"מעלית הזכוכית" במקצועות בריאות הנפש: מדוע גם ב-2021 פסיכולוג מרוויח יותר מפסיכולוגית?
מחשבות על הפערים המגדריים במחירון הטיפול הנפשי של אתר פסיכולוגיה עברית
מאת נטע עמית
לפני מספר ימים פורסמו באתר זה נתונים על עלויות של טיפול פסיכולוגי. הדבר הראשון שעולה מקריאת הנתונים הוא שטיפול פסיכולוגי בפרט, וטיפול נפשי בכלל, הוא עסק יקר. מאוד יקר. לאדם הפרטי, או למשפחה, מדובר בעלויות חודשיות משמעותיות. אבל על כך כבר נכתב ונאמר לא מעט, והנתונים רק מוכיחים (שוב) את הצורך בטיפול ציבורי נגיש.
דבר נוסף שעולה מהנתונים הוא פער מגדרי: גם כאן, מטפלים מרוויחים יותר ממטפלות. וזה נכון לגבי פסיכולוגים, מטפלים באמנות ועובדים סוציאליים. זאת למרות שמהנתונים עולה כי יש ביקוש גדול יותר דווקא למטפלות: בין היתר, בגלל שנשים נוטות לפנות לקבלת טיפול יותר מאשר גברים; אך גם בגלל שנשים, על פי רוב, מעדיפות להיות מטופלות על-ידי מטפלת אישה.
על פניו, לא אמורים להיות פערי שכר בין גברים לנשים בקליניקות הפרטיות. הרי כל אחד ואחת יכולות לתמחר את עצמן כראות עיניהן. זה שוק חופשי, לא? במיוחד כאשר הביקוש לטיפול עולה על ההיצע בתקופה הנוכחית – הן עבור מטפלים והן עבור מטפלות.
פערי השכר הממוצעים במשק בין גברים לנשים עומדים על מעל ל-30%. הפער הזה משקלל בתוכו גם את הבחירה (או ההסללה, תלוי את מי שואלים) במקצועות שונים. בהכללה, תוכלו למצוא אחוז גבוה יותר של גברים בלימודי הנדסה ומחשבים, שבהם יש יותר כסף, בעוד שנשים פונות יותר ל"מקצועות נשיים", שבהם יש.... פחות: הוראה, סיעוד, ומקצועות הטיפול. אך גם בניכוי פערי השכר בין המקצועות השונים, ובין תפקידי ניהול בכירים המאוישים יותר על ידי גברים, ובין תפקידים זוטרים יותר - עדיין נשארנו עם פער של כמעט 9% בין פסיכולוגים לפסיכולוגיות. פער זה מתקיים ב"מקצוע נשי", כלומר, מקצוע שבו יש רוב לנשים - כך שלא ניתן לטעון לאפליה, הדרה, תרבות ארגונית גברית או תקרת זכוכית.
עם זאת, באופן פרדוקסלי גם במקצועות עם רוב נשי, גברים נוטים להתקדם מהר יותר וגבוה יותר בהיררכיה. התופעה נקראת "מעלית הזכוכית", או בתיאור פחות אקדמי: צוות שמורכב מ-מוֹרָה, מוֹרָה, מוֹרָה, ומנהל; פסיכולוגית, פסיכולוגית, פסיכולוגית, ופסיכולוג ראשי. בטוחה שנתקלתן בתופעה. רגע, אבל פערי השכר האלו לא קיימים במגזר הציבורי או בארגון, לא? מדובר בקליניקה פרטית – הרי אין כאן מי שימנה את הגבר היחיד בצוות לעמדה בכירה יותר, בהשוואה לקולגות הנשים שלו.
