מה מייחד את תשובתו של הפסיכואנליטיקאי לאדם הסובל
(או: למה אני?)
מאת עידן אורן
עידן אורן הוא פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי, מורה במרחב הקליני של "פורום לאקאן תל-אביב". המאמר לקוח מסדרת הרצאות זום שתתחיל ב-25.1.21 במסגרת הסמינר השנתי של הפורום.
אדם פונה לטיפול כששיווי משקל שהחזיק אותו עד אותה נקודה בחייו מתערער. ואותו שיווי המשקל מתערער כי משהו קרה. לא פעם אותו דבר שקרה חומק ממי שפנה, והוא מונה סיבות אחרות לפנייתו, כמו למשל סימפטומים שמלווים אותו כל חייו. בנקודה זו על האנליטיקאי להתעקש – כל חייך נשאת את הסימפטום הזה, חיית איתו, אז למה אתה פונה דווקא עכשיו? במקרים אחרים, הפונה מציג בדיוק את מה שקרה שדחף אותו לפנות דווקא עכשיו, אבל אינו יודע לומר מה מוטל על הכף עבורו במה שקרה, או במילים פשוטות, למה מכל הדברים שקרו לו עד אז, דווקא זה ערער אותו כל כך. לקבל פציינט בצורה נכונה, אומר להציב, בדרך זו או אחרת, את השאלה למה דבר מה ערער דווקא אותו, ודווקא באופן שבו זה ערער אותו. על הפסיכואנליטיקאי לעשות זאת גם אם נדמה שהדבר שהפונה מתאר היה מערער כל אדם באשר הוא. אם הייתי צריך לבחור נקודה אחת שבה למהר להבין את הפציינט היא בבחינת פשע – זו תהיה הנקודה, משום שעמדה כזו עלולה להכריע את גורל האנליזה. הפסיכואנליטיקאי הוא לכן זה שמחובתו לדחות כל סיבת פנייה אחרת, שאינה נוגעת לשאלה מה קרה שערער את הפציינט דווקא באופן הזה. חשוב להדגיש - זה לא אומר בהכרח לדחות את הפנייה, אלא את הסיבה לפנייה.
אחד האתגרים שניצבים בפני הפסיכואנליטיקאי כיום הוא שהפנייה לטיפול הפכה לא רק למקובלת חברתית, אלא כמעט למתבקשת. אתה סובל? למה אתה מחכה, פנה לפסיכולוג! לצד השמחה על כך ש"יש היום מודעות לחשיבות הטיפול הנפשי", הטריוויאליזציה של הטיפול הנפשי גוזרת על הפסיכואנליטיקאי אחריות חדשה, וכבדה, ובמובן מסוים הופכת את עבודתו לקשה יותר. יש מטפלים לא מעטים שמנצלים את המעמד הברור-מאליו הזה של מקצועות הפסיכה, בתמימות או לא, ומציעים עצמם כמומחים בשלל תופעות אנושיות (מומחים בזוגיות, בגירושים, בדיכאון, בלה"טבים), כלומר, כמומחים לכל נסיבות הסבל או צורות הסבל. במקרה הטוב, זו דרכם לסמן את מה שמעניין אותם, מה שעושה להם את זה באופן אישי (יש מי שמעניין אותו לעבוד עם דיכאוניים, יש מי שמעניין אותו לעבוד עם גרושים, וכו'); במקרה הרע, זה נעשה מתמימות או מציניות (תמימות: משרד הבריאות חתם על מסמך שמעיד שאני מומחה, וזה מספיק לי בשביל לתפוס את עצמי כמומחה; ציניות: אנשים כיום מחפשים מומחים, אז אמצא את הצרות השכיחות ביותר ואציע עצמי כמומחה להן).
