סקס אחר- רשמים מיום העיון "מיניות- משחק ומציאות; פורנו BDSM ומשחקי תפקידים"
מאת שירה פירר
יום העיון "מיניות- משחק ומציאות; פורנו BDSM ומשחקי תפקידים " נערך ב-03.09.21 על ידי החטיבה הקלינית בהפ"י, בבית ציוני אמריקה בתל אביב
רומזים לנו שיש סקס אחר
טוב שמישהו יודע על זה
אם יש סקס אחר
הביאוהו לכאן
ונדעהו נדבר גלויות
יש או אין.
(מתוך: שיר קדמשנתי, יונה וולך)
הימים הם ימי מגיפה. בין בידוד לסגר, לחוסר הודאות הכללי של השנה האחרונה, נוסף חוסר הודאות הספציפי של תחילת ספטמבר והחגים שבפתח. עצם הניסיון לדבר על כל סוג של סקס הוא כבר אחר. בטח בפורמט כזה, שאינו וירטואלי ואפילו לא היברידי. פשוט יום עיון, פנים מול פנים. שיח. מה שהיה לפני שנתיים הסטנדרט נחשב היום חתרני ונועז. אפשר לחשוב על כך כתנועה הפוכה מזו שמציג יום העיון, שנושא כותרת שאולי בעבר היתה נחשבת מטרידה או אפילו סוטה, והיום עולה לדיון כשיח לגיטימי, אולי אפילו סטנדרטי. כאן חשוב להגיד מילה טובה לחטיבה הקלינית בהפי, שבשנים האחרונות עובדים קשה על ימי עיון, כנסים, הכשרות מקצועיות ועוד.
הנחתי שהנוכחות בכנס תהיה נרחבת, שילוב של נושא סקסי (וזה ממש בהגדרה!) והנעימות שבמפגש מקצועי-חברתי, שלא דרך מסך. התבדיתי - הנוכחות היתה די דלילה. עולות בי כמה מחשבות כתשובה לשאלה מדוע: אחת מהן היא אולי הניסיון של החטיבה הקלינית דווקא להימנע מתיוג מקצועי. יום העיון היה פתוח לכל מי שמתעניין בנושא, כשבפועל- ליום עיון של החטיבה הקלינית מגיעים, ובכן... פסיכולוגים. אולי עדיף היה לוותר על הפניה הנרחבת ולהרוויח שיח יותר ממוקד, הרלוונטי לאנשי טיפול, ומוסב יותר על דינמיקות נפשיות. עוד אחזור לזה.
האכסניה היתה נעימה ונוחה, בתפקידי הבא כסוקרת כיבוד של ימי עיון (יותר מתגמל) הייתי משדרגת מעט את התקרובת, אבל הכל עבד והיה נח ומזמין. את דברי הפתיחה נשא בשם החטיבה הקלינית ד"ר שי איתמר. איתמר הזכיר בקצרה את ויניקוט, שכותרת ספרו משחק ומציאות שימשה כותרת ליום העיון, והציע להתבונן על המרחב המיני כמרחב משחקי, מעברי, ויניקוטיאני (עד כאן רעיון די סטנדרטי), ואף לכלול את ההסתכלות על הפרקטיקות המדוברות ביום העיון כחלק מאותו מרחב, חלק מאותה יכולת לשחק. בכלל, היה מאוד ברור לכל הנוכחים שנושא הבדס"מ (BDSM) עולה לדיון לא כשאלת "האם"- כלומר, האם מדובר בפתולוגיה - אלא ממקום מקבל, חקרני וסקרן, נטול שיפוטיות. כמטפלת וכאדם התחברתי מאוד לגישה, אם כי היו רגעים שהרגשתי שהיא מטשטשת את היכולת למבט ביקורתי או מורכב יותר.
הרצאה ראשונה: BDSM מפנטזיה למציאות | שי שפיצן
...עֲשֵׂה בִּי מַעֲשִׂים
לַמְרוֹת רְצוֹנִי
הֲפֹךְ אוֹתִי עַל בִּטְנִי
וְשִׂים אֶת הַתְּפִלִּין בְּפִי רֶסֶן מוֹשְׁכוֹת
רְכַב עָלַי אֲנִי סוּסָה
מְשֹׁךְ אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר
עַד שֶׁאֶצְוַח מִכְּאֵב
וְאַתָּה מְעֻנָּג (...)
