מרים אבנרי כהן
מתחת לגשר
מסע פסיכולוגי – חסידי אל משאבינו הפנימיים
ידיעות ספרים
כולנו מכירים את החלום שחלם רבי אייזיק מקרקוב: אי שם, מתחת לגשר של ורשה, טמון אוצר יקר ערך הממתין לו. סיפור המסע האוניברסלי ועתיק היומין על אודות "האוצר מתחת לגשר" והמסר החזק והבהיר שהוא מעביר ידועים בתרבויות מזרח ומערב ברחבי העולם כבר מימים ימימה. לכאורה, אנו מבינים שהאוצר טמון מתחת לתנור בביתנו ולא אחת אף מזדהים עם רעיון זה. אם כן, מדוע הדרך אליו כה סבוכה או מעורפלת?
בספר זה נצא למסע אל משאבים פנימיים בעקבות מפת האוצר שמשרטטת דרכו של אייזיק מקרקוב. בהתאם לרוח הסיפור, נתבסס על ההנחה שבכל אחד מאיתנו טמונים בכוח משאבים פנימיים יקרים מפז, אלא שבפועל הנגישות אליהם לא תמיד קלה או ברורה. במטרה להגביר את יכולת החיבור שלנו למשאבים אלה, נעשה שימוש באמצעי ושמו גמישות: היכולת להיפתח למציאות העכשווית במלוא הנוכחות, להתבונן בה בסקרנות ובעניין, ובמידת הצורך לשנות דבר מה בתוכנו. נתוודע אל דרכים הממריצות שחרור מהיצמדות אל ברירת מחדל מקובעת והרגלים נוקשים, ונעמיק את יכולתנו להגיב כלפי המתרחש באופן רענן, מתוך בחירה מתחדשת.
מסענו ילווה ברעיונות יסוד מעולם החסידות על שלל גווניו, ובכלי עבודה עדכניים מעולם הפסיכולוגיה לשיטותיה השונות: מן הגישה הפסיכודינמית המסורתית, דרך גישות קוגניטיביות התנהגותיות, הומניסטיות, אקזיסטנציאליות, נרטיביות, ועד לגישות חדשות כמו פסיכולוגיה חיובית ומדעי המוח. בהתבסס על רעיונות וכלים אלה, נצעד בשבילים המובילים לארבע תחנות מסע, המתחקות אחר עקבותיו של אייזיק מקרקוב. כל תחנה תשקף משאב פסיכולוגי, הנרמז בסיפור על אודות האוצר שמתחת לגשר.
בתחנה הראשונה תחנת החלום נפגוש במשאבי ויסות: נדומם גירויים חיצוניים מסיחים ומרוץ של עשייה, ונכיר דרכים שונות לבניית מרחב מוגן גופני ונפשי דרך שְׁהִיָּה, השקטה והשבת עצמנו אל האיזון. בתחנה השנייה - תחנת הרצון - נתבונן במשאבי עצמיות: נשאף לגלות ולברר באופן גמיש רצון אישי ולהבדיל ממנו קליפות רצון. נזהה את הסכנות המאיימות על העצמיות, ונעמיק הבנה על כוח הרצון. בתחנה השלישית תחנת המְנִיעוֹת נתוודע אל משאבי חוסן: נתעמת עם האפשרות הסבירה שבה החלום והרצון יפגשו במציאות במחסומים ובקשיים חיצוניים ופנימיים, ונכיר מגוון משאבי התמודדות גמישים ויצירתיים. בתחנה הרביעית והאחרונה במסענו תחנת המַּרְאוֹת נתעמק במשאבי קשר: נתוודע אל היכולת לגלות את האוצר דרך מפגש פנים בפנים עם הזולת, נחקור את אופני החיבור השונים שלנו עמו ונתבונן במראות המשתקפות בו, לטוב ולמוטב.
הספר מציג צעד אחר צעד מודל פסיכו חינוכי יישומי להעלאת הרווחה הנפשית בקרב מתבגרים ובוגרים. מודל זה ניתן ליישום גמיש הן במסגרת עבודה עצמית, הן במסגרת תהליכי טיפול, ייעוץ ואימון פרטניים, וכן בעבודה קבוצתית וסדנאית בשדות הטיפול, הייעוץ והחינוך. כל אחד מפרקי הספר מלווה במראי מקום רבים להרחבה ולהעמקה, וכן בתרגילי התבוננות, כתיבה ועשייה, המשלבים בין שיטות התערבות טיפוליות מסורתיות ובין גישות עדכניות. מטרתם לעודד את הקורא ליישם תובנות כלליות באופן מעשי, להגמיש משאבי ויסות, עצמיות, חוסן וקשר, ולבנות גשר בין ידיעה ובין חיי המעשה.
ד"ר מרים אבנרי כהן, ילידת 1978, פסיכולוגית במקצועה, אם לשבעה ילדים. עוסקת בטיפול פסיכולוגי, בהוראה אקדמית ובהנחיית קבוצות מודעות עצמית ברוח החסידות והפסיכולוגיה.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
איך הכל התחיל?
לעתים נדמה לי, שכולם סביבי מתרוצצים, מתאמצים ומנסים בכל כוחם למצוא את האוצר שלהם, לממש את עצמם ולצאת לאור. יש כאלה שמשתוקקים לגילוי של שפע שיסיר מהם דאגות חומריות ויפנה אותם לחיי חופש כלכלי, בעוד אחרים חולמים על חיי רוח, יצירה והגשמת כישרונות. ישנם התרים אחר אהבה וקשרי לב ומשוועים לתחושת השתייכות וקבלה, בעוד עמיתיהם מחפשים לקנות לעצמם עמדה של כוח, שליטה והשפעה. יש השואפים להעלות את ביטחונם העצמי ולהעז לפעול בעולם במלוא המרץ והעוצמה, בעוד עמיתיהם כמהים למצוא את דרך המלך לחיי שלווה, רוגע ומנוחת הנפש. גם אני חלמתי על האוצר שלי ורדפתי אחריו בכל מאודי. כבר מנעוריי ידעתי שארצה להיות פסיכולוגית, להקים משפחה ולהפוך לאם. התאמצתי לשם כך וראיתי פירות יפים בעמלי. אך מציאת האוצרות שלי הייתה בגדר ראשיתו של מסע מאתגר.