תשובתה של הפסיכואנליזה לכך צריכה להיות, לפני הכול, לקיחת מרחק מהברור-מאליו הזה של הפנייה לטיפול נפשי, ולתמוה על כך שמי שסובל פונה לאדם זר, שאינו חלק מחייו, שלא יודע עליו כלום, כדי לדבר דווקא איתו. אם נשאל את עצמנו ברצינות את השאלה למה אדם, כאשר הסבל שלו קשה מנשוא, פונה דווקא לאיש ממקצועות הפסיכולוגיה, נגלה שמדובר בדבר משונה ביותר. אם רבתי עם מישהו - אפנה אליו כדי להסדיר את יחסיי איתו (או אנתק איתו את הקשר); אם משהו נשבר, אפנה למומחה שיכול לתקן אותו; אם מישהו פגע בי או לקח לי משהו, ואני פונה אליו והוא מסרב לתקן או להחזיר, אפנה לרשויות החוק, או מנגד, אנקום בו; אם חסר לי – אנסה להשיג את מה שחסר. במילים אחרות, סבל ניתן לפתור בצורות רבות ושונות - על ידי נקיטת פעולה, על ידי שינוי המציאות, על ידי נחמה, על ידי הסחת דעת, על ידי סמים (פסיכיאטריים או אחרים), כל אותם פתרונות שפרויד מיפה בתחילת "תרבות בלא נחת" (2009), שבני אדם אימצו לאורך השנים כדי להתמודד עם סבלם. באיזה אופן סבלו של אדם יכול להשתנות באופן יסודי בזכות העובדה שיש מישהו שמקשיב לו ועונה לו (לפעמים)? או מהצד השני, מה מייחד את תשובתו של הפסיכואנליטיקאי לאדם הסובל?
תנאי הכרחי ולא מספיק להתחלה של עבודה שניתן לכנותה אנליטית הוא שהפציינט יתלונן על סימפטום שיש לו כסיבת סיבלו. לעיתים נדרשת עבודה רבה בשביל שפציינט יעשה את הצעד הזה. אתן דוגמה פשוטה: פציינטית פנתה כי היא סובלת ממערכת יחסים שמרעה לה. היא סיפרה סיפורים איומים על האופן שבן זוגה מתייחס אליה, סיפורים כאלה שאם נשים את עצמנו בנעליה סביר שניכנס רובנו בקלות לעמדה שאומרת, "איך לא תסבלי, הוא בן אדם נוראי, אם תישארי איתו חייך יהרסו, את נשארת איתו רק כי את בקיפאון טראומטי, תברחי מהר, בטח ובטח עוד לפני שעשית איתו ילדים!". אבל אני הקשבתי לה, שאלתי הרבה שאלות, והמתנתי. ברגע מסוים, מתוך רצף הדיבור שלה, אמרה: "אני מישהי שלא יכולה לשחרר". הדגשתי את האמירה הזו שלה, כלומר, בודדתי אותה מרצף הדיבור שלה. מאותה נקודה הטיפול נסוב סביב אי האפשרות שלה לשחרר בתור סיבת הסבל והקיפאון שלה בחיים. אפשר לומר זאת באופן חריף יותר – ברגע הזה לא רק שסיבת הפנייה השתנתה, אלא שהפציינטית הפכה למישהי אחרת; ממישהי שנמצאת בזוגיות עם גבר מחורבן שפוגע לה בחיים, היא הפכה למישהי שלא יכולה לשחרר (בין היתר, גם גבר מחורבן שפוגע לה בחיים). יתרה מכך, באותו הרגע גם אני הפכתי למישהו אחר; ממומחה אפשרי למערכות יחסים, הפכתי להיות מי שמולו נוסחה האמירה "אני לא יכולה לשחרר", כלומר, מי שביחס אליו היא הפכה להיות מישהי שזה מאפיין יסודי שלה.
אך כמו שאמרתי, הטרנספורמציה הזו היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לביסוסה של העברה אנליטית. שהרי בנקודה הזו יכולה האישה לומר, "הבנתי מה אני צריכה, מומחה לאיך לשחרר, והוא יקנה לי כלים יעילים לשחרור". עמדה כזו תהא בבחינת התנערות מעובדה שקל לפספסה: "אני לא יכולה לשחרר" זו אמירה שהיא בעצמה אמרה. זו לא אמירה שנאמרה לה על ידי מומחה או שהיא למדה ממישהו, אלא דבר שהיא מצאה את עצמה אומרת, מבלי שתכננה, וגם אם תנסה להתנער מהאמירה, הרי שאם קיים בה גרעין בסיסי של אחריות היא לעולם לא תוכל להתנער מהעובדה שזו היא שאמרה אותה. היא כמובן תוכל לפקפק באמירה – אולי היא לא נכונה, אולי היא לא מדויקת, אבל לא להתנער ממנה. כלומר, כשאדם אומר דבר מה, הוא מייצר אפקט של זיקה ושל אחריות שלא ניתן לייצר בשום אופן אחר.