תפילין, יונה וולך
המרצה הראשון, עו"ס שי שפיצן, הוא מטפל ומייסד המרכז למיניות אלטרנטיבית - מלכ"ר המשמש מרכז ידע ומעניק שירותים לקהילות מיניות ויחסים מתוייגים (BDSM ,פטיש, יחסים לא מונוגמיים ואחרים). ההרצאה נשאה אופי מבואי מאוד, מעין סקירה על מה זה בדס"מ, רמת מתחילים. בסוף דבריו שפיצן סיכם במילים - "אז אתם או חברים שלכם מתעניינים בבדסמ, או שבמקרה יש לכם מטופל כזה" -מה שהבהיר שאכן ההרצאה כוונה לקהל רחב, אולי רחב מדי. בתחילת ההרצאה היתה סקירה מושגית של עולם הבדס"מ- מה פשר ראשי התיבות (זה בגוגל), מה זה קינקי, פטיש, ונילה; מהם חוקי המשחק הבדסמי: שיח מקדים, מילת בטחון, סשן, אפטר קר.
לאורך כל דבריו שפיצן חזר והזכיר את נושא ההסכמה. המונח השגור הוא "הסכמה נלהבת מרצון ומדעת" (שיש להודות, נשמע טוב יותר מ"הסכמה מדעת" המשפטי והיבש). כששפיצן העלה את הנושא לראשונה הסתקרנתי ושמחתי; כשהוא העלה את הנושא בפעם השלישית והרביעית תהיתי על הצורך להדגיש כל כך את קיומו של רצון והסכמה - תהיה שליוותה אותי בהמשך.
בהמשך דבריו שפיצן הציג מחקר של ד"ר סטיוארט בראון, שמדבר על הצורך במשחק כתנאי להתפתחות רגשית תקינה. הוא הציג את שבעת האלמנטים שבראון מזהה שמתקיימים במשחק, והראה איך כל אחד מהם מתקיים בבדס"מ. ההתכווננות, ההתקשרות, ההנאה הגופנית, החקירה של חוזים חברתיים ועוד ועוד. אני חייבת להודות שהתיאור היה נשמע קסום, ממש מרחב ביניים ויניקוטיאני התנסותי ומאפשר. כמעט היה אפשר לנתק את התיאורים ההתפתחותיים מהעובדה שמדובר בפרקטיקה מינית שכוללת הפעלת כוח ושימוש בהשפלות. לא כדי לטעון שההשוואה אינה תקפה, אלא כדי להגיד שלפעמים ההרגשה היתה של אידיאליזציה - כלומר, פתאום נראה היה שאין דבר מומלץ ותקין רגשית יותר מקשירת אנשים בעשרות חבלים, כולל מחסום לפה. מדי פעם, על רקע ההסברים על משחק מהנה בנורמות חברתיות עלתה ברקע שיקופית של חוקן כפוי (כפוי בהסכמה נלהבת, כמובן) וקצת הנחיתה אותנו לקרקע המציאות. חבל שבהרצאה מבואית לא היתה התייחסות לפער הזה, שכמעט טושטש במתכוון.
בחלק האחרון של דבריו נגע שפיצן בקהילת הבדס"מ והנורמות החברתיות הקיימות כיום. המרכז שהקים שואף לספק מידע והנגשה באופן שיהפוך את הפרקטיקה הזו לידועה ומקובלת. במשפט קצר הוא העיר שרצה לפתוח מרכז למידע והנאה וגילה שפתח בטעות "מרכז לפגיעות מיניות- בטעות ובכוונה". שוב עלה הפער בין התיאור הקסום והמציאות המורכבת, שהצטערתי שלא דובר בה מעט יותר.
הרצאה שניה: פריצות אטומה - על האפקט המאלחש של פורנו אינטנטרנטי | עמוס פריבס
סוף סוף אתה מקבל אישה עטופה בלבן,
אחרי שנים של עשרים אלף תמונות מתחת למזרון בישיבה.
נערת השער הגרמנייה מעניקה לך את כל מה שיש לה.
אבל האם היא בכלל אוהבת אותך?
