צורך לפתח את העצמי לכיוון הרוחני, למשל כדמות המלמדת מניסיון חייה את הדורות הצעירים (יונג, 1930, נצר, 2020).
אריקסון הגדיר את מטרת שלב הבגרות, בגילאי 35—50, כשלב שבו נעים בין פוריות לקיפאון (1987). השלב הבא, מגיל 50 ואילך, הוא שלב הזקנה, אשר בו חשים שלמות עם החיים או ייאוש. בדורנו, יש להניח, שלב גיל הבגרות נמשך לעיתים יותר שנים, ואנשים המסוגלים להמשיך בתהליך הפוריות – גם אם הוא מקצועי – ירחיקו את זקנתם לגיל מאוחר יותר.
בגיל המעבר האישה תיטה להצליח אם קיימים אצלה אידיאלים של סופר אגו בנוגע להצלחה מקצועית, הצלחה שהיא עדיין לא מימשה בתקופה שבה גידלה ילדים (פרויד, 1969). פיתוח קריירה בגיל זה מיועד לפצות על הזדקנות הגוף, העלולה לפגוע בהערכה העצמית (קוהוט, 2009).
בגיל זה אף מגיעות לשיאן יכולות כמו אוצר מילים עשיר, ידע כללי והבנת הנשמע. מתחזקות גם מומחיות הדורשות ניסיון, כמו היכולת לזהות מצבי רוח על סמך הבעות פנים ויכולות הקשב והריכוז (ישי, 2017). יכולות אלו עשויות ליצור אצל האישה צורך משמעותי לממשן באופנים שונים – בין אם מדובר בכתיבת מאמרים או בפנייה לתחום אמנותי כמו ציור.
ההתמקדות בגיל המעבר היא חשובה מפני שבמהלכה קיימים גם סיכונים ברמה הביולוגית, החברתית והפסיכולוגית של נשים ללקות בדיכאון (עזיזי, 2018), ודווקא בתקופת גיל זו נשים רבות מנסות לקדם את הקריירה, משום שלא היו פנויות לכך קודם לכן. חוסר מימוש של צרכים ויכולות אלו עלול לגרום לתחושות החמצה ומרמור. ואכן, כתב יונג, על האדם הנמצא במחצית השנייה של חייו לבחור בין שתי אפשרויות: להיות מריר או לפתח את העצמיות והרוחנית שלו, תוך שהוא שומר על צניעות ועל השלמה עם מגבלות החיים.
אביא כאן ממאמרה של רות נצר, הכותבת על יונג (2020):
"ככל שהגיל מתקדם, ותעצומות היופי והכוח הגופני-יצרי-מיני נחלשים, כך מתבקשת ההתמסרות להיבטים הפנימיים, הנפשיים והרוחניים של העצמי. אם החצי הראשון של החיים מחייב מעבר מעקרון העונג אל עקרון המציאות, הרי שהחצי השני מחייב מעבר אל מה שמעבר למציאות הקונקרטית, ולעיתים אף אל הוויית המֵעֵבֶר, לחיפוש של חיבור חדש לעולם – חיבור של משמעות, של תכלית, של אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם לגילוי היותנו חלק מהוויה כבירה וגדולה מאתנו. גילוי זה מעורר התפעמות דתית ומביא אותנו לענווה, לצניעות האגו לנוכח האחר הגדול מאתנו, שהוא העצמי הלא-מודע שנברא בצלם אלוהים.
זו צניעות העצמי האישי לנוכח הזולת, וצניעות של מי שמגלה שהינו אך טיפה בים של העצמי הקוסמי. בשפת החסידות, זו קבלת הקטנות האנושית מול הגדלות האלוהית".
הצורך בצניעות ובצמצום נדרש עבור נשים מסוימות דווקא לאור היכולות הרוחניות הגבוהות שיכולות להבשיל במחצית השנייה של החיים (רוטנברג, 1990).
הקשר בין פיתוח קריירה לשביעות רצון
נראה שהיכולת האישיותית להסתגל קשורה להתקדמות מקצועית טובה בקרב שני המינים (רודולף ושות, 2016). המדדים של הנטייה להסתגלות כוללים יכולת קוגניטיבית, וחמש התכונות הגדולות: מוחצנות, נעימות, מצפוניות, יציבות רגשית, ופתיחות מחשבתית. גם הערכה עצמית, אישיות פרואקטיבית, אוריינטציה לעתיד, תקווה ואופטימיות נמצאו קשורים להתפתחות מקצועית טובה.