לאקאן מורה (1977) שהזיקה שנוצרת בעקבות אמירה שנאמרה בקליניקה היא לא רק של האומר לאמירה שלו, אלא גם של האומר לנמען האמירה (זהו הניסוח הכללי ביותר שניתן לתת ל"העברה"). הזיקה בין האומר לנמען קשורה במספר גורמים: הוא זה שהאדם הסובל פנה אליו בבקשה למצוא מזור לסבלו; והנמען, אם הוא אנליטיקאי, התעקש מהרגע הראשון להציב מול הפונה שאלה בנוגע לסיבת סבלו. האנליטיקאי הוא זה שמחובתו להציב את שאלת סיבת הסבל (וזה לא ברור מאליו, כי הרי ודאי שאפשר לטפל בסבל גם מבלי לדעת דבר על סיבתו), והאנליטיקאי הוא זה שממקם את הסיבה במקום מסוים. כאן עולה שאלת הסיבתיות בפסיכואנליזה (בשונה משדות אחרים של ידע): האנליטיקאי הוא זה שלצד העובדה שהוא אמור לדעת משהו על גורמים לסבל אנושי, הוא בה בעת גם מי שמסרב להתמקם כמומחה, במובן של מישהו שמציע הסבר לסיבת סבלו של הפונה או אבחנה לבעיה שלו מתוך גוף הידע עליו הוא אמון. בדוגמה שהצעתי, האמירה "יש לי חרא של בן זוג" תידחה כסיבת סבל, גם אם הפונה מציעה הוכחות רבות לכך שבן הזוג אכן חרא. תשובתנו לא יכולה להיות אלא זו – יש לך בן זוג מחורבן, אבל מה סיבת הסבל שלך? וגם אם היא תשיב, "מה זאת אומרת, יש לי בן זוג נוראי, מי לא היה סובל?!" על האנליטיקאי להיוותר בשלו: כן כן, ודאי, אבל מה סיבת הסבל שלך?
בשונה מהרופא, שקובע בביטחון, "סיבת החום והנזלת שלך היא וירוס", האנליטיקאי הוא זה ששואל, "ולמה אתה סובל מהוירוס הזה?" ושם הוא יכול להיתקל למשל באמונה שהאף שלי הוא האובייקט היפה ביותר בי ולכן אני מרגיש מכוער כשאני מנוזל (הוירוס מסמן את האף שלי)/ כשאני חולה אני נזכר באופן שבו אימי לא טיפלה בי בילדותי והחולי כרוך בחוסר הישע שלי (הוירוס מסמן את חוסר הישע שלי)/ כשאני חולה אני מסופק מהעובדה שאני לא עובד ומתייסר מאשמה על כך (הוירוס מסמן את הפשע שלי)/ כשאני חולה אני לא יכול לפגוש את המאהבת שלי וזה מאמלל אותי (הוירוס מסמן את האהבה שלי). הסיבה בפסיכואנליזה בהכרח אינה ניתנת לחישוב – תמיד יש בה מן ההפתעה.
אציג בקצרה מקרה קליני נוסף, שפרויד מציג ב"אובדן המציאות בנוירוזה ובפסיכוזה" (2007). פרויד מתייחס שם לאישה שאחותה מתה, ובעקבות מות האחות היא פיתחה כאבים פיזיים. הכאבים הפיזיים האלה הם שהובילו אותה לדבר עם פרויד. אז הנה לנו: משהו קרה, יש סבל, יש פנייה לטיפול. אבל מה קרה?
הדבר שפרויד נמנע ממנו כמו ממגפה הוא לומר לאותה אישה – אובדן אחות הוא אסון נורא, הבה אעזור לך לעבד את האבל שלך. תשובת הפסיכואנליטיקאי לא יכולה אלא להיות זו שהצגתי קודם - אחותך מתה, למה את חושבת שזה גורם לך לסבל שזה גורם לך? אם נתרשם באמת ובתמים שאדם כואב בפשטות את כאב האובדן, כל שיוותר לנו הוא לומר לה את אחת ממילות התנחומים וההשתתפות בצער שהיה מציע לו כל אדם מן היישוב ולשלוח אותה לדרכה לבצע את מה שפרויד כינה עבודת האבל.
