סקירת ספרו של גיא פרל "הדבורים של הבלתי נראה": אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן
מאת אילנה לח
"הדבורים של הבלתי נראה": אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן מאת גיא פרל. הוצאת רסלינג, 2021
"אנו הדבורים של הבלתי נראה. אנו מלקטים את הדבש של הנראה ברוב להיטות, כדי לצבור אותו בחלת הזהב הגדולה של הבלתי נראה" (רילקה, 1925, אצל ברודסקי 1994, בתוך פרל, 2021, עמ' 11).
הדבורים של הבלתי נראה מייצרות את הדבש של העולם שמעבר- העולם הנשגב, המחריד, המפעים, של הלא מודע. הן אוספות את חומרי המציאות, ומתמירות אותם לחומרי נפש. איך? בשאלה המרתקת הזו עוסקים אמנים, אנשי רוח, חוקרים ואנשי טיפול בתקופות שונות, במקומות שונים בעולם ובשפות שונות. גיא מציע לנו תשובות מתוך גישה יונגיאנית-נוימניאנית, דרך צלילת עומק לכתביהם של שלושה משוררים, המגלמים את עבודת הדבורים של הבלתי נראה. הספר דן בשירתם של אלחנדרה פיסארניק, ריינר מריה רילקה ופרננדו פסואה- ומראה את הדרך הייחודית בה הקשר עם הלא מודע פועל אצל כל אחד מהם. גיא מתבונן בשירה בעיני משורר, בעיני מטפל ובעיני חוקר תרבות, ומציע עיון רב פנים בשאלת המפגש בין הרבדים השונים של המציאות הפנימית והחיצונית, וביצירה הנולדת מתוך מפגש זה. הדיון שמציע גיא נטוע בגישה הפרשנית היונגיאנית-נוימניאנית, ולכן הוא פורש בצורה מקיפה וברורה את עיקרי הגישה. הספר מגדיר מושגים המשמשים להתבוננות ביצירה, ומנגיש לקורא העברי את רעיונותיו המורכבים של אריך נוימן לגבי מישורי המציאות בהם פועלת ויוצרת הנפש האנושית. בכתיבתו של גיא, השירה והתאוריה מדברות ביניהן בגובה העיניים. לא התאוריה מפרשת את השירה ממרומי הידע שלה. גיא משתמש במושגים של יונג ונוימן כדי להבין את השירים של שלושת המשוררים שבספר, אבל גם מראה כיצד השירים שופכים אור על הרעיונות היונגיאניים. מהלך זה מייצר מעגל הרמנויטי פורה ביותר. ההמשגות היונגיאניות הן דרך להבנה של תפקיד השירה, ופחות של קטגוריזציה ומיפוי.
נקודת המוצא הפרשנית של גיא היא התפיסה היונגיאנית, לפיה יצירה ספרותית אינה מבטאת תוכן לא מודע אישי בלבד, אלא יכולה להוות גם ערוץ אל הלא מודע הקולקטיבי. יונג מתאר שתי צורות של יצירה ספרותית: יצירה פסיכולוגית, שחומריה שואבים מחיי הנפש המודעים והאישיים של היוצר, ויצירה חזיונית, שחומריה מגיעים מאיזורים שהם מעבר להתנסות האישית של היוצר- מעולמות הלא מודע הקולקטיבי (Jung, 1950/1966, אצל פרל, 2021). המשוררים הנמצאים במוקד דיונו של גיא הם משוררים חזיוניים, שמביאים אל התודעה הקולקטיבית חומרים מהמעמקים ומהגבהים של נשמת העולם. גיא ממקם את הכתיבה החזיונית של המשוררים שביצירותיהם דן בתוך הקונטקסט של "מות המחבר" של רולאן בארת- כשההיבט הפסיכולוגי והביוגרפי של אישיות המשורר לא מהווה מרכיב בהבנת וחוויית שירתו, וכשהשירה מגיעה מתוך "אינסוף חדריה של התרבות" (בארת, 2005, אצל פרל, 2021, עמ' 180)- עליהם ניתן לחשוב כעל הלא מודע הקולקטיבי. השירה גם משפיעה בחזרה על המרחב הקולקטיבי.
