הצגתו וניתוחו של "מקרה טיפולי" של הבודהה
מאת נחי אלון
בעולם הטיפולי רווחת הסוגה שאחד ממייסדיה הוא פרויד: הצגת "מקרה טיפולי", שבאמצעותו מדגימים לעתים גם עקרונות תיאורטיים מעשיים או כלים טיפוליים.
הבודהה, מייסדת התורה הרוחנית הגדולה הקרויה 'בודהיזם', פעל בהודו כאלפיים ושלוש מאות שנים לפני הולדת הפסיכותרפיה המודרנית. כדרכם של מורי רוח גדולים בכל המסורות, סייע גם הוא לסובלים. תורתו נשמרה באמצעות אלפים רבים של דרשות ('סוטרות') שעסקו במגוון רחב של נושאים1 . בין היתר אפשר למצוא ביניהן כמה עשרות של מקרים מעין -טיפוליים מרתקים2.
מבין מקרים הללו בחרתי להציג סיפורה של גוטמי הצנומה, שמציג גישה טיפולית מפתיעה. תחילה אביא את הסיפור בשלמותו, ולאחר מכן אציג אותו לפרקיו, בליווי הערות שמציגות את פרשנותי הסובייקטיבית. משאלתי היא שהקריאה תעודד מטפלים להתוודע לסיפורים כמו -טיפוליים ממסורות דתיות ורוחניות שונות, שיהוו מקור השראה נוסף: כשם ספרו היפה של הדאלאי לאמה "חכמה עתיקה לעולם חדש".
גוטמי הצנומה וזרע החרדל3
...היא נולדה...
במשפחה עניה בסוואטהי.
שמה היה גוטאמי-טיסה
אך משום שגופה היה צנום מאד
כינו אותה 'גוטמי הצנומה'.
כאשר הצטרפה לבית משפחת בעלה
לעגו לה וכינו אותה "הבת למשפחה עניה".
ואז ילדה בן
ומאז בואו התייחסו אליה בכבוד.
אבל בנה, כשהתרוצץ הלוך ושוב
במשחקיו מצא את מותו.
- פרסומת -
צער-עד -לסף -שגעון התעורר בה.
היא חשבה: "בעבר היתה מנת חלקי חרפה
אבל מאז הולדת בני זכיתי לכבוד.
קרובים אלו (של משפחת בעלי) ינסו עתה לקחת את בני
כדי לחשוף את גופתו לעיני כל (באיזור שריפת הגופות).
בכוח הצער-עד-לסף-השיגעון שהתעורר בה
לקחה את הגופה המתה על מתניה
ושוטטה בעיר מדלתו של בית לדלתו של בית בהתחננה:
"הבו תרופה לבני!"
אנשים חירפו אותה: "מה התועלת בתרופה?"
היא לא הבינה את שאמרו לה.
איש חכם שראה אותה חשב:
"רוחה של אישה זו נתערערה מצער על בנה.
הבודהא בעל עשרת הכוחות ידע מה התרופה הנחוצה לה".
אמר לה: "אמא, גשי נא אל המבורך הניעור
ובקשי ממנו תרופה לבנך".
היא הלכה אל המשכן
בזמן לימוד הדהרמה, ואמרה:
"המבורך, אנא תן לי תרופה לבני!"
המבורך, בראותו את מצבה, אמר:
"לכי, הכנסי העירה,
וכשתמצאי בית שלא ידע מוות מימיו
הביאי ממנו זרע –של –חרדל".
"טוב, אדוני" השיבה.
בשמחה נכנסה העירה ופנתה אל הבית הראשון
'המבורך ביקש זרע של חרדל
כדי להכין ממנו תרופה לבני.
אם בית זה לא ידע מוות מימיו
תנו נא לי זרע של חרדל".
"מי יוכל למנות את מספר המתים אצלנו?"
"אם כן, ישאר הזרע כאן. אין לי צורך בו".
הלכה אל הבית השני, אל השלישי,
השגעון סר ממנה ורוחה שבה ונכונה בה-
הודות לכוחו של הבודהא.
היא חשבה: "כך יהיה הדבר בכל העיר.
בכוח חמלתו של המבורך ודאגתו לי
זה מה שאראה בכל מקום'.
ברוחה התעוררה תחושת בהילות:
היא הלכה אל שדה-שריפת-הגוויות וכיסתה שם את בנה.
היא אמרה בקול את הדברים הללו:
"אין זו אמת-של-כפר-אחד-בלבד
אין זו אמת-של-משפחה-אחת-בלבד.
ארעיות היא האמת לאמיתה בכל עולמות האלים ובני האדם."
באמרה זו חזרה אל המבורך.
שאל אותה המורה: "האם הבאת, גוטמי, את זרע החרדל?"
"תם ונשלם, אדוני, עניין זרע החרדל," השיבה
"אכן השבת אותי לאיתני".