ניחוחות האביב המתוקים של חודש סיון תשס"ב הביאו עמם צירים עזים וכואבים, בסיומם הגיחה לאוויר העולם בתי הבכורה. בד בבד עם הפיכתי לאם, עשיתי את צעדיי הראשונים כפסיכולוגית. הגשמתי בסערה את חלומות ילדותי, זכיתי באוצרות שכה השתוקקתי אליהם, ואז נחַתּי בעוצמה על קרקע המציאות, נחיתה מפתיעה ומעט מאכזבת: נוכחתי לגלות עד כמה השמחה עולה על גדותיה ברגע שבו אוחזים לראשונה באוצר נחשק, אך עם הזמן הנפש מתרגלת אל הטוב, וההתרגשות מהשפע שכבר מונח בחיקי הולכת ונמוגה. מאז ועד היום עודני מתבוננת מן הצד בעצמי ובאחרים מסביבי, נפעמת מהקושי האנושי לנצל, להתפעל, לשכלל ולהכיר תודה על האוצרות הרבים שכבר מצויים באמתחתנו.
יום אחד ישבתי מרותקת בקריאת סיפורו המופלא של רבי נחמן מברסלב על אודות "מעשה משבעה קבצנים". האמת היא שלא הבנתי דבר וחצי דבר מהסיפור המסתורי, אך לבי פעם בהתרגשות כשפגשתי במילים שאותן שם רבי נחמן בפיו של נשר גדול, אשר קרא בעוז: "חִדְלוּ עוֹד מִלִּהְיוֹת עֲנִיִּים, שׁוּבוּ אֶל הָאוֹצָרוֹת שֶׁלָּכֶם וְהֶיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּאוֹצָרוֹת שֶׁלָּכֶם".1 קריאת התעוררות זו הייתה קו הזינוק של ספר זה. היא המריצה אותי להעמיק במלאכת הלימוד, הכתיבה והיצירה, מתוך אמונה שכבני אדם בעלי חופש בחירה טמונה בנו היכולת להיחלץ מעניותנו ולהשתמש באוצרותינו.
אוצרות ומשאבים
האם אנו עשירים או עניים? כולנו בעלי משאבים. חלקם חיצוניים, כמו למשל כסף, רכוש, ייחוס או מעמד חברתי, וחלקם פנימיים, כדוגמת מידות אופי, כישרונות או חוויות חיים מכוננות. מחקרים מתחום הפסיכולוגיה החיובית מעידים כי עושר במובנו הרחב, המסמל שפע של משאבים חיצוניים, אינו גורם סיבתי או תנאי לאושר. לעומת זאת, חיבור זמין אל משאבים פנימיים נמצא כבעל קשר הדוק לתחושת מיטביות, רווחה נפשית ושביעות רצון מהחיים.
ספר זה עוקב אחר תהליכי היחלצות מן העניות ושיבה אל האוצרות הטמונים בכל אחד מאיתנו. המסע האישי שלי כאם והמסע המקצועי שלי כאשת טיפול הם שליוו את כתיבתו. היומרה לכתוב על אודות נושא סבוך ועתיק יומין שכזה אינה נובעת מכך שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, אלא מעצם תהליך החיפוש. מסעותיי עודם בעיצומם: לא גיליתי דרך פלאית למציאת אוצרות ואין באמתחתי נוסחאות זריזות שיקצרו את התהליך. אך עצם חוויית החיפוש המתמשך הולידה ספר זה ואפשרה לי להעלות על הכתב יומן מסע המתבונן במשאבים הזמינים בחיינו ומציע דרכים לשכללם ולחזקם.
לצורך מסענו, נגדיר את האוצרות כמשאבים פנימיים. הנחת המוצא שלנו תהא כי רבים מן המשאבים שלהם אנו זקוקים כבר נמצאים ברשותנו בכוח. ייתכן שבאופן מצומצם, גולמי או בוסרי, אך הם מצויים שם לכל הפחות כגרעין או זרע השואף להתפתח ולהתממש. אם כן, מדוע היכולת לנצל את מגוון האוצרות הטמונים בנו אינה מובנת מאליה? נראה כי לעתים הנגישות אל המשאבים חסומה או נסתרת מעיננו. לא פעם, אנו נוקשים מכדי להבחין במשאב הפנימי, או בלתי גמישים באופן החבירה אליו והשימוש בו. זוהי "העניות" שממנה עלינו להיחלץ: הקיבעונות וההרגלים הנוקשים, אשר דוחקים את המשאבים הקיימים לקרן זווית, ושוללים מאיתנו בחירה רעננה וחופשית התואמת את צרכינו ורצוננו ברגע הנוכחי.
אחד השיעורים החוזרים ונשנים שלמדתי במרוצת השנים בעבודתי הטיפולית המאתגרת ובמשרתי הסבוכה לאין ערוך כאם, הוא על חשיבות הגמישות בנפש האדם. חזיתי באינספור דוגמאות יומיומיות המבליטות את הצורך בגמישות, להלן אחת פרוזאית למדי אך רלוונטית לענייננו.
על המבורגר, דמעות וגמישות
הכול התחיל מכוונות טובות. רצון להמתיק את שלהי אוגוסט הלוהט, ולצייד את הילדים בזיכרונות של חופשה נפלאה. וכך מצאתי את עצמי לאחר בוקר של בילוי מוצלח, יושבת לאכול צהריים עם הילדים ב"מקדונלדס". רגע לאחר שהבן יקיר לי פתח את המנה שלו, הוא הטיח בזעם את ההמבורגר במרכז השולחן, בטרם הספיק לטעום ממנו פירור. צעקות, בכי, זעם, הכול שימש בערבוביה.
"אני לא מתכוון לגעת בזה, זה מגעיל וזה לא מה שרציתי".
נדהמתי.
"הרי ביקשת המבורגר!"