הפרק הראשון בספר מציע סקירה מקיפה של היחס אל המעבר למודע בהיסטוריה, בפרהיסטוריה, בתרבות ובאמנות, וגם במדע. הפרק כולל דיון בהבדלים בין תפיסת הלא מודע אצל פרויד ואצל יונג, ובמחלוקת שצמחה מתוכם. גיא מראה איך תפיסת הלא מודע של יונג צמחה מתוך רקע עשיר של עיסוק בנושא בדיסציפלינות שונות לאורך ההיסטוריה, ואת המקורות מהם יונקת התפיסה שנמצאת בבסיס רעיון הנפש האובייקטיבית- הלא מודע הקולקטיבי. גיא פורס את מבנה הנפש במשנתו של יונג ומסביר מונחי יסוד המשמשים אותו בהמשך להצגת רעיונותיו אודות מקורות השירה.
הפרק השני בספר מכיל סקירה של רעיונותיו של האנליטיקאי אריך נוימן, שצמחו מתורתו של יונג והתפתחו למישורים אשר מעבר לה. הפרק מנגיש בשפה בהירה ומובנת רעיונות מורכבים: ציר האגו-עצמי שהתנועה לאורכו היא מהותה של ההתפתחות הנפשית, אוטומורפיזם שהוא צורך מולד של האדם להגשים את התבנית האישית הטבועה בו, בתוך הקולקטיב, צנטרוברסיה, שהיא הנטיה המובילה את תהליך התפתחות הנפש. הפרק מפרט גם את תפיסתו של נוימן אודות מישורי המציאות בהם מתקיימת הנפש, ובהם היחסים בין האגו, הלא מודע האישי והלא מודע הקולקטיבי. בתפיסה זו, היצירתיות נובעת מתוך שדה העצמי המתקיים בין ומעבר למישורים אלו, ובתנועה ביניהם.
הפרק השלישי בספר עוסק בשירה ובאינדיבידואציה- תהליך התפתחות הנפש במהלך החיים, בו אדם נמצא במגע עם הניגודים שבנפשו, והופך לשלם. הפרק סוקר את הרעיונות של יונג לגבי יצירה ויוצרים ומגדיר את ההבדל בין יצירה חזיונית, שבה היוצר משמש כערוץ דרכו מתבטא תוכן שמגיע מאיזורי המציאות הנפשית הלא אישית, לבין יצירה פסיכולוגית, הנובעת מהתנסויות חייו המודעים והלא מודעים של היוצר. בפרק זה גיא בוחן את מקום השירה בתהליך האינדיבידואציה דרך מושג הצנטרוברסיה של נוימן שהוסבר לעיל, ומושג הפונקציה הטרנסנדנטית של יונג. הפונקציה הטרנסנדנטית מאפשרת את הקשר בין המודע והלא מודע, ואת ההפריה ההדדית ביניהם. היא הבסיס להסמלה וליצירה על פניה השונות. הפרק מציע סקירה של כתבים יונגיאנים המתייחסים ליצירתיות כאל ביטוי לפעולת הפונקציה הטרנסנדנטית, ומוביל למשימה המרכזית של הספר הנוכחי, שמראה כיצד השימוש בשפת השירה מגלם את פעולתה של הפונקציה הטרנסנדנטית.
הפרק הרביעי בספר פורש את המתודולוגיה ההרמנויטית שבה השירה מאפשרת העמקה לתוך התיאוריה והתיאוריה מאירה את הבנת הטקסט השירי. זוהי קריאה שלא מתמקדת בביוגרפיה האישית של מחברי השירה, ולא באישיותם, אלא מתייחסת לטקסטים, כחומרים שבאים מתוך הלא מודע הקולקטיבי. ההרמנויטיקה בגישה היונגיאנית מתבססת על שיטת האמפליפיקציה, לפיה מיתוסים, אגדות ותוצרי תרבות ואמנות נוספים מכילים הקבלות לתכנים שבנדון, ויכולים להאיר צדדים שונים של התוכן הארכיטיפי שעולה ביצירה או בתוצרים אחרים של הנפש האינדיבידואלית. כך, רצוף הספר חיבורים ואזכורים מתוך ייצוגי הלא מודע הקולקטיבי בתרבות.
