הילד המורעל

הילד המורעל

מאת דנית בֵּר

פרק מתוך הספר 'ילדות של נסיכה' מאת דנית בֵּר בהוצאת הקיבוץ המאוחד

הורים מרעילים נוטים לפגוע ברמה כלשהי בכל ילדיהם. אבל לרוב הם "מסמנים" ילד אחד שכלפיו ההרעלה, כלומר הדחייה, הניכור הרגשי והשיפוטיות קשים במיוחד. יחס זה מקבע מעמד של ילד מסומן, לא בסדר. מוכתם. מורעל. המלכודת הקשה של ילדים מורעלים, גם בבגרותם, היא הסכנה לפתח יחסים המאופיינים בדינמיקה קבועה וכמעט דטרמיניסטית של lose-lose. כאשר ילד שמורחק מחיקו של ההורה הופך למרדן, הוא מצדיק לכאורה את היחס שהוא מקבל, את מה שההורה המרעיל אומר עליו כל השנים, ש"אי אפשר אִתו". אבל גם ילד שממשיך לנסות לַרַצות את ההורה המרעיל ומחפש דרך לקיים קשר טוב אתו מועד לכישלון.

"אני מתומרן כל חיי להיות ילד מחמד. אחרת אף אחד לא יתמוך בי במשפחה ולא יבחין בי," אפיין צעיר את היחס כלפיו.

באופן פרדוקסלי הֵאֵם המרעילה מונעת מהילד שלה את הסיכוי והזכות להיות "בסדר". ככל שישתדל להיות ילד טוב, כלומר למלא את בקשותיה וציפיותיה, לעולם לא יוכל להצליח בכך. לא משנה עד כמה בבגרותו ייראה לכל סביבותיו כמי שהצליח והגיע להישגים, את ִאִמו לעולם לא יוכל לַרַצות. הדרישה ממנו להיות "בסדר" היא ציפייה מתעתעת המכשילה אותו מראש. בעיניה לעולם הוא לא יהיה בסדר או מספיק טוב. הֵאֵם המרעילה לא מתכוונת ואולי אף אינה מסוגלת להתרצות ולשנות את רגשותיה האִמִתיים כלפי הילד המורעל. זוהי אפוא תמצית הִמִלכוד.

גם האופציה להיות "לא בסדר", כלומר למרוד, לא באמת קיימת עבור ילדים אלה. תיארה זאת אישה שהיא בת מורעלת טיפוסית: "כאשר אחי מודיע שלא יגיע לארוחה משפחתית תאמר ִאִמי 'מה אפשר לעשות, אל תכביד על עצמך, אני יודעת שקשה לך'. אבל כאשר אני אגמגם ואתפתל ואעז בסופו של דבר לומר שהפעם לא אוכל להגיע, היא תגיב בחריפות 'תעשי מה שאת רוצה, אם את לא רוצה לבוא אז לא צריך'. גרוע מכך, היא חוזרת ומזכירה לי את זה בכל מיני הזדמנויות בהן אני מבקשת ממנה משהו 'כשאני ביקשתי את לא רצית, עכשיו אני לא רוצה". 'בסיפור שלגיה אין שום עדות להתנהגות בלתי תקינה של הנסיכה שמצדיקה, או לפחות מסבירה יחס כה עוין מצד המלכה. להפך, שלגיה היא נערה יפה ומוצלחת, "ילדת מחמד" ופסגת השאיפות של הוריה, ודווקא משום היותה מושלמת היא מעוררת בֵאֵם את הדחף הקטלני.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

כמוה, הילד המורעל מוצא עצמו מחוץ למשפחה. מוקצה, דחוי ונטוש רגשית, מבלי שעשה דבר, בעוד אחיו מקבלים יחס טוב ואוהב.

מדובר במשפחה אחת שבה לכל אחד מהאחים סיפור חיים שונה. העובדה שיש במשפחתו של הילד המורעל אחים מועדפים מעצימה את כאבו ומחזקת בו את התחושה הוודאית שהפגם נעוץ בו עצמו.

כל אחד מהאחים צרויה וענר שלו כתב ספר על אימא שלהם.הספרים מהווים דוגמא מובהקת לדרך בה כל ילד תופש את אמו באופן שונה, כדמות שונה לחלוטין, ולאופנים השונים בהם היא נוהגת כלפי כל אחד מהם. בעוד הבן, ענר, מבטא חוויית קשר רגשי חזק עם אמו ואבל עמוק על מותה, אחותו צרויה שלו מתארת קשר מרוחק, מרעיל ומנוכר רגשית. בספרה שארית החיים¹ נותנת צרויה שלו ביטוי כאוב במיוחד לחוויית ההרעלה הבין־דורית, שמלווה אותה כל חייה.

'אבל איפה הייתה אימא שלך?' שואלת בתה כשהיא מואילה להאזין לסיפוריה המוכּרים עד לזרא ובכל זאת מפתיעים, טורדי מנוחה בכל פעם מחדש, 'גדלת בלי אימא!' היא מודיעה לה בסיפוק, וחמדה מתקוממת, 'לא, את טועה לגמרי, אני אהבתי את אימא שלי כל כך והיא אהבה אותי. אף פעם לא הטלתי ספק באהבה שלה'. אבל דינה לא תוותר, שהרי שרשרת של מסקנות מענגות משתלשלת מן ההכרזה. 'גדלת בלי אימא אז מה הפלא שלא ידעת להיות אימא, ומכאן שגם לי לא הייתה אימא, ואפילו הילדה שלי סבלה מזה. את רואה איך ההיעדרות של אימא שלך, שאת אפילו לא כועסת עליה, השפיעה על כולנו '?

'את טועה לגמרי,' היא מנידה בראשה מולה. 'אני לא כעסתי כי ידעתי שהיא עובדת קשה... וגם כשהיא נסעה לשנה שלמה וכשחזרה לא הכרתי אותה, חשבתי שהיא אישה זרה שרצחה את אימא שלי, גם אז לא כעסתי כי הבנתי שלא הייתה לה ברֵרה. אתם עם הכעסים שלכם, את ואבנר וכל הדור המקופח הזה שלכם, מה יוצא לכם מכל התלונות האלה'?²

בהמשך הספר תיארה צרויה שלו שיחה נוספת עם ִאִמה בה שואלת אותה הֵאֵם מדוע אינה מביאה ילד נוסף, אח או אחות לבתה. ההנחה של האם, לדבריה הייתה, שילד נוסף יקל מבחינת העומס הרגשי על הבת, אלא שהיא ראתה בכך פוטנציאל לאפליה בין הילדים ולא להקלה, כפי שחוותה על בשרה.³

לעומתה, אחיה ענר, מבכה בספרו אימא⁴ את הֵחֵסר והריקנות אותם חווה לאחר מות הֵאֵם.

מה אוכל

לעשות כדי לחזור

אליה אולי אישן

ואישן אולי אחפור

בורות אולי אסע

לחו"ל

אולי אכנס לארון בגדים ולא אצא אף

פעם נסיעה ראשונה לחו"ל אחרי אימא.

השדה ריק מפיתויים.

האשליה שפעם היה לאן לחזור.

אימא את זוכרת אותי ?

על פי רוב האחים המועדפים הם בעלי ברית, סמויים או גלויים, להרעלה של ההורים את אחיהם. בבחינת "תראה אותי, עליי אימא לא כועסת ", או במילים פשוטות, "אותי אימא אוהבת, לי אין טענות נגדה". האחים עומדים מנגד, ההורים רק שלהם ואם אחיהם אינו מקבל מההורים יחס אוהב, סימן שבו עצמו נעוצה האשמה. הנטייה השכיחה אצל ילדים מועדפים היא להזדהות עם ההורה המרעיל. הורה מרעיל מתמרן את ילדו המועדף להיות שותף להרעלה, ולרוב הילד המועדף גם מתמרן את ההורה להרעיל את אחיו, כדי לזכות ביתרונות ההעדפה והמעמד המיוחד. אחת התגובות החוזרות וִנִשנות שנשמעות מאותם ילדים, היא כעס על האח המורעל בגלל הצרות שהוא עושה להורים. "את לא יודעת עד כמה אימא אומללה בגללך," הטיחה בת מועדפת באחותה המורעלת.

"הוא סתם מקנא בנו, האחים, הכול בראש שלו, כל אירוע משפחתי הוא הורס או מחרים, נעלב מכל דבר ובסופו של דבר מאשים את כולנו... אנחנו לא אשמים שהוא כזה," שטח לפניי צעיר את זעמו על אחיו.

"למה אתה מתכוון כשאתה אומר כזה?" תהיתי.

"תמיד יש לו טענות, תמיד הוא נעלב משטויות... לא מבין שצוחקים ִאִתו".

"צוחקים ִאִתו או עליו?" הקשיתי.

"מה זה משנה?" השיב.

הבעיה היא שההבדל משמעותי ביותר. באופן תקין אמורה להתקיים ברית בין האחים. ילדים במשפחה אמורים להגן זה על זה במצבים כגון כעס של הורה על אחד מהם. במשפחה מרעילה המצב שונה. ילדים מועדפים הם אחים מרעילים הבוגדים באחיהם המורעל. אינם מבינים אותו, חוברים להורים המרעילים ומותירים אותו בודד לנפשו במשפחתו שלו.

