"ילדים? מעולם לא רציתי ולעולם לא ארצה"
על הבחירה באלהורות
מאת ד"ר נורית דורון בר1
בעשורים האחרונים הולכת ומתרחבת הבחירה של זוגות ופרטים בחיים ללא ילדים - אלהורות. בחירה זו סותרת במהותה את ההליכה בדרך הנורמטיבית והמסורתית, לפיה ילדים נחשבים לנכס חיוני בחוויה האנושית ולגורם הכרחי להמשך קיומה של החברה. הדיון על האפשרות לחיים ללא ילדים תופס בשנים האחרונות יותר מקום בעולם, והוא מתקיים אף במדינה פרו־נטליסטית (פרו־נטליזם – אידיאולוגיה המעודדת ילודה) כמדינת ישראל, המעלה על נס את הילודה ורואה בה, כדבריו של בן גוריון, "תנאי הכרחי לקיומה". מאמר זה הינו הראשון מבין סדרה של מאמרים אשר יעסקו בבחירה משמעותית זו של חיים ללא ילדים, ויתמקד ברקע, בתהליכים, במניעים ובגורמים לבחירה זו. המאמרים מבוססים על מחקר אשר ערכתי בנושא, ויעסקו בנקודות מבט ובמשמעויות מגוונות הקשורות לאי הרצון בהורות.
אלונה
אלונה פנתה לטיפולי לפני מספר שנים בשל חרדות שהיו תוקפות אותה ללא אתראה מוקדמת ומכות בה בעוצמה רבה. אלונה, כבת 36 כשפנתה, אישה יפה ומושכת, דעתנית ונחרצת ובעלת נוכחות שקשה לפספסה; התנסחה היטב והקרינה ביטחון רב. היא הייתה נשואה מספר שנים ללא ילדים, עסקה במקצוע חופשי והצליחה מאוד בתחומה.
במהלך הפגישות הראשונות עם אלונה שמתי לב לכך שמה שמעסיק את מחשבותיי, לרגעים אף אולי מעט יותר מהחרדות המעסיקות אותה, היא העובדה שאין לה ילדים. כשעלה נושא זה בחדר, היא פתחה בפניי עולם חדש שלא היה מוכר לי, הן בחיי האישיים והן באלה המקצועיים. אלונה סיפרה שהיא ובעלה החליטו שהם לא רוצים להיות הורים. היא נשמעה בטוחה ושלמה מאוד עם החלטה זו, ותארה אותה ככזו שהתקבלה מתוך ידיעה שקטה, ברורה ומוצקה. אני זוכרת את עצמי מאזינה בסקרנות, המהולה במידה של פליאה, לסיבות המוצקות והברורות שאלונה תארה, אשר בשלן הם החליטו לוותר על הורות.
באותם ימים הייתי אם לשלושה ילדים צעירים יחסית, עסוקה ומושקעת מאוד בגידולם, וחלק ניכר מההוויה הנפשית והיומיומית שלי עסק באימהות שלי לילדיי. הפגישות עם אלונה עוררו בי מחשבות והרהורים רבים. היה זה, כאמור, המפגש המשמעותי הראשון שלי עם הבחירה בחיים ללא ילדים. אני זוכרת את עצמי מקשיבה לה ומנסה להבינה. לעיתים תהיתי אם תפקידי לעזור לה לנסות להבין יותר את ההחלטה – ובמובן מסוים אולי אף להמשיך לחשוב עליה. אלונה, לעומתי, לא ראתה צורך בדיון מחודש בהחלטתה. היא הייתה שלמה עם עצמה ולא היה מקום מבחינתה להרהור (או לערעור) עליה.
הטיפול באלונה ארך מספר שנים, שבמהלכן היא עשתה כמה מהלכים בחייה שהיטיבו מאוד את מצבה הנפשי. אימהות, אכן, לא הייתה אחד מהם.
אלונה הייתה הסנונית הראשונה. בשנים האחרונות פנו לטיפולי יותר נשים וגברים המתלבטים בקשר לרצונם, או לאי רצונם, בילדים. נושא זה הלך ותפס יותר מקום במחשבותיי ובעבודתי. ובהדרגה – גם פחות מעמדה של פליאה וריחוק, ויותר מעמדה קרובה המלווה, חושבת, אמפתית ומשכילה להבין.
לפני מספר שנים, במקביל להתבגרותם של ילדיי ולעזיבה של חלקם את הבית, חיפשתי אתגר חדש להתמודד עימו וחשבתי על לימודי דוקטורט. בעודי מחפשת את הכיוון, הבליחה בתוכי ידיעה בהירה וברורה שאני רוצה לכתוב על אי הרצון להיות הורים. חשתי כי ברצוני להכיר, לדעת ולהבין את האזורים הנפשיים שבהם מתקיימת הבחירה בחיים ללא ילדים.
בשנים האחרונות ראיינתי עשרות גברים ונשים המגדירים את עצמם כאלהוריים והתוודעתי מקרוב לבחירה זו. במאמר זה אשתף אתכם במסע הארוך אשר ערכתי – ועודני עורכת – בהיכרות עם החיים ללא ילדים.
מדיבור על הורות לאלהורות
הכמיהה לילד שוכנת עמוק בנפשו של האדם. ילד מסמל את השאיפה לאושר, את הצורך בשייכות ואת הנגיעה בתום. עד לעשורים האחרונים של המאה העשרים, הבחירה בהורות נתפסה ככרטיס הכניסה אל מחוזות של רווחה רגשית, מימוש עצמי, הגשמה עצמית, אושר, זהות עצמית בוגרת, זהות מגדרית תקנית והבטחה לזקנה "ראויה"; ילדים נחשבו מאז ומתמיד לנכס חיוני והכרחי בחוויה האנושית ולשלב הכרחי בחייו של האדם הבוגר (Gillespie, 2003). גם כיום, הורות נחשבת לערך עליון המביאה עימה מימוש, הגשמה ויתרונות פסיכולוגיים רבים.