אז אני טוענת שהרעיון של "מעלית הזכוכית" נכון גם לשוק הפרטי: גם במקצועות בהם יש רוב נשי, גברים מתקדמים מהר יותר, ומרוויחים הרבה יותר כסף. גם כאן, אין לנו תקרת זכוכית חיצונית או אפליה ממסדית שנוכל להאשים; גם לא הסללה חברתית למקצועות רווחיים יותר או פחות. אז מה בכל זאת יכול להסביר את "מעלית הזכוכית" הזאת, שנעצרת בקומות שכר שונות עבור פסיכולוגים ופסיכולוגיות? לטענתי, יש לכך כמה וכמה סיבות.
מדי פעם עולה בקבוצת הפסיכולוגים בפייסבוק בה אני חברה, השאלה: "ממה התפרנסתם במהלך ההתמחות?". התגובה הנפוצה ביותר היא "חתן עשיר", או "בעל מהנדס". הציניות הזאת מכסה על מציאות עגומה שצריכה להשתנות: בשביל "לשרוד" את מסלול ההכשרה בפסיכולוגיה ולהגיע לקליניקה הנכספת, בה מרוויחים בממוצע 350-400 שקלים לשעה, צריך לעבור שנים ארוכות של התמחות במהלכה עובדים בשכר של 35 שקלים לשעה; וזה כמובן לאחר שהצלחתן להתקבל לתואר שני הנחשק, ועברתן אינספור התנדבויות, התנסויות, קורסי מתא"ם וכמובן, שנתיים של פרקטיקום. בהתנדבות, כמובן. או כפי שטענתי לא פעם – מקצוע לעשירים בלבד.
אז מה תעשה מי שאין לה "בעל מהנדס"? או לחילופין, מה יעשה גבר בהתמחות בפסיכולוגיה, שאין לו בת זוג מהנדסת (בכל זאת, אין הרבה נשים בתחום)? איך הוא יתפרנס, וגם יפרנס את משפחתו? ככל הנראה, הוא יפתח קליניקה בשלב מוקדם יותר. למשל, כבר בשנה השנייה להתמחות. ומה תעשה הקולגה האישה שלו – בין אם נשואה למהנדס ובין אם לאו? היא ככל הנראה תצא לחופשת לידה (או שתיים. בכל זאת, התמחות של כ-4 שנים בקלינית, ו-6-7 בחינוכית), ותנסה לאזן בין קריירה למשפחה בשעות אחר הצהריים, בזמן שבן זוגה (המהנדס או שלא) נאלץ לפרנס - הרי היא מרוויחה 35 שקלים לשעה בשירות הציבורי. כל זאת בזמן שהקולגה שלה עובד בקליניקה אחר הצהריים, צובר ניסיון וביטחון, ומעלה את התמחור שלו ב-50 או 100 שקלים לשעה לפני שהיא בכלל הספיקה לפתוח קליניקה (אם הצליחה למצוא סידור לילדים לאחר הצהריים, הכוונה).
ההסללה המגדרית הזאת – של גברים לפרנסה ושל נשים לטיפול בבית ובילדים – תורמת לפערי השכר האלו ב"שוק החופשי" (לכאורה) של תמחור עצמי בקליניקה. זאת עסקה רעה לשני הצדדים: הלוואי שלגברים היתה יותר לגיטימציה לבלות זמן רב יותר בבית, ללא הציפייה שיהיו למפרנס העיקרי; הלוואי שלנשים היתה יותר לגיטימציה לפתח את הקריירה ולהרוויח יותר, והקריירה שלהן לא היתה נפגעת בגלל הבחירה להביא ילדים לעולם. כן, גם בשנים שבהן הילדים עדיין קטנים. נכון, יש לא מעט נשים וגברים שמעדיפים ומעדיפות את ה"סידור" הזה, וישנם תאים משפחתיים בהם המצב הזה מקובל ומועדף על שני הצדדים. עם זאת, לא תמיד הבחירה הזו היא בחירה חופשית לחלוטין: כאשר מופעלים לחצים פנימיים וחיצוניים על גברים לפרנס; כאשר מופעלים לחצים פנימיים וחיצוניים על נשים להביא ילדים לעולם, וגם להוציא אותם מהגן בכל יום בשעה ארבע. כל מגדר משלם מחיר על הבחירה או ההסללה הזאת (תלוי את מי שואלים), אבל אלו מחירים שונים: גברים נדרשים לעבוד יותר שעות ולהיות נוכחים פחות בחיי היום-יום של הילדים שלהם, בעוד שנשים יתקדמו בקריירה שלהן לאט יותר (אם בכלל) ויהיו תלויות כלכלית בבן הזוג.