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

"עכשיו, כשאני מבין את עניין ההרעלה, אני יכול לומר לך שאני מורעל בהצלבה," הסביר עצמו גבר בגיל העמידה. "זה מעין פליק־פלאק. כל כך הרבה פעמים ניסיתי למצוא אוזן קשבת אצל אחי וגיסתי והתאכזבתי להיווכח שהם תומכים בעמדת ִאִמי. זו בגידה כפולה. לקח לי כל כך הרבה שנים לקלוט שכמו אידיוט חזרתי פעם אחר פעם אל אחי כדי לחטוף סטירה שנייה. בזכותך התחלתי להתפכח ".

"מה קרה לברית שהייתה בינינו בילדות, בעבר?" הטיחה בכאב אישה מורעלת באחותה.

"אני לא יודעת על מה את מדברת ואין לי כל עניין בך," הגיבה האחות וסתמה בכך את הגולל על כל סיכוי לקשר ביניהן.

אישה מורעלת, אשר אחותה וִאִמה כרתו ביניהן ברית סולידרית שהותירה אותה מחוץ למשפחה, הגדירה זאת ברגע מחויך "הפיכת חצר", כלומר הפיכה במשפחה.

"פשוט הדיחו אותי מהמשפחה. גיליתי שהן חוגגות את סדר פסח בלעדיי ובלי משפחתי, נוסעות יחד לחו'ל, ממדרות אותי מאירועים משפחתיים, אחותי שותפה בחשבון הבנק שלה... הפכתי לגולה, למודחת. במשך שנים אחותי שולטת בה רגשית ונפשית, כיום היא גם שולטת בה פיזית. קרוב לוודאי שלא רחוק היום שאגלה כי היא גם שולטת בכספיה.

אין לי ספק שבבוא היום יתברר שהודחתי מהצוואה. נשארתי 'מחוץ למחנה'. משתיהן אני שומעת כמובן שוב ושוב את הטענה ש'אני אשמה בכך, שזו הבחירה שלי'." בהזדמנות אחרת הוסיפה: "מדי פעם אני מציעה לאחותי עזרה בטיפול באמנו הזקנה. מאחר שִאִמי תמיד הודפת אותי קיוויתי שאחותי תקל עליי להתקרב וכך גם אוכל להקל עליה. עם הזמן למדתי שמאוד נוח לה המעמד של הבת המסורה ושאין לה שום עניין שאהיה בסביבה. באופן צדקני היא מציעה לי לפנות ישירות לאמי, כיוון שהיא יודעת שאתקל בסירוב. היא מתייחסת לכל ניסיון שלי להיות מעורבת כ'מס שפתיים', בלשונה, כהתערבות וחדירה לטריטוריה שלה, כאיום שלי על הבלעדיות שלה בהבנת המצב. מאוד מתאים לה להיות בתפקיד הבת הטובה, קדושה צדקנית השולטת בלעדית באמנו, בניהול הכספים ובקבלת ההחלטות לגביה ".

בעוד שילד מורעל הוא זה ש"מעמידים אותו במקומו" מינקות, הילד המועדף הוא הילד התקיף, שפעם אחר פעם מעמיד גם את אחיו המורעל וגם את ההורה במקומם, לרצונו. באופן זה הוא כובש את מקומו בהיררכיה המשפחתית. הוא "שותף הסוד" להרעלת הילד האחר, גם בבגרות. "הבעיה של אחותי היא בכך שהיא לא יודעת איך להעמיד את אימא שלנו במקומה כמוני. זו אשמתה שהיא מותקפת בכל פעם מחדש על ידי אימא שלנו. צריך להיות קשה עם אימא ואז היא עושה כל מה שאני רוצה." אמרה בבוז אישה מרעילה על אחותה, בעודה מסגירה את היחס המזלזל שלה גם כלפי ִאִמה.

אישה המורחקת באופן מוחלט כמעט ממשפחתה, סיפרה לי את החלום הבא:

"אני משוחחת עם אחותי וגיסי. השיחה מגיעה לנקודה שבה אני אומרת להם שאמנו ִתִמרנה את היחסים ִאִתם כך שהם יהיו לצדה, והוציאה אותי מחייה. הם מהנהנים בראשם במעין הסכמה ".

בתגובה לחלומה אמרתי לה: "את קיבלת את הסכמתם בקלות רבה מדי".

היא הרהרה לרגע בדבריי, קלטה את כוונתי ואמרה: "אכן ניהלתי את השיחה כך שהיקלתי עליהם לקבל את דבריי, משום שדיברתי על אימא ולא עליהם".

על החלק הקשה של העימות, אודות הכאב שנגרם לה בגלל הצורך של אחותה להיות הילדה הטובה והמתוגמלת, לא אזרה כוח לדבר.

 ברור לה ששיתוף הפעולה בין אחותה לבין הֵאֵם מאפשר את הרחקתה מהמשפחה, אבל אפילו בחלום היה לה קשה להתעמת עם אחותה על כאב הבגידה הכפולה של שתיהן בה.

ילדים מורעלים מתומרנים מגיל צעיר ביותר לשמור סוד, או סודות של המשפחה. סודות אלה קשורים כמעט תמיד להרעלה, ליחסים המנוכרים, לעונשים הקשים, לבעיות הנפשיות של ההורה המרעיל, לסיפורים ה"לא יפים" של מה שקורה בחדרי חדרים של הבית. לבּּוּשה.

במהלך הכתיבה פניתי לבקש אישור מכל מי שאת סיפורו רציתי לשלב בספר. היו אנשים שתחילה שמחו על ההזדמנות לספר את סיפורם, אבל מאוחר יותר נבהלו מעצמם. למרות הבטחתי שלא אסגיר פרטים, הפחד שמא יזהו אותם ואת משפחתם גרם להם לחזור מהסכמתם. התשובה שקיבלתי לשאלתי מדוע נסוגו הייתה כמעט זהה — אף אחד מהם לא האמין שיש עוד מישהו עם סיפור כזה, לכן חששו שאין שום אפשרות לטשטש את הפרטים המזהים.

קיים קשר סמוי ואפל בין סודות לבין התעללות. במיוחד התעללות שקטה ומושתקת, כדוגמת הרעלה הורית. הביטוי "חיים בצל סודות "מבטא את הוויית ההרעלה כתעתוע רגשי של דחיית הילד. אלה הם סודות משפחתיים, בבחינת "דברים שהשתיקה יפה להם". בילד אהוב מתגאים. על ילד מורעל מדברים באופן שונה. כשמדברים עליו, כל ילד מורעל יזהה את הדקויות הללו בקלות, יזהה את הניכור, את נימת ההסתייגות החבויה בתוך המילים וביניהן.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

סיפרה לי אישה שכאשר פגשה באקראי בחתונה חברת ילדות של ִאִמה, אמרה לה אותה חברה "את מלאך". "הבטתי בה בפליאה ",הוסיפה, "ולא הבנתי מה זיכה אותי במחמאה הזאת. היא הרי לא הכירה אותי. היא המשיכה להלל אותי באוזני הנוכחים ומהר מאוד הבנתי שהיא מתכוונת לאחותי. נתתי לה להמשיך לדבר וחיכיתי לשעת כושר. ברגע מסוים הערתי בחיוך שנראה לי שהיא מדברת על אחותי ולא עליי. האישה נחנקה ממבוכה ואני עזבתי אותה ואת החבורה. 'שתיחנק 'חשבתי בלבי. בצאתי משם נופפתי לה לשלום והיא רצה אחריי וצעקה לעברי 'היא בכל זאת אוהבת אותך'. זה הספיק לי".

הפחד מפני גילוי הסוד הוא אחד ההיבטים הקשים ביותר של התעללות בילדים, ובכלל זה של הרעלה רגשית ונפשית. מדובר בסודות משפחתיים אפלים ואלה נשמרים מתוך פחד. הילדים שהוריהם פוגעים בהם שומרים את הסוד כל חייהם. זאת, בין השאר, משום שילדים מורעלים מרגישים לעתים קרובות, בנוסף לפחד, גם אשמה כבדה על שהם משמיצים את הוריהם. "אני כל כך מצטערת שסיפרתי לך מה ההורים עשו לי," ֵמֵררה בבכי צעירה בטיפול. "איך העזתי לעשות להם כאלה בושות?" הוסיפה. "אני רוצה שתכירי אותם. הם אנשים נהדרים. כולם אוהבים אותם. תשאלי את בעלי. אני מכה על חטא ואוכלת את עצמי כי לא מגיע להם." מי שמעז לשתף אחר בסודו עלול לא אחת גם לגלות שבעצם סיבך את עצמו. הסוד שנלחש "מקבל רגליים" ונוטה להגיע לאוזניים הלא נכונות. פיסות הנשמה הופכות במהירות לרסיסי פיקנטריה בידי השומעים ורק ילדים בודדים זוכים לקבל עזרה יעילה בזמן אמת.

זכור לי סיפורה של נערה שפנתה למורתה וסיפרה על היחס המשפיל שהיא מקבלת מאימא שלה. המורה ערכה להורים שיחת הבהרה והתוצאה הייתה התפרצות קשה של האב, שכעס על הבושות שבתם גרמה להם מול המורה.

