פסיכואנליזה מתקדמת? סקירת ספרם של לואיס ארון וקארן סטאר: A Psychotherapy for the People - Toward a Progressive Psychoanalysis
מאת אורנה אפק
מאז ומתמיד הייתה קיימת בי אמביוולנטיות רבה כלפי הפסיכואנליזה. מצד אחד, אני מוצאת את עצמי קוראת, מלמדת וכותבת על התיאוריה, ואף נשענת על מושגיה ותובנותיה בעבודה הטיפולית. מצד שני, אני חשה ביקורת עמוקה כלפי אמונות מסוימות שעליהן היא מתבססת, ולא פחות מכך, כלפי הפרקטיקות הטיפוליות (למשל הספה – שריד מהמאה הקודמת, המעודד לדעתי הסתגרות בתוך עולם סכיזואידי), העשויות להיחשב כחלק בלתי נפרד ממה שנחשב "פסיכואנליטי". כך אני מוצאת את עצמי פעמים רבות לומדת ומתפתחת דרך הספרות הפסיכואנליטית, החותרת לתפיסת עומק כוללת של היחיד ושל אופי יחסיו עם הסובבים אותו, ובפעמים רבות אחרות, חשה חוסר חיבור כלפי תובנות ועמדות פסיכואנליטיות, הנתפסות בעיניי במקרה הטוב כמוטעות, ובמקרה הפחות טוב, כהזויות או אנכרוניסטיות.
האמת חייבת להיאמר: בתקופה זו, לא ברור מהי פסיכואנליזה ומה מגדיר אותה. נכון להיום מדובר בתיאוריה לא אחידה, מפורקת ולא אינטגרטיבית, המאכלסת בתוכה תפיסות שונות - לעיתים אפילו מנוגדות - שלא באמת יכולות להתכתב זו עם זו (קשה למשל למצוא את הקשר בין התיאוריה הקלייניאנית לבין התיאוריה ההתייחסותית). נראה לעיתים שיש דבר מה אשלייתי בתפיסת הגישות הפסיכואנליטיות כשייכות לדיסציפלינה אחת, וישנה מעין היאחזות בטכניקה הפסיכואנליטית, המציעה למטופלים לשכב על הספה, מספר פעמים בשבוע, שהיא היאחזות בסממנים חיצוניים, כאלה שלא בהכרח מצביעים על מהות.
בספרם העשיר והמרתק של לואיס ארון וקארן סטאר, "פסיכותרפיה לעם – לקראת פסיכואנליזה מתקדמת", טוענים השניים, השייכים לזרם ההתייחסותי, שיש להסיט את הפסיכואנליזה למסלול אחר, שונה מהותית, שימנע את דעיכתה ויאפשר לה להיות רלוונטית כבעבר:
"לעתים קרובות אנו חשים כי המאבק בין פסיכואנליטיקאים, לגבי השאלה מה נחשב פסיכואנליזה, איזו תיאוריה, כמה מפגשים יש לערוך בשבוע, האם משתמשים בספה או לא, איזה זרם נחשב פסיכואנליטי ואיזה לא, זה כמו לעסוק בסידור הכיסאות על הטיטניק, כשהספינה טובעת. אנחנו מנסים להסיט את הספינה למקום אחר" (עמ׳ 8).
האופן שבו הכותבים מנסים להבנות פסיכואנליזה "מתקדמת" כלשונם, הוא בעיקר דרך הגברת המודעות להקשר התרבותי-חברתי והשפעתו על גיבושה של התיאוריה, והאופן בו מיושמת תיאוריה זו בטיפול אישי או בהבנת תהליכים חברתיים רחבים יותר. הבנת ההקשר התרבותי-חברתי, ודה-קונסטרוקציה שלו, עשויות לאפשר הפחתת דעות קדומות (למשל כלפי אנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, מיעוטים או נשים) וכך, לפי ארון וסטאר, יכולות לתרום משמעותית לרווחתם הנפשית של אנשים הן כפרטים והן כחברה.