"אבל לא כזה המבורגר. זה לא בדיוק מה שרציתי. מה פתאום שבבי בצל? אני אוכל רק בצל אמתי! ולמה אין חסה באמצע? חוץ מזה אני כבר לא אוהב קטשופ, איך לא ידעת?"
טעות שלי. אמא תמיד אשמה.
"אולי תנסה לטעום בכל זאת?"
השאלה הזו מדליקה אותו. הוא זועם, מאדים, ואז מתחיל לבכות באומללות מכמירת לב וקולנית למדי. אני מתכווצת מבושה לנוכח גדוד האמהות שמשקיפות על הדרמה מהצד, מחפשת בקדחתנות דרך לעצור את הכאוס. מביעה צער על כך שמה שקיבל הוא לא מה שרצה. מתחננת נואשות שרק יטעם, ואם לא ימצא חן בעיניו אקנה לו משהו אחר. מציעה לו עסקת חליפין: אחת מאחיותיו לוקחת את ההמבורגר שלו, ומעניקה לו בתמורה את השניצלונים החמים והפריכים שהיא קיבלה, אך ללא הועיל. הוא זורק אותם אלי בכעס ואומר:
"הדבר היחיד שאני מוכן לעשות עכשיו, הוא שתלכי איתי ל'בורגראנץ' לקנות לי את ההמבורגר הטעים שלהם, רק אותו אני אוהב!"
אני צונחת אל מושב הכיסא הדביק בעייפות ובחוסר אונים. יפה מצדו שהוא מוכן, כך אני מהרהרת לעצמי בשקט, ונזכרת בחוויות דומות למדי עם אותו ברנש צעיר ועקשן. העשתונות שאיבדתי מתחילים לחזור אלי. הוא יכול לשכוח מזה שאקנה לו, יש דברים יקרים יותר מהמבורגר, כמו למשל גמישות. אני בולמת את הדחף לרוץ ולקנות לו את מה שירגיע אותו ויעניק לי שקט רגעי. מנהלת איתו דו שיח פנימי אילם, כדי לשכנע את עצמי: "אתה ילד נבון, רגיש ודעתן, אך יש כאן מוקש שכדאי לרכך אותו. הנוקשות שלך עלולה למנוע מכל הטוב הזה להתממש. אני מכירה את זה מעצמי, חוויתי זאת על בשרי, ועכשיו אני כאן כדי לעזור לך".
לאחר כמה דקות שבהן הרגעתי את עצמי במילים נטולות קול והוא במקביל עסק במחאות שוצפות כנגדי, לפתע הוא נרגע בכוחות עצמו, לוקח את השניצלונים של אחותו, מחסל בתיאבון רב את כל המנה ומבקש עוד. עכשיו הסכמתי לקנות לו, לא היה כאן שום "פרינציפ". בסך הכול ניצלתי הזדמנות לתרגל את אחד הדברים החשובים ביותר בעיניי לנפש האדם: גמישות. אין ספק שגם עקשנות ודבקות במטרה הן תכונות נחוצות התורמות לאדם. אך ללא גמישות במערכת, יקשה עלינו לנצל משאבים יקרי ערך הטמונים בנו.
מַפְתֵּחַ הגמישות
אילו נתבקשתי לתמצת את הערכתי לשאלה מה מקדם בריאות נפשית בכמה מילים בודדות, המילה "גמישות" הייתה מככבת במקום של כבוד ברשימה זו. האפשרות לנצל משאבים פנימיים תלויה ביכולת להגיע למקום הרצוי בדרכים שונות ומגוונות, להיפתח למציאות המתחדשת בסקרנות ובאופן ענייני, ולשנות דבר מה בתוכנו כשהדבר נדרש. כישרון מופלא שלא להיצמד לברירת מחדל תגובתית קבועה, אלא להמציא את עצמנו מחדש לנוכח המציאות המשתנה, לטוב או למוטב.
לא קל להיות אדם גמיש. עומסי החיים ולעתים גם דפוסי אישיות ונטיות מולדות ממריצים אותנו לסגל הרגלים שיהפכו את התנהלות היום יום שלנו לפשוטה יותר, לעתים אף אוטומטית, כזו שלא תאלץ אותנו לחשוב מחדש על כל עניין. אך מה קורה כשאנו אוחזים בעמדותינו, במחשבותינו ובהרגלי חיינו באופן מקובע ונוקשה מדי? הרב קוק הגדיר מצב זה כמחלה שמהותה צמצום חירותו הפנימית של האדם: "הָעַקְשָׁנוּת לַעֲמֹד תָּמִיד בְּדֵעָה אַחַת וּלְהִתָּמֵךְ בָּהּ בְּחֶבְלֵי הַחַטָּאת שֶׁנַּעֲשׂוּ לְמִנְהָג, בֵּין בְּמַעֲשִׂים, בֵּין בְּדֵעוֹת, הִיא מַחֲלָה הַבָּאָה מִתּוֹךְ שִׁקּוּעַ בְּעַבְדוּת קָשָׁה". עקשנות וקיבעון נוקשה ביחס להעדפות, מנהגים ואף רעיונות עלולים להסתיר מעיני האדם את משאביו הפנימיים ואת תנאי המציאות העכשווית, וליטול ממנו חופש פעולה גמיש ויצירתי.
הפילוסוף אלן דה בוטון שאל, כיצד קורה שאנו נתקלים באנשים בוגרים מצליחים מאוד אשר היו תלמידים בינוניים ומטה, כשבמקביל, נוכחים בתלמידים שהצטיינו בבית הספר והפכו לבוגרים הנאבקים נואשות כדי למצוא את מקומם בעולם? לתפיסתו, מדדי ההצלחה והכישרון כפי שנמדדים במערכת החינוך לא בהכרח משקפים את הכישורים הנדרשים כדי להשתלב בחיים בוגרים. אחד מהכישורים הקריטיים שמונה דה בוטון הוא גמישות. הוא סובר כי קשה לנצל באופן מיטבי משאבים אישיים, נפלאים ככל שיהיו, מבלי להיות אדם גמיש.
