עורך: חיים קפלן
חנוך לוין: תיאטרון הנפש העירומה במבט פסיכואנליטי
פרדס הוצאה לאור
יצירתו של חנוך לוין, מחשובי המחזאים במאה העשרים, זוכה בספר מרתק זה לפרספקטיבה מקורית ומעמיקה, השופכת אור מיוחד על השאלות הקיומיות שלוין מעורר בנו.
על בסיס ניסיונם הקליני, מצביעים הפסיכולוגים על טיבם של התהליכים שאנו עוברים במהלך צפייה במחזותיו ועל תרומתו הסגולית של המחזאי המנוח חנוך לוין להבנה עמוקה של טבע האדם המודגמת בניתוח של מחזות נפלאים כמו: אשכבה, מלאכת החיים, הילד חולם, הרטיטי את ליבי, חפץ, ייסורי איוב.
כשאנו חשופים לראייתו הצלולה של לוין ולניסוחיו המבריקים והנוקבים, מאוימים מהשתקפות חולשותינו במראה המלוטשת שהוא מציב מולנו. לדעת הכותבים, מן הערעור על כל מה שהורגלנו לראותו כמובן מאליו, מן המצוקה והזעזוע במפגש עם הנפש האנושית בעירום מלא, מתאפשרת פתיחות לחשיבה חדשה על עצמנו ועל חיינו.
מפרקי הספר עולה שבכוחה של ההמשגה הפסיכולוגית להראות את העושר וריבוי הרבדים המוצפנים בכתיבתו של לוין. בשונה מן האופן בו היא נתפסת לא פעם, יש בה גילויי חמלה ואמון בכוחו המרפא של הדמיון. נוכחותו הרבה של המוות מאירה את ערכם של החיים הפגיעים וברי החלוף.
השותפים לספר: חגית אהרוני, פרופסור דנה אמיר, ד"ר עפרה אשל, פרופסור עמנואל ברמן, ד"ר שלומית ידלין־גדות, דנה לובינסקי, משה לנדאו, פרופסור אבן פלנברג, רענן קולקה, חיים קפלן, ד"ר מירב רוט, רובי שונברגר.
חיים קפלן, יוזם ועורך הספר מסביר את הרעיון בחיבור שבין תחום הפסיכולוגיה למחזותיו של לוין:
"כפסיכולוג קליני זיהיתי שאף שהחומרים הרגשיים שלוין נוגע בהם קרובים מאוד לנאמר בחדרי הטיפולים, הוא עוסק בהם בדרך שונה מאוד מן ההמשגה המקובלת בפסיכותרפיה דינמית ומנוגדת לאתיקה שבבסיס הפרקטיקה שלה. הבנה זו עוררה בי סקרנות לגבי תגובתם של פסיכולוגים שיתוודעו ליצירתו... תהיתי אילו תגובות יעורר המפגש של מטפלים עם חומרים שאינם מהתחום המקצועי, כמו התיאטרון הנועז והחדשני של לוין, שבו ראיתי יוצר החותר להגיע אל המרכיבים הגולמיים של הקיום האנושי."
לפניכם הפרק '"מה עושים ואיך חיים, זו השאלה" - "ההולכים בחושך" – הצגה הגדושה במה שאֵין' מתוך הספר והקדמה באדיבות העורך וההוצאה לאור:
פתיחה
"ומי אמר שההזיה היא שקר"? כך שואלת בכאב האם הצעירה במחזה אשכבה, מיד לאחר שקברה את תינוקה המת באדמה החשופה. מעוצמת הכאב היא עוצמת עיניים ומתארת איך בעיני רוחה היא רואה את יופיו של הטבע, את בני משפחתה ואת התינוק שלה כאילו הוא עדיין חי.
נראה שיש הקלה בעצימת העיניים. היא מאפשרת לה לדמיין במקום לכאוב כל כך. ביודעה שכך היא מונעת מעצמה לראות את המציאות כפי שהיא ולהכיר במותו של פרי בטנה, היא זועקת את מחאתה הנוראה: "ומי אמר שההזיה היא שקר, שקר הם חיינו, שקר העולם, העולם האמיתי נברא כשעוצמים עיניים, האמיתי הוא שם, כשאיננו פוקחים אותן עוד לעולם" (תמונה 10). המילים הנוקבות האלה הפכו לאחד הטקסטים המובהקים של חנוך לוין.