ואז אמר המורה את הדברים הללו:
"אדם שרוחו נצמדת בעווית
לצאצאים או לרכוש
עתיד להסחף ידי המוות אשר מגיח
כשטפון אדיר אל עיר נמה".
כשסיים ביקשה גוטמי את רשותו של המורה לפנות לחיי פרישות.
המורה התיר לה לעשות זאת.
היא חלקה כבוד למורה בהשתחוותה שלוש פעמים
הצטרפה לקהילת נזירות
וזכתה להימנות עליהן.
זמן לא רב לאחר מכן, בעשותה את מעשיה בתשומת לב
זכתה להבנה מעמיקה והולכת והייתה לארהאט4 .
(תרגום חופשי: נחי אלון)
הסיפור הזה ודומיו סייעו לנו, בפסיכודהרמה, בית ספר לתורת הנפש הבודהיסטית, ללמד דרכים בהן מאפשרת תורת הנפש הבודהיסטית להבין מצוקות אנוש ולסייע בהן. צורת הניתוח שבחרנו איננה "מלבישה" מושגים טיפוליים על מצבים הלקוחים מעולם הדהרמה (המשנה ואורח החיים הבודהיסטיים). אדרבא, אנו משתמשים ברעיונות בודהיסטיים ומראים כיצד הם בני יישום לטיפול. אנו משתמשים במושגים הלקוחים מתחום הטיפול רק כדי לתאר את חכמת המעשה (אופייה) העומדת ביסוד הטיפול המתואר, משום שבפסיכותרפיה יש מושגים מועילים המסייעים לנו להבין מה עושים המסייע או המטפל.
בפסיכודהרמה יצרנו דרך סדורה לניתוח סיפורים טיפוליים כתובים או חיים: אנו מתחילים מניתוח חוויתו של האדם הסובל, גיבור הסיפור, במונחים אמפתיים ככל האפשר. לאחר מכן אנו עוברים לניסיון להבין את הסבל בשלוש רמות: הכאב, הנגרם על ידי תלאות החיים ("החץ הראשון"); הסבל, הנגרם על ידי ההתייחסות המנטלית אל הכאב ואל הסיטואציה ("החץ השני"); ומה שכינינו בינינו כ"חץ השלישי" - השיג והשיח ההרסני המתפתח בין הסובל ובין סביבתו, הנגרם על ידי 'אי-ההגיון' של הסובל ונסיונות הסובבים 'לתקן' אותו. לאחר מכן אנו מנתחים את הלוך הנפש הנדרש כדי לסייע, ומסיימים בסימון העקרונות הבודהיסטיים העומדים ביסוד הסיוע. הסיפור לעיל וניתוחו מדגימים את גישתנו.
להלן נפרק את הסיפור לחלקיו וננסה לתאר את המתרחש בכל חלק.
1. חוויתה של גוטמי.
"צער-עד -לסף-שגעון התעורר בה".
גוטמי חווה אבדן גדול ומר: הקשר עם בנה היה העמוק בחייה, הוא היה לה למשוש, לשותף, לתקווה. הצער על מותו הוא בלתי נסבל. עם מותו מתו גם גאוותה ותקוותיה, שכן רק עם היוולדו זכתה למקום במשפחתה ובעיני זולתה. היא היתה "אמא של' וכבודה היה בזכותו. מן הסתם הרגישה גם בחייו כי אחרים נאבקים עליו איתה: אבי הילד וקרובים אחרים. עם מותו היא מרגישה שינסו לקחתו ממנה ולהשאירה בלא כלום. האבדן הכפול - של בנה ושל מקומה - קשה לה ביותר. היא מרגישה בדידות מוחלטת - בדידותו של מי שמרגיש שהאסון שפקד אותו הוא יחיד, מיוחד וחד-פעמי. בדידות זו מוחרפת מכוח הבדידות שבה היתה שרויה תמיד. האפשרות שהילד מת קשה מכדי שגוטמי תוכל לקלוט אותה, והיא מפרשת את מצבו של הילד כמחלה קשה ולא כמוות. חיפושיה הקדחתניים אחר מרפא גורמים להעמקת הבדידות, שכן במקום התגובה שהיא מבקשת היא נתקלת בחרפות ובגירוש. במצב קשה זה היא פוגשת באדם חומל המסוגל לראות לליבה מעבר לשגעון ולהבין את המצוקה הקשה ואת הצורך בעזרה. הוא מפנה אותה אל הבודהה.
2. ניתוח מצוקתה של גוטמי במונחים בודהיסטיים.
משלו של הבודהה על שני החיצים מסייע לנו להבין את הסבל האנושי על רמותיו השונות, וממילא גם את מצוקתה הגדולה של גוטמי.
גוטמי 'נורתה' על ידי שלושה חיצים', שני חצים שעליהם נוסף עוד חץ - חץ האינטרקציה.