גמישות פסיכולוגית מוגדרת כיכולתו של האדם לפגוש את המציאות על שלל הרגשות, המחשבות והקונפליקטים שהיא מעוררת בו כפי שהיא "כאן ועכשיו". ללא הגנתיות, מאבק או ניסיונות להימנע ממנה. ובהתאם למה שהנסיבות מאפשרות, להמשיך בהתנהגותו או לשנות אותה כך שתעלה בקנה אחד עם מטרותיו וערכיו. גמישות זו מאפשרת לאדם להישאר במגע קשוב עם הרגע הנוכחי, חרף מחשבות או תחושות שאינן נעימות, תוך שהוא מסוגל לבחור את תגובותיו בהתבסס על הערכים החשובים לו ובהתאם לנתוני המצב, ולא רק בגלל הרגל, מחשבה אוטומטית או ברירת מחדל מקובעת.
ישנם אנשים אשר זכו להיוולד גמישים יותר מטבעם, אחרים גדלו בנסיבות חיים שהמריצו אותם לפתח גמישות. ויש כאלה שרק משברים וקונפליקטים מאלצים אותם להיחלץ מן השריון הנוקשה המוטל על נפשם, ולגלות גמישות כדי להבריא ולצמוח. עד כמה ניתן להתגמש ולהשתנות? האם כל אדם, בכל שלב בחייו, מסוגל להגמיש את טבעו?
המוח הגמיש
ג'ון ווטסון, מאבות הפסיכולוגיה הביהביוריסטית, הציג בראשית המאה העשרים גישה קיצונית למדי בעניין זה. הוא טען כי אם יתנו לו תריסר תינוקות אנושיים בריאים בני יומם, הוא מתחייב לקחת כל אחד מהם באופן אקראי למדי, ואז לגדלו ולחנכו כך שיהיה בעל מקצוע מכל סוג שירצה להפוך אותו אמן, רופא, סוחר גדול, עורך דין, ואפילו קבצן או גנב, ללא תלות בנטיותיו המולדות, כישרונותיו, העדפותיו או הגנטיקה שלו. ווטסון האמין כי האדם נולד "לוח חלק", וכל גורם סביבתי, כמו משפחה או תרבות, יוכל לעצבו כראות עיניו.
השקפותיו של ווטסון עוררו תרעומת עזה בקרב אסכולות פסיכולוגיות אחרות, שמחו נמרצות כנגדו וטענו כי נפש האדם אינה גמישה "כחומר ביד היוצר", אלא בעלת מאפיינים מולדים הטבועים בה מראש. כיום השתנתה מהותו של ויכוח זה: אנו חיים בעידן שבו תגליות מתחום חקר המוח יוצרות חיבור מופלא בין משנתו הקיצונית של ווטסון למשנתם הקיצונית לא פחות של אלו שנטו לתפיסה דטרמיניסטית של נפש האדם.
חקר המוח הוא אחד התחומים מעוררי ההשראה והסקרנות במדע בן זמננו. כמאה מיליארד תאי עצב מרכיבים את המוח האנושי, אולם, כבר מגיל צעיר מאבד האדם עשרות אלפים מתאים אלו מדי יום ביומו. נתונים מדכדכים אלו החלו לקבל משמעות מעודדת עם זינוקו של שחקן חדש ומבטיח לקדמת הבמה גמישות המוח (נוירופלסטיות): תגלית אשר ביססה את העובדה שהמוח גמיש, וביכולתו להשתנות וליצור כל העת שפע של חיבורים חדשים בתגובה לגירויים סביבתיים. לכן, פחות חשוב לדעת כמה תאים אנו מאבדים מדי יום, אך משמעותי יותר להבין כמה חיבורים חדשים אנו יוצרים. כך למשל, ברגע הנוכחי שבו שורות אלו נקראות על ידינו, תאי המוח שלנו מסוגלים ליצור כמיליון חיבורים חדשים.
בעידן הגמישות, מוח האדם נתפס כשריר הניתן לעיצוב. בניגוד לתפיסות מדעיות שרווחו בעבר, מתברר שבכל גיל תאי המוח יכולים ליצור חיבורים רעננים ומפתיעים. יכולת המוח להשתנות ולפצות על ליקויים דרך ארגון מחדש, מחדדת את העובדה שגמישות, באשר היא, משקפת ומאפשרת בריאות. אמנם לא נולדנו "לוח חלק", כפי שגרס ג'ון ווטסון, אולם לחלק נכבד מן הנטיות המולדות שלנו יש יכולת להתעצב מחדש בכל רגע, בהתאם להתנסויות משתנות. המסע בעקבות האוצרות הטמונים בנו מושתת על קרקע המציאות הגופנית והנפשית הזו, ודרכה נתחבר כעת לכנפי הרוח של המסע.
בשבילי החסידות
בספר זה נתור בגמישות אחר משאבים פנימיים, דרך התבוננות ברעיונות שלוקטו משני תחומי דעת: חסידות ופסיכולוגיה. אין מדובר ביומרה ליצור אינטגרציה בין שני התחומים תחת הכותרת: "פסיכולוגיה יהודית". זהו מסע פשוט ויומיומי, ששביליו נובעים מחווייתי האישית כאישה מאמינה וכמטפלת, המשוחחת עם העולם באמצעות שתי שפות אלו.
על פי ספר הזוהר, הקב"ה "אסתכל בה באורייתא וברא עלמא", כלומר התורה קדמה לבריאת העולם, והעולם נברא לאור התורה. משום כך, התורה מעניקה לנו הבנה שורשית על אודות נפש האדם, תופסת את המכלול האדיר של יצריו וכוחותיו ומסוגלת להכיל הפכים בד בבד עם הישארותה קוהרנטית. מבין שבעים פניה של התורה, נצעד בספר זה בעיקר בשבילי החסידות.
מאז ומתמיד עולם החסידות משך את לבי וחיבר אותי אליו בעבותות של אהבה וסקרנות. כילדה, מצאתי בסיפור החסידי גילוי מרענן ומפתיע של המציאות, המאפשר לצלול לרובד של פנטזיה ולשמוט לרגע קט את שפת ההיגיון והסדר. הסיפור החסידי העניק לי ביטחון, נחמה והשראה. כבוגרת, הוקסמתי למצוא בתורות החסידיות מעיין נובע של רעיונות מאירי עיניים ומחממי לב, המקדמים צמיחה והתחדשות.