הלחץ החברתי למימוש ההורות הוא רב, ובולט בעיקר דרך מדיניוּת ממשלתית המעודדת ילודה מחד גיסא (מתן תמריצים כלכליים להבאת ילדים כגון קצבאות ילדים, הקלות במס להורים או סבסוד מסגרות טיפול בילדים), לצד מדיניות המגבילה את הדרכים להפסקות היריון מאידך גיסא (King, 2002). עם זאת, כאמור, התופעה של בחירה בחיים ללא ילדים מתרחבת ונעשית בולטת יותר ויותר, בעיקר במדינות המערביות והמתועשות. ההורות מצויה, עדיין, בראש סדר העדיפויות בחיי האדם, והשאיפה לילדים ולמשפחה עדיין אוניברסלית ומרכזית, אולם נראה כי מבעד לתמונה זו ניבטים שינויים מינוריים – אך משמעותיים (דונת, 2011).
הספרות המחקרית מהשנים האחרונות מדגישה יותר מבעבר את המחירים הכרוכים בהורות, ואת הניגוד שבין האידיאליזציה שלה לבין המציאות המורכבת מהבחינה החברתית, הכלכלית והפסיכולוגית שבה היא מתקיימת הלכה למעשה – בייחוד עבור נשים. ואכן נראה כי המעבר להורות מאופיין כיום בבדיקה, בברירה ובהתכווננות, וההורות בעידן זה נתפסת פחות כנתון ביולוגי או כדרישה חברתית בלתי נמנעת, אלא כניתנת לבחירה אישית. ילדים כבר לא נחשבים תנאי הכרחי לאושר, להצלחה ולמימוש עצמי, והולדתם נחשבת אט אט לחובה פחותה כלפי החברה. ניתן לומר כי ברירת המחדל של בחירה בהורות, אשר נתפסה עד כה כקבועה ויציבה, הולכת ומתערערת. בעשורים האחרונים מתבססת האפשרות לשקול את ההורות מתוך התבוננות על הזוגיות, על סגנון החיים הרצוי ועל הרווחה הכלכלית (Van De Kaa's, 2004). בהתאם לשינויים אלה, הבחירה בחיים ללא ילדים הופכת בעשורים האחרונים לחלק מהדיון הציבורי והמקצועי, ולנתיב אפשרי במסלול ההתפתחות האנושי.
"Voluntary Childless by Choice"הוא השם הרווח כיום בספרות העולמית לתיאור הבחירה באלהורות. בעולם ניתנו שמות נוספים (ושנויים במחלוקת בחלקם) לחיים ללא ילדים, ובהם: "Childless", Childless by Choice"", ."Childfree" המחלוקת על השם קשורה למסר השלילי שהוא מעביר, משום שהוא עלול להצביע על חוסר, היעדר או על פגימות, מסר אשר האלהורים לא מקבלים ולא מעוניינים להיתפש לפיו. גם השם העברי – אלהורות – נמצא במוקד של פולמוס נרחב באשר לאופן שבו הוא (אינו) מדייק את מהותה של הבחירה, ובשל העובדה שהוא מנוסח על דרך השלילה.
אורנה דונת, חוקרת אלהורות מרכזית בישראל, טוענת כי ביטוי זה מגדיר את ההורות כברירת המחדל, ומתאר את הבחירה האחרת כשלילתה של ההגדרה הנורמטיבית, "כאילו זהותם של אנשים מתומצתת לכך שהם לא משהו אחר" (דונת, 2011, עמ' 57). דונת רואה בדיון הסמנטי על קביעת השם חשיבות רבה, משום שהשפה הינה "כלי חשוב בהבנה של תהליכי הבנייה של מציאות חברתית ושיקופה" (שם, עמ' 61), "ובכוחה להשפיע על האופן שבו החברה קוראת ומבינה את פעולתו של היחיד" (שם, עמ' 59).
קצת היסטוריה
בתחילת המאה ה-20 הנשיא פרנקלין רוזוולט הגדיר נשים שבחרו שלא ללדת "פושעות נגד הגזע", ואי רצון בילדים אף נחשב כעילה לגירושין; זוגות שלא רצו ילדים נחשבו לסוטים. האידיאולוגיה השלטת הייתה פרו־נטליסטית וראתה בהורות סימן לזהות מגדרית תקינה ולהגשמה של הייעוד בחיים.
ניצניו של המעבר מאידיאולוגיה פרו־נטליסטית מובהקת זו לאידיאולוגיה שהיא נון־נטליסטית יותר באופייה, נבטו בשנות ה-60 של המאה הקודמת, אשר סימנו את תחילתו של העידן הפוסט־מודרני. עידן זה הוביל לשינויים מרכזיים בתודעה האנושית, אשר יצרו, בין השאר, פתח לספקנות ולביקורת כלפי מה שנתפס עד אז כמובן מאליו (Ireland, 1993). כך, רעיונות ואידיאליים ברורים על אודות ה"אמת" אותגרו; השקפות באשר לגזע, למיניות, לתפקידים מגדריים ולהולדה השתנו, וההבנות בכל הנוגע למבנים ולתכנים של המשפחה המודרנית עברו טלטלה משמעותית. הפרט הפך להיות המרכז, ורצונותיו ושאיפותיו הכתיבו את צורות ההתגבשות של תאים משפחתיים חדשים, לסוגיהם ולגווניהם.