אם היא בכלל אוהבת אותך
(מתוך: מנועים קדימה, אלג'יר)
את ההרצאה השניה העביר עמוס פריבס, פסיכולוג קליני. מבין שלוש ההרצאות של היום זו היתה היחידה שכוונה כולה למטפלים והציעה חשיבה דינמית מעמיקה ומרעננת על נושא הפורנו, מה שהפך אותה בעיני (ובעיני כל מי שיצא לי לדבר איתו) להרצאה הממוקדת והמוצלחת של היום. פריבס החל בשאלה האם פורנו אינטרנטי הוא התמכרות, שאלה עליה השיב ב"לא" מוחלט וברור, כשהוא מסתמך על הגדרות ההתמכרות הרשמיות של ארגון הבריאות העולמי. הוא גם ציין שעל פי אותן ההגדרות סיגריות אינן התמכרות רשמית - דבר אשר בעיקר עורר את התחושה שמשהו לקוי בהגדרה. הוא הסביר את הרציונל הקליני בתשובה שלו, בכך ששיח על התמכרויות הוא שיח על אובייקטים, ולא על הסובייקט שצורך אותם. המיקוד הוא במה בחומר מושך, ולא מה בנפש, במבנה, בהיסטוריה הפרטית של האדם זקוק לו (אני הרגשתי שדווקא השיח העדכני על התמכרויות חזר להיות מאוד ממוקד סובייקט, למשל בספר החדש של גאבור מאטה בתחום). באמירה אמיצה פריבס ציין ששתי האבחנות הפופולריות ביותר כיום הן פוסט-טראומה והתמכרות, כשהאחת גורמת לשניה. הוא ביקש לטעון כי יש כאן חזרה של מיתוס ה"דיבוק"- משהו מבחוץ אשר כופה עצמו על הסובייקט. לדידו, המודל הזה הוא "חומל לכאורה", מכיון שאין בו אשמה. בפועל, יש כאן ראיה שמשאירה בחוץ את המשמעות האישית עבור האדם. במחיר של לא להאשים (למעשה, הפחד מלהתפס כמאשים, שכן טיפול לא עוסק במציאת אשמים), אובדת לנו, כמטפלים, היכולת לראות את האדם על שלל המשמעויות האישיות שיחודיות רק לו.
ובחזרה לפורנו. פריבס ניגש לפרק את המיתוס הבא- "האם מיניות היא כח חייתי" (ועונה שחד משמעית לא). הוא שואל האם ומתי ויתרנו על מיניות כהבנה של האנושי- כזהות, כתוקפנות, כתקשורת זוגית, חברתית, ותוהה בקול האם הויתור הזה קשור לנוכחות הדלה של יום העיון. זברות, הוא מציין, לא עושות בדס"מ. הן גם לא מדברות על זה אחר כך ביום עיון. מה שעובר לכתחילה כחייתי מתברר כאנושי עד מאוד.
בהמשך, פריבס הציע את התבוננותו של מיטשל על נושא הפורנו. מיטשל שואל- האם פורנו הוא אמצעי לעוררות או לפורקן (של עוררות קיימת)? בעוד התשובה המתבקשת היתה כנראה פורקן- מיטשל מציע נקודת מבט, שבעיני, ממש הופכת את ההסתכלות הזו. בעוד פורנו מתחזה למסעיר ומרגש, הדבר המסעיר באמת הוא המין שמתרחש בחיים עצמם, בתוך זוגיות. כמה רבדים יש במין ספונטני, בתוך קשר- היסטוריה, אהבה, חיבה, תלות, כעס, משקעים- כל הדברים הללו אשר מתכנסים לתוך מפגש חי וחד פעמי, מוחשי- עם מגע וריח וטעם. דווקא פרקטיקות מיניות, ופורנו בכללן- הן אלו שבאות לעשות הפרדה, לייצר מין סטרילי. לנתק קשר בין מין ותלות. (אפשר לצרוך אותו במקום נח, בשעה נוחה, ללא הפרעות, על פי קטגוריה ספציפית להחריד). דווקא מה שמתחזה לפרוע ביותר הוא תחליף לתשוקה שבאה ללא הזמנה, באמצע היום, מבלי להתחשב בנוחות או בהעדפות. זו החיות האמיתית, וזו גם הכאוטיות האמיתית - אותה אנשים דוחים כשהם צורכים את המין שלהם באופן סטרילי. פריבס העיר בשעשוע שבעבר עוד היו לסרטים שמות - מי שחי בתקופת הוידאומטים, עם הקלטות בו שצונזרו בכוכבים ודאי זוכר את כל הניסיונות העבשים לטייקים על קלאסיקות כמו "מלך העריות". כיום, הפורנו הפך כה סטרילי שלא רק שאין לסרטים שמות- גם אין להם עלילה, ובדרך כלל העלילה בסרטי פורנו היא אודות בחורה שמנסה להתקבל לסרט פורנו (ארספואטי משהו). רוצה לומר- יש ניסיון אמיתי להבהיר שמדובר במוצר מהונדס, נקי, נטול חיות או קונפליקטים.