נמצא גם כי אצל נשות מקצוע וניהול, מרכיבי הוורקוהוליזם הסבירו חלק ניכר ממשתנה שביעות הרצון בתפקיד, בקריירה ובחיים: דחף גבוה השפיע באופן שלילי על שביעות הרצון בחיים ובעבודה. הגורם אשר תיווך את שביעות הרצון ואת הוורקוהוליזם בקרב נשות קריירה היה קיומם של מעגלים חברתיים: נשים שהייתה להן רשת חברתית טובה יותר היו מרוצות יותר, ולהיפך (לוי, 2015). מימוש הצורך של נשים בתמיכה חברתית עלול להיות מוזנח על ידן בגלל חוסר זמן, היעדר פניות נפשית ליחסים בינאישיים או חוסר מודעות לחשיבות היחסים לבריאות הנפשית.
חשוב לציין, כי למרות כל המכשולים לקריירה של נשים, נמצא שנשים עם קריירה מאושרות יותר וסובלות פחות מהפרעות פסיכוסומטיות (מצודה-צ'פמן ומורי, 2018). כמו כן נמצא כי נשים אשר מקום עבודתן מתאים להן יסבלו פחות בתקופת גיל המעבר (מיליר וגרביס, 2016).
על החשש מפיתוח קריירה
פרויד כתב על הקושי לשאת הצלחה (לוי, 1995), וקישר קושי זה לחוויה של התסביך האדיפלי של רצח האב. כלומר, ההצלחה נתפסת כהרס האובייקט. תחושה זו, כי הקריירה עלולה לפגוע בזולת, יכולה לעורר חרדה אצל נשים מסוימות מפני שהיא מכילה נוסף על חרדה מהרס האובייקט גם משמעויות של תחרותיות והבלטת היחיד. מחקר מציע שנשים בדרך כלל נוטות יותר בקלות מגברים לעבודה שיתופית (פשקובסקיה ושות', 2018). הגישה האינדיבידואלית, השמה את היחיד במרכז וגם את ההגשמה העצמית שלו (שטרנגר 2005) עלולה לגרום לנשים לרגשות אשמה, הנעים על פני רצף דיאלקטי – בין הקוטב של הערכה עצמית מופרזת עד לקוטב של שנאה עצמית (גולן, 2015, קומלסרי ושות', 2017). לא במקרה מחקר שבדק מטפורות של נשים עם קריירה, נמצא כי המטפורה "מבוך" תיארה עבורן באופן הטוב ביותר את מצבן.
בנוסף לכך, הפמיניזם, שפרח החל משנות ה-70 של המאה הקודמת, גרם לחלק מן הנשים שגודלו בידי אימהות פמיניסטיות לחשוש ממחירי הפמיניזם (פדריצי וליינבואו, 2018). כך גם קריירה של האב, אשר נחוותה כפוגעת בזוגיות או במשפחה, עלולה להשאיר עקבות לא קלים אצל האישה, ולגרום לה לחשוש מפיתוח קריירה משלה (קוצ'ריין, 2011). נראה כי התנועה הפוסט-פמיניסטית נוצרה כתגובה לחוויות אישיות ונטיות סוציולוגיות אלו (לואיס ושות', 2017), וכי תנועה זו מבטאת אמביוולנטיות של חלק מן הנשים לגבי קריירה.
גם קווים היפומאניים ונרקיסיסטיים, העלולים להופיע בקרב נשים מסוימות במהלך הצעדים שלהן לקראת הצלחות בקריירה ובמהלך הצלחות אלו, יכולים ליצור לאחר מכן אצל האישה בושה והלקאה עצמית – אשר ייצרו את המעגל האופייני למניה-דפרסיה, גם אם לא מדובר באבחנה המלאה.
במישור הבין-אישי מצבים כגון אלו יכולים להזכיר את הלא המודע הקולקטיבי (יונג, 1975), אשר רואה לעיתים בנשים חזקות ומצליחות את הארכיטיפ אשר גרם בתקופות חשוכות בהיסטוריה להתייחס לנשים כבעלות כוחות מיוחדים כ"מכשפות" ומסוכנות, עד כדי הוצאתן להורג בשריפה (ריץ', 1993). במובן זה הארכיטיפ משקף ומשתקף במישור התוך-אישי והבין-האישי.