ההתבוננות בנפש, בהתמודדויותיה ובצרכיה לאור הסיפור החסידי ובהשראת רעיונות יסוד מעולם החסידות תלווה אותנו לאורך המסע, החל בדמותו של אבי החסידות רבי ישראל בעל שם טוב ודרך נינו רבי נחמן מברסלב, וכן לאורן של דמויות נוספות מגדולי החסידות כדוגמת רבי זושא מאניפולי, הרבי מפיאסצנה, הרבי מלובביץ' ועוד. בצד החסידות, נאזין לקולותיהם של רבים אחרים מעולם המחשבה היהודית.
כידון, נחש, גזע עץ או מניפה?
מן העבר השני, נלקטו בספר זה כלים מגישות פסיכולוגיות שונות. בין השורות תשרה רוחה של הלוגותרפיה ואביה הרוחני פרופסור ויקטור פראנקל, אשר את בחירתי בתחום עיסוקי אני חבה רבות לתורתו. גישות נוספות יעניקו למסע תרומה בלתי מבוטלת: הגישה הפסיכודינמית, הקוגניטיבית התנהגותית, הנרטיבית, הפסיכולוגיה החיובית וחקר המוח. לא ייעשה מאמץ להציג גישות אלו לעומקן, אלא רק לשאוב מהן כלי עבודה מעשיים.
מדוע נזדקק למגוון גישות פסיכולוגיות ולא נתמקד באחת? כשנחשפים לתיאוריות פסיכולוגיות שונות על אודות נפש האדם, נוכחים שהתהום הפעורה ביניהן כה עמוקה, עד כי לעתים קשה להאמין שכולן עוסקות באותו מין אנושי. במקרים מסוימים נוצרת רתיעה מזרמים המדגישים ללא בדל של רחמים כוחות יצריים נמוכים. מנגד, קל להתאהב בזרמים המבליטים נטייה למימוש עצמי, אלטרואיזם וחיפוש משמעות. בלבול זה מזכיר לי את אותו סיפור עם הודי עתיק, שבו חבורת חכמים עיוורים השתוקקו לדעת מה טיבו של הפיל. לצורך כך, החלו למשש פיל שנקרה בדרכם: אחד נגע בחט של הפיל וטען כי הפיל הוא כידון, ואילו השני אחז בחדק וגרס כי הפיל הוא נחש. השלישי תפס אחת מרגלי הפיל וקבע כי הפיל הוא גזע עץ, ואילו הרביעי שהיה גבה קומה, נגע באחת מאוזני הפיל וטען כי כולם טועים, והפיל הוא בעצם מניפה. כך נמשכה עד אין קץ חוויית המישוש של החכמים העיוורים, שעמדו והתווכחו ביניהם מיהו הפיל, כשכל אחד מהם משוכנע בצדקתו.
נפש האדם מורכבת להפליא. לעניות דעתי, אין בנמצא תיאוריה פסיכולוגית אחת ויחידה המיטיבה לתפוס את מלוא רבדיה. ישנן גישות שממששות בעיקר את כוחותיו היצריים של האדם, אחרות שואפות לאחוז בכוחותיו הנעלים. כל גישה בפני עצמה דומה לעיוור הנוגע בחלק מן הפיל וסבור כי זהו השלם. נשאף ללקט ניצוצות של אמת מכל אחת מהן, כדי לאמץ כלי עבודה חושפי משאבים ומגבירי גמישות. את הפיל השלם נוכל לדמיין כל אחד כחפץ לבו.
לסיום, ספר זה החל את דרכו כחוברת המלווה סדנאות לימוד והתבוננות שהעברתי במשך מספר שנים ברחבי הארץ. החוברת שינתה את פניה, צמחה והעמיקה הודות לחוויות המפגש האנושיות עתירות ההערות וההארות. כתיבת הספר היוותה ניסיון להפוך מילות דיבור זורמות, משתנות וחיות למילים מקובעות, והיא לוותה בחיבוטי נפש: האם אין עדיפות למילה הדבורה והגמישה על פני זו הכתובה שחור על גבי לבן? חוויית המפגש האנושי המתקיים פנים בפנים מאפשרת מעצם טבעה התאמת המילים לצורכי האדם, השעה והמקום, תוך דיאלוג מתמשך. כדי לקרב ככל האפשר את המילים הכתובות למפגש בין אישי מסוג זה, בחרתי לשמור על לשון הקרובה ללב, כפנייה אישית של שיחת נפש בין אדם לאדם, בתקווה שספר זה יהיה מסע משותף אל אוצרות טבעיים הטמונים בכל אחד ואחת מאיתנו.
המסע אל מתחת לגשר
ספר זה עוסק בחיפוש אחר אוצרות דרך חיבור גמיש ומתחדש אל משאבים פנימיים. סיפור התואם הן את מלאכת החיפוש והן את הכלים שיוצגו הוא המעשה הידוע על אודות "האוצר מתחת לגשר". לסיפור זה עשרות גרסאות, נבחר לדבוק בגרסתו של רבי שמחה בונים מפשיסחא:
ר' אייזיק מקראקא היה עני מרוד. לילה אחד חלם חלום ובו שמע קול קורא אליו: מתחת לגשר של העיר ורשה מזומן לך אוצר. ר' אייזיק לא התרגש מחלומו, אלא שבליל המחרת שוב חלם את אותו חלום. ר' אייזיק קם בבוקר ונמלך עם אשתו בדבר החלום. אשתו ביטלה את דבריו באומרה 'חלומות שווא ידברו'.
ר' אייזיק היה שומע לדברי אשתו, אולם עוד באותו לילה שב וחלם את אותו חלום, ושוב בשלישית אותו קול קורא: "אייזיק! מתחת לגשר של ורשה מזומן לך אוצר!" בבוקר ניעור ר' אייזיק משנתו והחל אורז את מיטלטליו כשפניו לעיר ורשה.