מה העלתה האנליזה של אותה אישה שפרויד קיבל את פנייתה? התגלה שכאשר היא ישבה ליד המיטה שבה שכבה אחותה המתה היא חשבה לעצמה: "עכשיו הגיס שלי פנוי״. כאן אפשר לראות את עיקרון האמירה בפעולה – אותה אישה הפכה בעקבות דבר מה שאמרה לפרויד ממישהי שאיבדה את אחותה במכת גורל למישהי שחושקת בגיסה. בנקודה הזו היא יכולה ללכת לכומר ולבקש מחילה על מחשבות החטא שלה. ניתן לדבר על התחלה של עבודה אנליטית רק כאשר הפציינטית מתייצבת מול השאלה: למה העובדה שאת חושקת בגיסך עשתה לך כאלה שַׁמות בנפש ובגוף? זאת משום שהתייצבות מול השאלה הזו דוחפת להליך שבו הפציינט בוחן את בחירותיו, את שיפוטיו ואת הערך שהוא נותן לדברים בחייו – בהקשר של סיבת הפנייה, ובהמשך בהקשר של מה-שקרה-לו בחיים. ב"מה-שקרה", אני מתייחס למקרה או אירוע כפי שהגדרתי אותם בתחילת דבריי – כלומר, למקרים או אירועים שערערו אותו. ניסיוני הראה לי שעבור מרבית האנשים, רק אירועים בודדים בחיים מקבלים ערך של "משהו שקרה".
יש להדגיש, שאותה "אמירת אני" ("אני לא יכולה לשחרר"; "אני מאוהבת בגיסי") איננה תיאור של מצב עניינים וגם לא תלונה, אלא היא מהווה קשירה של האני לתלונתו, למצב הסבל שלו. כאשר האנליטיקאי מכווין נכונה את הטיפול והמהלך הזה מתבצע באופן מסודר, שם מתחילה חקירה של התעלומה שמגולמת באמירות האני הללו (למה אני לא יכולה לשחרר? מה זה בכלל לשחרר? מה העובדה שאני חושקת בגיסי אומרת עלי? ולמה היא מייצרת אצלי כאלה אפקטים?). גיליתי בקליניקה, וגם באנליזה שלי עצמי, שבתוך המהלך הזה עולה ומופיעה, כבת קול, שאלה שמלווה בסנטימנט מובחן, בסוג מסוים מאוד של כאב, עם תדר משלו, שהניסוח ההולם אותה באופן הצרוף ביותר הוא "למה אני?". או בניסוח אחר, למה זה קרה או קורה לי? הדגש עובר מהסיבה לאני, או ליתר דיוק, שם המרחק בין הסיבה לבין האני מצטמצם – וצמצום המרחק בין הסיבה לבין האני הוא אחד מהאפקטים שמייחדים את האנליזה.
מרבית העמדות האתיות שמעליהן מבוססות הגישות הקליניות האחרות מבקשות דווקא להרחיק את האני מהסיבה. אם זו הפסיכיאטריה שממקמת את הסיבה בכימיה ובנוירולוגיה, ואם זו הנטייה של קלינאים רבים לסמן את האחר הממשי (בן הזוג המחורבן, למשל), את המערכת החברתית הלא-צודקת או את נסיבות הגורל בתור סיבות לסבלו של הפונה. אמירות שמגלמות את העמדה הזו הן אלו שהתייחסתי אליהן קודם, דוגמת "זה ודאי קשה שבן זוגך מתנהג אלייך ככה"; "זה ודאי קשה לאבד אחות". העמדה הזו היא חלק משיח רחב יותר ששוטף את התרבות כיום. היא ניכרת בהתעקשות לכנות את העני "מוחלש", ואת מי שהיה במערכת יחסים ארוכה עם אדם חזק שפגע בו כ"קורבן" (אני מתייחס למבול האדיר של עדויות בעיתונות וברשתות החברתיות של אנשים שמתארים מערכות יחסים מסוגים שונים עם אחר שמוצג כפוגעני). לכל תקופה בהיסטוריה הצדקנות שלה, ונדמה לי שכאן ניתן לזהות את הצדקנות של ימינו. מי שלא מגנה את הפוגע ולא "מתייצב לצד הקורבן" זוכה לקיתונות של ביקורת, לעיתים אלימה. הצדקנות דורשת – עליך להכיר בכך שהאחר אשם, עשה גזלייטינג, החליש את הקורבן. העמדה הזו נתפסת כיום כעדות לאמפתיות, רגישות ומוסריות נעלה. אני חושב שמחובתה של הפסיכואנליזה כיום להתייצב מול העמדה הזו, וגם לפרש אותה (עם הזהירות שנדרשת מכל פירוש).