- החץ הראשון הוא חץ הכאב: כאבי החיים הבלתי נמנעים של זיקנה, חולי, פרידה ומוות. הכאב הנגרם על ידי החיים הוא נתון שאין בידינו לשנותו ואין לנו שליטה בו. עליו חל האמור: "זה מה שיש!" כאב אבדנו של הילד והפרידה הקשה ממנו הוא בלתי נמנע.
- החץ השני הוא חץ הסבל: הוא פרי התייחסותו של הכואב אל הכאב ואל המציאות שנכפתה אותו, בין אם היא מתבטאת בדיכאון, בזעם, בתחושות אשמה או ברגשות קשים אחרים. מקורו של הסבל הוא בתודעת האדם ובדרך בה היא מבנה את המציאות. לפיכך, בניגוד לחץ הראשון שאינו בשליטתנו, פגיעתו של החץ השני היא בידינו, אם נשכיל לאמן את רוחנו.
בחיפושה הנואש אחר מרפא לבנה סובלת גוטמי מפגיעת החץ השני. חיפוש זה נגרם מחמת היצמדותה הנואשת לאשליית השליטה: 'אם רק אעשה את הדבר הנכון אוכל למנוע את כאבי החיים, ובהם המוות.' אשליה זו נובעת מתעתוע ההיצמדות לרעיון ה'אני' הכל-יכול, 'אני' שכביכול לא כבול על ידי תביעות המציאות. המיאון להכיר במגבלות היכולת הוא גם המיאון להכיר בכך שהכל משתנה כל הזמן, וכל תופעה קשורה לאינספור תופעות המציאות האחרות . לאלו מצטרפת אמונה שגויה שלישית - שהאושר והסבל נובעים מהאובייקט הנכסף (הבן שלה, שהוליד אותה כ'אם') ולא מתעתועי התודעה. חוסר המודעות דוחף את גוטמי לפעולה-בכל-מחיר, וכך מעמיק את עצמו. - החץ השלישי (שהוספנו אנו על שני החיצים של הבודהה) הוא חץ האינטראקציה: אותו שיג-ושיח ממאיר שמתהווה בין הסובלת לבין הסובבים אותה. החץ נולד מהמפגש בין האשליה של גוטמי לבין המציאות הנגלית, המיוצגת על ידי הסביבה. בראייה מאויימת שאין בה שום אמפתיה, מאבחנים אותה אנשים כ"מטורפת", מחרפים אותה ומתרחקים ממנה. ככל שהיא מגבירה את מאמציה כן מעמיק מעגל הקסמים השלילי של דחיה, וכן מעמיקה מצוקתה.
"היא חשבה: "בעבר הייתה מנת חלקי חרפה
אבל מאז הולדת בני זכיתי לכבוד.
קרובים אלו (של משפחת בעלי) ינסו עתה לקחת את בני
כדי לחשוף את גופתו לעיני כל (באיזור שריפת הגופות)."
- פרסומת -
"לקחה את הגופה המתה על מתניה
ושוטטה בעיר מדלתו של בית לדלתו של בית בהתחננה:
"הבו תרופה לבני!"
אנשים חירפו אותה: "מה התועלת בתרופה?"
היא לא הבינה את שאמרו לה."
הסובבים את גוטמי רואים את שגעונה ומתרחקים ממנה. אין הם רואים את הסבל העומד ביסוד השגעון, ובזאת הם עצמם לוקים כמוה בעיוורון. המצב שלה מעורר בהם רתיעה ואימה, והם מנסים באיבה להרחיק אותה מעצמם. איבתם אל שגעונה יחד עם איבתה אל המציאות והיצמדותה לדרישת התרופה נפגשים ויוצרים הסלמה נוספת המעמיקה את בדידותה, וחוזר חלילה.
3. חכמת המעשה בסיוע.
מעשה הסיוע של הבודהה מכוון על ידי עקרונות ותפיסות הנגזרות מתורתו אודות טבע המציאות, טבע התודעה, טבע הסבל וטבע השינוי. מעבר לעקרונות אלו, פועלים בכל תהליכי התמורה שהוא מוביל גם גורמים בלתי ספציפיים כגון תמיכה והקשבה, וידוי וטקס (Frank, 1973).
ואולם, בעקרונות המופשטים ובתהליכים הבלתי-ספציפיים כשלעצמם אין די כדי לגרום לשינוי: שינוי יכול להתחולל רק בתוך מצב ספציפי ובתוך זיקה ספציפית. לא די שהמסייע יבין את העקרונות: עליו להכיר את המסתייע, להבין את מצוקתו, את מניעיו, את שפתו, ולבחור דרכי פעולה ספציפיות אשר ייצרו תנאים המגדילים את סיכויי התמורה. בנוסף, מבלי שהמסתייע יבטח במסייע ויקשיב לו, יהיה נכון להקשיב לדבריו ולפעול בהנחייתו, ויהיה מוכן ומסוגל לשנות השקפות, תפיסות ומעשים — לא יצלח הניסיון להפעיל עקרונות סיוע כלליים. בקצרה, לא די במדריך למשתמש (manual) כדי להביא לשינוי. מכלול הפעולות אשר באמצעותן מתרגם המסייע את העקרונות המופשטים לכלל חוויה חיה בחיי המסתייעים, ובתוך הזיקה הייחודית שבין מסייע למסתייע קרוי בבודהיזם 'חכמת המעשה', או 'אופייה'.