הפרק החמישי: "שלושה משוררים והאם הגדולה: אינדיבידואציה וההטרונימים של פרננדו פסואה", עוסק ביצירתן של שלוש הדמויות הפנימיות האוטונומיות שכותבות את שירתו של פסואה, כל דמות ואישיותה. ההטרונימים אינם קולות פנימיים של אישיות אחת, אלא ממש אישויות שונות. האוטונומיה שיש לחלקי הנפש השונים האלו מקדמת את האינדיבידואציה. גיא בוחן את האפשרויות הגלומות בשירת ההטרונימים הללו מתוך הרמנויטיקה של אמון ולא של חשד או של דיאגנוסטיקה. הוא מתבונן בטקסטים מתוך חשיבה של ריבוי, שהוא בעצם חלק מהטבע האנושי ולא מוכרח להיות מובן באופן ליניארי של תודעת אגו. בשירתו של ההטרונים אלברטו קאירו מראה גיא איך באים לידי ביטוי ההיבטים השונים- הנוראים והנפלאים, של הנשיות ושל ארכיטיפ האם. שירתו של ריקרדו ריש עוסקת באבדן גן העדן הראשוני, ובניתוק של האדם המודרני מהמרחב המיתולוגי, מהלא מודע כמאפיין של עולמה של האם הגדולה, ובמוות המאיים. שירתו של אלורו דה קמפוש מקיימת תקשורת ישירה עם האנימה, פונה אליה באופן ישיר, ומביעה משאלה לאיחוד עם האם הגדולה, דרך המוות.
בפרק השישי, "שירת שמש שחורה", צולל גיא לתוך שירתה של אלחנדרה פיסארניק ומתבונן דרכה ביחסים שבין שירה ודיכאון ובתפקיד הסמלים בדיכאון, ובאופן מיוחד בסמל השמש השחורה המצוי בשירה זו. הפרק עוסק במוות הקונקרטי והסימבולי, ומתאר את קריסת הסמלים בדיכאון, ואת המאבק בין החיים והמוות המתבטא בשירה. שירתה של פיסארניק מצליחה לגעת באופל, אבל בסופו של דבר נעלמת בתוכו, כי עבורה המוות קודם לחיים וממשי יותר.
בפרק השביעי: "המלאך כנקודת 'אמר בליבו'" קורא גיא באלגיות דואינו של ריינר מריה רילקה במשקפיים נוימניאניות. האלגיות נכתבו בין השנים 1912-1922, במספר פרצי כתיבה בעלי אופי חזיוני של התגלות שפקדו את רילקה, ללא התערבות האגו שלו. בפרק זה גיא מציע סקירה של השלבים בקשר בין האמן והחברה לפי נוימן, ואוסף את ההתייחסות של נוימן לאמנות המודרנית.
המלאך אצל רילקה מגלם את מרחב הביניים שבין גבול התודעה לנומינוזי הבלתי מושג והבלתי נתפס, כאשר הנתק בין התודעה הנפשית לבין הנשגב עושה את המלאך למאיים. ובמילותיו של רילקה: "מלאך האלגיות הוא אותה בריה, הרואה בבלתי נראה מידה גבוהה יותר של מציאות, על כן הוא נורא בעינינו, מאחר שאנחנו, אוהבי הנראה ומתמיריו, עודנו דבקים בנראה הזה במלוא ישותנו" (רילקה, מצוטט אצל ברודסקי 1994, בתוך פרל, 2021, עמ' 154). היחס של בני האדם אליו הוא אמביוולנטי- השתוקקות ופחד. האלגיות של רילקה מתארות את תפקיד המשורר בעולם- טרנספורמציה של התודעה האנושית באמצעות שימוש בשפה. בשפה יונגיאנית אפשר לדבר על איחוי השבר שבין המודע והלא מודע וחידוש הקשר אל הנשגב ואל הפשוט. זאת בעולם המודרני שאיבד את החיבור הרוחני שלו ואצל האדם שהתרחק מהעצמי שלו, בעולם שבו המאה העשרים (וכנראה גם המאה ה-21) מגלמת את התוצאות ההרסניות של תהליך זה. יונג ונוימן ראו את הניתוק הזה בין העצמי והעולם כבסיס לשבר של האדם בעולם המודרני. האמנות יכולה לאחות אותו וזהו תפקידה של הפונקציה הטרנצנדנטית. השירה מאפשרת את החיבור ואת המגע באחדות הנשגבת המושגת מתוך חיבור בין חוץ ופנים - בין מציאות נפשית ומציאות חיצונית, בין עצמי ועולם. השירה גם יוצרת משמעות מחודשת שהאמן מחזיר אל העולם. כך, למשורר יש תפקיד חברתי ותפקיד בעולם— תפקיד של חיבור המציאות הקונקרטית בעולם וחיבור התודעה האנושית אל הנשגב. זוהי עבודתם של הדבורים של הבלתי נראה.
