נגה בן ששון
מסע עם אשת לוט: מהמקרא אל הנפש
הוצאת פרדס
מסע עם אשת לוט חוקר את מוטיב המבט האסור לאחור ואת מבטה של אשת לוט כמייצגים תופעה חיה הנוכחת בעולם הרוח ובחיי הנפש. לצד דברי מדרש עתיקים יפגוש הקורא שירה צעירה, נובלה נועזת ובלוג אינטרנטי, שכותביהם פנו אל הסיפור המקראי וביקשו להסיר ממנו את המלח ולהשיב לו חיים. לאלו מצטרפים קולותיהם של אלו שנענו להזמנה להגיב לסיפור המקראי-ודבריהם זוכים לניתוח מעמיק ורגיש.
נגה בן ששון על כתיבת המחקר: "הספר מזמין את קוראיו לסיפור מסע אישי אל מבט אחד שקפא בזמן והפך את אשת לוט לנציב מלח. במהלך שנות עבודתי הטיפולית שמעתי פעמים רבות את אלו המבקשים לנתק את העבר – את ה'אחור', ולחסום את דרכי הגישה אליו, כלומר משמרים את הדימוי של אשת לוט כמסמן 'אחור' שההתבוננות בו נחווית בעת ובעונה אחת כמושכת ומסוכנת.
כיצד ניתן להרחיב את הדימוי הזה ולאפשר מבט לאחור שאיננו מאיים על ההווה או מבטל את הווה? האם יש בכוחם של הסיפור ושל יצירה להציע מבט חדש, אחר? מצוידת בשאלות אלו יצאתי למסע מחקרי, שראשיתו בעיון בפרקים מן המקרא העוסקים בהליכה ובמבט, בהתקדמות ובעצירה, בהתבוננות קדימה ולאחור, המשכו בעיון בפרקי מדרש וספרות בת זמננו, וסופו בהתבוננות בסיפור המקראי בהקשר של הסיטואציה הטיפולית הביבליותרפית, ההופכת את הטקסט המקראי למעין מורה דרך המציע אופציית 'מבט לאחור' חדשה.
במהלך הדיון יתברר כי 'אשת לוט' נשארה עלומה וחידתית, אך הייצוג שלה עדיין חי, מושך, אולי אף ממגנט וכמה להד. בעוד שדיון מבקש להציע פשר, ובכך 'לטפל' בשאלות המוצעות, הוא גם מבקש לפרק את הוודאות, להתריס מולה ולהזמין לחשיבה מחודשת. הספר משמר אפוא את עקבותיו של מגע כפול זה, מתוך תקווה שרישומם של 'החיים' שדחפו למסע המחקרי – ימשכו אף את הקורא והקוראת לשאלות המתעוררות, תוך מגע עם ניסיון חייהם והשפעותיהם."
ד"ר נגה בן ששון היא ביבליותרפיסטית, מרצה וראש מסלול ההכשרה במגמה לביבליותרפיה בחוג לייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה, מטפלת ומדריכה. בעלת רקע אקדמי נוסף בתחומי המקרא, פילוסופיה יהודית וספרות.
לפניכם הקדמת הספר ופרק מתוך הספר, קריאה בנובלה: ספר, ילדות, מיכל בן- נפתלי, באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
פתח דבר
ברגעי משבר, בהיעדר אופק ותקווה, יש המתארים את עצמם כמי שמתקיימים בעולם הסוגר עליהם. עולם שבו אין בידם להביט קדימה, אך נדמה שנאסר עליהם גם להביט לאחור. אף שלכאורה המבט "האסור" הוא המפלט היחיד שנותר להם, חווייתם הקיומית היא כי מבט זה יכול להמית. בצומת זה עשויות לעלות שאלות כגון מהו אותו מקום אסור שאנשים נמשכים אליו, אך בו בזמן גם חרדים להפנות לעברו את מבטם? מדוע לדעתם הוא אסור? מהו או מיהו מקור האיסור? מה, על פי תפיסתם העצמית, עלול לקרות אם אכן יביטו בו? וגם: האם ברגעים אלו ניתן להציע ברירה כלשהי שתאפשר מבט, ואולי גם הרחבה של שדה הראייה, וזאת ללא תחושת איום או הפרת "טאבו", אלא מתוך תחושת ביטחון ובחירה בחיים?
האיסור להביט לאחור במקרא הוטל על לוט בידי האנשים - המלאכים, שליחי האל, שבאו למלטו מסדום: "[...] ויאמר הִמלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמֹד [...] הִמלט פן תספה" (ברא' יט, 17). ובהמשך נאמר: "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח" (שם, 26). הן במקרא והן ביצירות ספרות מאוחרות יותר האיסור להביט לאחור הוא צו סמכותי ומוחלט שמקורו משתנה: הוא יכול להיות אלוהי, משפחתי או אישי, אך אחת דינו של המפר אותו: מוות, כליה, אובדן. המשיכה למקומות אסורים וההתרחקות מהם הן חלק מהותי מן הקיום האנושי. מתוך הנהייה אל המקומות האסורים הללו נבראים ומתחילים חיים, אך בד בבד היא צופנת בתוכה סכנת מוות. הדיאלקטיקה שבין האסור למותר, בין המשיכה לדחייה, נראית לעיתים כסדק, כקוף המחט שהעולם מציץ דרכו, ולעיתים היא נתיב חיים שאין בלתו. אי אפשר בלי סימון גבולות המבט האנושי, אך בה בעת לא ייתכנו יצירה והתפתחות שאינן כרוכות בהתחככות בגבולות אלו.
