סקירת הספר רילוקיישן מאת איילת גונדר-גושן
מאת ד״ר נעמה גולדמן
רילוקיישן מאת איילת גונדר-גושן, יצא בהוצאת אחוזת בית, 2022, 296 עמ׳.
בספרה החדש של איילת גונדר-גושן, "רילוקיישן", במסווה של רומן רצח בלשי, נחקר המסתורין הגדול מכולם: לא מי רצח את ג'מאל ג'ונס אלא כיצד נוכל לחיות עם הפרידה, עם הידיעה שאיננו מכירים את ילדינו. תודעתם אינה נגישה לנו. למרות חלקי הגוף שאימהות חולקות עם עובריהן עוד מהרחם, אין יחסים דיפוזיים בין תודעה אחת לזולתה. אשליה מתוקה בצורת קרבה פיסית ואהבה מעוורת, מכסה על האמת.
הספרות הפסיכואנליטית מנציחה את אותה הפנטזיה במושגיה. אין תינוק בלא אם, האיקונוגרפיה של האם-ילד היא נצחית. כמו הפייטה והאם עם התינוק המככבות באומנות הנוצרית-הדתית ופוגשת כל זוג עיניים בתרבות המערבית, כך גם הפנטזיה על הסימביוזה ביחסי האם ילד הראשוניים (מאהלר, ויניקוט, בלכר), גונדר-גושן מיטיבה לייצג את פנטזיית ההתמזגות האימהית המתעוררת מול המרחק מעורר האימה:
"בימים הבאים גיליתי שאת יכולה להתגעגע לילד שישב לידך בשולחן. להתגעגע אליו בעודו שותה, צמוד אלייך, את השוקו שהכנת לו. ראיתי אותו בולע, התחשק לי להיבלע גם אני, בתוכו, להחליק במורד הגרון שלו, אל הבטן, אל מחזור הדם. מה יש לך שם, אדם, מתחת לעור?" (עמ׳ 140)
דרך הקריאה המותחת, העשירה והמהנה, אנו למדים אט אט, עד כמה אנו שבויים באשליה. כמה עדינה ובלתי נראית אותה האשליה, כשרק אירוע דרמטי הפורם את קשרי המציאות המוכרת יכול לחשוף: אין לנו מושג מי הם הילדים שלנו. כל התמונות המשותפות, הטקסים, הזיכרונות נועדו לכסות על האמת הערומה והמאיימת. בתודעתם הם נפרדים מאיתנו באופן שהוא כמעט בלתי ניתן לתפיסה:
"...את יולדת ילד, והדבר הראשון שהוא עושה כשהוא יוצא מהרחם זה לבכות בקולו שאיננו קולך. כי עד לרגע הזה, של הלידה, הוא דיבר מגרונך, כשהיה רעב את ביקשת לאכול, ועכשיו הוא בוכה בקולו, ואת מברכת על הקול הזה, שמבהיר לך שהכל בסדר, שהוא נושם בלעדייך. את מקשיבה לגרגור הראשון, למלמול הראשון, לדיבור הראשון. את נוצרת משפטים. עד שיום אחד הקול המוכר מתחלף. אצל אדם זה קרה בהדרגה. אמא שלי היא זאת שהודיעה לנו, בסיומה של שיחת טלפון לפני שלוש שנים-" הקול שלו לא נשמע כמוהו. הוא חולה?"
"לא," אמרתי לה, "הוא מתבגר."" (עמ׳ 246)- פרסומת -
בגיל ההתבגרות מוחצנת בבוטות אותה אמת. מעוררת קנאה באלו שנכנסים לליבם, לאותו הלב שדמיינו אותו כשלנו. טריקת הדלת, השתיקות, הבוז כלפי הדור הקודם ומרד הנעורים הם הדרך הקוצנית שבה מנפנפים המתבגרים בנפרדות. טיפול, הדרכת הורים, מדריכים בחוגים ובצופים, הופכים זרים גמורים לכאלה שמכירים אותם טוב יותר מאיתנו. לעיתים הם אף מעוררים קנאה ביחסים שהם יוצרים, ובכל מה שהם מעניקים לילדנו. אחת הדמויות שבספר מגלמת באופן מובהק סוג כזה של יחסים:
"...הוא מקשיב לילדים האלה. מקשיב באמת- לא מעמיד פנים כשהם מדברים ורק מחכה שהם יסיימו כדי להגיד להם את מה שהוא תיכנן להגיד מלכתחילה." (עמ׳ 152)
זרים מתקרבים אליהם בעוד אנחנו מתרחקים. במובן זה ניתן לומר שההתבגרות של ילדינו היא פגיעה נרקיסיסטית שמקבילה להתפכחות הכואבת שלבה הסצנה הראשונית: היינו ונותרנו נפרדים.
הנפרדות מפחידה אך גם נוחה, וכזו היא גם הדינמיקה העומדת בבסיס ההתמודדות עמה. מצד אחד, אנו מקבצים שברי מידע ונאחזים באשליה הדועכת של ההכרות שבדינו לגביהם אז, בראשית ימי האהבה. מאידך, אנו בוחרים בנוחות, בלהסתמך על הקרבה הרשמית, הפיסית, הביולוגית, ובוחרים במידת מה בריחוק:
"...את מתחילה להעדיף פעילויות שלא צריך לדבר בהן: ללכת לסרט, טיול אופניים, משהו שיסווה את העובדה שאנחנו כבר לא לגמרי יודעים איך לדבר אחד עם השני. (עמ׳ 123)
גונדר-גושן אינה רק סופרת עטורת פרסים בעלת הצלחה בין לאומית, היא גם פסיכולוגית חדה, וראייתה זו ניכרת בספר. המתח והדריכות שמעורר הטקסט אינן נובעות מתעלומת הרצח בלבד. האירוע החיצוני אינו מטלטל כמו הדרמה הפנימית של האם. זוהי אמירה נוקבת הנמסרת בתבונה מבין השורות. המסתורין והמתח שזורים בחיינו בכל דקה יומיומית הנתפסת כברורה ומובנת מאליה. הספר מסיר את הלוט מאותו הרובד הסמוי אותו אנו כה מורגלים בלהכחיש. לאחר הקריאה בו, אנו חשופים יותר, מפוקחים יותר, ונותרים כמו לאחר פירוש קולע, מלאי תובנה ותהיות.
"אני לא מתפלא," דוויין אמר, "אשתי תמיד אמרה שלהיות אמא, או אבא, זה להיות כל הזמן במתח. את יודעת, פעם חשבתי שהתעלומה הכי גדולה בחיים שלנו זה ההורים שלנו. היום אני חושב שאולי התעלומה הכי גדולה בחיים שאולי התעלומה הכי גדולה בחיים של אנשים היא הילדים שלהם." (עמ׳ 116)