עם זאת, יש לסייג ולציין, כי נשים רבות בתקופתנו מצליחות מבלי שהן סובלות מביקורת כלפי הצלחתן או מביקורת עצמית בנוגע להצלחה זו.
תיאור מקרה (בדוי)
יעל, כבת 42, נשואה ואם לשני ילדים, רואת חשבון במקצועה, פנתה לטיפול עקב מחשבות חודרניות קשות שהחלו כמה חודשים קודם לכן, ומצב רוח דיספורי שנגרם ממחשבות אלו. המחשבות החודרניות לא גררו עימן פעולות כפייתיות מיידיות, לא פגעו כמעט בתפקודה, ותדירותן השתנתה, ולכן הן לא ניתנות להגדרה מלאה כאובססיות או כהפרעה אובססיבית קומפולסיבית.
עם זאת המחשבות החודרניות כללו פגיעות פיזיות קשות אשר קורות ליעל בדרכים שונות, בין השאר בהתקף לב, בירייה מאקדח ברקתה או בפתיחת גולגולתה. לעיתים עלו מחשבות כי היא זו הפוגעת בעצמה, אך לרוב לא הייתה דמות מסוימת שגרמה לפגיעות. למחשבות היה אופי מורבידי מובהק. ליעל לא היו כוונות אובדניות כלל, אבל המצוקה מהמחשבות הובילה למחשבות על אובדנות, וחוזר חלילה.
כשנה לפני הופעת התסמינים יעל ארגנה כנס ארצי גדול של רואי חשבון. הכנס היה מוצלח למדי, והיא קיבלה פידבקים טובים, והרגישה גאווה ותחושות התעלות. היא דיברה רבות, יצרה קשרים, וחוותה את עצמה מלאה באנרגיות, אך גם בחוסר שקט ובתוקפנות שהיא לא ידעת איך להרגיעם.
באותה תקופה יעל חשבה על פרסום מאמרים בתחום שלה, כך שתהפוך לדמות מפורסמת בתחום ראיית החשבון הבינלאומי. היא גם הרהרה באפשרות להקים ועד ארצי של רואי חשבון, שיעבוד בשיתוף פעולה עם ועדים דומים בחו"ל. ואולם להתנהגויות אלו היו מאפיינים היפומאניים.
כך למשל היא רבה מספר פעמים עם אנשים שבדרך כלל שמרה על יחסים מרוחקים איתם, מאחר שהייתה נפגעת מהם. היא גם הרגישה חסרת מנוחה – ולעיתים נטתה לדיבור מרובה. מן הסביבה היא קיבלה פידבק מספר פעמים שמצבה הנפשי אינו נורמלי. היא נפגעה מהערות אלו מאוד, וניתקה קשר עם חברה אחת שאמרה לה שהיא צריכה להיבדק על ידי פסיכיאטר. הערה זו ניתנה במהלך מסיבה שבה רקדה באופן בולט ותפסה את מרכז תשומת הלב, כך שקיבלה תשומת לב מרובה מן המשתתפים, ובעיקר מכמה גברים.
עם זאת יעל חשה כי הדיבור המרובה נמצא בשליטתה, וכי יש לה מעצורים פנימיים למרות ההצפה שלא הייתה בשליטתה. יש לציין כי התפקוד היומיומי שלה לא נפגע כמעט בגלל הסממנים ההיפומאניים: היא עבדה כרגיל, בישלה וסידרה את הבית, והמשיכה בקשרי העבודה וקשרי המשפחה והזוגיות. מאפיינים היפומאניים אלו נמשכו, בדרגות שונות, כחצי שנה.
לאחר מריבה קשה עם גיסתה, מריבה שבה אמרה מילות ביקורת לאותה גיסה, התנהלות שלא הייתה מקובלת במשפחת הבעל – יעל נכנסה למצב דיספורי קשה לכמה ימים. היא הרגישה שהיא שונאת את עצמה. מאירוע זה החלה הדרדרות במצב רוחה, והיא החלה לחוש חרטה וכעסים כלפי עצמה.
חודשים נוספים מאוחר יותר, ולאחר שקודמה בארגון שבו עבדה, היא קיבלה משרד משלה. המשרד האישי נתפס אצלה כהתנשאות על חבריה, והבדידות במשרד גרמה לה לתחושות דיספוריות.