ברגע המטלטל הזה בהצגה האם פונה במפתיע אל הכרובים, המופיעים במחזה כצוות תיאטרון זעיר ועלוב מימי הביניים, אלו שניסו לשווא להחיות את תינוקה הגוסס בעזרת סיפור, ושואלת אותם בקול קורע לב בעוד עיניה נותרות עצומות: "מה אתם אומרים, כרובים, לפקוח עיניים או להשאיר אותן עצומות?" כלומר, להפליג כמוהם בדמיונות — כפי שמאפשרת אמנות התיאטרון — או להכיר במציאות? הם עונים לה לסירוגין, ומשניהם יחד מתקבלת התשובה הבאה: "לפקוח. וגם להשאיר עצומות. שלא יהיו עפעפיים. ובמקומם יהיה מסך. והוא יעלה. ומאחוריו יהיה אור. שיַראה הכול. וגם יסנוור. ומאחוריו פעמון. שיצלצל בקול. שמרוב ששומעים אותו... לא שומעים אותו בכלל." הכרובים, אם כן, משיבים לה דבר והיפוכו, שכן בכוחה של האמנות להחזיק בו־זמנית בקטבים מנוגדים, זה לצד זה. היא מאפשרת להיות פקוחֵי עיניים ועיוורים, או עצומי עיניים שרואים הכול. הכרובים מסיימים את תשובתם רבת־הפנים כשהם יוצאים במחול סוחף, כמו לומר שהמוזיקה והתנועה הן שיבדרו את האם האומללה, מעין פיצוי על קוצר ידה של השפה.
לוין קורא להם "כרוב שמח" ו"כרוב מבדח", רמז לשיר הילדים "אני פורים, אני פורים, שמח ומבדח". אך כאן אין מדובר בשעשוע, כי הכרובים ולהט החרב המתהפכת ניצבים בפתחו של גן עדן ומסמנים שאין דרך חזרה אחרי הגירוש אל המציאות המפרכת. הם כמו מגלמים את מודעותו של לוין לחיץ בין האמנות לבין המציאות, שכיוצר הוא התעקש לחזור ולחצותו שוב ושוב, פנימה והחוצה. תשוקתו ליצור נבעה מהצורך הבלתי נלאה שלו — להראות את קשיי המציאות, עוצמת הכאב והסבל הקיימים בעולם, ומנגד להמחיש את גודל כוחו המחיה של הדמיון. באמצעות הבדיה אמנות הבמה מספרת אמת צרופה על המציאות המורכבת, והשאלה האם העולם הוא שקר או שמא הדמיון הוא המכזב, נשארת פתוחה — מתוך רצון להראות ששתי האפשרויות מתקיימות זו לצד זו.
באשכבה, מחזה שלוין יצר כשכבר ידע שהוא חולה סופני ולתוכו יצק את האני מאמין האמנותי שלו, מודגם כיצד עולם התיאטרון מאפשר לו לבצע מעברים חדים ומפתיעים. הוא יכול לנוע בו בין עולמות מדומיינים, שאותם נהנה לברוא, לבין ראייה מפוכחת, צלולה כבדולח ומפחידה בעומקים שאליהם היא מגיעה. בהצגה זו, כמו במכלול עבודתו ככותב וכבמאי, הוא מטלטל את קהלו בישירות חריפה ובמילים ברורות מאין כמותן. הוא מעז לבטא את אשר עיניו מגלות לו וכתיבתו מגלה לנו, אם נסכין להיפתח אליה ולראות בה מקור השראה.