חכמות מעשה דומות יכולות לשמש בגישות שונות, בלא קשר לתיאוריות הטיפוליות. לדוגמה, ויקטור פרנקל פיתח בלוגותרפיה שלו, הקרובה לגישה ההומניסטית, את "ההתכוונות הפרדוקסלית". אותה חכמת מעשה התפתחה אצל מטפלים בגישות אחרות, ונקראה על ידם "טיפול פרדוקסלי". הדרכים זהות למרות שהצידוקים התיאורטיים שלהן שונים לגמרי. באופן דומה, מטפלים בגשטלט משתמשים בכלים שהתפתחו במקביל בגישות היפנוטית, ופסיכודרמה, וכך הלאה. כך, גם הבודהה מפעיל דרכי סיוע מגוונות שאינן 'בודהיסטיות' בהכרח, גם אם עקרונות הסיוע שלו נובעים מהשקפתו הרוחנית.
נתאר כאן חכמות מעשה שונות של הבודהה שבאות לידי ביטוי בסיפור גוטמי:
א. הצטרפות/התחברות (joining/pacing):
"איש חכם שראה אותה חשב:
"רוחה של אישה זו נתערערה מצער על בנה.
הבודהא בעל עשרת הכוחות ידע מה התרופה הנחוצה לה".
אמר לה: "אמא, גשי נא אל המבורך הניעור
ובקשי ממנו תרופה לבנך".
מצבה של גוטמי משתנה כאשר איש חכם רואה אותה, ולא כמטרד שיש להרחיקו כי אם כאשה סובלת שיש לסייע לה. הוא מתייחס לא לתוכן הבלתי-מציאותי של דבריה כי אם למקורו הנפשי, ולכן יכול להמשיך ולראות בה אדם חרף שגעונה. מכאן הכינוי "אמא" בו הוא פונה אליה במקום הכינויים המבזים בהם השתמשו בני העיר זוהי חמלה או אמפתיה, והיא מהווה בסיס משמעותי לסיוע. עם זאת, באמפתיה אין די: יש צורך בחכמת מעשה שתנבע ממנה.
חכמת המעשה שמפעיל החכם היא זו: הוא מבין שגוטמי לא תקשיב לו אלא אם כן יפנה אליה בדרך התואמת את הבנת-המציאות שלה, ועל כן אינו מתווכח איתה כי אם מציע לה לפנות אל הבודהה "ולבקש ממנו תרופה לבנה". מכיוון שהוא פונה אליה בחמלה ובקבלה מבלי לערער על תפיסתה היא נענית לו ופונה אל הבודהה. קבלה בלתי-מתעמתת ואמפתית זו של הסובל, שפתו, תלונתו, התנהגותו קרויה בשפות טיפוליות שונות הצטרפות או התחברות (joining/pacing).
ב. הצטרפות והובלה (pacing and leading |) :
"היא הלכה אל המשכן
בזמן לימוד הדהרמה, ואמרה:
"המבורך'' אנא תן לי תרופה לבני!"
המבורך, בראותו את מצבה, אמר:
'לכי, הכנסי העירה,
וכשתמצאי בית שלא ידע מוות מימיו
- פרסומת -
הביאי ממנו זרע-של-חרדל".
'טוב, אדוני' השיבה."
אפשר היה לצפות שהבודהה, תלמידיו או שומרי הסף יסלקו את גוטמי כפי שעשו זאת קודמיהם: היא נכנסת לאולם מלא אנשים בזמן לימוד הדהרמה, מחזיקה גופת ילד על מתניה, פונה ישירות למורה הגדול ומפריעה ללימוד. אבל הבודהה איננו פועל כך: הוא יוצר שיג ושיח שונה מכל מה שהיה קודם לכן זולת השיחה עם החכם. הוא "רואה את מצבה" (אמפתיה!) ונותן לה הוראה דחופה התואמת את משאלתה מבחינת התוכן ואת מצבה הנפשי הבהול. הוא מצטרף אליה (pacing, joining) ואז מוליך או מוביל (leading) אותה בדרך האחת שהיא יכולה להקשיב לה במצבה הנפשי. ההובלה הזאת היא חלק מהתהליך הטיפולי (Grinder, & Bandler, 1976).
ג. מטלה והתווית הסימפטום (symptom prescription):
הבודהה נותן לגוטמי מטלה ספציפית, וגם בכך מקדם את התהליך הטיפולי (O’Connell, 1983). מהי חכמת המעשה בפנייתו של הבודהה ובמטלה שהוא מטיל עליה?