שלושה ימים ארכה הדרך עד שבערב היום השלישי הגיע ר' אייזיק אל מתחת לגשר של העיר ורשה, אלא ששם חיכתה לו אכזבה גדולה. הגשר היה מוקף בחיילים, אין יוצא ואין בא. ר' אייזיק לא ויתר. באישון לילה התגנב אל מתחת לגשר והחל לחפור במרץ. הוא חפר עד שלפתע חש בזרוע הלופתת את צווארו. היה זה קצין שפנה אליו בקשיחות ושאל למעשיו. ר' אייזיק נאלץ לספר לו את כל הסיפור על החלום ועל מסעו בעקבות האוצר שמתחת לגשר.
לשמע דבריו הקצין לא יכול היה להתאפק, פרץ בצחוק ואמר: "אם הייתי מתרוצץ אחר כל חלום שהייתי חולם בלילה, לא הייתי פה בכלל, אלא בעיר קרקא בבית של יהודי אחד בשם אייזיק, וחופר לי מתחת לתנור שלו בתקווה למצוא אוצר". למשמע דברים אלו, ר' אייזיק לא אמר מילה, ארז את מיטלטליו וחזר לקראקא. בהגיעו לביתו החל לחפור מתחת לתנור ומצא את האוצר המיוחל.
אם ידוע היכן האוצר, מדוע לא כולם מוצאים אותו?
מי לא מכיר את אייזיק ואת האוצר שלו? הנרטיב האוניברסלי על אודות האוצר מתחת לגשר ידוע בתרבויות שונות ברחבי העולם, הן במזרח באגדות "אלף לילה ולילה" והן במערב בסיפורי עם אירופאיים. במרחב היהודי, גרעין של הסיפור מופיע כבר בתקופה העתיקה בתלמוד ובמדרש, ומוכרות לפחות ארבעים ושמונה גרסאות יהודיות שלו.11 לאור זאת, סביר להניח כי מרבית קוראי שורות אלו אינם חשים התרגשות פתאומית או התפעלות עמוקה מן התגלית המצויה בסיפור. אך בואו ננסה רגע לשאול את עצמנו: כמה מאיתנו באמת מממשים בחיי היום יום את מסקנות הסיפור? כפי הנראה, כדי ליצור חיבור של חיים אל מסקנת הסיפור, אין די בהבנה אינטלקטואלית שלו ואף לא בהזדהות עמו. יש לצאת בכוחות עצמנו אל המסע ולעבור דרך כל התחנות הנזכרות: להגיע אל הגשר, לחפור מתחתיו ללא תוחלת, לפגוש את הקצין הפולני הקשוח, ואז לשוב הביתה ולגלות שהאוצר אכן טמון מתחת לתנור בביתנו.
כיצד נצא לדרך? כל מסע הרפתקני אל מטמון נעלם מתחיל במציאת מפת אוצר. גם אנו נשרטט לעצמנו מפה לאור סיפורו של אייזיק: נתחקה אחר הצעדים שעשה ונחלק את מסענו לארבע תחנות. כל תחנה תתבסס על שלב בסיפור, ותשקף משאב פנימי המצוי בנו בכוח מעצם היותנו בני אנוש, גם אם לא תמיד בא לידי ביטוי בפועל.
התחנה הראשונה תחנת החלום תפגיש אותנו עם משאבי ויסות: חלומו של אייזיק הוביל לגילוי הראשוני בדבר קיומו של אוצר. ה"חלימה" תסמל עבורנו כניסה לתודעה מוגנת של עצירה, שהייה והשקטה, לצורך ויסות ואיזון בין עשייה וניצול משאבים ובין הרפיה ומילוי משאבים. בתחנה זו נדומם גירויים חיצוניים מסיחים, נעצור עשייה (Doing) ונשהה בהוויה (Being), בשאיפה לשמוע קול פנימי צלול, המספר סיפור על אודות אוצר פנימי. נתבונן במשאבים יומיומיים זמינים המאפשרים כניסה לתחנת החלום ולוויסות משאבי גוף ונפש במצבי תודעה שונים.
התחנה השנייה תחנת הרצון תפגיש אותנו עם משאבי עצמיות: אייזיק חלם חלום על אוצר, אך התלבט אם לצאת לדרך. רק לאחר חזרת החלום בשלישית התגבש רצונו, והוא אזר אומץ ויצא למסע בעקבות החלום. בתחנה זו נשאל מה אנו רוצים באמת. נתלבט יחד ונחקור את משאבי העצמיות שלנו מכיוונים שונים. נתבונן באופן שבו מתפתחת עצמיותנו המקורית, לטוב ולמוטב. נשאף לברר את פנימיות הרצון ולזהות קליפות שנצברו עליו כמסך מבלבל. ננסה לגלות את הרצון ולבררו בדרכים גמישות, ולחזק את כוח הרצון המאפשר להוציא לפועל את כיסופי הלב.
התחנה השלישית תחנת המְנִיעוֹת תפגיש אותנו עם משאבי חוסן: אייזיק עמד מתחת לגשר וחפר חפירה חסרת תוחלת, אך הקושי לא ריפה את ידיו והוא המשיך לדבוק ברצונו. גם כשיש באמתחתנו חלום מופלא ורצון מבורר, לרוב אנו פועלים בתנאים של מְנִיעוֹת, כלומר נתקלים במחסומים המערימים קשיים על מטרתנו. בתחנה זו נבין כיצד המניעות לא בהכרח מוֹנְעוֹת, אלא מסוגלות גם לְהָנִיעַ: דהיינו, להפוך ממחסום למשאב התמודדות המדייק את התנועה. נזהה קולות מחלישים העולים בתודעתנו בעת משבר, ונתוודע אל מגוון משאבי חוסן שניתן להפעיל לנוכח מניעות.
התחנה הרביעית תחנת הַמַּרְאוֹת תפגיש אותנו עם משאבי קשר: בעודו חופר מתחת לגשר, זרועו של קצין פולני לפתה את אייזיק בחוזקה. הקצין פרץ בצחוק למשמע סיפורו של אייזיק ושיתף אותו בלגלוג בחלומו שלו. למרבה המזל, אייזיק לא החמיץ את הרמז: הוא היטיב להבין כי בכך משתקף מיקומו של האוצר. בפרק האחרון במסענו ניווכח כי כדי להגיע אל האוצר נדרש חיבור למשאב של קשר בין אישי, דרך מפגש פנים בפנים עם הזולת. נתוודע אל "מַרְאוֹת" חיצוניות במפגש עם בני אדם, המשקפות גילויים פנימיים על אודות עצמנו ומדייקות את השימוש הגמיש במשאבים.