לדעתו של נוימן, תפקיד היצירה בנפש נובע מתוך הצנטרוברסיה שכוללת את יכולתו של האגו ליצור דימויים. עולם התודעה שמרכזו באגו מורכב מסמל וצורה. הדימוי הוא מרחב ביניים שמכיל את תגובת העולם הפנימי למציאות העולם החיצוני, אבל הוא לא שייך לעולם זה או אחר, אלא פועל בשירות התודעה המשרתת את הכוליות. נוימן ראה בתהליך היצירה ביטוי של פעולת ציר האגו-עצמי. המתח בין מרכז המודעות לבין הלא מודע מאפשר את היצירתיות ואת הכח השלישי שנולד מתוכה ומקדם טרנספורמציה נפשית (Neumann, 1954/1959 , אצל פרל 2021). גיא מציג את הדרך בה רילקה מתאר תהליך זה בשפת השירה, שמראה איך תודעת האדם מבחינה במה שיש בעולם באמצעות השפה, ומאפשרת כך טרנספורמציה זו. השירה עושה שימוש במילה שהיא מופשטת, טהורה.
גיא מראה כיצד הרעיון של החיבור בין המציאות הפנימית והמציאות החיצונית בתהליך היצירה מייצר טרנספורמציה נפשית ומשמעות – בכתבי נוימן, וכן באלגיות של רילקה ובטקסטים הפרשניים שלו:
"אחד מתפקידיה של היצירה הוא מתן ביטוי לתהליך התבוננות ייחודי החושף את ליבתם הנומינוזית של דברים... בתהליך של התבוננות מזהים היוצרים איכויות מופשטות בתוכם, הופכים אותן לדימוי ובכך מעניקים להן מקום בעולם. באמצעות יצירתם הם יכולים לתת ביטוי מוחשי לאותו הדימוי. מן העבר האחר, חשיפת קהל היצירה לאותו הדימוי, עשויה להוביל להשלכת איכות פנימית זו עליו, ובהמשך, להפנמתה המחודשת... " (פרל, 2021, עמ' 148).
- פרסומת -
התהליך היצירתי כרוך באבדן ובהקרבה של ודאות לטובת הטרנספורמציה.
תהליך היצירה בתפיסה היונגיאנית מתרחש כשתכני הלא מודע פורצים אל המודע ומפרים אותו באמצעות הפונקציה הטרנסנדנטית ובהכוונה מהעצמי. נוימן ראה בסמלי העצמי ביטוי לאחדות שבין העולם הפנימי והעולם החיצוני. המלאך הוא סמל עצמי כזה, שמעורר פחד וגם כמיהה. נקודת הריק שמתקיימת באדם ובעולם היא פוטנציאל בורא אינסופי במצב סביל. את המלאך אפשר לראות, אומר גיא, כמרחב ביניים שנוצר כשנחשפת נקודת הריק. זהו המרחב שמעבר-בו מתגלה כח יוצר חיצוני לאדם, על גבול התודעה האנושית, אבל יש לו צורה אנושית ואפשר להיות איתו במגע. היצירתיות היא במפגש בין המציאות המוחשית ותודעת האגו לבין הנומינוזי- ליד המודעות, אבל לא רחוק מדי. היצירה בוראת מרחב חדש שמתקיים מעבר לאגו אבל גם מעבר לעל אנושי. במצב כזה אין יותר הבחנה בין העצמי האישי לבין העצמי העולמי- והם מתאחדים בכח בורא. "בנקודת המגע עם המלאך, שבה מתרחשת התגשמות העצמי באמצעות היצירה האנושית, מתרחשת התכה של הנומינוזיות הפנימית והחיצונית לכדי שדה תודעתי כביר מהמלאך שהוציא את התהליך מהכח אל הפועל" (פרל, 2021, עמ' 161) זוהי "נקודת אמר בליבו", של נוימן, שבה הרצון העל אישי הוא כח יוצר בנפש הפרט, שנותן ביטוי מוחשי בחומר, במילה, בתנועה או בצליל לאחדות שהתקיימה לפני כן כפוטנציאל מופשט. זהו העיצוב כצורה במרחב ובזמן, וכאן "הנפש מעמידה את עצמה ככוליות לרשות אגו-עצמי המבטא את עצמו" (נוימן, 1959/2013, בתוך פרל, 2021, עמ' 161). נוימן למעשה היה חוקר תרבות, וגם גיא הוא חוקר תרבות. כך, הפרק הזה מאפשר לשני חוקרי תרבות לשוחח ביניהם באופן עמוק ומרתק על שירה.