- מענה על תחושת הבהילות: גוטמי נתונה בתחושת בהילות, ואי אפשר לעצרה. ההוראה ניתנת אף היא בבהילות, ללא הסברים, כפי שעושה רופא במצב חירום. בכך תואמת ההוראה את מצבה ומאפשרת לבודהה ליצור שיג ושיח אחר מבלי להכנס להתנגשות-מצח עם איזור ההתנגדות הגדולה ביותר.
- הענות-לכאורה לבקשה: הוראתו מנוסחת כהוראה של רופא המבקש חומרים להכנת תרופה ומכאן משתמע שאכן בכוונתו להכין תרופה (אם כי אין הוא אומר זאת במפורש) ולכן מעוררת הסכמה מיידית. הוא מבין כי מן הסתם אין היא מסוגלת להקשיב לשום אמירה אחרת.
- התווית הסימפטום: באמרו "לכי, הכנסי העירה" הוא מורה לה לעשות מה שהיא עושה ממילא, ומרמז בכך שהוא מצדד בדרך הפעולה שלה: בכך, הוא הופך את ההתנהגות ה"מזיקה", שאותה מנסים לשוא לשנות הסביבה או האדם עצמו (ה'סימפטום'), לגורם שבאמצעותו יפתרו הקשיים. כך נבלם הניסיון הכושל לשנות בכוח את מה שנחשב עד כה לבעיה. יתר על כן, אם ה'בעיה' הופכת להיות הנתיב אל הפתרון, היא חדלה מלהיות 'בעיה', ובעליה נעשה מיניה וביה פחות 'משוגע'.
- דרישה מינימלית: דרישה כזו מאפשרת לאדם הסובל לפעול מבלי שינסה לשנות דברים שהוא מרגיש שאין בכוחו לשנותם. אילו הציע הבודהה לגוטמי שלא ללכת העירה היה נדרש ממנה כוח רב יותר ממה שנדרש כדי להמשיך מה שעשתה ממילא. אמנם אין המסייע יכול לדעת מה יקרה כשתמלא גוטמי את ההוראה, אבל עצם הנחייתו יכולה ליצור תנאים נוחים יותר לתמורה המבוקשת. קרוב לוודאי שבודהה הבין שבעקבות ההנחייה תגיע גוטמי אל תושבי העיר במצב אחר משהגיעה קודם לכן, משום שעתה היא מבקשת דבר ספציפי שאיננו 'משוגע'. יתר על כן, בעוד קודם היא תבעה סיוע ועצם התביעה עוררה דחיה, עתה היא עתידה לשאול שאלה ולפתוח בדו-שיח מזיק פחות. המטלה תאלץ את האשה להפנות את הקשב מסבלה שלה אל הסבל של האנשים שתפנה אליהם, ובהכרח תיווצר פרספקטיבה אחרת.
ד. התעוררות מעגל-קסמים חיובי:
"בשמחה נכנסה העירה ופנתה אל הבית הראשון
'המבורך ביקש זרע של חרדל
כדי להכין ממנו תרופה לבני.
אם בית זה לא ידע מוות מימיו
תנו נא לי זרע של חרדל".
"מי יוכל למנות את מספר המתים אצלנו?"
"אם כן, ישאר הזרע כאן. אין לי צורך בו".
גוטמי חוזרת עתה לאותם בתים בהם ביקרה קודם לכן, והילד המת עודנו על מתניה, אבל היא חוזרת בהלוך נפש שונה לגמרי, ועל כן מתעורר שיג ושיח שונה. במילים אחרות, לא בהכרח "צריך שניים כדי לרקוד טנגו". לעיתים ניתן להגיע לשינוי עמוק ביחסים גם על ידי צעד חד-צדדי, כפי שגוטמי מדגימה בפעולותיה. ראשית דבר, היא באה 'בשמחה', וקרוב לודאי שקל יותר למארחיה לפגוש אותה כך. ההיפוך מן הדכאון הקודם לשמחה הכמעט-תזזיתית בולט מאד. שנית, אין היא באה לבדה כמו שבאה קודם: היא באה בשליחותו של המבורך, הנערץ על הכל בעיר זאת. יתר על כן, שלא כמארחיה שסברו שרעיון התרופה הוא מטורף, הבודהה מקבל אותה ובכוונתו להכין תרופה. כמעט אפשר לשמוע אותה אומרת להם: "אתם רואים שאיני משוגעת?" שלישית, תביעתה השתנתה ומאפשרת למארחיה להגיב בצורה חדשה ואנושית יותר. קודם הייתה התביעה גורפת ובלתי מציאותית, בעוד שעתה היא יומיומית לכאורה: זרעי חרדל מצויים בכל בית. בעיוורונה היא מניחה שרק היא ידעה מוות, ולכן היא מוסיפה לתביעתה כבדרך אגב את הסייג שהבית לא ידע מוות כמעט. לבסוף, עתה הקשב שלה פונה לא לעצמה אלא למארחיה: האם יש בידם מה שהיא מחפשת? האם לא ידעו מוות, ולכן יכולים לתת לה את מה שהיא צריכה?