השפעת האנטישמיות והשוביניזם הגברי על הפסיכואנליזה
ארון וסטאר מדגישים שוב ושוב את ההקשר החברתי-תרבותי, כמשמעותי ליצירתה ולהתפתחותה ההיסטורית של התיאוריה הפסיכואנליטית. אחת הדוגמאות המרכזיות להשפעת הקשר זה על המושגים והממסד הפסיכואנליטי, החוזרת שוב ושוב לאורך הספר, היא תפיסת העולם הבינארית, שאפיינה את תקופתו של פרויד, וגם את שנות ה-50 וה-60. תפיסת עולם זו התייחסה לתופעות, לאנשים ולתכונות באופן קוטבי, כך שבקצה אחד הקוטב המוערך והעליון, ובקצה השני - הקוטב הפגום והנחות. באופן זה, גברים לבנים, לא-יהודים, נחשבו לעליונים ולבעלי תכונות שנתפסו כחיוביות ומוערכות כמו עצמאות, אקטיביות, רציונאליות, תרבותיות, מוסריות, חוזק וכדומה; בעוד גברים יהודים, בדומה לנשים (יהודיות ולא-יהודיות), נתפסו כבעלי תכונות קוטביות, שנתפסו כשליליות באותה תקופה, כמו פגיעות, תלותיות, פסיביות, חוסר מוסריות, פרימיטיביות וכדומה. גברים יהודים נתפסו כ"מסורסים", בשל ברית המילה שעברו ועל כן יוחסו להם תכונות "נשיות", שנתפסו כשליליות ומעידות על פגיעות וחולשה.
המחברים מדגישים עד כמה לפרויד היה חשוב, כמו גם לממשיכיו, בעיקר בארה"ב (אנשי גישות פסיכולוגיית האגו והעצמי), להזדהות עם הקוטב שנחשב עליון ומוערך, עד כדי דחיית האפיונים הפגיעים באישיותם והשלכתם על אחרים (למשל על נשים או מטופלים). אחת הדוגמאות הבולטות לדחיית האפיונים הפגיעים היא ההתעלמות הגורפת של החברה הפסיכואנליטית בארה"ב, בעיקר בשנות ה-50 וה-60, מהשפעותיה של מלחמת העולם השנייה על הניצולים היהודים, שהיוו רוב מוחלט, הן של המטפלים והן של המטופלים באותה התקופה. כנראה שאין זה במקרה, טוענים הכותבים, שהיהודים הם שהמציאו את דמותו של סופרמן, ואף יצרו ספרי קומיקס, בהם הפסיכואנליטיקן (גבר כמובן) מתואר כשילוב של שרלוק הולמס וסופרמן – כזה הפותר כל בעיה במספר פגישות מועט.
ספרם של ארון וסטאר עוסק בהרחבה בדמותו של פרויד, ובאופן שבו הוא הפנים את תפיסת העולם הבינארית שהייתה נהוגה אז, שהיו בה אלמנטים אנטישמיים ומיזוגניים. יחסו של פרויד ליהדות נטה לנוע בין קצוות: מצד אחד , הוא הכיר בה (בניגוד למשל לקוהוט, שהכחיש כל קשר עם מוצאו היהודי), אך בעת ובעונה אחת, גילה סימנים של דחיה והתנכרות כלפיה. פרויד נרדף על ידי הזיכרון שבו אביו הותקף על ידי אנטישמים, שדרשו ממנו לרדת מהדרך הראשית, תוך כדי כך שהם זורקים בבוז את כובעו לבוץ, והוא נכנע לדרישתם ועושה את שציוו עליו. פרויד העדיף לראות את עצמו, בניגוד לאביו – היהודי הכנוע – בתור גבר רב און, לוחם ללא חת, שלא ירכין את ראשו בפני גויים נוצריים. עם זאת, המסרים האנטישמיים השליליים, שהיו נפוצים בתקופתו, חלחלו לתוך עולם מושגיו וגרמו לו, בצד ההכרה ביהדותו, לדחייתה ולעתים ליחס מנוכר ומתנשא כלפיה. הוא ביטא למשל, התנשאות וזלזול כלפי יהודים ממזרח אירופה, למרות שבמקור משפחות הוריו היגרו ממזרח אירופה. הוא שינה את שמו מזיגיסמונד-שלמה לזיגמונד, והעניק שמות לבניו על שם גברים לא יהודים (מרטין – על שם ז׳אן-מרטן שרקו, אוליבר – על שם אוליבר קורמוול, ארנסט – על שם ארנסט ברוקה), והעדיף פומבית לגלות סוג של בורות בנושאים יהודיים בעוד שלמעשה היה בעל ידע רב בתרבות היהודית – ידע שבא לידי ביטוי במכתביו לחברים יהודים קרובים.