הצירופים המיוחדים האלה בכתיבתו, בין המכאיב למענג ובין הנכסף למציאותי, שלוין כה מיומן לשזור יחד; הביטוי הישיר והחריף ואומץ לבו לתלוש מסכות ולקלף עטיפות בלי לנסות לשאת חן; דבקותו בחיפוש אחר האמת והעזתו להביא אל קדמת הבמה אמיתיּות ללא פשרות — כל אלה עוררו בי משיכה ליצירתו עוד לפני שהכרתי את מרבית מחזותיו ובוודאי טרם שירדתי לעומקם. קסמה לי מאוד יכולתו ללוש את העברית כראות עיניו, בעדינות פיוטית או בגסות מרתיעה, שאף הן שזורות יחד, ותמיד במדויק ובקיצור. אין מילה מיותרת, אין מילה שמתבקש להחליפה באחרת. דומה שהמילים הן הדמויות הראשיות ביצירתו: עוצרות נשימה באימה שהן מעוררות או מפעימות בבהירות שבה רגשות אנושיים משתקפים מבעד לעדשות המלוטשות של ניסוחיו. הרטוריקה החדה של הדמויות נשמעה לי מוכרת, משל תורגמה מן היידיש ששמעתי בילדותי, שפה שלא ממש הבנתי אך קלטתי את הפסקנות החריפה שבה הייתה מתנגנת. בהמשך ראיתי עד כמה הלקוניות של לוין הושפעה בעקיפין מלשון המקרא (בגרסה רעננה ועדכנית), שאין תמציתית ממנה ואותה ספג יחד עם שפת התפילות והגמרא בחינוך הדתי שקיבל.
כפסיכולוג קליני זיהיתי שאף שהחומרים הרגשיים שלוין נוגע בהם קרובים מאוד לנאמר בחדרי הטיפולים, הוא עוסק בהם בדרך שונה מאוד מן ההמשגה המקובלת בפסיכותרפיה דינמית ומנוגדת לאתיקה שבבסיס הפרקטיקה שלה. הבנה זו עוררה בי סקרנות לגבי תגובתם של פסיכולוגים שיתוודעו ליצירתו. שנים רבות עסקתי בהכשרה של פסיכולוגים, בהוראה ובהדרכה. בתפקידים שמילאתי — כמרכז ההוראה בתוכנית לפסיכותרפיה בחיפה ובהמשך כמייסד ומנהל של התחנה הקלינית לטיפול בסטודנטים באוניברסיטת חיפה — נדרשתי פעמים רבות לבחור טקסטים תיאורטיים שיתרמו לעוסקים במקצוע המיוחד שבמרכזו הטיפול בנפש האדם. תהיתי אילו תגובות יעורר המפגש של מטפלים עם חומרים שאינם מהתחום המקצועי, כמו התיאטרון הנועז והחדשני של לוין, שבו ראיתי יוצר החותר להגיע אל המרכיבים הגולמיים של הקיום האנושי.
תחילה הבאתי טקסטים של לוין למפגשים עם צוותים של תחנות טיפוליות,, כדי להתרשם מתגובתם לדמויות החלקיות והגרוטסקיות וליחסים ביניהן. בהמשך יזמתי סמינר לאנשי צוות התחנה באוניברסיטה שעסק בכמה מחזות של לוין, שכלל צפייה משותפת בהצגות שצולמו וקריאה מודרכת במחזות. התגובות המגוונות נעו בין התפעלות לרתיעה; הסקרנות וההתרגשות נמהלו בכעס על היוצר ("למה הוא עושה לנו את זה?"). המשתתפים העידו עד כמה מהירה וחזקה השפעתם של החומרים שלוין נוגע בהם ועד כמה הטקסטים מהדהדים תכנים רגשיים — מחדרי הטיפולים ומחייהם האישיים. כך נולדה היוזמה לקיים באוניברסיטת חיפה כנס ארצי רב משתתפים שיעסוק ביצירתו של לוין ובזיקתה לפסיכותרפיה דינמית וכותרתו "חנוך לוין מרטיט את ליבי — היצירה של לוין כמקור השראה לעוסקים בפסיכותרפיה". בדומה לכנסים קודמים שיזמנו, שעסקו בנושאים כמו "פסיכואנליזה וספרות" או "השירה כדרך המלך אל הלא־מודע", מרבית הנוכחים היו אנשי מקצועות טיפוליים. המשתתפים הביעו הוקרה על ההזדמנות לשמוע הרצאות מעמיקות על יצירתו המגוונת של לוין, ובתוך כך להיווכח עד כמה הוא ידע לדייק בביטוי עולמם הרגשי של אנשים במצוקה. הצלחת הכנס הובילה ליוזמה לפנות לפסיכולוגים בכירים בישראל בהצעה לכתוב יחד ספר שבו נדון, כל אחד על פי טעמו וגישתו התיאורטית, כיצד היצירה של לוין מלמדת על חיי הנפש של המטופלים ומה בהמשגה הפסיכואנליטית יכול להעניק משמעויות חדשות למחזותיו.