במקביל לשינויים אלה התרחשו תהליכים נוספים אשר תרמו להתבססותה של האפשרות לבחור בחיים לא ילדים: התפתחו כלכלות שוק חדשות אשר אפשרו ליותר נשים לרכוש השכלה, להשתתף בשוק העבודה ולבנות קריירה; חלק מהחוקים שאסרו על הפלות בוטלו, והלכה והתבססה נגישות גבוהה וחוקית לאמצעי מניעה ולהפלות, אשר אפשרה את תכנון המשפחה; ולבסוף, עליית הגל השלישי של הפמיניזם אשר תבע, בין היתר, את יצירתה של זהות נשית אחרת שאינה מחויבת לאִימהוּת כדי להיחשב לנשית ובוגרת (ריץ, 1989). נראה כי השינויים והמהפכות החברתיות הללו אפשרו את קיומו של דיון נון־נטליסטי, ופתחו את מרחב האפשרויות לבחירה בחיים ללא ילדים.
כך, מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, הבחירה באורח חיים ללא ילדים מתרחבת, כאשר מספר הנשים האל¬הוריות בארצות שונות ברחבי העולם מוכפל כמעט בתוך דור, ועולה מ-5% ל-15% מהאוכלוסייה. במספר מדינות באירופה אחד מתוך חמישה זוגות הוא אלהורי (Avison & Furnham, 2015), והתחזיות הן שבשנת 2030 לערך כ-25% מהאוכלוסייה הבוגרת יהיו אלהוריים, כאשר החלק של האלהוריים מבחירה בתוך אחוזים אלה יילך ויגדל.
אלהורות בישראל
ישראל היא מדינה פרו־נטליסטית מובהקת באמונותיה ובעמדותיה, וכך גם החברה הישראלית. הולדה והורות נחשבות בישראל לערך עליון, והן אף נחשבות כמבטאות את ייחודיותה של המדינה ושל החברה הישראלית. הזכות להורות נתפסת ומוצגת בישראל כאמצעי העיקרי להשגת רווחה רגשית ותחושה של אושר (גולדין, 2007) ונחשבת לנתיב הראשי המסמן קבלה חברתית (Shenkman & Shmotkin, 2014) – יותר מסיום לימודים, כניסה לשוק העבודה או חתונה. במבט ארוך שנים על ההיסטוריה ועל האֵתוסים של ישראל ניתן להניח כי שואת אירופה של אמצע המאה ה-20, הגירה מהארץ, מלחמות ופעולות טרור, והצורך בצבא יהודי ובשמירה על רוב יהודי בישראל, העניקו משנה תוקף למצוות פרו ורבו כמשמעותית לשמירה על המאזן הדמוגרפי, הקריטי לקיומה של מדינת ישראל.
סממן מובהק לצביון הפרו־נטליסטי של החברה הישראלית הוא שיעורי הפריון הגבוהים ביחס לחברות מערביות אחרות. על אף שנצפית מגמה עולמית של ירידה בשיעורי הפריון, בישראל נצפית מגמה הפוכה: מנתונים של ה-OECD עולה כי בעשורים האחרונים שיעורי הפריון בישראל גבוהים באופן משמעותי מהממוצע של המדינות החברות בארגון. ממד נוסף המאשר את הצביון הפרו־נטליסטי של ישראל הוא הגישה לבעיות פריון. השימוש בטכנולוגיות עזר לפריון, מספר מחזורי הטיפול הנצרכים לנפש, הזכאות לטיפולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ושיעור המימון הציבורי המוקצה לטיפול בבעיות פריון בישראל הם מהגבוהים בעולם. גם התנהגות המשפחה בחברה הישראלית נחשבת למסורתית ולפרו־נטליסטית, כשהדבר מתבטא בנישואין בגיל צעיר ובהיקף גבוה, ובהסדרי מגורים מסורתיים של המשפחה (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2018).
עם זאת, ובמקביל לתמורות החלות בעולם, הולך ומתבסס גם במדינת ישראל פתח לדיון אחר, נון־נטליסטי יותר באופיו. דונת רואה שינוי ניכר בדיון הציבורי סביב ההורות בשנים האחרונות, המתבטא במעבר מביטוי ציבורי דל בכל הקשור לחלקים הפחות מחמיאים של ההורות, לשיח מורכב יותר, המאפשר הבנה מעמיקה יותר שלה. לדבריה, מוסד המשפחה, כאחד הטאבואים המקודשים ביותר בחברה הישראלית, מתחיל להתערער, והתקשורת חושפת יותר ויותר את החוויות, התחושות והקשיים שבהם נתקלים הורים.
ניתן לומר כי בשנים האחרונות מתחילים להיפער סדקים בדממה אשר שררה בנושא, וקולות אחרים מתחילים להישמע, בהם גם דיון באפשרות לחיות חיים ללא ילדים. העניין באפשרות זו גובר וכלי התקשורת נדרשים אליה יותר ויותר. מאמרים וכתבות על אלהורות מתפרסמים בכלי התקשורת השונים חדשות לבקרים, והנושא כבר אינו מדובר בחדרי חדרים או מאחורי הקלעים, אלא הוא נוכח ומתקיים בהוויה החברתית הישראלית, המשתנה ומתחדשת במובנים רבים נוספים. דוגמה אקטואלית לכך הוא הדיון הער שהתנהל באחרונה סביב הלידה המתוקשרת של בנם של מרב מיכאלי וליאור שליין, לאחר שמיכאלי הייתה סמן ציבורי בולט המייצג אלהורות.