מדוע נצא למסע שצועד דווקא אל "מתחת לגשר"? הגשר מסמל מעבר, התגברות על מכשולים, צמיחה וחניכה. נוסף על כך, גשר הוא כינוי לדעת. הדעת מחברת ומגשרת בין החוכמה, כלומר עיקרון כלשהו שקלטנו במציאות, ובין הבינה, שהיא התפתחות הרעיון על ידי התבוננות בדבר שקלטנו. כאשר החוכמה (בלשון החסידות "אבא") והבינה (בלשון החסידות "אמא") מתאחדות זו עם זו, מגיעה תולדה ושמה דעת, דהיינו מסקנות על אודות החיים. הדעת מסמלת חיבור, כמו בפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו".
במסענו אל מתחת לגשר נתור אחר קשרים, חיבורים וגשרים. ננסה לְקַשֵּׁר בין הבנה שכלית להזדהות אישית. נשאף לחבר בין מוח ללב, ובין הבנה כללית ברומו של עולם לתובנה פרטית. נשתדל ליצור כמה שיותר חיבורים, משום שמבחינת המוח האנושי, יצירת עוד ועוד חיבורים חדשים (כלומר סינפסות) ממריצה גמישות מחשבתית, רגשית והתנהגותית. אך בטרם נסביר את הדרך הטכנית שבה ננסה ליישם את השאיפה לחיבור, נתבונן מה עלול לקרות כאשר הידע קיים אך החיבורים רופפים קמעה.
חמור נושא ספרים
פעם חשבתי שככל שאצבור יותר ידע, כך אתקרב אל האוצר שלי. הייתי במרוץ שקדני ומתמסר של למידה: צברתי תארים, רצתי לסדנאות, קראתי ספרים ועיינתי בהם ללא הרף. אך משהו לא זרם באופן שוטף ובריא, הידע סירב לחלחל לעולם המעשה. אט אט התפקחתי, וזה לא היה נעים: פתאום חוויתי על בשרי את משמעות הביטוי "חמור נושא ספרים". נוכחתי לדעת שאדם יכול לצבור על גבו שקים עמוסים של ידע נהדר, אך להתקשות מאוד להשתמש בהם.
חכמינו ז"ל אמרו במסכת אבות: "כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת". מיהו אותו אדם שחוכמתו מרובה ממעשיו? הוא יכול לגמוע נהרות של מילים, לשעוט בדהרה מהרצאה לסדנה, לצלוח תארים גבוהים. נפשו אינה יודעת שובע והוא מתמכר לצבירת ידע, אך אינו מוצא פנאי ליישם את מה שלמד לגבי עצמו: לעצור, להתבונן ולחבר בין ידיעותיו להרגלי חייו. לשיטתו יש ראש ויש גוף, והם אינם חייבים להיות מחוברים זה לזה.
מנגד, עומד אדם שנראה קצת פחות מרשים כלפי חוץ: איש שמעשיו מרובים מחוכמתו. כשהוא לומד, הוא עוצר בנחת. אינו ממהר להמשיך ללימוד הבא, אלא מטכס עצה כיצד לטעת את התובנות שלמד בקרקע המציאות האישית של חייו. מסכת אבות ממשיכה לתאר את קורותיהם של שני טיפוסים אלו במילים הבאות:
כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמָה הוּא דּוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפְכְתוֹ עַל פָּנָיו... אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מִזִּיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ.
עולם המעשה נמשל לשורשי העץ. השורשים מעניקים לעץ יציבות ומאפשרים חלק מהזנתו. יש מקום להרבות בענפים המזינים את העץ מלמעלה ומעניקים אנרגיה לבנייה, אך המינרלים והמים העולים מהקרקע דרך השורשים הם המאפשרים את ביסוס הקיום. לימוד המחובר לחיים מתבצע תוך יניקה מן השורשים, כלומר חיבור אמיץ לעולם העשייה. באופן זה, גם כשפורצת סופה עזה, כוחו של העץ נותר איתן.
הגעה למציאות מעין זו דורשת עמל ויגיעה. על פי הרבי מקוצק, המרחק הגדול ביותר על פני הגלובוס אינו בין השמים לארץ, אלא בין הראש ללב. זוהי משימת חיים מתמשכת ליצור חיבור בין מה שהאדם תופס בשכלו הקר ובין הרגשת לבו החמה, המאפשרת חיבור בין לימוד למעשה. במסע האישי שלנו, נשתדל לגלות איזון בין הענפים לשורשים, מתוך נאמנות לחוקיות הצמיחה הדו צדדית הקיימת בטבע: כשהעץ צומח כלפי מעלה, באותה מידה עצמה הוא מעמיק את שורשיו כלפי מטה. לשם כך, נשלב במסענו תרגילי כתיבה אישיים.
להעמיק שורשים: תרגילי התבוננות בכתב
כתיבה אישית של האדם על אודות חוויותיו מאפשרת לו ליצור קשר עמוק יותר עם עצמו, לרדת לעומק מחשבותיו והלכי נפשו, לעקוב ולזהות תהליכים תת קרקעיים. במסענו אל מתחת לגשר, הרצון להעמיק את החיבורים מבקש מאיתנו לא רק לקרוא את מילותיהם הכתובות של אחרים, אלא גם להשתמש במילותינו שלנו. להביע במילים כתובות את תובנותינו, ובכך להעביר את המשא הכבד מגב החמור נושא הספרים אל לב האדם המתחדש, שחוכמתו שזורה במעשיו. כך כתב האדמו"ר מפיאסצנה על חשיבות הכתיבה האישית במסעו של האדם:
טוב לו לאדם לרשום את כל מחשבותיו, לא לעשות שם בחובר חיבור, רק לחרות את עצמו עלי נייר, ולקיים את כל גלגולי הנפש, נפילותיה עם עליותיה.