בחזרה לשאלה "למה אני?": כשמשהו קורה לסובייקט, במובן של "לקרות" אליו התייחסתי קודם לכן, עולה ומופיעה באנליזה וריאציה של השאלה "למה אני?", ומצאתי ששאלה זו מדחיסה את צמתי ההכרעה המרכזיים דרכם עוברת האנליזה: בחירה (שאני בחרתי), בחירה (שאני נבחרתי על ידי האחר), גורל שאני נתון לו, אשמה, אחריות, בושה, אימה וחוסר אונים.
הערך של השאלה הזו בתוך מהלך של אנליזה טמון בהזדמנות ייחודית לעשות משהו עם מה שאני מציע לכנות "שארית הסבל". בתחילת דבריי מניתי שלל פתרונות אפשריים שעומדים לרשות האדם להתמודדות עם סבלו. כוחה וייחודה של הפסיכואנליזה טעונים בכך שהיא מבקשת לעשות משהו עם סבל שאף אחד מהפתרונות שהתרבות, החברה והאחר מציעים לא מצליח לטפל בו, ומכאן שאני מכנה אותו "שארית" – סבל שנותר תקוע בגרון. אני נוטה להאמין שחשיבותו של הפסיכואנליטיקאי בתרבות היא בכך שהוא אולי הנמען היחיד לשארית הסבל. אמנם, איש לא פונה לטיפול בגלל שארית של סבל – הסבל שאיתו פונים כרוך תמיד במשהו שקרה, כפי שטענתי בתחילת דבריי. אלא שהאופן שבו מתגלגלת האנליזה מאותה סיבת פנייה, אם היא מתקבלת נכון ומנוהלת כראוי, הוא כזה שבו האנליטיקאי מייצר תנאים שבהם הוא הופך להיות נמען לשארית הסבל, ובמובן מסוים אפשר לומר שהוא אף הופך להיות הפנים של הסבל הזה, משום שעד המפגש עם האנליטיקאי לא היה לסבל הזה קיום ולא הייתה לו צורה. כאן לתפיסתי נעוצה חשיבותו של הפסיכואנליטי, כאן גרעין אחריותו האתית לפציינט ואחריותו החברתית, כאן ההצדקה שלו, כאן המצפן שלו, וכאן גם אופק הבריאות שהאנליזה מציעה.
שאלת ה"למה אני?" מופיעה ככורח של מבנה הדיבור באנליזה, והיא מהכוחות החזקים שעשויים להניע את האנליזה לעבר סיום כלשהו. לכן, על השאלה הזו להיות ממוצה עד תום - הסובייקט נדרש לתת לה תשובות שישכנעו אותו, ואת החלק של השאלה שלא ניתן למצוא לו תשובה יש לייבש, כשם שמייבשים ביצות. הייבוש, המיצוי הזה של השאלה, יאפשר לזקק את שארית הסבל, אובייקט מוזר לאין שיעור, כלומר, אובייקט שמוזרותו לא ניתנת לצמצום – ובדיוק בגלל זה, הוא דוחף אל העולם. הניסיון הלאקאניאני מראה שבאמצעות אותה שארית סבל יכול אדם לשנות את ההוויה שלו ואת יחסו אל העולם, אל הדברים (כפל המשמעות של המילה דבר בעברית טוב כאן מתמיד – דבר = מילה מדוברת; דבר = אובייקט). לאה גולדברג נגעה במעבר הזה במילים פשוטות להפליא, שמתארות את החלפת טעם הדמעות בפה בטעמו של העולם: "שלושה ימים לא מש זכרו ממני... וברביעי ידעתי שהים יפה מאוד ומרחבו כחול, ובמשב הרוח המלוח ריח הים, לא טעם דמעותיי״.
מקורות
פרויד, ז. (2007). אובדן המציאות בנוירוזה ובפסיכוזה. בתוך: הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה. ת״א: רסלינג.
פרויד, ז. (2009). תרבות בלא נחת. בתוך: תרבות בלא נחת ומסות אחרות. ת״א: דביר.
Lacan, J. (1977). Book XI, The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis. (J. A. Miller (Ed) & A. Sheridan (Trans.). New York: W.W. Norton & Co.