כאמור, מבחינתי השלב הזה בהרצאה הוא שהצדיק את יום העיון. מעבר לעובדה שהוא היה מצחיק נורא, היה פה ניסיון ראשון ומוצלח לספק מסגרת של חשיבה קלינית, ביקורתית, על התופעות שהוצע להתבונן עליהן; לא רק חזרה מאסיבית על ערך ה"משחקיות" תוך ניסיון להדגיש עד כמה הכל נורמטיבי. אני חושבת שבטיפול בכלל, כשאנחנו נוטשים את שאלת הנורמטיבי (היא באמת פחות מעניינת) ומנסים להקשיב למניעים, נפתח שיח עמוק יותר.
אני לוקחת את נקודת המבט שהציע פריבס גם לשאלה על בדס"מ, בו הוא לא עסק. מה שהוא הציע בעצם מערער את ההסתכלות הקלה יותר על השאלה מה משחקי, ומהו משחק. יש משהו מאוד משחקי בכמות האביזרים, התפקידים, התסריטים, הפרטנרים- שמציע עולם הבדס"מ. אבל יתכן שהצד השני הוא שהטקסיות כובלת (pun intended) עד אימה. יש חוקים, ורצף, ומילות קוד וקוד אתי. אז נכון, כל משחק דורש חוקים כדי להתקיים; אך אם ניקח למשל את מושג ה"אפטר קר", שזה החלק החם והמחבק שבסוף סשן בדסמי- עד כמה הוא משחקי, לעומת האפשרות פשוט לייצר מגע חם ואינטימי בתוך סקס- מחוץ לתסריט? עם הסיכון שבלהידחות, כי אין לו"ז מוגדר? (ושוב, אין כאן כדי לנסות להכריע בסוגיה "בדסמ כן או לא", אני פשוט חושבת שכקלינאים אלו השאלות שיכולות לעניין ולשרת אותנו).
אני אלך צעד נוסף עם השאלה של פריבס, לאור הכותרת של יום העיון, משחק ומציאות. הכותרת לקוחה כאמור מויניקוט שהועלה על נס ביום העיון. ויניקוט היה עסוק מאוד (בין השאר) במרחבי הביניים בין משחק ומציאות, ומה יכול המרחב המשחקי לאפשר בחיים האמיתיים של המטופל. אני תוהה, בעקבות השיח הזה- היכן שוכנת המציאות. אני חושבת ששתי ההרצאות על בדס"מ טענו באופן בלעדי להפריה של המציאות- כלומר שמדובר במשחק שמעשיר את החיים שמחוצה לו. דווקא בנושא הפורנו משתמע שמדובר בניסיון למשטר את המציאות, לעקר אותה, להשטיח. מתי הפריזמה המשחקית עצמה הופכת פטיש- כלומר אטומה למה שמעבר לה? אובייקט בפני עצמה?
פריבס המשיך לבנג'מין, שמדברת על התפיסה לפיה הפורנו משקף את עולם הפנטזיה שלנו. בניגוד לכך, בנג'מין מציעה מציעה שדווקא הניתוק של הפורנו מהאמת הוא שהופך אותו לאתר בטוח להתרגשות. היא טוענת שלאדם יש פנטזיה להיות לא-עצמו; לפצל את העצמי. הפורנו מספק לנו את החופש לא להיות אנחנו, להתרפק על הפנטזיות של הלא-אני. פריבס ממשיך את הרעיון הזה - הפיצולים הסכיזואידיים שהפורנו מאפשר, או בשפתו, "לעשות ריק ומורטי"; בחסות הזפזופ בין עולמות פנטזיה שנדלקים ונכבים בקליק, יש אפשרות לפצל ואף להמית חלקי עצמי, ולהסתובב בעולם משוחרר מהם; משוחרר מהעול שבהחזקת מבנה עצמי שלם על שלל הסתעפויותיו.
פריבס נגע בעוד כמה נקודות בקצרה, מתוכן אזכיר את הניצול, שכידוע, נמצא בבסיס וברקע של כל תעשיית הפורנו. גם כאן הוא מציע את המבט הקליני שלנו כמטפלים, שפוגשים את המטופלים אדישים לאספקט הזה, או פוטרים אותו במשפטים גסי-לב כמו "את כולם דופקים בסוף". דווקא באתר שמשמש כלי לניתוק של צורך מתלות נפגוש את הצד הזה, שכאילו רק זוכה לאישוש שהוא תמיד חיפש- שהציניות נמצאת ברקע של הכל.
הרגשתי שקיבלתי מבט מעניין, לא טריוויאלי, ורלוונטי מאוד עבורי כמטפלת, לנושא הפורנו האינטרנטי ובאופן רחב יותר למיניות - זאת שמכונה האחרת וזו שמכונה הרגילה, ולך תדע מה זה מה.