ילדים מורעלים מפחדים מהוריהם ומגילוי הסודות בבית. אצל רבים מהם החוויה גובלת בפחד מוות. במקרים קיצוניים הם מצליחים בבגרותם לשחזר אירועים בהם האמינו שהוריהם מתכוונים להרוג אותם. אישה בשנות ה־50 לחייה חיה במשך שנים בתחושה שהוריה רצו להרוג אותה ולהיפטר ממנה. היא זוכרת, למשל, שבהיותה כבת 5, בעת חפיפת ראש, נכנס לה סבון לעיניים. היא בכתה ששורף לה ובתגובה דחפה הֵאֵם את ראשה לתוך המים "כדי שתשטוף את העיניים". מָעָצמת הדחיפה היא בלעה מים ונחנקה. כשהתעמתה עם ִאִמה בבגרותה והביאה דוגמאות נוספות בהן הרגישה שהיא כמעט מתה, ענתה לה ִאִמה: "מעניין, דווקא אותך לא רציתי להרוג..." )כלומר, את אחיה כן...?( ו"אם היינו רוצים להרוג אותך היינו הורגים אותך... ידענו איך"...

פחד, גם אם אינו כה קיצוני, הוא חלק מובנה ביחסים בין ילד מורעל להוריו. אותו פחד מונח בבסיס נטייתם של חלק גדול מהילדים המורעלים להפוך לילדים מַרַצים. זהו פחד מפני עונשים, משתיקות ארוכות ועוינות, מהתעלמות, מחוסר התייחסות ומעל לכול מדובר בפחד לאבד את הסיכוי לזכות יום אחד במעט אהבה מההורה המתעלל. ילד האומר "למה תמיד את כועסת רק עליי?", "למה תמיד מאשימים רק אותי?", "למה תמיד אני...?" אינו בהכרח מתקרבן. לעתים קרובות הוא מבטא יחס מרעיל שמתחיל בילדות המוקדמת ביותר, ועלול להפוך לחלק מתפישת העצמי שלו גם בבגרותו.

הצורך לַרַצות נובע, בין השאר, מהידיעה של הילד שאין לו אפשרות לפרוק את תסכוליו בצורה אמתית ובטוחה באוזני הוריו. ילדים מורעלים רגילים לקבל תגובות מסוג "אין לי זמן בשביל השטויות שלך", "אם זה מה שקרה לך את בוודאי אשמה", "איך את מדברת, ""מה את חושבת לעצמך", "אתה תמיד מסתבך". משפטים כגון אלה מוּכּרים לכל ילד שהוריו "אינם רואים" אותו. ילדים מורעלים יודעים מינקות, במבט, גם ללא מילים, שאהבת הוריהם אינה דבר ברור ובטוח.

"כשאבי חלה ונפטר בייסורים נוראים היה לי קשה, לא רק נפשית אלא גם בריאותית. רזיתי באופן קיצוני ושערי החל להלבין. 'בשבעה 'אמרתי משהו בהקשר לכך לִאִמי," סיפרה צעירה והמשיכה: "היא פשוט לא התייחסה אליי ובלי בושה אמרה לי שאעזוב אותה במנוחה ושאפסיק להטריד אותה עם הצרות שלי ".

בספר אמהות כותבת אמיליה פרוני:

למבטיהם של הסובבים אותנו, המשפיעים עלינו יותר מכפי שהיינו מוכנים להודות, יש יכולת לרומם ולהשפיל, להעניק חיים אך גם להרוס אותם. מבט מלטף, תומך או מעודד יכול להעניק לנו תחושה שאנחנו אהובים, ואילו מבט משפיל יכול 'למחוק' אותנו.⁵

---

- פרסומת -

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

---

הצורך לַרַצות כרוך גם בניסיונותיו הנואשים של הילד לפצח את קוד הציפיות ממנו. אישה בשנות ה־40 לחייה, שמתייסרת לעתים קרובות בדילמות של השתלבות חברתית ובקושי המשתק אותה לשווק את עצמה מקצועית, הבינה במהלך הטיפול עד כמה קושי זה קשור בתפישה השלילית שלה את עצמה. "שאני אומר על עצמי שאני טובה ?שאני אזמין חברים שישחקו אצלנו עם הילדים?", הן אמירות יומיומיות עבורה. בפרץ של זעם, לאחר שזיהתה את האופן בו היא מתייחסת לעצמה בדיוק כפי שנהגה בה ִאִמה, כתבה את הדברים הבאים:

מסרים שקיבלתי מִאִמי:. .. המסקנה כילדה הייתה ברורה — אם ברצוני להיות בוגרת מרשימה אני צריכה שיהיו לי עניינים (issues) ובעיות. אם אני לא אהיה מסוגלת לדבר על בעיותיי לא אהיה קיימת. כך התחלתי לזהות בעיות ולדבר עליהן עם חברותיי, כדי שהמפגש לא יהיה חלילה, בזבוז זמן... בכל פעם שהייתי עצובה ועברתי משבר, בעיקר בקשר לאהבות, נהגה אמי 'לתמוך' בי באומרה שירשתי את הרגישות והעומק ממנה ושלנו לא קל להיות סתם מאושרות. היא הביעה צער שירשתי ממנה את רגישותה והבהירה פעם אחרי פעם 'ילדתי, אל תאמיני שיהיה לך קל בחיים'...

בהמשך פירטה כיצד ריסקה הֵאֵם את דימוי הגוף שלה, עד שאפילו היום היא מתחבטת פעם אחר פעם כיצד להסתיר את מגבלות גופה באמצעות לבוש, איך לא להתבלט, איך לא לעורר ביקורת כלפיה.

למותר לציין שמדובר באישה נאה ומרשימה במיוחד.

מבחינת אמי נולדתי אקזוטית, כלומר דומה לבני משפחת אבי הכהים. 'היהודים' כפי שהיא נהגה לכנותם בנימת גנאי. היו לי רגלי פלטפוס אותן ירשתי, איך לא, גם ממנו. כילדה, כשנזקקתי לנעליים חדשות, אמי נהגה לומר בקול רם למוכר, 'לילדה יש רגליים רחבות וצריך למצוא פתרון לבעיה הזאת'. בעיה נוספת, לטענתה, הייתה מה שנהגה לכנות 'ישבן ברווז', שפירושו — שהישבן שלי בלט באופן בולט החוצה... אני זוכרת אירוע בו נכנסנו לחנות לקנות לי מכנסי ג'ינס ושוב, בקולי קולות, הורתה למוכר להביא מכנסיים שיתאימו לישבן הגדול של ִּבִּתה... היה גם עניין עם השיער שלי. אמי הגדירה אותי כאדם שעיר כיוון ששערי עבה וגלי מאוד — כמובן כמו במשפחת אבי. היא הגדירה את שערי כרעמה. אבל הבעיה הקשה ביותר הייתה שיער הגוף שלי. בעיניה זה היה אקזוטי והיא נהגה לומר שיש לי פרווה על זרועותיי ועל רגליי בגלל 'הגנים הפולנים שלי...'

לדבריה, כשהתבגרתי הייתי יותר נשית ממנה. היא העירה לי שרגליי נעשו ארוכות יותר והחזה שלי שופע משלה. אבל לא הייתה זו מחמאה, כיוון שכהגדרתה הפכתי להיות אישה מפתה, זולה, שגברים מסתכלים עליה, בניגוד להיותי בת למשפחה הגונה. כך קרה ששמלה שקניתי יחד ִאִתה הפכה בעיניה ל'שמלה צוענית 'שכבר לא החמיאה לי. בהזדמנות אחרת הגיבה לשמלה שקיבלתי מחברה 'אבא שלך יאהב את זה, הוא אוהב נשים בשמלות' ואת החצאית השמרנית ביותר שלי, שקניתי לדרישתה כיוון שהסתירה את הברכיים העקומות שלי, נהגה לכנות 'חצאית מיני'... פעמים רבות חשבתי איך אני יכולה לצפות למחמאה, איך אני יכולה לצפות מִאִמי או מכל אדם אחר, שיאמרו לי שאני נראית טוב. אולי אינני נראית טוב בכלל, אז למה לי לצפות למחמאה? והאם אני כל כך רדודה לחשוב שלהיות יָפָה זה חשוב?

ילדים מורעלים תופשים לעתים את חוויית הֵאֵם כחוויה מופשטת כמעט. על פי רוב הקריאה לאימא אינה מבטאת קריאה לאימא שלהם אלא זעקה פנימית ללא כתובת.

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים נאנחת לעצמי, ובלי לשים לב אני קוראת לאימא שתבוא... ואז אני מתעוררת קצת בהלם מהחלום ולא מבינה מה אני רוצה ולמי בדיוק קראתי... אף דמות לא מצטיירת לי מאחורי המילה הזאת. זו מילה ריקה, סמל חסר משמעות עבורי." כתבה צעירה במהלך הטיפול, והמשיכה, "תמיד כשזה קורה לי אני נבוכה ולא מבינה את עצמי... בניתי לי סמל חסר אובייקט שמתעקש לדבוק בי. התחלתי לחשוב בזהירות מה יכולה להיות החוויה החיובית הזאת של אימא... זה משהו מאוד מופשט אבל מפני שאין לי כנראה אסוציאציות נורמליות למושג הזה, אז מותר לי לפנטז כאוות נפשי... בלי להתחייב אם זה נכון או לא. מה שעלה לי בראש זה פשוט ביטחון... רק ביטחון וזהו. ביטחון במקום שלי בעולם, ביטחון בזכות הקיום, משהו כזה. מי שיש לו את זה באופן טבעי לא יודע להעריך מה זה אומר ביטחון קיומי. יש דבר כזה או אולי אני סתם ממציאה?