מאפיינים של אנשים הבוחרים בחיים ללא ילדים
המחקרים שבדקו את הקשר שבין אלהורות למשתנים דמוגרפיים מצאו תוצאות עקביות ברובן. כך, קיימת הסכמה גורפת לכך שאלהורים מאופיינים במידה נמוכה יותר של מסורתיות, זיקתם לדת נמוכה יותר והם ליברליים יותר מהבחינה הפוליטית. אלהורים אף נוטים להיות פחות קונבנציונאליים בתפקידיהם המגדריים, והם עירוניים יותר ויציבים יותר מהבחינה הכלכלית והתעסוקתית.
נשים אלהוריות נמצאו באופן עקבי משכילות יותר מנשים שהן אִימהוֹת, ומחקרים מהשנים האחרונות מראים כי קיים קשר בין רמת ההשכלה לבין אלהורות: ככל שהאדם משכיל יותר, כך גדלים סיכוייו לבחור בחיים ללא ילדים. קשר זה חזק יותר אצל נשים לעומת גברים. בהקשר זה מעניין לציין כי בקרב נשים שבחרו במקצועות הומניים או אומנותיים, שיעור האלהורות היה גבוה ביחס לנשים שבחרו במקצועות הרפואה או החינוך. כמו כן נמצא כי נשים שהקריירה שלהן הייתה רצופה נטוּ יותר לאלהורות, לעומת גברים, אשר אצלם הקריירה השפיעה פחות על המוטיבציה להורות (Keizer, 2010).
מחקרים מראים גם כי יש קשר בין רמת האינטליגנציה לבין הבחירה באלהורות: אנשים יותר אינטליגנטים בוחרים באלהורות. עם זאת, רמת האינטליגנציה משפיעה על בחירה זו בעיקר בקרב נשים: ככל שהאישה אינטליגנטית יותר, הסיכוי שלא תשנה את דעתה לאורך הזמן גבוה יותר. בקרב הגברים הקשר שבין אלהורות לאינטליגנציה רופף יותר.
שאלון אישיותי המושתת על חמש התכונות הגדולות (Big Five) אשר הועבר בקרב הורים ואלהורים מצא כי האחרונים עצמאיים יותר, מוחצנים פחות ונמוכים יותר ברמת הנעימות שלהם (Avison & Furnham, 2015). מחקרים אחרים ציינו כי אלהורים נוטים להיות יותר עצמאיים מחשבתית ואינם מושפעים בקלות. עוד נמצא כי אלהורים גדלו במשפחות יותר מתירניות ופחות חמימות, אשר עודדו עצמאות והישגיות, ועמדתם כלפי ילדותם ומשפחות המוצא שלהם נוטה להיות שלילית יותר. הממצאים לגבי הקשר בין הבחירה בחיים ללא ילדים לבין תפיסת האושר במשפחות המוצא ולבין תחושת רווחה נפשית לא נמצאו עקביים.
מעגל החיים של האלהורות
בעוד שתהליך הַחִבְרוּת להורות, המתחיל בילדות ומתעצב לאורך השנים ומוביל לרוב להורות, הינו מוגדר ובהיר יחסית, נראה כי תהליך החִבְרוּת לאלהורות מורכב ומסועף יותר. כך, שלבים רבים במעגל החיים הנורמטיבי מבוססים על הולדה ועל המשכיות, וברור כי בשלב הבגרות הצעירה ובשלבים שלאחר מכן, המשימות המרכזיות של נשים וגברים קשורות להורות ולגידול ילדים. ואולם, המשימות המרכזיות משלב הבגרות ואילך עבור אנשים שאינם חפצים בילדים הן שונות, ונראה כי אלהורים נדרשים ליצור לעצמם "מעגל חיים נורמטיבי חלופי בדרך שאיננה נורמטיבית" (Pelton & Hertlein, 2011).
הכותבים הציעו מעגל חיים ייחודי ושונה לבוחרים בחיים ללא ילדים, המציב משימות ואתגרים הייחודיים להם. מעגל זה מורכב מארבעה שלבים:
- קבלת ההחלטה שלא ללדת ילדים: הספרות מונה שני סוגי החלטה על אי הרצון בילדים. הראשון, הפעיל יותר, עובר דרך ידיעה מוקדמת, ברורה ומגובשת, של אי הרצון בהורות ("early articulators"), או דרך ידיעה והחלטה המתפתחות והולכות בהדרגה עם השנים. בקבוצה זו עסק המחקר שלי.
המהלך השני, הסביל יותר, קשור לנסיבות חיים (2011 ,Delyser). נשים השייכות לקבוצה זו חפצות בילדים, אולם מעדיפות שלא להיות אִימהוֹת ללא זוגיות, ולכן מוותרות על הורות. אצל חלק מהנשים הללו מדובר בהחלטה ברורה וקבועה, ואילו אחרות מתלבטות ונוטות לדחות את ההחלטה ("postponers") עד לשלב שבו כבר מאוחר עבורן לממש את האִימהוּת (Housekenecht, 1979.) - התמודדות עם לחץ ועם סטיגמות: הבחירה בחיים ללא ילדים נחשבת כפנייה לנתיב לא מסורתי, משתלם פחות, ובעל ערך נמוך יותר לחברה. כך, הסטיגמה כלפי המסרבים להורות היא רבה, וסטריאוטיפים שליליים כלפי מי שבחרו שלא להרות וללדת עדיין רווחים מאוד. ההחלטה שלא ללדת ילדים נתפסת על פי רוב כ"שערורייתית"; אנשים ללא ילדים מעוררים כלפיהם זעם, גועל ודחייה, והגישה כלפיהם היא ברובה שלילית וביקורתית (Park, 2005). אלהורים נתפסים כפחות מושכים חברתית, פחות מטופחים ופחות מסתגלים ובוגרים. הסביבה רואה את האלהורים כחומריים, אנוכיים ואינדיבידואליסטיים יותר (Veevers, 1980), ורבים תופסים אותם כמי שהקריירה בלבד נמצאת בראש מעייניהם.