הרצאה שלישית: משחקיות, שחזור ותיקון בעולם ה-BDSM: ד"ר טל פלג-שגיא
אֲנָשִׁים מִשְתַּמְּשִׁים זֶה בַּזֶה
כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם,
עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה, עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה,
תּוֹפְשִׂים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ.
(יהודה עמיחי)
ההרצאה השלישית חוזרת לבסדמ, מזווית מרתקת- השימוש שעושים שורדי ושורדות טראומה בעולם הבדס"מ כדי לייצר עבור עצמם חוויה מתקנת, על שלל המשמעויות האפשרויות שבביטוי הזה.
אבל קודם- הערה שיתכן והיא קטנונית משהו. ההרצאה, שהיתה מעניינת, היתה זהה לחלוטין, עד לרמת ההלצות, להרצאה של ד"ר פלג-שגיא שנמצאת ביוטיוב. מה שיכולה היתה להיות בעייתו הפרטית של מי שטרח לגגל ולצפות, אם רק החטיבה הקלינית לא היתה משתמשת בסרטון הזה ממש על מנת לקדם את יום העיון (הבשורות הטובות הן שמי שמתעניין בנושא- ההרצאה ברשת!).
ובחזרה להרצאה- נושא הטראומה והטיפול בה הפך להיות אחד הנושאים החמים ומעוררי עניין בעולם הטיפול. בתוך עולם הטראומה עולה פעמים רבות מושג השחזור (שלמעשה קיים בהיבטים שונים אצל כל אדם, בטראומות אקוטיות יותר ופחות), המצב בו השורד.ת מוצאים עצמם, לרוב מבלי שהתכוונו לכך, כשהם בסיטואציה שמנציחה או משחזרת את הפצע הראשוני, את סיטואציית הפגיעה. ד"ר פלג-שגיא הציגה את עולם הבדס"מ ככזה המשמש לעיתים כדרך עבור שורדי טראומה להיכנס לתוך שחזור טראומטי מתוך עמדה של בחירה, של בעלות על הסיפור, במקום שיכול לפתוח אפשרות לחוויה שונה, לסוף שונה.
פלג-שגיא פירטה את התנאים שבמסגרתם יכולה להתרחש עבודת שחזור מרפאת, את הדגלים האדומים מהם יש להיזהר סביב עבודה שכזו (והם רבים כמובן), ובעיקר, מה שמצאתי רלוונטי לחשיבה הטיפולית- המחשבה לפיה הגוף והעבודה הגופנית הם פתח לעבודה טיפולית; השאלה האם באמת קיימים אזורים שלא נגישים לעבודה פסיכותרפויטית ודורשים צוהר אחר? המילה "embodiment" (גילום בגוף?) היתה רלוונטית ונכחת, וזו בהחלט שאלה שהייתי רוצה לשמוע עוד אודותיה.
תם יום העיון. בחלק האחרון התאפשרו שאלות מהקהל. בימים שעברו מאז היום, ועם שיחות וחשיבה משותפת שניהלתי עם קולגות בנושא, נשארתי עם ההרגשה שמרוב ניסיון לנרמל ולפתוח, קצת התפספסה האפשרות לחשיבה קלינית במובנה העמוק. כלומר- היכולת לשים בצד את שאלת הנורמטיביות, ולהקשיב למאפיינים היחודיים של כל תופעה, וכל אדם. שימת הדגש על המאפיינים הדומים ולא היחודיים בתחום המאוד ספציפי הזה קצת פספסה לטעמי דיון פורה יותר שיכול היה להתקיים.
להתוודע למרכזיות של חיים
לאישיות המתהוה מהרף להרף לאי המודעות של עצמך
לאי ידיעת מהות עצמך בעצמך
כשהמהות המינית היא המרכז שלה אבל כאופי לא כמין
משהו שאפשר להפריד אותו ולשמוע בקול נקי
שאי אפשר לשחקו אם לא יודעים אותו
כאילו שאיננו (מתוך "אתה חברה שלי", יונה וולך)
התחלנו בוולך, נסיים בוולך. אני נשארת עם הכותרת של יום העיון, משחק ומציאות, והיחסים המורכבים בין שני המושגים האלה. מה משחק ומה מציאות? מתי המשחק מפרה את המציאות? ובכלל, מה לא-מציאות? אני לא יודעת אם יש משהו שאפשר "לשמוע בקול נקי", אבל השאיפה שלנו, כמטפלים וכאנשים, היא להסכים להקשיב באמת למה שיבוא, כמו שהוא. בלי לנרמל, בלי להבהל. עם נכונות לשחק.
הערות
מקורות