כמו כן, בספר מצוין כי פרויד לא הזכיר כלל את הרקע היהודי של מטופלותיו ומטופליו (הנס הקטן, דורה, ססיליה מ. ועוד), למרות שהיה מודע למשמעותו היטב, בהקשר לאנטישמיות ולהשפעתה הוודאית על חייהם ומצוקותיהם. גם התיאוריה שבמרכזה התסביך האדיפלי מוסברת על ידי ארון וסטאר כמבטאת את משאלתו של פרויד להתנתק מהתדמית השלילית שעלולה לדבוק בו כגבר יהודי: הגברים היהודים הואשמו בגילוי עריות (היות והשתדלו להימנע מנישואי תערובת) בנוסף להיותם "נשיים", בשל ברית המילה, ה"סירוס" שהם עברו. כך, הם מסבירים, פרויד הפך אמונות אנטישמיות אלה כלפי היהודים לתופעות אוניברסאליות: כל הבנים והגברים, על פי תסביך אדיפוס, חושקים באימם ולכולם יש חרדת סירוס. על כל הבנות והנשים הוא השליך את התכונות השליליות שסביבתו האנטישמית השליכה עליו: הבנות חשות נחיתות בשל הפין החסר להן, וקנאתן עשויה לדעוך רק בעקבות הפיכתן לנשים הנמצאות במקומן הטבעי - בבית, תוך כדי הבאת ילדים לעולם.
פסיכואנליזה מול פסיכותרפיה דינמית
ארון וסטאר מסבירים כי בהמשך לתפיסה הבינארית שמשלה בכיפה שנים רבות, הפסיכואנליזה הוגדרה כעליונה וכמנוגדת לפסיכותרפיה הנחותה. הפסיכואנליזה נתפסה כ"זהב טהור", שיטת טיפול מעמיקה ביותר, עליונה, המתמקדת בתובנות כמפתח לשינוי, כחותרת לגילוי הלא מודע, בניטרליות, אנונימיות והינזרות. בניגוד לכך, בקוטב השני, הפסיכותרפיה נתפסה כנחותה, כזו המופנית לאנשים עם כוחות מעטים יותר שאינם מסוגלים לשאת תסכול, עוסקת בתכנים מודעים יותר, ומספקת תמיכה, הכלה ושימוש בקשר הטיפולי ליצירת שינוי מרפא. הכותבים מגדירים, בהמשך לרעיונותיהם בנוגע לתפקידה של החשיבה הבינארית בעיצוב הדיסציפלינה, את הפסיכואנליזה בהקשר הזה כ"גברית" ואת הפסיכותרפיה כ"נשית". ארון וסטאר מדגישים שוב ושוב עד כמה הבינאריות הזו היא למעשה מושפעת תרבות והגנתית, ואינה באמת רלוונטית להבדלים, אם אכן קיימים, בין הפסיכואנליזה לפסיכותרפיה הדינמית.
למעשה, הם טוענים כי האמונות הפסיכואנליטיות, שאמורות היו להגדיר בעבר את הפסיכואנליזה, אינן רלוונטיות כיום. לדוגמא, תסביך אדיפוס או חשיפת הלא מודע אינם נחשבים בהכרח על ידי פסיכואנליטיקאים רבים כמרכזיים בתהליך הטיפולי. כמו כן, חלקם הגדול נוטה לחשוף ולהנכיח את עצמם (דבר המנוגד לאנונימיות - קריטריון שהיה מעמודי התווך של הפסיכואנליזה בעבר), ואפילו נושא תדירות המפגשים אינו מגדיר את הפסיכואנליזה: בסקרים שנערכו ומצוטטים בספר זה, מתברר שרוב בוגרי המוסדות הפסיכואנליטיים מטפלים למעשה בתדירות של פגישה אחת לשבוע ולא 3-4 פעמים בשבוע כפי שנדרש מתהליך פסיכואנליטי "מקובל".