המארחים, המלאים מן הסתם יראת כבוד בפני שלוחת הבודהה, מספרים לה בכובד ראש את מיתותיהם ואבדניהם. הורים שאבדו ילדים, ילדים שאיבדו הורים, אוהבים שאיבדו את אהוביהם - הם חולקים איתה את אסונם, ושותפות הגורל מביאה לדמע משותף. המפגש האקראי הפך למפגש-לבבות. קרוב לודאי שגוטמי חשה באכזבה עמוקה כשלא קיבלה זרעי חרדל, וגם חשה בהילות להגיע לבית הבא, אבל בליבה התהווה בהדרגה גם מקום לסבל הזולת.
ה. חשיפה חוזרת:
"הלכה אל הבית השני, אל השלישי,
השגעון סר ממנה ורוחה שבה ונכונה בה-
הודות לכוחו של הבודהא.
היא חשבה "כך יהיה הדבר בכל העיר.
בכוח חמלתו של המבורך ודאגתו לי
זה מה שאראה בכל מקום".
גוטמי אנוסה לחזור על המפגשים שבעת ובעונה אחת מכים אותה באכזבה (שכן לא קיבלה את זרעי החרדל, כי אין בית שלא ידע מוות) אבל גם פותחים את ליבה. השפעתם של המפגשים היא מצטברת: היא נוכחת באוניברסאליות של הכאב לא על ידי דרשות מבחוץ, כי אם בכוח המפגש ומתוך החוויה. קרוב לודאי שההתשה המנטלית והפיסית נותנת את אותותיה בד בבד עם ההבנה שלא תמצא את הזרעים המבוקשים, והצירוף מביא אותה להפסיק את החיפוש, אבל לא מתוך ייאוש, כי אם מתוך השלמה עמוקה.
במפגשים עם תושבי העיר מספרת גוטמי שוב ושוב את סיפורה, ובתמורה שומעת את סיפוריהם. מעשה הסיפור ומעשה השמיעה מביאים לתמורה, משום שהאדם בונה גם לעצמו את חוויותיו באמצעות מעשה הסיפור. למעשה, עם הסיפור החוזר ועם השמיעה החוזרת הולכת תפיסתה של גוטמי ומתעצבת. הסיפור הקודם של האשה המבודדת שסבלה ייחודי הופך לסיפור של סבל אוניברסאלי ושל שותפות הגורל של הסובלים. כך, החשיפה החוזרת יוצרת קבוצת תמיכה הדדית מאולתרת שבה שותפים לשיג ולשיח הופכים ליחידה אינטימית גם אם קצרת טווח. עצם הזיקה החדשה מחזירה את גוטמי לחיקן של הקהילות-לשעה הללו ולחיק הקהילה הגדולה.
גוטמי לא הייתה יכולה לעבור את המסע הקשה הזה לבד. היא מסוגלת להכיר בחשיפה החוזרת ובהשפעות שלה משום שהבודהה נמצא איתה, כמלווה פנימי, כדמות מופנמת. "היא חשבה: 'כך יהיה הדבר בכל העיר./בכוח חמלתו של המבורך ודאגתו לי/זה מה שאראה בכל מקום".
ו. טקס:
הבהילות הקודמת לא פסקה, אבל עתה שינתה כיוון: היא נוכחה בכך שבנה מת, והיא בהולה להביאו לשריפה, הן כדי לעשות עימו חסד אחרון והן כדי להקדים את קרובי בעלה במעשה זה. טקס השריפה, בדומה לקבורה היהודית, מחייב את האבלים לקבל את עובדת המוות ולסייע לגוף לכלות. זהו המענה המסורתי לניסיון האוניברסאלי להתכחש למוות. ניתן לומר, כי טקס האבלות מחזיר את גוטמי לחיק הקהילה והמסורת.
ז. תובנה כתוצאה מהסיוע (ולא כבסיס לסיוע):
היא אמרה בקול את הדברים הללו:
"אין זו אמת-של-כפר-אחד-בלבד
אין זו אמת-של-משפחה-אחת-בלבד.
ארעיות היא האמת לאמיתה בכל עולמות האלים ובני האדם."
גוטמי הבינה מתוך התנסותה הישירה את עקרון הארעיות, מבלי ששמעה את המילה קודם לכן, ומבלי שהבודהה הסביר לה דבר: "הכל משתנה, הדברים מתהווים, מתקיימים ומתכלים. המוות אינו אויב החיים כי אם חלק מהם". זוהי הבנה ישירה של טבע המציאות, ומיניה וביה יש בה משום דעיכת ההיאחזות והאיבה העומדות בבסיס הסבל. זוהי 'נירוונה מקומית'. תובנה זו היא בעלת חשיבות עצומה, אם גם היא עדיין חלקית שכן גוטמי עדיין אינה מבינה את המקור התודעתי של הסבל. גוטמי תבין זאת רק כאשר תשמע את דרשתו של הבודהה בהמשך.