בהמשך דבריה מביעה אותה צעירה תחושה אופיינית מאוד לילדים מורעלים. מקנן בה ספק האם יש לה מקום בלבה של ִאִמה. כדי לא להיפגע היא גם מנמיכה את ציפיותיה וכדוגמת רבים אחרים במצבה, נוטה להאשים את עצמה ביחס המרעיל עליו גדלה.

הייתי ילדה ממש מפוחדת, מבוהלת מכל דבר לא מוּכּר. היום אני לא מפוחדת אבל כן קצת מפחדת לחיות, אולי אני חיה בטעות ואולי אני יושבת על משבצת שהיא בכלל לא שלי. אולי זה מה שמתכוונים שיש לאימא מקום בלב לכל ילד.

אני מדמיינת את הצל/אימא הזה מרגיע אותי כל הזמן שאני בסדר. אני מתכוונת לכל הפעולות הכי־הכי פשוטות שעושים אותן כל הזמן, גם בהן צריך ביטחון. אני מפחדת מהעולם כל הזמן ואף אחד לא יודע את זה חוץ ממני, אז אולי בכלל כולם בעצם מפחדים ואני לא יודעת. אולי יש לי יותר מדי דרישות בדמיון שלי מהדמות הזאת שקוראים לה אימא. גם אני לא אימא כל כך טובה, בלשון המעטה. אבל אני לא מבקשת מהדמות הזאת אהבה וחום, זה כבר יותר מדי בשבילי לבקש, ואני גם לא מצליחה לדמיין את זה, אולי בשלב הבא של הטיפול. יש לי רק זיכרון ילדות אחד של מגע נעים מאימא האמתית שלי... פעם אחת חזרנו הביתה אני, אימא שלי ואחי והייתי צריכה ממש חזק להתפנות אבל השירותים היו תפוסים אז היא החזיקה אותי וישבתי על הברכיים שלה. בטוח היו עוד הרבה רגעי חסד אבל רק את זה אני זוכרת. זו באמת לא אשמתה שיש לי בעיות בזיכרון. הביטחון הזה בדמיון שלי כולל גם רשיון לשמחת חיים בסיסית. אני לא יודעת אם זה בסדר לשמוח סתם. תמיד האשמתי את עצמי על כך שאימא שלי לא הייתה מאושרת. אני הבאתי ִאִתי בלידה שלי חבילה של עצב אז אולי זאת הסיבה שהאושר לא דבק בי. טוב, אבל גם אבא שלי לימד אותי ששמחה זה רק לטיפשים שחושבים שיש להם סיבה לשמוח.

---

- פרסומת -

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

---

אימא שלי לא הייתה בדיכאון כשנולדתי היא רק לא כל כך שמחה ִאִתי ואמרה (בצער) שנולדתי בזמן לא טוב.

בתקופה האחרונה היה לי סוג של צער, אולי אפשר לקרוא לזה אבל על אבא שלי. על כך שהוא לא ממש היה אבא רגיל. היו לי געגועים חזקים לאבא נורמלי. כל גבר פוטנציאלי בגיל המתאים, דמיינתי איך הוא יכול היה להיות אבא שלי, אבא רגיל מאוד. אבל על אימא שלי אף פעם לא הרגשתי שום כאב, רק כעס, גם עכשיו אין לי שום כאב או געגוע לדמות כזאת. זה כנראה מנותק ממני. יותר קל לי לראות אותי כאימא שלה מאשר הפוך.

תלות ואידיאליזציה של ההורים היא תופעה המתאימה לגיל צעיר. אבל ילדים מורעלים נוטים לעשות אידיאליזציה של הוריהם גם בבגרותם. הורה מרעיל נחווה לא רק כמסוכן, אלא הוא באמת מסוכן. הוא עלול לנטוש רגשית או לסחוט רגשית את ילדו. לכן, אצל ילד מורעל, התלות והאידיאליזציה הופכות את דמות ההורה לכמעט מאגית, גדולה מהחיים. יש בכך מעין רצון לגונן על עצמו מפני הידיעה, בין אם היא מודעת או בלתי מודעת, עד כמה הוא נתון בבעיה, במלכוד. האידיאליזציה של ההורה המרעיל, הפוגעני, היא בבחינת היפוך לאימה שחווים ילדים אלה, אימת הנטישה והענישה, וככל שחוויית האימה גדולה יותר, מתפתחת הנטייה להפוך את ההורים לגדולים יותר. יש בכך גם קושי טרגי להכיר במציאות המכאיבה.

אצל ילדים מורעלים אמירות ברוח "אימא שלי היא הכי בעולם" הן שגורות למדי, והתופעה מחריפה בבגרות. לא אחת ילד שגדל עם הורים מרעילים אינו מעז להודות, אפילו לא לעצמו, עד כמה הוא כועס, פוחד או פגוע. בתהליך של התבגרות רגילה אמורה להתפתח אצל ילדים בהדרגה יכולת להתרחק ולראות את הוריהם בפרספקטיבה מציאותית. אצל ילדים מורעלים קורה לעתים קרובות תהליך אחר. מתברר שככל שהקשר המרעיל הדוק יותר ותלותי יותר, כך הנטייה לאידיאליזציה של ההורים והיחסים ִאִתם חזקה יותר.

מי שגדל בבית מרעיל ומתבייש בהתנהגות הוריו, ב"נדוניה" המביכה של הורים מרעילים, נזקק לא אחת לאידיאליזציה כדי להפחית מתחושות הבושה והמבוכה. ילדים מורעלים אלה נוטים לספק תיאורים מוגזמים ומּוּפרכים של עזרה שהם מקבלים מהוריהם ומאדירים את היחסים ִעִמם. אבל לא רק הבושה מניעה את תהליך האידיאליזציה, אלא גם מנגנון הכחשה שראשיתו בילדות. ההתפכחות, ההכרה בכך ש"התפוחים האדומים" יפים רק למראית עין ובעצם הם מורעלים, היא קשה מנשוא. שחרור מההכחשה של האמת המרה כרוך בהכרה מכאיבה שהוַּלַכת שולל, בהכרה שהחזות המושלמת של המשפחה היא כוזבת מיסודה. הקושי העיקרי של ילדים מורעלים שמנסים ליישב סתירה פנימית זאת הוא להבין, שהם עושים אידיאליזציה של דמויות הוריהם ושל משפחתם. ההתפכחות דורשת בגרות וכוחות נפש.

... אין כנראה, זה ברור: עצם היותי לא התאים לאף אחד וזה ברור.

ׁ ִשִׁיט! כתבה אישה במהלך טיפול שעסק רבות בנושא ההרעלה במשפחתה. איזה חרא לחזור ולהרגיש את ההרגשה הזאת של מיותרת... איך אני יכולה להסביר את הדבר הזה לילדים שלי שכל כך אוהבים את סבתם. הִאִם אני רוצה לספר להם בכלל? אני חשה כזאת בושה כשאני חושבת על זה. דרכו עליי בכל הכוח. ..מאז שאני זוכרת את עצמי... איזו בושה... נכון, הייתי קטנה, מה יכולתי לעשות... אבל התחושה החוזרת פעם אחרי פעם של הרמיסה הזאת, ההרגשה שאני קוץ בתחת, שצריך למצוא לי סידור, שבעצם אני מיותרת. פתאום אני כמו אותה ילדה שאין לה למי לפנות, ילדה שעומדת במרפסת במשך שעות ומחכה לאימא שתבוא לאסוף אותה הביתה, ילדה שאימא שלה לא מקשיבה לה, לא מצילה אותה מהביזוי היומיומי, ילדה שלאימא שלה לא אכפת מה שעושים לה... אין לי מילים ספרותיות או פילוסופיות כדי לתאר את החוויה הכואבת והמכאיבה הזאת, את תחושת האפסות, את הכאב הצורב כמו ברזל מלובן כשאתה לא נחשב. כשאתה מחוק. אני זוכרת שכבר בתור ילדה שאלתי את עצמי בשביל מה נולדתי. תחושת המיותרּוּת הייתה כל כך ברורה.

"אני מרגישה וקולטת בהדרגה שנחרב לי הבית ממנו באתי. אבל מה שנורא הוא שגיליתי את הריקבון. איך לא ראיתי את זה בגיל צעיר יותר?" ביטאה את הרגשתה אישה שהגיעה לתובנה המכאיבה. "מי שטעם בצעירותו את טעמו של התפוח האדום המורעל בשלב כלשהו, יבין שמדובר בהרעלה ותמיד יחשוש," הוסיפה.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

"כמעט אי אפשר לעבד את התופעה הזאת בגיל צעיר. לא מדובר בטמטום וטיפשות כפי שאת חושבת על עצמך, אלא בצורך קיומי והישרדותי של ילדים לתחושת ביטחון ושייכות." הסברתי לה בניסיון להבהיר את בעייתה.

