מאיר רטון לא חזר לחדר הטיפולים. הוא החליט להישאר במטבחון ועשה לי בעיות קשות. הוא כרסם לי כל שקית עם אוכל, אכל מהסוכר, מהקפה, השוקו והקמח. ניסיתי לפרש את התנהגותו כניסיון להחזיר לי את התוקפנות שהוא חווה אי שם בילדותו. שאלתי האם הוא היה עכבר מוכה, הוא לא ענה, אך שעה לאחר מכן פתחתי את החלון בכדי לשאוף אוויר צח של תל אביב והמטופל שלי עבר לידי, יצא מהחלון ונפל.
לעולם לא אוכל לדעת האם זו הייתה התאבדות או התנהגות קיצונית שנועדה למשוך את תשומת לבי ושהתפקששה. תהיתי האם השאלה שלי לגבי התעללות בילדות הייתה מוקדמת מדי. אולי עצם השאלה הציפה אותו עם זיכרונות קשים, זיכרונות שעם שבירת חומת ההגנות פרצו לתודעתו ופשוט הוא לא יכול היה לשאת אותם.
לזמן מה ישבתי בכורסא וחשבתי. המטופל היחיד שלי התאבד. היה זה כישלון טיפולי ממדרגה ראשונה או סתם צרוף מקרים? לא עניתי, לפעמים שווה יותר להשאיר שאלות פתוחות מאשר לתת תשובות מוחצות שתגרומנה לעצב ודכדוך.
יום לאחר לכתו בטרם עת של המטופל הראשון שלי, שמעתי צעקות במסדרון הקומה. היה זה יום שבת ועוד לפני שהתחלתי לעבוד במשרד קבעתי שבשבתות אני לא אעבוד. הצעקות התגברו.
הוא אפילו לא דפק בדלת. הצעקות שלו היו רמות ואיזו כנות השתרבבה בתוכה.
- אני נכנס!
- מי אתה
– שאלתי המום.- אני נכנס! – צעק עוד יותר בקול.
- אבל הזמנתי אותך? – שאלתי בנימוס.
- אני לא צריך שיזמינו אותי!
פתחתי את הדלת. איזו רוח חזקה בדמות אדם ערום נכנס והתחיל להסתובב במשרד. משום מה לא פחדתי, אל תשאלו מדוע, סתם תחושה. הוא לא היה ממש אדם בשר ודם, מן תערובת של רוח וחומר, אבל בטוח עם המון כוח ורצון.
- מה שמך?
- אין לי שם, אני כוח ואנרגיה, אבל אנשים כמוך קוראים לי איד.
- איד? – שאלתי המום.
- איד, דחף, אין גבולות, הכל אפשר, אין צנזורה, אין חומות.
- אבל מה אתה עושה חופשי? – שאלתי והמשכתי – מאיפה התחמקת, מאיזו נפש ברחת?
- מאחד שלא נותן לי להתבטא בכלל – ענה במהירות – סתם אחד, פקיד בחברת ביטוח, הכל מסודר אצלו, הכל כולל המסמכים, הרעיונות, אשתו והיום בו הוא מזיין.
- אי, שמור על הלשון שלך – אמרתי לו מבלי להבין מדוע.
- אל תתחיל גם אתה, תן לי ליהנות מהחופש, הכל כל כך יפה כשאני חופשי ואין חומות שמגבילים אותי, שם בפנים אני לא יכול לנשום, הכל אסור, הכל לא בסדר, העולם כל כך מלא בנשים, בא לי לזיין את כל העולם, בא לי לזיין גם אותך.
- הלו, עד כאן – הזהרתי.
- אני לא אעשה משהו שיפגע במישהו, רק תן לי להתבטא, זה פעם ראשונה שאני מדבר בלי שהסופר אגו מרביץ לי מכות רצח בראש. אין לך מושג, אני פותח את הפה והוא כבר מרביץ לי, אני מפהק והוא אומר שאני לא מנומס, אני חושב על נשים והוא מסביר לי בפדאנטיות האופיינית שלו שלפקיד שי אישה ואסור להסתכל על נשים אחרות. כוס אמו הפקיד, אני רוצה לזיין!
ישבתי בכורסתי והבטתי איך הוא המשיך להתנועע. ניסיתי לדמיין את הפקיד המסכן בלי הדחפים שלו ולא ידעתי מה יהיה גורלו. אז האיד של האיש ברח כי נמאס לו שמגבילים אותו כל כך, הסופר אגו מנחית עליו הגבלות כבדות לגבי כל נושא ועניין, כנראה שהאגו שאמור לפשר בין הדחף למוסר אינו עושה את עבודתו נאמנה. הוא מוטה לצד המוסר.
- מה קורה עם האגו? – שאלתי אותו לפתע.
- בן זונה אמיתי, משוחד המניאק הזה, כל הזמן פוסק לטובת הסופר אגו.
- ואתה לא מתלונן? – שאלתי.
- אמרתי לך שאם אני פותח את הפה הסופר אגו מרביץ לי והאגו לא נותן לי להחזיר לו. הייתי הורג אותו, יש לי כל כך הרבה תוקפנות בפנים, הייתי הורג אותו, אבל אני נמצא בכלוב מסריח, לא יכול לזוז.
- אתה יודע שתצטרך לחזור לשם – אמרתי ללקוח החדש שלי – הרי אין לך זכות קיום לבד.
- אתה לא תגיד לי אם יש לי זכות קיום או לא, מי המציא אתכם, הפסיכולוגים?
- אתה באת אליי, לא אני אלייך – אמרתי והתגאיתי בתשובה המהירה שלי.
- אני צריך הדרכה. אני חייב לזיין. אני לא יודע איך. אין לי גוף כל כך, הזין נשאר אצל הפקיד, האגו יודע מה לעשות ואני רק נותן את הדחף, תגיד לי מה לעשות!
הסתכלתי על שעוני וראיתי שזמן הפגישה חלף במהירות. הוא הבחין בי מסתכל על שעוני ורתח מכעס. בתנועה מהירה נתן לי חבטה ביד ושבר לי את השעון.
- הפגישה הסתיימה – אמרתי ברוגע.
- אתה לא תגיד לי מתי הפגישה שלי הסתיימה.
- אמרתי ואתה צריך לשלם.
חשבתי שהוא יכה אותי אך במקום זאת הוא חייך חיוך של אושר. הוא עף לו במהירות דרך החלון וחשבתי שגם המטופל השני שלי מתאבד לי מול העניים, אך יש דברים שמותרים לאיד ואסורים לעכברים בשר ודם.
לאחר שתי דקות שמעתי אזעקות רמות. אחרי שתי דקות וחצי האיד חזר עם כמה שטרות של מאה דולר.
- מאיפה זה? – שאלתי מודאג.
- שדדתי בנק אודות לך, תודה שעזרת לי לממש חלק מרצונותיי.
- אז ניפגש מחר באותה שעה? – שאלתי אותו.
- אם אני רוצה – ענה האיד וטרק את הדלת ויצא מהחלון.