לחכמה המעשית המתירה לעצמה להקדים את ההתנסות לתובנה יש חשיבות מרובה: בפסיכותרפיה מקובל לחשוב שהתובנה קודמת למעשה והיא תנאי הכרחי לו, ולא היא; לעתים מגיעה התובנה בעקבות מעשה או חוויה. ראוי שמטפלים יזכרו גם אופציה זו שבתנאים מסויימים היא עדיפה על חברותיה. כך קרה במקרה של גוטמי: הבודהה לא ניסה לשנות את ראייתה של או את התנהגותה, אך אפשר לה התנסות שיצרה שינוי עמוק של אורח החיים וכן פיתוח של מידות טובות.
ח. זיקה:
"באמרה זו חזרה אל המבורך.
שאל אותה המורה: "האם הבאת, גוטמי, את זרע החרדל?"
"תם ונשלם, אדוני, עניין זרע החרדל," השיבה.
"אכן השבת אותי לאיתני."
הבודהה פונה אל גוטמי בפשטות, כמי שממשיך את השיח הקודם, הנוגע למטלה. הוא אינו נוהג כמי שבטוח בחכמתו, כמי שמאמין שהתחוללה תמורה, שכן הוא לא מבקש מגוטמי להתעלות על מה שהיה קודם. ובכל זאת, קרוב לודאי שהוא יודע שהיתה תמורה. האם הוא מיתמם? בודק? האם הוא בוחר בפנייה מינימליסטית כדי לאפשר לגוטמי להגיב באופן חפשי? אין לדעת. מכל מקום, המינימליזם שלו מאפשר לגוטמי להצהיר הצהרה מקסימליסטית באשר לתמורה שעברה.
ט. ראייה ממעוף הציפור/דרשה:
"ואז אמר המורה את הדברים הללו:
"אדם שרוחו נצמדת בעווית
לצאצאים או לרכוש
עתיד להסחף ידי המוות אשר מגיח
כשטפון אדיר אל עיר נמה".
הדרשה כאן איננה תחילתו של מעשה הסיוע כי אם סיכומו. התובנה באשר לארעיות הופיעה כבר קודם לכן, אך הבודהה קושר אותה לעקרון אחר, חשוב לא פחות: הבנת המקור התודעתי של הסבל – ההיאחזות. הקישור של שני העקרונות הנבדלים לכאורה הללו נותן פשר עמוק לסבלה של גוטמי: לא משאלת הנצחיות כשלעצמה היא מקור הסבל כי אם 'ההצמדות בעווית'. "את התכחשת לארעיות עולם התופעות ונצמדת בעווית לתעתוע האושר הנובע מתופעות יקרות, מכאן סבלך. הצירוף של שני הצעדים המנטליים גם יחד נחוץ כדי להנצל מן העוורון: הויתור על ההצמדות, יחד עם קבלת הארעיות."
י. מטפורות:
דרשתו של הבודהה נועדה לא רק לשכל כי אם גם ללב. הלב מקשיב למטפורות, לסיפורים ולמשלים, ולא לדרשות מופשטות. הבנתה של גוטמי מנוסחת במושגים מופשטים ואין לה עדיין אחיזה איתנה בנפש. הבודהה מנסח את דבריו בשני משלים קשורים: במשל הראשון, ההצמדות לצאצאים או לרכוש משולה להצמדות בשיטפון בעווית לעצם הנראה יציב, במקום להניח לו, להסחף עם המים ולנסות לשחות לחוף מבטחים. במשל השני, משולים מי שמתכחשים למוות לתושביה של עיר הישנים בבטחה ליד נהר או ים ואינם יודעים כי שנתם חורצת את גורלם: שטפון מגיח אל העיר ומכלה אותה. הן הישנים והן הנצמדים לאשליית היציבות ייסחפו. בהודו העתיקה היו שטפונות חוויה נפוצה ומוכרת לכל, ועל כן משל השיטפון נחרת בליבה של גוטמי, והופך את מה שלמדה מתובנה חלקית לדהרמה שלמה. למעשה, המשלים מצופפים בתמונות מועטות עולם מחשבתי רחב ובעל משמעויות רבות ברבדים שונים. הדבר מדגים את כוחן הטיפולי של המטפורות, המהוות מקור כוח גדול של השירה מצד אחד ושל הדמגוגיה מצד שני: הן פונות לא לשכל כי אם לחושים, לרגש ולדמיון, שהם - לטוב ולרע - המקור הגדול ללהט ולדחף לפעולה ולשינוי.