"היה לי ויכוח נוקב עם המרֶצֶה שלי לפסיכולוגיה," סיפרה סטודנטית צעירה. "אמרתי לו שהוריי הם נגד צעקות ועונשים מכל סוג שהוא. תיארתי לפניו אווירה מדהימה והרמונית. הוא הביט בי, חייך ואמר שהוא לא קונה את התיאור שלי. לדבריו לא ייתכן שאין חילוקי דעות וכעסים במשפחה. לדבריו אני מאדירה את הוריי בצורה מוגזמת." בשיחה שניהלתי ִאִתה, היא הצליחה להיווכח שאכן היא נוטה לעשות אידיאליזציה של הוריה ושל היחסים שלה ִאִתם, וכי למעשה הם נוקשים ואף מרעילים, וכי הם הובילו אותה להיות ילדה טובה וצייתנית, שמראש אינה מעזה להמרות את פי הוריה ובעיקר לא לביישם ברבים. "אכן," הודתה לאחר מכן, "בבית אסור לכעוס על ההורים. ברגע שאני פותחת את הפה בכיוון לא ראוי, אני מקבלת תגובה בסגנון של 'אל תדברי ִאִתי ככה', אם במילים מפורשות ואם במבט מצמית".

הכחשת האמת אמנם מאפשרת המשך קיום יחסים כלשהם, אבל כמובן שלא מדובר ביחסים תקינים. גם כאנשים בוגרים, אלה שגדלו כילדים מורעלים מרגישים מתח, דריכות ואי שקט לקראת כל מפגש עם ההורה המרעיל. סיפרה לי אישה שאימא שלה מגיעה אליה לביקור אחת לשבוע "כדי לראות את הנכדים." לקראת כל ביקור כזה היא נלחצת ושואלת את עצמה "מה יהיה היום; מהיכן תגיע המכה הפעם." אחרי שקראנו ליחס בשמו, הרעלה, פתאום הבינה. "תמיד חשבתי שהשתיקות של ִאִמי הן בגלל שעשיתי משהו לא בסדר. עכשיו אני מבינה שהיא פשוט עוינת אותי. היא מזכה אותי ביחס הזה מיד כשהיא מגיעה. זה בכלל לא קשור למשהו שאני עושה או אומרת".

או כפי שסיפרה אישה אחרת: "אני מכירה את האופן שבו ִאִמי אומרת שלום לאנשים שהיא פוגשת או בשיחת טלפון. כשהיא מזהה את המספר שלי, אני מקבלת שלום קר ומצמית. בכל פעם מתחשק לי לנתק".

כבר הוזכר פעמים אחדות כי למרות היחס המרעיל שנמשך כל ילדותם, כמעט כל הילדים המורעלים ממשיכים להאמין, שאם רק ישתדלו יותר יחס ההורים כלפיהם ישתנה. לאורך שנים רבות הם ממשיכים לשחזר שוב ושוב את הפגיעה ואת הנטישה הרגשית ובכך, כמובן, פוגעים בעצמם. לעתים קרובות הם ישחזרו את תבנית היחסים הלקויה כשיהפכו בעצמם להורים. גם אם יהיו הורים טובים ומעניקים, ויעשו הכול על מנת שילדיהם לא יסבלו, כפי שהם סבלו בילדותם, בכל זאת הם ימשיכו לצפות ליחס מרעיל מסביבתם; ימשיכו למחוק את עצמם, ימשיכו לקטול את עצמם, לא לזהות ולא לכבד את הצרכים והרגשות של עצמם. אחרי שהפנימו את דמות הֵאֵם המרעילה, הם מרעילים את עצמם באמצעות אותה ֵאֵם פנימית, ונוטים לא אחת לסבול מהערכה עצמית נמוכה ומדיכאון.⁶

התפתחות הדימוי העצמי של האדם נוצרת בתהליך הפנמה מתמשך של מערכות יחסים משמעותיות בחייו. החל מהילדות המוקדמת תפישת העצמי של הילד נבנית כהשתקפות של התייחסות הוריו כלפיו. מדובר, כאמור, בתהליך הפנמה של ההורים והיחסים ִעִמם.⁷ יחסים אלה מהווים בסיס לתפישה של הילד את עצמו גם בבגרותו. הפנמת דמות הורה מרעיל פועלת כהתבוננות במראה פגומה, שלילית. במקום לראות במראה ילד אהוב ומחובק על ידי הוריו, רואה המורעל את השתקפותו כפי שההורה המרעיל תופש אותה. לפיכך ילד מורעל, שחווה את עצמו כבלתי ראוי לאהבת הוריו, מועד להתפתח לבוגר שמאמין כי אינו ראוי לאהבה אמתית. מאחר שדמותו המשתקפת לעיניו במראה הפנימית היא שלילית וחבוטה, הדימוי של היותו פגום ומבוזה הופכת להיות חלק מתפישתו את עצמו, לחלק מהזהות העצמית שלו.

אחד המאפיינים לכך אצל ילדים מורעלים הוא צורך אינסופי לקבל עוד ועוד אישורים וִאִשרורים לכך שאוהבים אותם. הם סובלים מהיעדר ביטחון במשמעותו העמוקה והבסיסית ביותר — היעדר אהבת הֵאֵם. מכאן גם הנטייה להשליך את חוסר הביטחון על אחרים ולבדוק מדי פעם מחדש, אם ניתן לסמוך על האהבה. צורך זה קיים בזוגיות, ביחסי עבודה ואפילו ביחסים עם הילדים. אותו צורך הופך ילדים מורעלים למבוגרים מַרַצים המשתדלים, בדרך כלל יותר מדי ובאופן מופגן, לקבל את אהבת בני הזוג, החותנת, הבוס, השכנה, ובו זמנית להיות כמעט תמיד בעמדת ספיגה, מוכנים לקבל יחס של דחייה וניכור רגשי, שהרי זה מה שהם מכירים ועל כן לכך הם מצפים.

אישה בסוף שנות ה־40 לחייה שטחה באוזניי בכאב עז את מצוקתה, את התחושה המובסת: "שנים ניסיתי לדבר עם ִאִמי. מבטה האטום, חסר האמפתיה צרוב בי. אני מרגישה שבזמן שאני מנסה לדבר ִאִתה היא אומרת לעצמה 'שתדבר, שתגמור לדבר, שתגמור כבר, אין לי כוח אליה'. 'אין לי כוח אליה'. זו תחושת מפתח מכוננת בחיי ".

הזכרתי לה שלעתים קרובות היא עצמה משתמשת באותן מילים ואומרת על עצמה 'אין לי כוח'. "זאת התגובה האוטומטית שלך כלפי עצמך," הוספתי.

היא חייכה. "את צודקת. זו היא. מתוכי. אבל תביני," הוסיפה, "זה כל כך מתסכל. כל כך הרבה פעמים הייתי ממש חולה אחרי שיחות טלפוניות ִאִתה. לוקח לי כמה ימים להתאושש פיזית ונפשית. היא מסוגלת לצעוק עליי וכשאני עונה היא שותקת. שותקת וטורקת את הטלפון. וכמו אידיוטית, תמיד אני היא זו שמחדשת את הקשר. היא מעולם לא הייתה ולא תהיה הראשונה שתיצור מחדש קשר".

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

ילדים מורעלים לא ממציאים את תחושותיהם. אין "נדמה לי שלא אוהבים אותי". בגילים צעירים מאוד קיים בלבול מובנה בהבנת ההבדל בין כעס של הורה לבין "הוא לא אוהב אותי." אדם בוגר יכול לרוב ליישב את הבלבול. כעס הוא כעס, אהבה היא אהבה והרעלה היא הרעלה. אהבה הורית אינה דורשת הוכחות ולא כרוכה בעימותים ובמריבות לגבי עצם קיומה. אדם שבבגרותו "לא מאמין שיכולים לאהוב אותו," כמעט תמיד נושא ִעִמו זיכרון, לעתים לא לגמרי מודע ולא לגמרי ברור, של הורות מרעילה.

ילדים מורעלים גם סובלים מתחושת אשמה מובנית בתפישה העצמית שלהם. "ההורים שלי יושבים בתוכי," אמרה בכאב בחורה צעירה וִהִכתה בידה על לוח לבה. "אני לא מצליחה ולא מאמינה שאצליח להיפטר מזה. מאז שאני ילדה קטנה אני יודעת, פשוט יודעת, שאימא שלי לא אוהבת אותי. אני אפילו לא זוכרת את המגע שלה. כשהייתי בת שבע אחותי נהרגה בתאונת דרכים. לא אשכח את המבטים של אימא שלי. ידעתי שהייתה מעדיפה להקריב אותי על פני אחותי. זה לא רק בראש שלי. כבר 'בשבעה' היא הטילה עליי במפורש את תפקיד 'הילדה הטובה'. 'עכשיו תצטרכי להשתדל יותר' אמרה לי. מאז אני משתדלת ויודעת שאין בזה כל טעם. החלטתי שמספיק לַרַצות אותה. סיפרתי להוריי שאני רוצה לנסוע למזרח ולדחות את תחילת הלימודים. 'אין בעיה' טרחה ִאִמי לומר. 'את תסתובבי לך בטינופת שלך ואבא ייכנס לקבר'. איך אני ממשיכה מכאן?" שאלה בייאוש.