יעל פנתה לטיפול. בפגישות הראשונות ניסתה המטפלת, לואיז, אישה כבת 63, להבין עם יעל מהי הסיבה למחשבות החודרניות. התברר להן כי יעל מאשימה את עצמה ברדיפתה אחרי קריירה על חשבון תשומת הלב לילדיה. היא גם האשימה את עצמה ביוהרה, בהתנהגות מביישת, וחששה שהביאה "עין הרע" על עצמה בהצלחותיה ובגאוותה בהן. בנוסף היא סיפרה שהיא נמנעת כעת ליזום פרויקטים, מחשש שגם פרויקטים אלו יגרמו לה למחשבות חודרניות קשות. היא שקלה גם לפרוש מארגון הכנס של השנה הבאה, אבל החליטה להמשיך.
המטפלת הבינה כי ההאשמות העצמיות של יעל לגבי אימהותה הן רחוקות מהאמת האובייקטיבית: היא התרשמה שיעל השקיעה רבות בילדיה כשהיו קטנים. ילדיה כבר היו בגיל ההתבגרות, ולעיתים היא חשה שהם מפנים לה עורף, כפי שאופייני בגיל זה. דווקא בגיל שבו ילדיה כבר לא היו זקוקים לה כבעבר, ההתקדמות המקצועית יכולה הייתה לשמש מרכיב הנותן חיות ומשמעות לחייה.
נראה כי היה צד בקונפליקט של יעל אשר שאף מאוד להתקדם מקצועית. כשלואיז שוחחה עם יעל על ילדותה התברר כי הייתה תלמידה טובה ואחראית, התפקוד החברתי שלה היה פחות טוב, אבל היה סביר. היא גדלה במשפחה שעזרה לה לפתח כישורים אינטלקטואליים, וההתפתחות הלימודית והמקצועית במשפחתה היו ערך מרכזי.
עם זאת יעל זכרה גם שהוריה נעדרו מהבית לא מעט, לא פעם ניהלו שיחות מקצועיות גם בשעות הפנאי עם הילדים, ובמיוחד כאבה לה ההיעדרות של אביה מהארץ לצורך עבודתו במשך ארבע שנים, בגיל ההתבגרות שלה. היא זכרה שלא היה לה ברור מדוע נעלם לזמן כה רב. אומנם הוא הסביר שקיבל תפקיד חשוב בחברה, אבל יעל חשדה שיש לו גם מאהבת, שאותה ביקר באותן נסיעות. באותה תקופה, סבה מצד האב, שאותו אהבה יעל, נפטר בפתאומיות מהתקף לב – אחרי עימות שלו עם בנו בשיחה טלפונית לחו"ל. יעל התרשמה כי לפני מותו סבא נראה שפוף יותר מאז נסיעת בנו.
"אם כך", אמרה לואיז, "את הרגשת שהקריירה יכולה אפילו להביא לאובדן אנשים היקרים לך". יעל הסתכלה בפסיכולוגית והנהנה בראשה לסמן כן. היא לרגע לא הרימה את פניה, ואז כשהרימה אותן המטפלת ראתה שהיא בוכה.
במהלך הפגישות לואיז דיברה על הבושה של יעל על שאיפותיה הגבוהות, שאיפות שבעיניה שמו אותה ללעג בעיני אחרים – לעג שכנראה השליכה על אחרים מתוך חלקים לועגים ומביישים פנימיים שלה. המטפלת גם דיברה על היעדר היכולת לפתח נרקיסיזם בריא וטבעי בנוגע לכנס שארגנה בהצלחה או בנוגע לקידום בעבודתה.
ברגעים מסוימים לואיז הרגישה גועל מסוים לנוכח ההתבזות העצמית של יעל, במקביל לחמלה שחשה. היא נבהלה מרגש זה, אך הבינה כי מדובר גם בגועל של יעל כלפי עצמה, שהושלך בהשלכה הזדהותית עליה, כדי שהיא תוכל לעכל אותה.
במקביל לטיפול בגישה הפסיכודינאמית, המטפלת לימדה את יעל, לפי בקשתה, כלים לוויסות רגשי, ובהם תרגילי הרפיה כמו מעקב נשימה וסקירת גוף (קבט זין, 2013). כדי להתמודד עם המחשבות החודרניות הסבירה ליעל את גישת הACT - Acceptance Commitment Therapy- (הייס ושות, 2016). היא הסבירה את המושג defusion, כלומר ניתוק ההזדהות עם מחשבותיה. מנגד היא גם לימדה את יעל לקבל את מחשבותיה למרות הסבל הכרוך בהן, ולקבל גם את ההתחייבות שלה לעיסוקים המשמעותיים עבורה.