יא. הקהילה:
רצף הסיוע נעשה לעיני כל: שיחותיהם של הבודהה ושל גוטמי נראות לעיני רבים והדברים משפיעים כמובן גם עליהם. הם רואים את הדרך הייחודית בה בחר הבודהה לסייע לגוטמי, ואת התהליך שהיא עוברת – ממטורפת (בעיניהם) לשמחה ומלאת תקווה, בלב מקבל ואסיר תודה. אלו הם שיעורים דהרמיים שכוחם אולי גדול מכוח דרשותיו של המורה. גם הקהילה עוזרת לגוטמי: העובדה שהסיוע ניתן לעיני הקהילה, והיחס המכבד שהקהילה מעניקה לגוטמי בסופו של דבר, הם חלק בלתי נפרד מהעזרה שהיא זוכה לה.
סיכום
אנו יכולים להניח שהסיפור הוא גירסה דחוסה ומקוצרת עד מאד של מעשה טיפולי נרחב ומלא יותר, אבל גם בגירסה קצרצרה זו יכולנו לזהות יסודות שיש להם מקבילים בגישות טיפוליות עכשוויות (דוגמה יהודית לסיפור טיפולי קצר שעקרונותיו דומים במקצת ניתן למצוא בסיפור ההינדיק של ר' נחמן מברסלב - "מעשה בבן-מלך שנפל לשגעון") .
הטיפול שמגיש הבודהה מביא לתמורה עמוקה וכמעט מיידית, למרות עומק הטראומה שעברה גוטמי ולמרות עומק מצבה הפסיכוטי, אם ברצוננו להשתמש במונחים מקצועיים. הודות לטיפול מתפוגגת ההכחשה המסיבית של האבדן, בוחן המציאות חוזר לנורמליות, תפקודה של גוטמי הוא שוב מותאם ומציאותי, והיא מצטרפת מבחירה לקהילה מקבלת.
במקביל לתמורה הפסיכולוגית מתחוללת גם תמורה רוחנית (מושג שאינו שגור על פינו כמטפלים): היא מבינה לעומקן את אמיתות-היסוד של המציאות בתרבות בה היא חיה (עקרון הארעיות'), מבינה את האוניברסליות של הסבל ואת שותפות הגורל שבינה לבין כל אדם באשר הוא, ומאמצת אורח חיים קהילתי ורוחני שתואם את הבנותיה החדשות.
אנו רגילים לחשוב שהבסיס לתמורות כאלו הוא תובנה המתהווה תוך כדי חקירה פנימית, ובזיקה לדמות טיפולית מיטיבה, אמפתית, מקבלת ובלתי שיפוטית. והנה, בסיפורנו זה אין כמעט שיחה בין המטפל למטופלת: הוא פועל יותר כרופא אוטוריטרי המכתיב הנחיות מאשר כפסיכותרפיסט קשוב. הנחייתו נשמעת כמעט כהבטחה שבכוונתו ובכוחו לרפא את הילד המת. ובכל זאת, הסיוע המוזר הזה, המנוגד אולי לערכינו הטיפוליים, מביא לתמורה (את האמפתיה העמוקה בלב המטפל אפשר לחוש מעבר להנחיות הסמכותיות-לכאורה שהוא נותן).
בתיאור מקרה זה ניסיתי להראות שבמשפטיו הקצרים של הבודהה נסתרים אמצעים פסיכולוגיים ואיכויות טיפוליות שונות.
הערות
- דוגמאות מאירות עיניים לדרשותיו של הבודהה אפשר למצוא בספרה של ד"ר קרן ארבל "דברי הבודהה", אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, 2016. בקובץ זה אין דרשות טיפוליות.
- כדי למצוא אותן כדאי לחפש באתר www.accesstoinsight.com . באתר יש אינדקס, שכותרות הדרשות בו פורמליות מאד, בעוד מרבית הסיפורים הטיפוליים נושאים כותרת ציורית כגון "גוטמי הצנומה וזרע החרדל" או "שני אנשים". שמות כאלו מצביעים על סיפור ולא דרשה.
- ארהאט: מי שהודות לאימון הרוח הגיע למדרגה רוחנית גבוהה מאד.
- הארעיות וההתהוות המותנית הם יסודות ראייתו של הבודהיזם את טבעה של המציאות.
מקורות
ארבל, ק' (2016). דברי הבודהה, תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים. אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין.
שדה, פ' (עורך) (1982). תיקון הלב - סיפורים חלומות, שיחות מאת רבי נחמן מברסלב. שוקן.
Frank, J. D. (1973) Persuasion and Healing . Baltimore, MD: Johns Hopkins University Press
Grinder, J., Bandler, R. (1976), Patterns of the Hypnotic Techniques of Milton H. EricksonO'Connell, D. S. (1983). Symptom prescription in psychotherapy. Psychotherapy: Theory, Research & Practice, 20(1), 12–20
O'Connell, D. S. (1983). Symptom prescription in psychotherapy. Psychotherapy: Theory, Research & Practice, 20(1), 12–20
Skinny Gotami and the mustard seed. Access intosight: www.accesstoinsight.org
https://www.accesstoins...-01-ao0.html
(נדלה ב-1.1.22)