"אם יש משהו שמאפיין אותי זו ההרגשה שאני אשם ותמיד לא בסדר. לא בסדר עם אמי, לא בסדר עם אחי, לא בסדר עם ילדיי. לכולם יש טענות אליי ואני לא מצליח לַרַצות אותם." סיפר מהנדס מצליח בסוף שנות ה־50 לחייו.

ניסיתי לברר: "מדוע אתה מרגיש שאתה צריך לַרַצות אותם"?

הוא שתק לרגע בתדהמה, חייך בכאב ואמר: "כי אני לא מכיר משהו אחר".

אישה אחרת כתבה מכתב לאימה שמעולם לא שלחה:

יכולת להיות מאוד אהובה והכי יקרה אם רק הייתה לך רגישות ואהבה לילדתך. ודאי תגיבי ותאמרי שאת אוהבת אותי וכולם האמינו לך, שכן איזו אימא לא אוהבת את ילדתה?... הבעיה היא שאת מאמינה לעצמך, בטוחה שאת אוהבת אותי ושאת מתנהגת כֵאֵם אוהבת. ואני שואלת באיזה עולם את חיה. שנים נטיתי לחשוב שאני היא זאת שלא בסדר. היו שנים בהן חשבתי שהעובדה שאני מצפה שאימא תקשיב לי, תטפל במכאוביי, תיקח אותי תחת כנפיה ותגן עליי מפני כל הרוע שפקד אותי מאז ילדותי היא לגיטימית. ..אבל כיוון שכל התקוות האלה לא נענו במשך כל השנים האמנתי שאני זאת שלא בסדר. איך בכלל העזתי לבוא ולהתלונן ולבקש ממך עזרה? את חינכת אותי ש'אימא עסוקה, אל תפריעי לה', 'אימא עייפה, תני לה לנוח בשקט', 'אל תטרידי את אימא בעניינים לא חשובים'... מזה היה לי ברור שאני, הילדה שסבתא מתעללת בה ובעלך מציק לה, צריכה להמשיך לחיות את החיים כמו שאת חשבת שנכון בשבילי לחיות אותם. פירוש הדבר היה להמשיך לסבול.

דברים אלה נוגעים באחד המאפיינים הקשים ביחסים מרעילים והוא, שילדים מורעלים שבויים במערכת יחסים ממולכדת. הורה מרעיל הוא הורה שתפקודו לקוי ועל כך ארחיב בהמשך. עדויות לכך מצויות בכל סיפורי ההרעלה שפגשתי. בכולם נדרש הילד להתחשב בהוריו, בעיקר בִאִמו. לילד אין דרך להבין מדוע הֵאֵם אינה פנויה אליו וקשובה לו. גם אם הוא מקבל הסברים כדוגמת עייפות, עבודה, טרדות החיים, בריאות וכדומה, החוויה חוזרת על עצמה — משהו ביחסי הורה ילד משתבש. במקום שהוריו יהיו קשובים לצרכיו ויתפנו אליו, הוא נדרש להיות המבוגר האחראי בבית שאמור להתאים עצמו להוריו. כך קורה לעתים קרובות שֵאֵם המתקשה לתפקד כֵאֵם הופכת ל"ֵאֵם — ילדה", בעוד שבתה המורעלת הופכת ל"בת — ֵאֵם". מדובר בעיוות מתוחכם שמביא את הילד לקבל על עצמו, מחוסר בֵרֵרה ומתוך הרצון לגרום להורה שיאהב אותו, מטלות שבמהותן הן הוריות ואמורות להיות באחריות ההורים. התחכום החבוי בהטלת אחריות הורית על ילד הוא עיוות והיפוך תפקידים במשפחה במסווה של התנהלות נורמטיבית, מחנכת לכאורה. במקרים רבים המסרים מבלבלים ומתעתעים. לא אחת נמצא הורים, רבים מהם אנשי חינוך, הדוגלים בטיפוח הדרישה מילדים, כבר בגיל הרך, להיות "טובים", ממושמעים וצייתנים, המתחשבים בהוריהם ונושאים בנטל המשפחתי. זאת במחיר ביטול צורכיהם, רצונותיהם ורגשותיהם.

כשסבא נפטר שלחו אותי אל סבתי כדי שהיא לא תהיה לבד, נזכרה אישה לא צעירה. זו הייתה זוועה אִמִתית. ישנתי עם סבתא במיטה שלה, בצד של סבא המת. הייתי לכל היותר בת שמונה או תשע. סבתא הסריחה כי היא לא התרחצה ונחרה. בלילות הייתי מתעוררת ומפחדת ללכת לשירותים כי הבית היה חשוך וסבתא לא ִהִרשתה להדליק אור. בכיתי להורים שיחזירו אותי הביתה אבל הם כעסו עליי ואמרו שאני מפקירה את סבתא. הם גרמו לי להאמין שאני לא בסדר אם אני לא רוצה בסידור הזה, גם כלפיהם, כי אז אני מעמיסה עליהם את הטיפול בסבתא, וגם כלפיה, כי היא נעלבת ממני. היום אני מבינה שפשוט 'שטפו לי את המוח' בצורה מתוחכמת. למדתי לשמוע לקול שלהם שקובע מה טוב ומה נכון לעשות, ולהחניק את הקול הפנימי שלי שזעק 'הצילו'. עד היום אוטומטית אני מחניקה את הקול שלי ורק מנסה לדייק במילוי הציפיות של אחרים ממני.

אישה שגדלה במושב חקלאי, זוכרת שכבר בהיותה בת שש אביה נהג להעניש אותה בקביעות, אולם היא אינה זוכרת על מה ולמה. העונש הקבוע שלה היה להישאר בחדרה עד הערב. אבל הוא היה משחרר אותה מחדרה מדי שעה לצורך ביצוע מטלה כזו או אחרת במשק. בכל פעם שסיימה את העבודה, נאלצה לחזור לחדרה ולסגור מאחוריה את הדלת. היא זוכרת כיצד פעם, בעודה עומדת על מיטתה בחדרה הסגור, כדי להשקיף החוצה, נעקצה על ידי דבורה. היא פרצה בבכי ורצה אל הוריה אבל במקום לטפל בה ולנחמה, הם שלחו אותה מיד לחדרה. לימים שוחחה עם ִאִמה על כך. הֵאֵם, נוכחת־נפקדת פסיבית ומרעילה בזכות עצמה, שאלה בפליאה "איפה הייתי אני?" "את זה בדיוק אני שואלת אותך," השיבה הבת. כמובן שלֵאֵם לא הייתה תשובה לשאלה מתריסה זו. חילופי התפקידים בין ההורים לילדים כוללים כמובן את החובות ההוריות, אבל אינם כוללים את הפריווילגיות, כשהבולטת בהן היא הכעס. להורה מותר לכעוס על הילד, ואילו לילד אסור בתכלית האיסור לבטא כל סוג של כעס על הוריו. לילדים מורעלים אסור גם להפריע להוריהם. גם על התנערות ההורה מתפקידיו ההוריים אסור לדבר.

הייתי בת שבע ואני זוכרת זאת כאילו זה קרה היום, כתבה אישה לא צעירה במהלך טיפול. ההורים ישנו את שנת הצהריים שלהם. אני טיפלתי באחי התינוק כאשר ההורים ישנו, גם בשבתות. גרנו במושב ושמעתי רעש מוזר מבחוץ, מין שריקה מתמשכת שלא הכרתי. נעמדתי על כיסא והשקפתי החוצה. ראיתי נחש ענקי דרוך. כל כמה שניות הוא השמיע את השריקה המפחידה הזאת והוציא את לשונו במהירות. מולו עמד החתול שלנו, גם הוא דרוך מולו והשמיע נהמות פחד. קפאתי מרוב פחד. הדקות נדמו בעיניי כנצח. לפתע אחד מהם זינק, נדמה לי שזה היה הנחש, והחל מרדף. צרחתי מבהלה. רצתי מבועתת לחדר של ההורים ועשיתי את הדבר האסור ביותר — פתחתי את דלת חדר השינה מבלי לדפוק. ברור שהם נבהלו, אבל במקום לשאול אותי מה קרה הם העיפו אותי מהחדר בכעס. גמגמתי משהו על נחש, אבל שניהם אמרו שאצא מיד, אסגור את הדלת ואחכה עד שיקומו מהשינה. גם אחרי שקמו הם לא התעניינו, לא שאלו מה קרה וממה נבהלתי כל כך. מאז אף פעם לא פניתי אליהם יותר לעזרה. במעט הפעמים שמחוסר בֵרֵרה נזדקקתי לעזרתם הצטערתי על כך. מבחינתי זאת לא הייתה מעידה שלהם אלא מועדות. כך הם היו. הם לא ראו אותי, לא חשו אותי. רק אני נדרשתי להתחשב בהם כל החיים.

ביטוי לדרישה להתחשבות ולהבנת ההורים, המונחת בבסיס ההרעלה ההורית, ניתן בהתלבטות הבאה של אישה לא צעירה: "אימא שלי מאושפזת וברור שעליי לנסוע לבקר אותה. אבל היא כל כך אנטיפתית כלפיי שממש אין לי רצון וכוח למאמץ הזה. בעלי לוחץ עליי ואומר לי שאני צריכה להבין אותה, שהאנטיפתיה לא בשליטתה, שקשה לה עכשיו. עכשיו? מתי לא נדרשתי להבין אותה ולספוג ממנה עלבונות ? הרי זה סיפור חיי, מתמיד, מינקות. ברור שצריך להבין אותה..." הוסיפה במרירות.

לפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה מיוחסת הִאִמרה "מה שלא מחסל מחשל", ִאִמרה הנוגעת בין השאר גם לדרכי התמודדות של ילדים מורעלים בבגרותם. הילדים המורעלים "מוכשרים" לתפקד כהורים של הוריהם. העובדה שהיו מורעלים אינה מובילה אותם בהכרח להיות הורים מרעילים בבגרותם. הסכנה הגדולה יותר טמונה בעובדה שהם התרגלו להיות כה מורעלים, עד שלעתים קרובות הם מאפשרים גם לאחרים, בני זוג או ילדים, לפגוע בהם בחייהם הבוגרים. כאשר אני מזהה בעבודתי שמדובר ביחסים מרעילים בין בני זוג מסתבר שלפחות אחד מהם, לרוב שניהם, עברו הרעלה בילדותם. בעוד שמורעלים "מחושלים" מועדים להיות בני זוג והורים מרעילים, מורעלים פסיביים, "מחוסלים", נמצאים בסיכון גבוה להישאר מורעלים על ידי בני זוגם וילדיהם, בנוסף להרעלה ההורית הנמשכת גם בבגרותם.

"אלף פעמים עדיף לו שיישאר (לבד) בבית, על פני שיידחה פעם אחת," אומר גיבורו של יעקב בוצ'ן בספרו ילד שקוף.⁸ הילדים המורעלים הם ילדים שקופים. תחושה זו, של "לא רואים ולא סופרים אותי," מאפיינת אותם בילדות וגם בבגרות.

"ִאִמי הייתה מאושפזת ובאתי לבקרה. פגשתי שם את אחי, אשתו ואת בנו. נכנסתי וכל הארבעה אפילו לא אמרו לי שלום. אזרתי עוז, דבר שלא בא לי בקלות, ואמרתי בקול: 'הלו, אני כאן'. זה לא הרשים אף אחד. פניתי אל אמי. גיסתי דחפה אותי והפטירה 'אל תפריע לה. 'הרגשתי מיותר לחלוטין, כאילו אני לא קיים ".

"לא החלפתם מילה?" תהיתי.

"כן," ענה בחיוך מריר, "הם שאלו אם הבאתי לאימא את מה שהייתי צריך להביא".

גם אם עבור הוריהם הם ילדים שקופים, הילדים רואים אף רואים את ההורים. הם מחויבים לראותם. הם נדרשים להשגיח עליהם, לדאוג להם, להתחשב בהם ולעשות למענם, אבל איש אינו מתחשב ודואג להם. "לא משנה מה וכמה אעשה. בסוף אחותי מקבלת את הקרדיט," אמרה בכאב אישה צעירה. ואחרת סיפרה, "ארגנתי לִאִמי מסיבת פרישה מהעבודה. השקעתי בזה את הנשמה. ההפקה הייתה מדהימה וכולם החמיאו לי על הָיָזמה והביצוע. בסוף המפגש ִאִמי אמרה כמה מילים, הודתה למשתתפים ולא ציינה אותי אפילו במילה. למרות שלא הופתעתי הרגשתי כאילו נעצה בי פגיון. הערתי לה על כך מאוחר יותר בבית. 'תפסיקי להתחשבן אתי תמיד ועם כל העולם 'הייתה התשובה".

"כלומר, מבחינתה את היית שקופה." התייחסתי לכך והסברתי שבדבריה היא שיקפה לֵאֵם שיקוף שקרוב לוודאי קשה היה לה לקבל.

"ברור," הגיבה האישה, "כל חבריה והעובדים שלה מעריצים אותה והיא לא מוכנה לשמוע שמבחינתי היא אימא שלא רואה אותי ולא באמת אוהבת אותי. היא אישה כל כך נערצת ולא מוכנה לשמוע ממני שהיא לא בסדר." המשמעות של היות הילד שקוף היא, בין השאר, החוויה שההורה רואה בילד את ההשתקפות שלו עצמו.

"לכאורה אבא שלי היה ִאִתי לא מעט בילדותי," סיפר צעיר במהלך הטיפול. "אני אפילו זוכר שהוא שיחק ִאִתי כדורסל כמעט כל יום שישי, אבל כל מה שהוא עשה היה מאינטרס אישי שלו ולא למעני. אני הייתי תירוץ טוב בשבילו לברוח ממטלות בבית. הוא היה משחק ִאִתנו מ־11:00 עד 16:00 וכשהיינו מגיעים הכול היה מוכן. אני, הצרכים שלי, לא היו אפילו בתחתית מעייניו מהרגע שנולדתי. עכשיו אני מבין שהייתי שקוף. עד היום כשהוא מסתכל עליי הוא רואה את עצמו צעיר. לא אותי בשיא פריחתי אלא את עצמו. רק לאחרונה הוא הסתכל בתמונה שלי ואמר לחברתו, 'את רואה איזה בחור יפה, ככה אני הייתי... לא פלא שכולן רצו אותי'. אני זוכר את ההשוואות התמידיות — 'בגילך אני קפצתי רחוק יותר, הייתי יותר גבוה' וכן הלאה. הוא אפילו הראה לי תעודה עם ציוני הקפיצה לרוחק שלו מכיתה ח'. כל זה לי, לילד שלו שסבל מדימוי עצמי נמוך בגלל הגובה שלו, בגלל שהוא כמעט הכי נמוך בכיתה ונוסף לכך ממש לא ספורטאי.

לא מפליא אותי שאחרי הגירושים הוא עזב את העיר ומאז אף פעם לא פינה סוף שבוע אחד לראות אותי, להזמין אותי לארוחת ערב כשאני חוזר מהצבא. הוא נקם בי משום שנשארתי עם אימא והסית את כל המשפחה שלו נגדי. הם לא דיברו ִאִתי שנים. רק לאחרונה הגעתי, לאחר נתק ממושך, לאחד האירועים המשפחתיים שלו ואף אחד לא אמר לי שלום. בן דוד אחד אמר לי 'אז מה?. ..כל מה שאתה רוצה זה את המפתחות של האוטו של אבא, אהה?' לך תסביר לו שאני לא רוצה את המפתחות. אני רוצה אהבה, התעניינות, דאגה כלשהי, איזשהו סימן שאכפת לו ממני ".

דוגמה אחרת היא של אישה שמשפחתה מתעלמת מקיומה:

"זה פשוט מטורף, פעם אחרי פעם אני מגלה באיחור שקרו במשפחה שלי דברים חשובים ולא טרחו לספר לי. עוד כשגרתי עם ההורים שמעתי רק במקרה שהם נוסעים לשבתון, בשיחה שניהלו עם אחותי כשבועיים לפני הנסיעה. על מכירת הבית שלהם שמעתי מחברת משפחה. כאשר התגייסתי לצבא הם דרשו ממני לפנות את הארון שלי. אספתי מעט חפצים ומזכרות מילדותי וביקשתי שישמרו אותם עבורי בבית. מאוחר יותר התברר לי שכבר למחרת הם נזרקו. את ספרי הילדות שלי ִאִמי תרמה לספרייה כלשהי. כשגיליתי זאת הזדעקתי. בתגובה היא הטיחה בי 'בשביל מה את צריכה את זה?'. 'כי זה שלי' עניתי בכאב. בתגובה זכיתי לתנועת ביטול והערה נבזית 'מה לעשות, מסרתי אותם".'

פעם אחר פעם מתארים "ילדים שקופים" את התחושה שכאשר הם אוזרים כוחות ומתרחקים מהבית הם לא חסרים במיוחד להוריהם. "אלמלא היו לי ילדים אני בטוחה שאימא שלי הייתה מוותרת עלי." אמרה צעירה בכאב במהלך שיחה על הקושי שלה לבקר את הוריה בשבתות ולהיחשף כל פעם מחדש למבטים המסויגים ולהערות העוקצניות של ִאִמה כלפיה. מתבגרים מעמידים לעתים את הוריהם במבחן ובורחים מהבית. לא אחת התגובה הקשה ששמעתי הייתה "הם אפילו לא חיפשו אותי כמו שצריך. לא שאלו מה קרה לי ומה עבר עליי ".

"מה שהכעיס את הוריי היה שקלקלתי להם את ליל הסדר," סיפרה בלעג צעירה שברחה לאילת בערב החג. "מצחיק, אבל הצלחתי יותר ממה שתכננתי," הוסיפה. "גם נהניתי, גם דפקתי להם את החג וגם גיליתי את מה שתמיד חשבתי, שאני לא מספיק חשובה להם. אני יודעת שהם מפרשים את המעשה שלי באופן אחר ומאוד כועסים עליי. בעיקר האשימו אותי בבושות שעשיתי להם. אבל מבחינתי הבושה הייתה חשובה להם יותר ממני ".

"את מתארת תחושה של 'להיות שקופה' מבחינתם," ציינתי.

"בדיוק כך," אישרה.