יעל דיברה על המצוקה העזה אשר גרמו לה המחשבות החודרניות, והייתה זקוקה לאמירות המרגיעות של המטפלת שהמחשבות האלו לא יגרמו לה להשתגע או להתאבד.
גם בתקופה זו יעל המשיכה להיות נוכחת ופעילה עבור ילדיה, אך היא ביטאה חשש שבעיותיה יגרמו להם משקעים שליליים. כדי שלא יחושו מתח באווירה המשפחתית מבלי שיבינו את סיבתו, היא שיתפה אותם בקצרה במצבה, באומרה שהיא עוברת תקופה קשה. עם זאת היא לא האמינה ששיתוף זה אכן מנע את השפעת מצבה הנפשי עליהם.
גם על מצבה המבודד בתוך הארגון, שגרם לה, לדבריה, להרגיש "אינדיבידואליסטית הרודפת אחרי קריירה" שוחחה יעל עם לואיז. עד למשבר, סיפרה, ההיסחפות בזרם המטלות היומיומי וההתמקדות בקריירה הביא לזניחת קשרים משמעותיים בעבודה ועם חברות. לואיז העירה שקשרים אלו יכלו למתן את ההשפעה השלילית של פיתוח הקריירה.
יעל גם שיתפה בהתלבטויות בנוגע לפרויקטים שתכננה. מצד אחד היה מדובר בפרויקטים מיוחדים היכולים היו לשפר את מצב רוחה של יעל ולקדם אותה לקראת יציאה מהמשבר, ומצד שני הפרויקטים שוב העלו את הקונפליקט סביב השאיפות לקריירה.
יעל נהגה לשאול את לואיז שאלות חוזרות בעלות גוון קומפולסיבי – האם היא אמא טובה? האם לגיטימי שתעסוק במאמרים שרצתה לכתוב ובהקמת ועד ארצי של רואי חשבון? האם הסבל שעברה הוא עונש על התנתקותה מחבריה? לואיז, בהתערבות תמיכתית, ענתה לה שאין קשר בין הדברים, שההורות שלה היא טובה, ושהתוכניות שלה מתאימות לגילה ולמצבה המקצועי. היא גם שיקפה את החרדה מעונש ערטילאי שיפגע בה.
לואיז גם סיפרה ליעל על תקוותיה שלה, הבלתי ממומשות, בתחום הפסיכותרפיה, חלומות שמהם התפכחה בשנים האחרונות. עם זאת היא סיפרה על חלום שכן הגשימה: הקמת בלוג רשתי, שבו יכתבו מטפלים מכל העולם.
ניכר היה שהברית הטיפולית ביניהן הייתה טובה. לואיז חשה חמלה וחיבה כלפי יעל, אבל גם כעס על יעל וזעזוע בגלל ההאשמות העצמיות. היא גם הרגישה אשמה וחוסר אונים בגלל חוסר יכולתה לחלץ את יעל מהר יותר ממצוקותיה. לואיז הבינה עם זאת כי האשמה נבעה בחלקה מהזדהות השלכתית של הכעס של יעל עליה, על כך שהיא עדיין סובלת. בנוסף הבינה כי ברמה ההתייחסותית יעל גם הביאה לטיפול את נטייתה לקחת אחריות ואשמה על עצמה.
במהלך הטיפול, שנמשך שנתיים, מצב רוחה של יעל השתפר בהדרגה, והיא התחילה לחדש את קשריה החברתיים. המחשבות החודרניות שככו ברובן, אבל היא עדיין חששה מהישנותן. היא עדיין לא הרגישה בנוח עם השאיפות שלה לקריירה, אבל גם היא הבינה כי בפיתוח קריירה עבורה יש סיכון אבל כך גם בתחושות ההחמצה על אי פיתוח קריירה. בין שתי האפשרויות הללו היא בחרה להתקדם מקצועית, כמעט בלית ברירה. היא גם ניחמה את עצמה באירוניה, שבלאו הכי לא תוכל להגשים לגמרי קריירה, בגלל גילה. ילדיה גם חיזקו אותה, באומרם שהיא אמא טובה ושהם כבר לא ילדים קטנים – הם יודעים להסתדר לבד.