המיזם המאתגר הזה עורר בי חששות כבר מראשיתו: בגלל ההיקף העצום של יצירתו, אף שנפטר בגיל חמישים ושש; תחכומו הרב כיוצר נועז וחדשני שלמד ליצור בז'אנרים מגוונים, מהתיאטרון היווני שאותו הכיר על בוריו, דרך התיאטרון הקלאסי והמודרני ועד לתיאטרון האבסורד החתרני לשעתו; עובדת היותו אוטודידקט משכיל מאוד שהביא לקדמת הבמה שאלות פילוסופיות עמוקות, והִרבה לשאוב מהמורשת היהודית ואף מהברית החדשה, מהספרות ומהשירה; מודעותו הגבוהה לדיאלוג שהוא מנהל עם הקהל בכתיבתו. התעוררו בי ספקות אם ניתן להוסיף תובנות על הרעיונות שלוין היטיב לבטא במילותיו שלו. חששותיי הזכירו לי את הנאום מתוך המחזה חפץ. הגיבור הראשי, חפץ שמו, עומד באישון לילה ברחוב ופונה בנאומו לקהל מדומיין: "אורחים נכבדים. קטון קטונתי [...] קטון קטונתי".
במשך כל חודשי הכתיבה והעריכה לא השתנתה התחושה הזו, אלא רק הלכה והתחזקה. בצר לי פניתי ללמוד לעומק את הספרים והמאמרים של חוקרי הספרות והתיאטרון שניתחו את יצירתו, והם היו לי לעזר רב. השמחה על האפשרות ללמוד מן הניתוחים האקדמיים המנומקים והמפורטים נמהלה בחשש הטבעי לטחון וללעוס דברים שכבר נאמרו, שמא דבריי יהיו בבחינת מה שמעניין אינו חדש ומה שחדש אינו מעניין. נזכרתי בדברים שאומר המְספר במחזה ההולכים בחושך: "עד מתי נאמר כולנו דברים חבוטים? / מתי כבר יקום אדם ויאמר דברים שעדיין לא נשמעו?" (פרק רביעי, תמונה י). מי שעזרו לי להאמין שיש תוחלת לעמול על ספר כזה היו הפסיכולוגים והפסיכולוגיות שניאותו להצטרף למיזם ולכתוב על היצירה של לוין, כל אחד מנקודת ראותו. תחילה דיברתי על לבם שיסכימו לכתוב, ואז — עם כל פרק חדש ומרתק שקיבלתי או שליוויתי מקרוב את לידתו עד שהושלם — השתכנעתי שבין היצירה של לוין לפסיכותרפיה דינמית אכן יכול להתנהל דיאלוג פורה.
תודה מקרב לב מגיעה לכל אחד מן הכותבים והכותבות, שותפיי הנאמנים ליצירת הספר, שהשקיעו זמן ומחשבה, תרמו מהידע הרב שלהם בפסיכואנליזה ובשיח המתנהל בקו התפר בינה לבין הספרות, התיאטרון והשירה: חגית אהרוני, פרופסור דנה אמיר, ד"ר עפרה אשל, פרופסור עמנואל ברמן, ד"ר שלומית ידלין־גדות, דנה לובינסקי, משה לנדאו, פרופסור אבן פלנברג, רענן קולקה, ד"ר מירב רוט, רובי שונברגר. הפרקים שכתבו הם גשר חדשני בין היצירה של לוין לבין ההמשגה הפסיכואנליטית. על בסיס ניסיונם הקליני העשיר הכותבים מנתחים ברגישות את החוויות המורכבות שהיוצר מעורר בצופה ואת המוצפן בהן. הם מצביעים על כך שניתוח חוויות הצופה מאפשר הבנה טובה יותר של הטקסט והדמויות, ובתוך כך נוצרת הזדמנות ללמידה על חיי הנפש של כל אחד מאיתנו. לוין, בהציגו מצבי קצה, מדבר לדעתם אלינו ועלינו.