אנשים שלא רוצים ילדים מתוארים אף כמוגבלים וכמחפשי הנאות. לעיתים עולה תפיסה קיצונית יותר של פתולוגיות אישיותיות, לפיה מדובר באנשים משוגעים, לא בשלים, לא מוסריים ושונאי ילדים. הנשים נתפסות כ"לא אמיתיות" (unreal) וכקרות – ייחוס החוזר על עצמו במחקרים רבים.
בנימה אישית אציין, כי כמי ש"מייצגת" אוכלוסייה זו, אני חשה על בשרי את הסטיגמות הללו. כך, לאורך השנים שמעתי תגובות ספקניות וביקורתיות לא מעטות כלפי הבוחרים באלהורות, חלקן קשות ולא נעימות.
נראה כי למרות שבעשור האחרון קיימת מכוונות חברתית וערכית רבה להבנת השונה והחריג ולקבלתו, הגישה הסטיגמטית והביקורתית כלפי הבחירה באלהורות ממשיכה להיות שרירה וקיימת (Ingalls, 2018). אף שקיימות עדויות לכך שבשנים האחרונות ניכרת עלייה בקבלה החברתית של אנשים שלא רוצים ילדים, אלהורות, גם בעולם המפותח, מעולם לא התקבלה על החברה (Avison & Furnham, 2015). גם אם דעת הקהל נוטה בשנים האחרונות לעבר קבלה והכללה של אפשרות זו (Kanazawa, 2014), עדיין אלהורים מרצון מקובלים פחות על פני אלה שהם אלהורים שלא מרצון. - הגדרת הזהות האלהורית: האדם הבוחר באלהורות נדרש לגבש זהות כבוגר שאינה כוללת הורות, ולמקסם את ההתפתחות שלו בלעדיה. הוא או היא אמורים למצוא מקורות אחרים של משמעות, שיסייעו להם לחוש סיפוק ותחושה של הגשמה ושל צמיחה (Corbatt, 2017). הם יצטרכו ללמוד מה הם היתרונות הטמונים בחיים ללא ילדים; את האופנים שבהם ירצו למצוא עניין בחייהם; את הדרך שבה ירצו לחיות בתוך הקהילה או את האפשרויות לסיפוק רב יותר בעבודה ובקריירה המקצועית. נדרשים לכך מודעות עצמית טובה, שמירה על גבולות ההגדרה העצמית ופיתוח העצמאות והאינדיבידואליות.
- בנייה של מערכת תמיכה והשארת מורשת: בשלב זה מודגשת ההיטמעות בחברה ומציאת מערכות תמיכה מותאמות, כמו קבוצות של זוגות או של יחידים ללא ילדים. החיבור למערכות תמיכה עשוי להקל על ההתמודדות עם הסטיגמה ועם הלחץ הסביבתי של בני משפחה, חברים וזרים. בשלב זה יהיה על האדם לחשוב גם על האופן הייחודי שבו ירצה להותיר חותם בעולם.
על מנת לעבור שלבים אלה בהצלחה, האדם צריך לחוש ביטחון בדרכו ולהאמין בבחירה שעשה. נראה כי אמונה טובה ומבוססת קשורה גם להבנה פנימית טובה של המניעים ושל הסיבות לבחירה זו, ובכך ידון הפרק הבא.
נרטיבים ומניעים העומדים בבסיס הבחירה בחיים ללא ילדים
דונת טוענת כי כשם שרבות הסיבות לבחירה בהורות, כך גם רבות ומגוונות הסיבות לבחירה באלהורות. הנימוקים לבחירה בהורות נחקרים לאורך השנים והם רבים ומגוונים: החל מגורמים ביולוגיים מולדים, עבור במניעים הישרדותיים אבולוציוניים, גורמים דינמיים הקשורים להתפתחות הפסיכו־סקסואלית וכאלה הקשורים ללמידה חברתית, וכלה בגישות הרואות את ההורות כתהליך של קבלת החלטות הקשורה במערכת של שיקולים של רווח והפסד.
גם בבסיס הבחירה באלהורות עומדים מניעים ונרטיבים רבים, העולים שוב ושוב במחקרים, והם נמצאו יציבים משנות ה-70 של המאה העשרים ועד ימינו (ליברמנש, 2015). נרטיבים אלה בלטו אף בראיונות אשר ערכתי.
הנרטיב הראשון, אשר חזר על עצמו בשכיחות רבה מאוד, קשור לחשש לאבד את תחושת החופש והעצמאות. הספרות מרבה להתייחס למושג החופש כמוטיב מרכזי ביותר בבחירה בחיים ללא ילדים (Gillespie, 2003). מעמדה זו, משמעותם הסמלית של ילדים עולה בקנה אחד עם תפיסה של מגבלות ושל אובדן – של החופש, המימוש העצמי, הזוגיות ועוד. הטוענים לכך עומדים על הזכות לבחור לנהל את חייהם מבלי להיות מוגבלים על ידי התכתיבים הנובעים מן ההורות וחשוב להם כי אופי חייהם יהיה תלוי רק בהם. ילדים נתפסים, מבחינתם, כמי שעלולים לנהל את חייהם ולהגביל את חירותם לממש את עצמם וההורות, מבחינה זו, נתפסת כ"כלא" שאי אפשר להזדכות עליו. מרביתם ציינו את הצורך להיות "אדונים לעצמם" ואת הקושי הרב לוותר על כך.