דיון
יש הטוענים שהנושא של קשיים של נשים לפתח קריירה הוא אנכרוניסטי, לפחות ביחס למצב שהיה במחצית השנייה של המאה הקודמת. זאת משום שנשים רבות כיום אינן חוות קונפליקט סביב קריירה (קרייטלר, 2020, רהב, 2020). עם זאת, עדיין ישנם פערי שכר בין נשים לגברים במשרות זהות ועדיין קיימת תקרת זכוכית הפוגעת בהתקדמותן של נשים בשוק העבודה (פדריצי וריינבואו, 2018). האם לגיטימי כיום לסייע לאישה לקבל בחירה המוותרת על קריירה ומסתפקת בעבודה ההולמת את כישוריה?
נקודה נוספת המצדדת בהסתייגות מקריירה היא, שאכן קריירה מצליחה היא לא פעם תובענית מאוד. נכון, יש לא מעט נשים המצליחות לשלב קריירה עם "אהבה", כלשונו של פרויד (2002). אך יש גם נשים שלא מעוניינות בכך – אף שמדובר באמירה לא תקינה פוליטית כיום.
חשוב להבין – ברמה הסוציולוגית והפסיכולוגית – כי חופש הבחירה הוא לגיטימי. לאישה מותר לבחור שלא לפתח לעצמה קריירה, במובנה הקלאסי, לא פחות משחשוב שתתקדם מקצועית. ישנן נשים אשר אינן רוצות בקריירה, ואשר תהיינה מרוצות מבחירתן. ההשקעה הליבידינלית שלהן יכולה להיות בזוגיות, בטיפול בילדים שהתבגרו ובנכדים הנולדים. הן גם יכולות להשקיע בהתנדבות, בטיולים או בפיתוח תחביבים.
עם זאת אין להתעלם גם מהמחיר שעלולות לשלם נשים המוותרות במודע על קריירה. לעיתים אלה נשים הרוצות קריירה אך מכחישות זאת לעצמן. לעיתים הן יביאו לידי ביטוי את רצונן זה בניסיון לעזור או אפילו ללחוץ על הקרובים להן להתקדם בקריירה. במובן זה הן משליכות על הזולת את צרכיהן הלא מודעים לקריירה.
אפשרות אחרת העלולה להיגרם כתוצאה מוויתור על קריירה היא תחושת החמצה בגילים המבוגרים יותר. היא עלולה בשנותיה האחרונות להתבונן על השנים שחלפו בחרטה ובמרירות, ולהעביר לנשים צעירות ממנה את תחושת ההחמצה, כך שהן כן תפתחנה לעצמן קריירה. תחושת ההחמצה יכולה להיקלט על ידי נשים צעירות ממנה לאו דווקא במסרים ישירים, אלא בעצם החוויה שלהן את האישה הקשישה. כך, בת הרואה את אימה מטפלת במשפחה כל חייה, ולא מממשת את כשרונותיה, תבנה לעצמה קריירה משמעותית.
ומה לגבי נשים שלא רוצות לוותר על קריירה?
ייתכן שנשים המתווכות לעצמן את המושג קריירה עם ערכים כמו מציאת משמעות לחיים בעזרת הגשמה עצמית מקצועית (זליגמן, 2004), תפיסת מקום בעולם (בכר, 2002), או דרך מימוש של צרכי נראות והזדהות (קוהוט, 2009) – ייהנו יותר מפיתוח הקריירה של עצמן. זאת משום שהגדרות אלו מסיטות את מקור המוטיבציה לקריירה מהמוקד האישי והתחרותי למוקד ערכי ומשמעותי יותר (הייס וסטרושל, 2016 , קנטר 2009).
החיבור התרבותי בין שאיפות נשיות ליוהרה, אכזבה, ניצול ולבסוף – כישלון, מודגם באגדת העם על אשת הדייג. באגדה, האישה, הגרה בצריף עץ, מציעה לדג שבעלה דג את חייו חזרה בתמורה לבית. ואולם לאחר שקיבלה בית היא מבקשת ארמון. לאחר שהיא מקבלת ארמון היא מבקשת נתינים ושרביט. לבסוף היא מבקשת לקבל את הדג עצמו בצנצנת, כדי שימשיך למלא את בקשותיה. לאחר בקשה זו היא מוחזרת לצריף העץ הדל (פושקין, 1835).