ההעזה לצאת למסע כזה התבססה על התשתית התיאורטית והמחקרית של חוקרי התיאטרון והספרות שכתבו ניתוחים מבריקים על היצירה של לוין. אני שמח למנות אותם ולהודות להם כבר בהקדמה: ד"ר יצחק לאור, פרופסור זהבה כספי, ד"ר חיים נגיד, מיכאל הנדלזלץ, פרופסור גד קינר, פרופסור נורית יערי, פרופסור שמעון לוי, פרופסור מנחם פרי, פרופסור יוחאי אופנהיימר, ד"ר דורית ירושלמי, פרופסור רינה בן שחר, פרופסור דוד הד, ד"ר נועם יורן, ד"ר עומרי יבין, פרופסור אראלה בראון. הודות לפרשנותם המקיפה ומאירת העיניים על יצירתו למדתי לאפיין אותה ויכולתי לסייע לכותבים להתמודד עם המשימה המאתגרת — להראות איך כתיבתו של יוצר שהיה רחוק מאוד מהמשגה פסיכולוגית יכולה להיות רלוונטית לעוסקים בפסיכותרפיה. פרשנותם בוחנת את הכלים של לוין להבעה מילולית ותיאטרלית ("תחבולות" בלשון החוקרים), ויש בה ניתוחי טקסטים רגישים ומעוררי מחשבה המצביעים על המקוריות והחדשנות ביצירתו ועל האופן שבו בחר לתרגמה לשפת התיאטרון.
הקריאה בחומרים אלה מצביעה על הדקויות הרגשיות הגלומות בטקסטים, מסייעת בחידוד התובנות לגבי המניעים של הדמויות ומפענחת את המשמעויות העמוקות של הסיטואציות הגרוטסקיות. אני ממליץ בחום לאנשי קהילת המטפלים ללמוד מן העבודות החשובות הללו דווקא בגלל שנכתבו בידי מי שאינם פסיכולוגים. זהו שיעור מעשיר בפרשנות של יצירות העוסקות במצבים אנושיים קשים אשר כמותם שכיח לפגוש בעבודה הטיפולית. פירוט מלא של הספרים והמאמרים פרי עטם של חוקרים אלו מופיע בראש רשימת המקורות של הפרק הראשון.
לא ייגרע חלקם החשוב של אנשי הרוח, מבקרי התיאטרון והעיתונאים שפרסמו במוספי התרבות והאמנות בעיתונים רשימות מאלפות על יצירתו ועל חייו, ובעזרתם זכיתי בתובנות רבות. תרומה סגולית הייתה לסרטי התעודה המעולים שנעשו על האיש ויצירתו (מפורטים בסוף רשימת המקורות בפרק הראשון). הודות להם יכולתי לראות פיזית את דמותו של לוין, ששנא להצטלם אך המצלמה אהבה אותו, לצפות ברגעים נדירים מעבודתו כבמאי ומשהותו בחברת ילדיו. למדתי להכיר את ריבוי הצדדים באישיותו, ולהיווכח שעל אף התנהלותו המורכבת בחייו האישיים, בניו וגרושותיו מתבטאים אודותיו באהדה, לצד דברי ביקורת נוקבים, ושהשחקנים והבמאים שאיתם עבד מדברים עליו בחום ומתוך תחושת קרבה. להערכתי הגדולה ליצירתו נוספה גם מידה של קבלה וסימפטיה כלפיו, תחושות שהיו חיוניות להנעת היוזמות של גיוס הכותבים, למלאכת העריכה ולכתיבת הפרקים שלי.
הדברים שלמדתי מעדותם של הקרובים אליו עזרו לי לצלוח את הרתיעה ואי הנוחות שיצירתו עוררה בי לא פעם, ולראות שלצד הביקורתיות הקשה והכעס הגלוי המובעים בטקסטים החריפים, פיעמו בלוין גם אהבת אדם וחמלה. כך יכולתי להבין כיצד ראה את החיים כיקרי ערך, תוך כדי כתיבה אינטנסיבית על המוות, ולהיווכח עד כמה מצא משמעות והנאה בכתיבה ובבימוי, בעוד שרבות מהדמויות שיצר מאופיינות במובהק בהעדר משמעות ובריקנות. אני מצטרף למייחלים לביוגרפיה המרתקת שתיכתב עליו ותוכל להאיר צדדים רבים באישיותו, על כל גווניה, כולל אלו שהקפיד לנצור במקדש הפרטיות.