פרק הדיון מסכם כי כתיבתם של משוררים חזיוניים מבטאת תכנים שאינם באים מהמודעות וגם לא רק מהלא מודע האישי. השירה היא מרכיב חשוב בהתפתחותם הנפשית של שלושת המשוררים שנדונו, ושל יוצרים נוספים. היא ערוץ מרכזי באינדיבידואציה כי היא מאפשרת אינטגרציה בין תהליכים מודעים שמקומם באגו ותהליכים לא מודעים שבאים מהעצמי וממישורי מציאות רחבים יותר. בפרק זה גיא טוען שבשפת השירה יש פוטנציאל כפול לאינטגרציה: מחד, השירה משתמשת בשפה בה בני האדם למדו לדבר ויש בה פניה למודעות. מאידך, שפת השירה פונה לרבדים לא מודעים, כי היא משתמשת בדימויים ובסמלים ואינה מוגבלת להיגיון ולרצף. גיא סוקר את ההתייחסות לשירה בספרות הפסיכואנליטית, מפרויד, שרואה בה צורך אנושי להזות, כתחליף לצורך הילדי לשחק ולהגשים משאלות אישיות שנועדו לספק את הדחף, אותן אי אפשר להגשים בחיים הערים; דרך כותבים פסיכואנליטיים שונים, כמו דנה אמיר, שרואה בליריות תכונה מולדת חיונית להתפתחות האדם וליכולתו לחוות משמעות בשירה ובחיים. הליריות מכילה את המימד המתהווה והמימד המתמשך של האירועים הנפשיים; אלה מובילים את השיח הפסיכואנליטי על שירה למחוזות דומים לאלו של יונג ונוימן, הרואים בשירה גשר בין המודע והלא מודע. גיא מוסיף על כך את התכלית ההתפתחותית של השירה, המגולמת בפעולת הפונקציה הטרנסנדנטית ואת כוחה להעביר חומרים מהלא מודע הקולקטיבי אל המודעות האישית והחברתית.
מסקנתו של גיא בנוגע לחיבור שמאפשרת השירה ללא מודע הקולקטיבי היא שהשירה מזמנת חיבור לחומרים הארכיטיפיים שמכילים את חוכמת הדורות, וגם פותחים את הדרך אל הנשגב.
"הטרנסנדנטיות שמאפשרת השירה במסגרת פעולתה של הפונקציה הטרנסדנטית היא טרנסנדנטיות במובנה הרחב: יצירת המגע עם הנומינוזי דרך הרחבת החיבור בין המודע ללא מודע- ולא רק במובנה המצומצם כהתפתחות תודעתית שאינה חורגת מגבולות נפשו של הפרט... השירה בבסיסה אינה מנגנון נפשי פונקציונלי, כי אם מרחב מעבר הנפרש בין האישי לבין העל-אישי" (פרל, 2021, עמ' 185).
זהו מרחב שבו מתחברים באופן סמלי האני והלא אני שכבר היו מובחנים, חיבור שבמרכזו עומדת התנסות מיסטית מודעת. השירה היא מרחב בו השלישי הזה מתקיים.
מקורות
פרל, ג' (2021). "הדבורים של הבלתי נראה": אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן. רסלינג.