יעקב בוצ'ן היטיב לתאר את התחושה בפרק אחר בספרו ילד שקוף (1998)⁹ לאחר שהטביע (בשוגג, או שלא) את האפרוח שלו:

הרגשתי מחוק. מה לעשות מולם! (מול ההורים) האשמה רווית שתיקה! אל תאשימו את הגוזל שהרג גוזל. השיבו אותו לקן. לטפו לו את הנוצות המרוטות. שאו אותו על ענן של אהבה. איך יכול גוזל מול שני עורבים גדולים ושחורים!

ואם לא תדברו, לא יהיה לי כוח. ואם לא תגידו כלום, לא אדע מה לעשות. אם תשתקו כל הזמן, אטעה כל החיים ¹⁰

בפרק אחר הוא כותב:

כשאני הולך לים, וחוזר לאחר שעות רבות, היא לא דואגת לי. היא לא רוצה בי. הכול רק העמדת פנים. אני לא שלה. היא לא שלי. תמיד היא מעמידה פנים...

אסור היה להראות שאני נעלב. לא לאימא שלי, לא לאבא שלי, לא לאף אדם. להיעלב זה להיות מובס. להיות רעב לאהבה. לשכב בודד ורחוק ודחוי. ואני רציתי לעמוד מולם ולהראות שגם אני שווה... לא להיכנע.¹¹

ילדים מורעלים כל כך רגילים לחוסר התייחסות עד שלעתים הם עצמם אינם מבחינים בה. יש כאלה שנחלשים, אחרים מתחשלים, יש כאלה שמתחסלים ויש שמתחסנים. אבל תמיד, אצל כולם, ניכרים אותם אותות של ִתִסכול, תבוסה, ִּבִּלבול וסוג של אפיסת כוחות מול מגוון הניסיונות להגיע אל לב ההורה המרעיל, אולם ללא הועיל.

אישה בשנות ה־40 סיפרה:

חלמתי חלום קשה מאוד... פתאום הרגשתי שהפה שלי מלא חרא. התעוררתי בהרגשה, למעשה בהכרה, שהם (ההורים) האכילו אותי הרבה מאוד חרא. קמתי בהחלטה נחושה שלא עוד! שזה חייב להיפסק.

כמה שנים אחר כך חלמה חלום נוסף:

יש דֵלֵקה בבית. אני נמצאת שם עם ִאִמי. זה נראה כאילו הרצפה שקופה ודרכה רואים את הלהבות. אני מבקשת את עזרתה שתביא מים כדי לנסות לכבות את השריפה. היא עומדת שם ולא זזה. אני מבינה שממנה לא תבוא הישועה, שאין עם מי לדבר. אני הולכת בעצמי להביא מים. אני יודעת שהלהבות מייצגות את הזמן והמקום המתכלים. הקרקע בוערת מתחת לרגלינו, פשוטו כמשמעו, ולא רק באופן מטפורי. אני מנסה לעורר אותה ולגייס אותה כדי להציל את המצב — כלומר, היחסים בינינו. ברור לי שהיא לא תופשת שהזמן אוזל ושלא נוכל לגשר על הקרע. ההכרה שלי מתחדדת — היא לא מבינה את זה, אין מה לחכות לה או להיעזר בה בעניין.

עברו עוד כמה שנים והיא חלמה עוד חלום:

התעוררתי בבהלה בתחושה שהבית נהרס. קלטתי שזה היה בית הוריי. הבנתי שאת הבית הזה והיחסים העכורים עם ִאִמי אני לא יכולה להציל... ויתרתי. היה לי ברור שזה אבוד, הרוס. נרדמתי מחדש.

ההרעלה לא מסתיימת כשהילד יוצא מהבית. ההורים המרעילים ממשיכים להתייחס לילדם באופן דומה גם בבגרותו, לעתים גם לנכדים. "אספתי את הוריי משדה התעופה, המטוס שלהם כבר נחת ועמדתי במקום המפגש הרגיל," סיפרה צעירה. "פתאום ראיתי את סבתי יוצאת מטיסה אחרת עם עגלת המזוודות. רצתי לקראתה בשמחה ואמרתי לה שההורים גם כאן וכבר יוצאים. היא בקושי התייחסה אליי ואמרה שהיא לא רוצה לחכות והסתלקה. ראיתי שהדודים שלי חיכו לה ולמרות שבשלב זה הבחינו בי, הסתפקו בתנועת ראש לשלום והלכו. באותו רגע הבנתי על מה ִאִמי מדברת לעתים קרובות בהקשר של הניכור והקור שבאים מכיוונה של סבתי בטבעיות כזאת. הפעם הרגשתי את זה מופנה גם כלפי הוריי וגם כלפיי. פשוט נעלבתי". אותה בחורה סיפרה שפעם שבה מנסיעה ממושכת והביאה לסבתּהּ צעיף יפה ומיוחד. הסבתא מעולם לא לבשה צעיף זה. לימים, גם בן דודה של הבחורה הביא לסבתו צעיף. במשך תקופה ארוכה לבשה הסבתא צעיף זה והתפארה בנכד שחשב עליה והביא לה מתנה יפה כל כך. כשהֵסֵבה הנכדה המורעלת את תשומת לבה של סבתה ליחס השונה שלה לשתי המתנות הדומות, זכתה על כך למקלחת של צוננים "לך ולאימא שלך תמיד יש טענות..."

"עברתי ניתוח קשה והחלמתי במשך תקופה לא קצרה בבית הוריי ".סיפרה אישה בשנות ה־20 לחייה. "סבתא שלי התקשרה אליי לטלפון הנייד. לא הבנתי איך היא לא מתעניינת בשלומה של אימא אחרי התקופה הקשה שכולנו עברנו. ביקשתי ממנה להתקשר למספר של הבית. היא סירבה בחריפות ופתחה בשצף קצף של דברי ביקורת על ִאִמי. בקושי עצרתי אותה. 'יש לי בת אחת' היא אמרה והתכוונה לדודתי. 'אימא שלך לא קיימת מבחינתי' הוסיפה. 'אז את מאבדת גם אותנו, את הנכדים שלך, 'הגבתי, חונקת את דמעות הזעם. 'הסיתו אותך נגדי?' שאלה, 'על איזו הסתה את מדברת? תשמעי את עצמך' אמרתי לה. 'אל תטיפי לי מוסר 'השיבה סבתי וטרקה את הטלפון. נשארתי בהרגשה איומה. מעולם לא נוכחתי בצורה בוטה כל כך כיצד סבתי מדברת על ִאִמי ומסיתה נגדה. הייתי מזועזעת מהארסיות שלה. כן, ארסיות מרעילה. אבל גם קלטתי ש'ההתעניינות' שלה בי הייתה מזויפת לחלוטין. היא השתמשה בי כדי לנגח את ִאִמי, כדי לומר 'בך אני מתעניינת. בִאִמך לא, ואם את רוצה לדעת למה, זו הזדמנות בשבילי לומר לך שהיא לא בתי'. הבנתי שבהגנה שלי על ִאִמי גם אני 'זכיתי' במנת הרעלה".

לכאורה דוגמאות קטנות, זניחות, אולי מקריות. אבל ההצטברות של המקרים, רצף ההתנהלויות הדומות המכרסמות בנשמה, ביחסים, מציירים תמונה רחבה של הרעלה. המחישה זאת אישה נוספת שכתבה:

ִאִמי ראתה אצלי סוודר שמצא חן בעיניה. היא חמדה אותו ואני נתתי לה אותו במתנה. היא, שנהגה לעתים קרובות לכנות אותי 'חמדנית', 'אופורטיוניסטית' וכדומה, חמדה את הבגד שלי. ואני, בתגובה אוטומטית, רציתי לשמח אותה. כמו ילדה קטנה ראיתי בזה סימן של... לא יודעת אפילו של מה... סימן שאם היא אוהבת את הסוודר שלי אולי היא גם אוהבת את הטעם שלי? ואולי אם אתן לה מתנה היא תאהב אותי? זמן קצר לאחר מכן ראיתי אותה לובשת את הסוודר ואמרתי לה שאני שמחה שהיא נהנית מהמתנה שלי. היא הייתה מופתעת. 'זה ממך?' שאלה בפליאה. היא אף פעם לא זכרה שום דבר טוב שעשיתי, אבל זכרה טוב מאוד להתחשבן ִאִתי בכל הזדמנות שלא עמדתי בציפיות שלה.

הערות

1. צרויה שלו, שארית החיים, הוצאת כתר, ירושלים, 2011.
2. שם, 2011, עמ' 31.
3. שם, 2011, עמ' 12.
4. ענר שלו, אימא, הוצאת כנרת, זמורה, ביתן, דביר, 2012. עמ' 102.
5. אמיליה פרוני, 'כוחו וסכנותיו של המבט האמהי', מתוך אִמהות, הוצאת ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 19.
6. פורוורד, הורים מרעילים, 1990; מילר, הדרמה של הילד המחונן, 2000.
7. 1999, Relationships in our hands, יעל האפ
8. יעקב בוצ'ן, ילד שקוף, הוצאת כנרת, זמורה, ביתן, דביר, 1998, עמ' 12.
9. יעקב בוצ'ן, ילד שקוף, 1998.
10. שם, עמ' 67.
11. שם, עמ' 79, 99.

מקורות