- פרסומת -
חלקנו חווינו בתור ילדים את החוויה המרגשת של כתיבת יומן אישי, ספונטני ומשוחרר מצנזורה או ביקורת של עולם המבוגרים. "ספר הזיכרונות" שלנו היה עולם ומלואו שבו יכולנו לצפון את הגיגינו ללא פחד או מעצורים. מדוע שלא ננצל משאב זה גם היום, ונעלה על הכתב תכנים אישיים שאין לנו אפשרות, רצון או אומץ לומר בקול רם? חיזוק הערך הרב הטמון בכתיבה האישית עולה גם מדבריו של הרב שלמה וולבה זצ"ל:
העוסק בבניין עולמו הרוחני וגם הדואג שלא יוציאו טרדותיו מעולמו מן ההכרח שיכתוב את ספר הזיכרון שלו... יש אשר המצב הנפשי דורש עידוד, ואין עידוד יותר גדול מרשימה מעודדת. כל דבר החשוב להתפתחותנו הפנימית יש לרשום... רבה השפעת הכתיבה עצמה. קובץ הרשימות בפנקס שלם נותן לנו תמונה ברורה על עצמנו ועל התנודות של ירידה ועליה שהן מנת חלקו של כל אדם עובד. הממשיך לכתוב שנים רבות ובכל תקופות חייו, יראה בזה תועלת כבירה.
הכתיבה מאפשרת התבוננות בהתרחשות נפשית פנימית מעמדה של צופה מן הצד. בכך היא מעניקה לנו הזדמנות להבחין במתרחש בנפשנו מתוך מידת רוחק, תוך קבלת תובנות חדשות לגבי עצמנו. חיזוק נוסף לחשיבות הכתיבה מגיע מכיוון אחר לגמרי: ד"ר כריסטיאן נורת'רופ, רופאה פורצת דרך, מדגישה את ערך הכתיבה האישית לבריאות הפיזית והנפשית גם יחד. לדבריה, הכתיבה היא כלי המלמד קשב עמוק לקול הפנימי, ודרכה ניתן לזהות את הסדר או אי הסדר הקיים במחשבות, לחקור אותן ולהבין את משמעותן. הכתיבה מאפשרת לאדם "לשמוע את עצמו" בצורה בהירה יותר ואף להשתחרר מהחלקים בחייו שאינם משרתים אותו.
ההמלצה הטובה ביותר היא ללוות את הקריאה בספר זה בכתיבה חופשית וספונטנית של תובנות אישיות לאור הרעיונות הכתובים. אולם, כדי להמריץ את יצירת החיבור האישי לתכנים, נציג לכל אורך הדרך תרגילי התבוננות סדורים ומוּבְנִים. בסיומה של כל תחנה במסע יובאו במרוכז תרגילי התבוננות בכתב, בהתאם לנושאי התחנה. מומלץ לשחרר שיפוטיות או ביקורת בעניין כתיבת תרגילים אלו. המטרה אינה ליצור תוכן יפה או אסתטי, וגם לא להגיע ל"חקר האמת" על אודות עצמנו. הכתיבה אינה אמורה להיות בהירה, רהוטה או מדויקת. כדאי לפַנות זמן ולמצוא מקום נינוח לכתיבה, ולזרום עם הרעיונות הראשונים והגולמיים העולים בתודעתנו. אם הדברים שכתבנו נראים לנו תמוהים או מוזרים, סימן שאנו בכיוון הנכון: כנראה הגענו למעיין הנובע של מוח ימין.
לפגוש את מוח ימין דרך כתיבה אישית
תרגילי הכתיבה נועדו, מחד גיסא, לעודד חיבור בין תובנות כלליות המרחפות בחלל האוויר, למסקנות אישיות הנטועות בקרקע. מאידך גיסא, הם נוסחו כך שיעניקו הזדמנות להתחבר למשאבים פנימיים דרך מוח ימין. מיד נראה כי דרך זו משרתת גם את רעיון הגמישות.
המחצית השמאלית של מוח האדם נוטה לפעול על פי חשיבה לינארית וקווית. היא לוגית ורציונלית ועובדת על פי שלבים סדורים. אנו רגילים לנצל היטב את כישורי מוח שמאל, כיוון שהוא מאפשר לנו למצוא היגיון במציאות חיים מורכבת ומסדר אותה על פני רצף אנליטי. מנגד, מצויה המחצית הפחות "מנוצלת" ומוערכת של המוח האנושי: מוח ימין היצירתי, הסימולטני והמשוחרר מנוקשות לוגית. תקופת העדנה הקצרה שלו היא בילדות שטופת המשחקים והדמיון.
בתרבות המערבית קיימת נטייה להעדיף את מחצית שמאל ולדחוק הצִדה את החלק הפחות יצרני ואנליטי, דהיינו מוח ימין. אדם ממוצע נוטה להשתמש במוח שמאל כ 85% מהזמן, משום שהוא חי בעולם מוצף במידע ומתומרץ לאסוף מידע כל העת. אך קיום מסתגל ובעיקר גמיש דורש איזון בין שתי מחציות המוח. דרך תרגילי הכתיבה המגוונים שיוצגו בספר, נזמין גם את הדמיון, היצירתיות והמשחקיות של מוח ימין להיות שותפים פעילים למסע השיבה אל אוצרותינו.
השאיפה ליצור חיבורים מתחדשים בין השורשים לענפים, בין הימין לשמאל ובין התודעה למעשה, מחזירה אותי אל איגרת הקרובה מאוד ללבי, אותה שלח הרמב"ן כמכתב אישי לבנו. לקראת סוף איגרת הרמב"ן, נכתבה על ידו ההוראה הבאה: "וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ". המילה הכתובה היא בבחינת נקודת זינוק פוטנציאלית אל עבר רצון גמיש ומתחדש: ביכולתה לזרוע זרע של שינוי במחשבה, לעורר רגש רדום או להמריץ הרגל חדש ובריא. השילוב בין הקריאה לכתיבה האישית במסע זה יחתור ליישום הוראת הרמב"ן, וליצירת חיבורים בין הידע הנצבר לחיי המעשה.