נרטיב נוסף ומשמעותי בבחירה בחיים ללא ילדים קשור להיעדר צורך, דחף או יצר בהורות. דונת מנסחת זאת במונחים של טבע אישי. נשים בעלות נרטיב זה אומרות בבירור כי "הרחם לא מדבר אליהן", שלא דמיינו את עצמן מחזיקות תינוק וכי אין להן (וחלקן אומרות כי אף לא הייתה מעולם) משיכה לתינוקות. האמירה המשמעותית של אנשים אלה היא שהם לא חשים אינסטינקט הורי או צורך לגדל ילדים ולטפל בהם. חשוב לציין כי לא מדובר בהכרח באי אהבת ילדים, אלא בהיעדר הצורך לגדל ילדים של עצמם; חלקם מושקעים מאוד בנתינה לילדים של אחרים, כמו אחיינים, ומכריזים על עצמם כ"דוד/ה השנה" וכאהובים מאוד על ידם. חלקם אף עובדים עם ילדים, קשורים אליהם ועוסקים בטיפול או בנתינה כזו או אחרת לילדים.
אי הרצון באחריות ובמחויבות הכרוכות בהורות עולה גם הוא כמניע לאלהורות. עבור חלק מן האלהורים, ילדים נתפסים כמחויבות וכאחריות שהן לכל החיים, ואלה כבדות מנשוא מבחינתם, ולכן ההעדפה היא להימנע מהן. חלק מהמרואיינים ציינו בכאב את תפישתם, לפיה אנשים לא מוכנים להתחייבויות פשוטות הרבה יותר (כמו לחברת כבלים), אך לילדים הם מוכנים להתחייב ללא היסוס.
נקודת מבט מעניינת בהקשר זה היא התחושה של כמה מהמרואיינים שהיחס שלהם לילדם יהיה כל כך מחויב, עד אשר הם לא יוכלו לקיים מחויבות זו כפי שהיו רוצים – ולכן הם מעדיפים מראש שלא לנסות לעמוד בה. בהקשר זה הם ציינו גם את החשש לפיו מחויבות ואחריות אלה עלולות לגבול בטוטאליות, אשר עלולה להכביד גם על ילדם.
מניע נוסף קשור לעולם שבו אנו חיים, שאינו נתפס כמיטיב עבור ילדים. מרואיינים רבים ציינו כי העולם אינו "טהור" כפי שהיה, וכי אורבות לילדים בו סכנות ואיומים. מבחינת נשאלים אלה, הבאת ילדים לעולם כזה היא אקט חסר אחריות, ודווקא ויתור על ילדים – הוא המעשה האחראי ואף המוסרי. המצדדים בגורם זה טוענים כי בעולם זה, שבו אורבות לילדים סכנות מכל עבר, אין להורה את הכלים להבטיח שילדם יחווה בעיקר חוויות מיטיבות ושלא יחווה קשיים או טראומות.
גריר (1992) טוענת כי התרבות הנון־נטליסטית התהוותה גם לאור מציאות פרו־נטליסטית אמביוולנטית, המקדשת ילודה ורואה בילדים נכס יקר-ערך מחד גיסא, אך פוגעת בהם ונרתעת מהם מאידך גיסא. לדבריה, גידול הילדים והאחריות הכבדה הנלווית לכך, וכן הפער בין אידיאולוגיה המעודדת ילודה לבין מציאות של ילדים הסובלים מנטישה, התעללות, ניצול, רעב ומחסור, מייצרים את המרחב החברתי־תרבותי שבתוכו מתהווים המניעים לבחירה בחיים ללא ילדים.
מניעים נוספים לאלהורות קשורים לחשש מאובדן העצמי ומגזילת הזהות הטרום־הורית. מנקודת מבטם של האלהורים, ההתמסרות לטיפול בילד היא הרת גורל. לשיטתם, ילדים נעשים למרכז עולמו של ההורה מרגע היוולדם, ותופסים בו כל חלקה טובה. בכך הם גוזלים מההורה את זהותו הטרום־הורית (Matthews & Desjardins, 2017), ומכאן שאינם מתַקפים אותו כיישות שלמה, בוגרת ומורכבת. לשיטתם, ההורה מאבד את ממדי זהותו הטרום־הורית וממד הזהות החדש שלו, ההורי, הוא היחידי שנותר. ממד זה אינו מספק מבחינתם (דונת, 2011). מרואיינים רבים ציינו כי קיימות בעיניהם דרכים והזדמנויות אחרות למימוש עצמי, אשר אינן קשורות בהכרח לגידול ילד.
מניע נוסף אשר עלה בראיונות קשור לאי אהבת ילדים מצד אחד, ולדחייה של המשמעויות החיוביות שילדים מסמלים מצד שני. אלהורים רבים יוצאים נגד הנרטיב שלפיו ילדים הם הבטחה לאושר, אשר עלולה שלא להיות מקוימת במלואה, בשל אי הוודאות וחוסר השליטה הטמונים בה. מבחינה זו, טוענת דונת, ילדים נתפסים כהימור כלכלי ורגשי הן על אושרו של ההורה והן על אושרו של הילד. חלק מהמרואיינים ציינו את חוסר רצונם להעביר את הגנים שלהם, וציינו כי אין להם צורך בהמשכיות של עצמם דרך ילדים.