ספר זה הוא הזמנה למסע בעקבות מבטה האסור של אשת לוט לאחור, שבשלו הייתה לנציב מלח: מבט שהוא בלתי נראה, ועם זאת ער להפליא; מבט ששימר את אשת לוט ועימה את סוגיית "המבט האסור לאחור" כשאלה קיומית שעודנה נוכחת בעולם הרוח ובחיי הנפש. המסע בעקבות המבט מבקש לעקוב אחר גלגוליו של הסיפור מן המקרא והמדרש דרך הספרות בת זמננו אל נפשם של הכותבים והקוראים. תחנתו האחרונה של המסע נדרשת לשאלה הטיפולית התרה אחרי הקשר שבין האיסור להביט לאחור לבין חוסר היכולת לספר סיפור, ומשמעותם לחיי הנפש.
מתוך ההקדמה לשער השני - שלוש קריאות ספרותיות:
בביטוי 'קריאה ספרותית' כוונתי לקריאתו של האמן את הסיפור המקראי בבראשית י"ט, שהולידה יצירה ספרותית המתייחסת אליו באופן ישיר ומפורש, תוך נקיטת עמדה אישית-יצירתית וממילא גם פרשנית כלפי העלילה או גיבוריה. הקריאה שלי ביצירות אינה 'תמימה' ומקורה בעמדה הביבליותרפית: היא תרה אחר נקודות התצפית השונות, מאזינה לקול ולשפה שהוענקו לדמויות הדוממות בעלילה המקראית ומבקשת דרכי מבע – ז'נרים מגוונים, המייצגים דרכים לשוניות ומבניות שונות בהן יכול להישמע סיפור. עיקר העניין שלי הוא במבט: מבטו של האמן היוצר, המתבונן באשת לוט ובמשפחתה, ומתוך כך מתבונן בעצמו. התבוננותו של האמן מאפשרת להרחיב את אופק הראייה שלי כקוראת, ושל אלו שיבקשו להיעזר במרחב זה במסעם למציאת נתיב אפשרי אל ה"אחור" שלהם.
[...] בבחירת היצירות הספרותית בהן אדון, ביקשתי, מצד אחד, יצירות שראוי להן לעמוד איתן על מדף אחד עם המבחר הקאנוני הלקוח מהמקרא ומספרות חז"ל לדורותיה. כוונתי ליצירות מוכרות, שיש בהן עיבוד לעמדה התומכת באשת לוט ובמחאתה, ולחלופין ליצירות שכותביהן מזדהים עם ענישת האל למען המשך ה"לך-לך". על יצירות אלו נכתב רבות, ערכן הספרותי מוכח, וניתן להתייחס אליהן כאל "קריאת חובה". מצד שני, נטיתי להעדיף לצרף לאסופה אותה מציע הספר, דווקא קולות חדשים – שעדיין לא דנו בהם ושהם פחות מוכרים. ביקשתי אחר הקולות השקטים, המוצנעים, בעיקר של כותבים צעירים. מצאתי שהקולות הללו תרים פחות אחר מופת או גנאי, וכי העמדה המשתקפת מהם פחות אידאולוגית. לתחושתי כותביהם מעזים יותר עם הטקסט המקראי, לומדים אותו בהתלהבות ואף בחושניות אינטימית, תוך לקיחת החופש לפרקו ולערוך לו אנליזה שלמה. קריאות חדשות אלו נראות כ'קריאות רשות' מול הקריאות הוותיקות ה'קלאסיות' שעולה מהן תחושת 'חובה' – לאידאולוגיה, לציות, למחאה או לערכים, יהיו אשר יהיו. ביצירות שביקשתי לצרף, ניתן גם מקום לקולות החורגים: לאלו שכאילו ממתיקים סוד עם אשת לוט מתוך הזדהות או התרסה, אלו המבקשים כאילו לצחוק ולשחק איתה, לפייסה ולהתפייס איתה וכך גם עם בני משפחתה; קולות המבקשים אולי להשתחרר מטראומת המבט לאחור ומכובד משקלו, ובתוך כך גם מכובד משקלה.
היצירות מתאפיינות בכתיבה אישית, ויש באחדות מהן פנייה אל הטקסט המקראי בבקשה למצוא בו מענה ופשר לצרכי הנפש והחיים. בחרתי באלו הכתובות בגוף ראשון, הן בגוף השפה, והן בעמדה הנפשית המתפרשת מהן. המשותף לטקסטים בהם אעסוק קשור, אם כן, גם בזיהוי שלי כקוראת, השומעת בתוכם הד וביטוי למגע, לחיפוש אחר מה שנדמה כקשר עין עם מבטה החומק של אשת לוט, המופנה לאחור וכמו מסרב למפגש.