יחד עם זאת, בסיום הקריאה בספר, לא הצלחתי להבין מדוע הכותבים עדיין חושבים שיש צורך בהבחנה בין טיפול הנחשב "פסיכואנליזה״ לבין "פסיכותרפיה דינמית". הם מציעים שיש להדגיש את המשותף ולא את ההבדלים בעשייה הקלינית-הפסיכואנליטית, ולשם כך הם נשענים על הקריטריונים שהציע שדלר (2010) המשקפים את הבסיס המשותף לעבודה הטיפולית - בין אם מדובר בפסיכואנליזה או בפסיכותרפיה דינמית. הקריטריונים כוללים התמקדות ברגשות, חקירה הנוגעת להימנעות ממחשבות או רגשות שליליים מציקים, זיהוי של תמות ודפוסים חוזרים, התמקדות ודיון בחוויות עבר והשפעתן על ההווה, התמקדות ביחסים בין אישיים כולל היחסים הטיפוליים, חקירה של חיי פנטסיה, טיפול כולל באישיות ולא רק עיסוק בהפחתת סימפטום.
מדוע אם כן, לא ניתן לכלול את כל צורות הטיפול הנשענות על התיאוריות הפסיכואנליטיות כ"פסיכותרפיה דינמית"? אולי הגיע הזמן להישען על המשותף, כפי שהם ממליצים, ולהודות בכך, שאולי אין צורך יותר בהגדרה ספציפית של טיפול פסיכואנליטי, בשונה מפסיכותרפיה דינמית?
פסיכואנליזה "מתקדמת"
במהלך השנים האחרונות, אני מלמדת על ההטיה הקיימת ביצירתם התיאורטית של פרויד, ויניקוט וקוהוט, בשל הקושי שלהם להפריד בין אישיותם וצרכיהם האישיים לבין מציאת עקרונות רחבים יותר בעלי תוקף אוניברסלי. בספר מרתק זה, נקודת המבט שלי התרחבה והועשרה מאוד, ולמדתי ממנו על השפעת ההקשר הרחב יותר, של התרבות והחברה בה חי התאורטיקן, על האופן שבו הוא מבין וחוקר את הנפש האנושית. לתפיסתי, יש לחתור למציאת אמיתות אוניברסליות (בכך אני מסכימה עם תפיסתו של פרויד), שאינן מוטות בשל תרבותו או אישיותו של התאורטיקן, היות שאני מאמינה שאמיתות אלה אכן קיימות. אמונה זו אינה בהכרח תתקבל על ידי ארון וסטאר, המעמידים בסימן שאלה את קיומן של אמיתות אובייקטיביות מעצם השתייכותם לזרם ההתייחסותי (המושפע מן הפוסטמודרניזם).
אני, לעומתם, רואה את הידע הרב, המעמיק והמקיף שהצטבר עם השנים במחקרים, בקליניקות ובספרות הפסיכואנליטית, כמאפשר לזהות "אמיתות אובייקטיביות", שעשויות להיות לעזר רב למטפלים. כתבתי על כך, באתר זה, בנושא אבחוני אישיות (אפק, 2020). נדמה לי לעיתים שהמגמה החיובית מאוד, המבקשת להיות קשובים ופתוחים לעולמו הסובייקטיבי של המטופל, להילחם כנגד דעות קדומות ולהזדהות עם עמדה טיפולית לא סמכותית –"שופכת את המים עם התינוק", כי יש בה לדעתי ביטול והפחתת חשיבותו של הידע הרב שהצטבר במהלך השנים. ארון וסטאר, מציעים למעשה מטא–תיאוריה (תיאוריה על תיאוריה), המדגישה את האופן שבו אנו מושפעים מגורמים שונים המטים את הבנתנו, ופחות תיאוריה המספקת לנו הבנה על האופן בו פועלת נפשנו (מנגנוני הגנה, צרכים ספציפיים, קווי אישיות, אפיונם של תהליכי אבל נורמליים ופתולוגים, תהליכים התפתחותיים וכדומה). על כן, מבחינתי, ספר זה תורם להתבוננות חשובה ומעמיקה על התפתחות הפסיכואנליזה ועל ההקשרים התרבותיים והחברתיים המשפיעים עליה, כמו גם על תפקידה של הפסיכואנליזה להשפיע על החברה בה אנו חיים, אך ספר זה אינו נותן מענה לצורך בתיאוריה פסיכואנליטית אינטגרטיבית "מתקדמת".
הערות
מקורות
אפק, א. (2020). אבחון אישיותם של מטופלים – פרקטיקה פוגענית ומיותרת או שמא חיונית?. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/....asp?id=4018
Aron, L., & Starr, K. (2013). A psychotherapy for the people: Toward a progressive psychoanalysis. Routledge.
Shedler, J. (2010). The efficacy of psychodynamic psychotherapy. American psychologist, 65(2), 98.