מניעים נוספים אשר צוינו על ידי המרואיינים: מניעים כלכליים – הקשורים לעלות הגבוהה שבגידול ילדים; מניעים הקשורים לחשש לגדל ילד עם לקויות או קשיים שיילוו אותם לאורך כל החיים; מניעים אקולוגיים הקשורים לצפיפות האוכלוסין (רבים מהמרואיינים ציינו שאם היו חפצים בהורות הם היו מאמצים ילד), ומניעים הקשורים לחשש או לאי הרצון בהיריון או בלידה.
חלק לא מבוטל מהמרואיינים דיברו על קשרי ילדות מוקדמים ועל הבית שבו גדלו כגורמים שהשפיעו על החלטתם. חלקם ביטאו חשש להיות דומים להורים שהיו להם, או להיות הורים לילדים מאכזבים – כפי שהם חוו את עצמם. חלקם טענו כי נחשפו בבית למודלים הוריים שליליים, כאלה המעוררים חשש לשחזור גם בדורות הבאים. מדובר מבחינתם בכרוניקה של כישלון ידוע מראש, משום שלתחושתם לא ניתן לשנות את הדפוסים המשפחתיים המוכרים והלא רצויים (Veevers, 1980). חלק ציינו כי לו היה להם בבית מודל ל"הורות נכונה" הם היו מסוגלים להתמודד טוב יותר עם הורות.
עבור חלק מהמרואיינים, היעדר הרצון בילדים קשור לחוויה שלהם את הוריהם ככאלה שחשו חוסר סיפוק וחוסר נחת מתפקידם ההורי, ואף קיבלו מסרים מרומזים מהוריהם על כך שהורות היא לא מחויבת המציאות. "הוכחה" אירונית משהו לכך היא העידוד שניתן להם, לתחושתם, על הבחירה בחיים ללא ילדים. עם זאת, מרביתם ציינו כי הם חששו מאוד מהתגובות של הוריהם לבשורה זו, ובמובן מסוים חלק מצוי עדיין ב"ארון" ומעדיפים שלא לחשוף את בחירתם בפני בני המשפחה. לגורמים ולמניעים נוספים הקשורים למשפחת המוצא אקדיש בהמשך מאמר נפרד.
מעניין לציין כי בקרב המרואיינים שראיינתי, אחד בלבד ציין את הרצון להשקיע את עצמו בקריירה המקצועית כגורם משמעותי באי רצונו בילדים. זאת בניגוד לסטיגמה לפיה אנשים שלא רוצים ילדים מעדיפים השקעה בקריירה על פני חיי משפחה. בנוסף מעניין, שמעטים מאוד דיברו על אלהורות כמבטאת עמדה מרדנית ומתריסה נגד החברה, וזאת למרות העובדה שמדובר בבחירה לא קונפורמית, שאינה תואמת את הנתיב המסורתי והמקובל. גם ממצאים אלה עומדים במובן מסוים נגד התפיסה הציבורית כלפי אלהורים, הנתפסים כמרדניים וכמתריסים.
לא מעט מרואיינים אמרו לי בתגובה לשאלתי "מדוע אינך רוצה ילדים?", שהשאלה היא לא למה לא להביא ילדים לעולם?; אלא הייתי צריכה לשאול: "למה כן להביא ילדים לעולם?" מרואיינים אלה שללו, בעצם, את המוטיבציה האוטומטית המתבקשת להורות הרווחת בחברה, ואת הכניסה האוטומטית למחוזות ההורות, הנעשית לדבריהם ללא חשיבה מעמיקה על הדבר הנכון והרצוי "באמת" עבור האדם.
לסיום, מספר מרואיינים שללו את עצם החיפוש אחר הסברים והבנות לאי הרצון בילדים: "זה כמו לשאול 'למה אני לא אוהבת כוסברה'", אמרה לי אחת המרואיינות. למרות שקיימת תשובה מדעית לשאלה (מוטציה גנטית גורמת לחלק מהאנשים לפרש את הטעם או את הריח של הכוסברה כסַבּוֹנִי, ועל כן הם נרתעים ממנו), נראה כי תשובה זו משקפת את האמונה לפיה מדובר בתחושה שלא נדרשים לה הסברים; "כי זה פשוט ככה".
החוויה האלהורית
מחקרים שעסקו בחוויה האלהורית הנשית מצאו שנשים הרבו לבטא את הבחירה באלהורות דרך תחושות וחוויות של חופש, מימוש ושמחה על סגנון החיים הספונטני (Reyes, 2010). עבור רובן, הבחירה בחיים ללא ילדים שיקפה את המוטיבציות, האמונות, הבחירות, המטרות, המכוונות החברתית ואת הנסיבות האישיות הייחודיות שלהן, אשר הובילו אותן לבחירה זו. אצל רובן, היכולת לבחור את דרכן האלהורית נצרבה כמרכיב מכונן חיובי ומשמעותי בחוויה האישית (Tomczak, 2012).
עם זאת, לטרבי (Letherby, 2002) טוענת כי הדימוי העצמי של נשים ללא ילדים נע בין תחושות של חופש לייאוש: נשים אלה אמורות ליצור פיצול בזהות הבסיסית הדומיננטית שלהן, שבה אִימהוּת אמורה להיות אינהרנטית, וליצור לעצמן זהות חדשה ודרכים חלופיות של מימוש עצמי, כאלה שיאפשרו להן עדיין לחוש שייכות לעולם הנשי. פיצול זה, לדבריה, הוא לא תמיד פשוט לביצוע.