אגדת עם זו ממחישה את הצד האפל של השאיפות, ששויך כמובן לנשים ולתכונות נשיות – דבר שגרם לנשים רבות להפנים עוד יותר את תסביך הקריירה והשאפתנות. ואולם מדובר כמובן בפחד קמאי שקיים אצל כולנו, גברים ונשים: הרצון להתקדם יותר ויותר, עד לרמה הגבוהה ביותר, והפחד לאבד כהרף עין את ההישגים הקודמים.
גם התקדמות תוך כדי שימוש מנצל כלפי זולת-עצמי, כפי שרוצה לעשות אשת הדייג בדג – נדונה לכישלון. במובן זה האגדה ממחישה כי יחס מיטיב לסובבים הוא משמעותי להישרדות הקריירה – ולהישרדות הפנימית שלנו – במהלך קריירה (וולנטיין ושות', 2011). בעיניים קלייניאניות (קליין, 2002, אוגדן, 1989), החזרת האישה לצריף, שלכאורה מתבצעת על ידי הדג, היא השלכה של האישה של חלקי סופר אגו של אשמה, המפוצלים והמחבלים ביכולתה להתקדם.
הצגת נשים באור בעייתי, כשאפתניות שאינן יודעות שובע, מצביעה על הלך רוח לפיו האישה נתפסת בתרבות כדמות יצרית, אשר מושפעת מצרכיה ורצונותיה הבלתי מווסתים. תפיסה זו מביאה לחדד תוקפנות כלפי האישה. לא לחינם הועלו נשים מבוגרות על המוקד בתקופות אפלות יותר, תוך שהן מואשמות כמכשפות (מורואו, 2019).
בתרבות היהודית האישה נתפסת כמציעה לאדם את תפוח גן העדן. האישה מתפתה לאיסור ומפתה אחרים, ובכך מביאה על שניהם סילוק מהגן. אישה בתרבות היהודית נחשבת כמייצגת את הסיטרא אחרא (בר יוחאי, 1559), ויש להיזהר מהשפעותיה ואף מזמרתה. גישות ארכיטיפיות תרבותיות אלה ממחישות לא רק תהליכים בינאישיים, אלא גם את האשמה שנשים עשויות להרגיש בנוגע לכוחן. האישה נותנת חיים, אך יכולה גם להמיתם. נטיות ארכיטיפיות אלו מועברות ברמה המודעת והלא מודעת לנשים גם כיום.
כמו כן, יש להעלות שאלה נוספת לגבי אפשרות המימוש של השגת קריירה: האם ייתכן שהמושג "קריירה" הוא אידאל שלא ניתן אף פעם לממשו? תיאוריות עכשוויות בנושא האושר למשל טוענות כי השאיפה לאושר עשויה להיות מלכודת עבור הסובלים מהפרעות נפשיות (הייס וסטרושל, 2016, קנטר ושות', 2014). תיאוריות אלו מציעות להציב כמטרה חלופית, ולא פעם ריאלית יותר, חיים ערכיים ובעלי משמעות. כך גם תיאוריות על אהבה רואות ביצירת אמון גורם משמעותי המבטיח קשר יציב וארוך טווח, יותר מהאהבה הרומנטית (גוטמן, 2011). תיאוריות אלו משחררות מציפיות לא מציאותיות על קשר המבוסס על אהבה ומשיכה עזה ורומנטית לאורך חיי הנישואים, או על חיים מאושרים.
מושג הקריירה יכול להיתפס כדרישה להצלחה משמעותית ביותר, מטאורית – בעוד שבמציאות הסיכוי של אישה או של גבר להגיע ל"פסגת הפירמידה" בתחומם אינו גדול. לכן עדיף להגדיר מחדש את המטרה: מקריירה למסלול מקצועי המאפשר סיפוק ואפשרויות קידום.
בהקשר הזה קשה שלא לצטט את ברנס, הכותב בספרו על התמודדות עם דיכאון: "העזו להיות ממוצעים" (ברנס ,2008).
עדיף לצפות להישג טוב-דיו בקריירה, וכך לפתוח אפשרות להיות מופתע לטובה (ברקמן, 2008). ולא במקרה שנו אבותינו: "אמר ר' יודן בשם ר' איבו: אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו“ (קהלת רבה, פרשה א, סימן יג, 2018).