שותפיי לספר בחרו לעסוק בנושאים שמדברים אל לבם. לשתף באופן שבו הם מפרשים רגעים מן המחזות ובאסוציאציות שהטקסטים עוררו בהם, בזיקתם לתרומה התיאורטית של זיגמונד פרויד, וילפרד ביון, דונלד מלצר, מלאני קליין, ז'ק לאקאן, דונלד ויניקוט, היינץ קוהוט, תומאס אוגדן ואחרים. לעתים אותו טקסט לויני הוביל כותבים שונים לפרשנויות שונות, וטוב שכך. הספר הוא אינטרדיסציפלינרי מטבעו. זו תרומתו הייחודית לשני התחומים — התיאטרון והפסיכותרפיה הדינמית — וזה מקור הקושי המובנה שהוא מציב. הזיקה המרתקת בין התיאטרון, בוודאי התיאטרון של לוין, לבין העולם הטיפולי תובהר בפרק המבוא רחב היריעה שכתבתי, "נהפוך את העולם להמשכו של החלום".
יש לזכור את ההבדלים המובהקים בין ההמשגה הפסיכואנליטית לבין אמנות בכלל ואמנות התיאטרון בפרט. פרקי הספר מבהירים עד כמה יכולה ההשראה בין שני העולמות להיות מעשירה, על אף שקיימים הבדלים מובהקים במטרות ובכלים שבהם הם משתמשים. העושר הטמון במפגש המוצע בין התיאטרון לפסיכואנליזה נובע ממכנה משותף חשוב: הן לוין והן התאורטיקנים שעל בסיס ההבניות שלהם מטפלים ממשיגים תהליכים נפשיים, עוסקים במצב האנושי, בניסיון להבינו לעומק בעזרת הכלים העומדים לרשותם ובמאמץ לשתף בשאלות היסוד המבקשות מענה ואינן מרפות.
אני מודה בשמחה לכל מי שסייעו בידי בפרקים שכתבתי: רעייתי חיותה, שעזרתה הנבונה והרגישה הוענקה בנדיבות ולתרומתה לספר אין שיעור; הפסיכולוגיות מן המדור הקליני לדורותיו (היחידה לטיפול פסיכולוגי בסטודנטים באוניברסיטת חיפה( וחברים אחרים, שהתפנו לעבור על טיוטות ולהשיא עצות חשובות ששמחתי להטמיע; המומחים הרבים שאליהם פניתי ושמחו לחלוק מן הידע הרב שלהם, במיוחד פרופסור נורית יערי לגבי התיאטרון היווני; תודה מיוחדת למולי מלצר, עורכם של כתבים רבים מיצירתו של לוין, שהדיאלוג הפורה איתו היה לי לעזר רב; לדני טרץ', שהיה חברו הקרוב של לוין וסוכנו וסייע ברצון ככל שהתבקש; לשחקנית ליליאן ברטו, אלמנתו של חנוך לוין והמנהלת הפעילה של העיזבון, שבזכות אחת מיוזמותיה הברוכות — הקמת אתר האינטרנט המצוין — הפך מכלול יצירתו הכתובה של לוין לנגיש לכל מי שמבקש לקרוא את כתביו ולחקור אותם. כתובתו: www.hanochlevin.com .
אני מבקש להקדיש את המיזם של הוצאת הספר לאור להוריי, צילה ואברהם קפלן זיכרונם לברכה, שהשתדלו להראות לי, כל אחד מהם בדרכו המיוחדת, איך לנסות להבדיל בין טפל לעיקר, בין חיצוני למהותי. זו אחת מזוויות ההתבוננות השכיחות בכתיבה של לוין שמאוד דיברה אל לבי. אני מאמין שהיא יכולה לדבר ללבו של כל אחד, ודאי לאלו שעוסקים בפסיכותרפיה דינמית.
נובמבר, 2021
חיים קפלן