אבל גם זה רק חלק מהסיפור: אנחנו, נשים, סובלות יותר מ"תסמונת המתחזה", מביטחון עצמי נמוך יותר, ויכול להיות שגם "לא נעים" לנו לתמחר את עצמנו גבוה.לא מעט נשים שמגיעות אלי לייעוץ תעסוקתי מתמודדות עם חסמים פסיכולוגיים אלו. כן, גם לא מעט גברים; אבל אצל נשים אני רואה את זה יותר. יאני יכולה להעיד גם על עצמי: גם לי לקח כמה שנים טובות לפתוח קליניקה ולהרגיש בנוח לגבות מא.נשים כסף עבור הזמן והייעוץ שאני מעניקה להם.
הפער המגדרי בביטחון העצמי ובתחושת המסוגלות בולט גם במקומות אחרים בשוק העבודה: גברים ישלחו קורות חיים למשרה, גם כאשר אינם עונים על חלק ניכר מהדרישות, בעוד נשים ישלחו קורות חיים רק כאשר הן עונות על 100% מהדרישות; גברים יציבו ציפיות שכר גבוהות יותר, והרבה פעמים גם יקבלו שכר גבוה יותר. אם תהית למה את מרוויחה 30% פחות מהקולגה שיושב בשולחן לידך, באותו התפקיד בדיוק - ייתכן שזאת הסיבה. עם זאת, מאחר שדיבור על שכר הוא עדיין בגדר טאבו ברוב הארגונים, יש סיכוי טוב שאת בכלל לא יודעת שזה המצב.
גם כאשר יוצאות לעצמאות, נשים רבות אינן מעריכות מספיק את עצמן ו/או את השירות שהן נותנות – ובהתאם לכך, גובות פחות כסף עבור אותו שירות. או לחילופין, הן מרגישות אשמה על תמחור שנראה להן גבוה מדי. אנחנו הרי כאן כדי לעזור לאנשים, לא? לאורך כל מסלול ההכשרה אמרו לנו שבחרנו במקצוע עם סיפוק ומשמעות, כתירוץ לכך שלא משלמים לנו על הזמן שלנו – אז איך בכלל נעז לגבות ממטופלים סכום הגבוה פי 10 מזה שהיינו מרווייחות בשירות הציבורי? את גם ככה רק "משכורת שניה" בבית.
אבל עם סיפוק ומשמעות לא הולכים למכולת. וגברים..? אין להם ברירה, הם הרי צריכים לפרנס, ואי אפשר לחיות מ-4000 שקל שמרוויחים בחצי משרה בהתמחות בפסיכולוגיה. אז הם יפתחו קליניקה מוקדם יותר, ויגבו יותר כסף. זה קורה בפסיכולוגיה ובמקצועות הטיפול האחרים, זה קורה גם במקצועות הרפואה, וכמובן גם במקצועות נוספים. כן, גם ב-2021, נשים עדיין מרוויחות פחות על אותה עבודה בדיוק. גם נשים עם תואר שני בפסיכולוגיה והתמחות, בלי שום אפליה, הדרה או תקרת זכוכית. לכאורה.
והמטופלים והמטופלות..? הן ככל הנראה ימשיכו לשלם מאות שקלים לשעת טיפול, על-ידי גבר או אישה, במרכז או בפריפריה – בהיעדר מענה ציבורי ראוי.