הערות
[1] רחל בר-יוסף-דדון היא פסיכולוגית קלינית, חברת האגודה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית. בעלת קליניקה פרטית, וכן עובדת עם מכון ייעוץ קבע ומשפחות של הצבא ועם אגף השיקום של משרד הביטחון. היא הוציאה ספר עזרה עצמית, וכעת עומדים לצאת לאור ספר העוסק בשיפור תוצאות טיפול, וספר שירה.
[1] במאמר זה אתייחס במיוחד לנשים, אך כל הנאמר כאן יכול לחול גם על גברים.
מקורות
אפלטון (1997). כתבי אפלטון, בתרגום: י.ג.ליבס. תל אביבי: שוקן.
אריקסון, א. (1987). זהות: נעורים ומשבר. תל-אביב: ספרית פועלים.
בכר, א. (2002). הפחד לתפוס מקום. ירושלים: הוצאת מאגנס.
בר-יוחאי, ש. (1559), ספר הזוהר. (בגרסתו המקוונת).
יונג, ק.ג. (1975). הפסיכולוגיה של הלא מודע. (תרגום: חיים איזק), תל אביב: הוצאת דביר.
ישי, א. (2019). "זיגמונד פרויד וחקר המוח". "הארץ":https://www.haaretz.co..../alumitishai
נצר, ר. (2020). הגיבור במחצית השנייה של החיים - אינדיבידואציה בגיל השני והשלישי. פסיכולוגיה עברית, דצמבר 2020.
פושקין, א. (1835) הדייג ודג הזהב. גרסה מקוונת.
פרויד, ז. "אבל ומלנכוליה" (1917 [2008]). בתוך: זיגמונד פרויד, מבחר כתבים ד' [תרגום: אדם טננבאום, עורך הסדרה: יצחק בנימיני]. תל אביב: רסלינג.
פרויד, ז. (1969) כתבי זיגמונד פרויד, תל אביב: דביר, תשכ"ט–תשל"א.
פרויד, ז. (2002) מיניות ואהבה. תל-אביב: עם עובד.
Aron, L. (2001) A Meeting of Minds (Relational Perspectives Book Series) (v. 4) 1st Edition. Routledge, New-York.
Azizi, M., Fooladi, E. Abdollahi, F. and Elyasi, F. (2018) Biopsychosocial Risk Factors of Depression in the Menopausal Transition: A Narrative Review. Iranian Journal of Psychiatry and Behavioral Sciences, 12 (4). e12928.
Burkeman, O. (2008) The antidote. Happiness for people who can't stand positive thinking. Farrar, Straus, ,& Giroux, New-York.
Gervais, R. L. ,Prudence M. M. (2016) Exploring Resources, Life-Balance and Well-Being of Women Who Work in a Global Context. pp 219-238.
Gottman, J. M. (2011) The Science of Trust: Emotional Attunement for Couples 1st Edition. W. W. Norton & Company, New-York.
Hayes, S.C. Stroshal, K.D. & Wilson, K.G. (2016) Second Edition: The Process and Practice of Mindful Change. The Guilford press, New-York.
Kabat-Zinn, J., and Hanh, T. N. (2013) Full Catastrophe Living (Revised Edition): Using the Wisdom of Your Body and Mind to Face Stress, Pain, and Illness. Bantam, New-York.
Kanter, J. Busch, A. & Rusch L. (2010) Behavioral Activation: Distinctive Features (CBT Distinctive Features) 1st Edition. Routledge, London and New-York.
Klein, M. (2002) Love, Guilt and Reparation: And Other Works 1921-1945 (The Writings of Melanie Klein, Volume 1). Free Press; 1st edition.
Kohut, H. (2009) The Analysis of the Self: A Systematic Approach to the Psychoanalytic Treatment of Narcissistic Personality Disorders. Reprint Edition, University of Chicago Press
Levy, S. T., Seelig, B. J., & Inderbitzin, L. B. (1995). On those wrecked by success: A clinical inquiry. The Psychoanalytic Quarterly, 64(4), 639- 657
Morrow, I. (2019). Gods of the Flesh: A Skeptic's Journey Through Sex, Politics, and Religion. ISBN 9780578438290.
Wampold, B. E. (2010). The basics of psychotherapy. Washington, DC: American Psychological Association
Zilcha-Mano, S. (2017) Is the alliance really therapeutic? Revisiting this question in light of recent methodological advances. The American psychologist, 72 4, 311-325.