מחקר עדכני (Stegen et al., 2020) שבדק את רגשותיהם של זוגות אלהוריים מעל גיל 60, מצא כי מרביתם ביטאו בראש ובראשונה תחושות של קבלה ושל השלמה. הם ציינו כי לאחר תקופה ראשונית של ספק ושל התמודדות עם הסטיגמה, הם היו משוכנעים כי אלהורות הייתה אכן הבחירה הנכונה עבורם. תחושה זו, לדבריהם, אף הלכה והתבססה עם השנים. עם זאת, בקרב חלק מהמרואיינים תחושות הקבלה וההשלמה לוו בחוויות של אובדן ושל היעדר בחוויה של משפחתיות ובעזרה מהילדים בעת זקנה, ולעיתים אף בחוסר של חברת ילדים. חלקם חשו פערים הקשורים לחוסר ההיכרות עם עולמו של הדור הצעיר, כמו בתחום החינוכי והטכנולוגי, ואף חוו חוסר מסוים שנקשר אצלם לאי היכולת להעביר לילדים את הידע, התובנות, הנורמות, הערכים והמיומנויות אשר הם רכשו במהלך השנים. חלקם אף ביטאו את התחושה שעולמם החברתי היה דל ומצומצם יותר משום שלא היו להם קשרים עם הוריהם של ילדים אחרים. את החוסרים ואת הפערים הללו הם ניסו למלא בפעילויות כמו עבודה, ספורט וטיולים. לעיתים, גם ילדים של אחרים מילאו חוסרים אלה: אחיינים, ילדים חורגים, ילדים של חברים ועוד. לאורך השנים שבהן אני עוסקת בנושא נוכחתי לראות שחוסרים אלה מולאו גם באמצעות טיפול אוהב ומסור מאוד בבעלי חיים (לרוב בחתולים).
מרבית האלהורים לא מבטאים חרטה על בחירתם. ממצא זה חוזר על עצמו במחקרים רבים שבחנו את העמדה המתמשכת כלפי הבחירה באלהורות. לצד היעדר החרטה, חלק מהם אף ביטאו מידה של הקלה, הקשורה בכך שלא חוו את הקשיים ואת המורכבות הכרוכה בגידול ילדים.
מעניין לציין, כי מרבית המרואיינים לא הצליחו לענות על השאלה "כיצד, לדעתך, היו נראים חייך עם ילדים"?
סיכום
אלהורות הוא השם הניתן לבחירה רצונית ומכוונת בחיים ללא ילדים, שאינה קשורה לנסיבות חיים או לאילוצים זמניים. למרות הגישה הפרו־נטליסטית במהותה השוררת בעולם בכלל, ובמדינת ישראל בפרט, ולמרות שהורות נחשבת עדיין לדרך העיקרית והמשמעותית למימוש ולהגשמה עצמית, לאושר ולתחושה של שייכות, בחירה זו תופסת בעשורים האחרונים יותר ויותר מקום בחוויה האנושית ובהוויה החברתית.
הנרטיבים העומדים בבסיס הבחירה באלהורות הם רבים ומגוונים, ונראה כי קיימים מספר נתיבים ומסלולים המובילים את האדם לבחירה בחיים ללא ילדים. עם המניעים הבולטים לאלהורות ניתן למנות את החשש לאבד את תחושת העצמאות והחופש, היעדרם של דחף או יצר להורות, אי הרצון להתמודד עם האחריות והמחויבות הכרוכות בגידול ילדים, ומניעים הקשורים ליחסי האובייקט הראשוניים ולחיי המשפחה אשר נחוו בילדות.
מעגל החיים של אלהורים שונה וייחודי לעומת זה של הורים, ומתחיל בקבלת ההחלטה על אלהורות. לפרקים, הידיעה על היעדר הרצון בילדים היא ברורה ומגובשת עוד משלבי חיים מוקדמים, ולפרקים – היא מתעצבת בהדרגה עם השנים. בשלבים הבאים האדם נדרש להתמודדות עם לחץ וסטיגמה מצד החברה, להגדרה של זהות שאיננה קשורה לגידול ילדים, לבנייה של מערכות תמיכה ולהשארת מורשת. החוויה האלהורית היא של חופש, של מימוש אותנטי של צרכים ורצונות ושל קבלה והשלמה, ולרוב אין בה חרטה. זאת לצד חוויה מסוימת של אובדן ושל החוסרים הכרוכים באי גידול ילדים.
במאמר הבא אסקור את המחקר הייחודי אשר ערכתי על אלהורות, אשר בחן מאפיינים אישיים ומשפחתיים של אלהורים. למיטב ידיעתי, זהו מחקר חלוץ שנערך בארץ מנקודת המבט הפסיכולוגית.
הערות
- ד"ר נורית דורון בר, פסיכולוגית קלינית. מטפלת במבוגרים בקליניקה ברמת גן וברעות. מרצה באוניברסיטת תל אביב ומרכזת תוכנית "מפגשים" בבית הספר לפסיכותרפיה. עוסקת בתחום האלהורות.
מקורות
גולדין, ס' .(2008)"טכנולוגיות של אושר: ניהול פריון במדינת רווחה פרו־נטליסטית". בתוך: י' יונה וא' קמפ (עורכים): פערי אזרחות: הגירה, פוריות וזהות (עמ' 165—204). ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד.
גריר, ז' .(1992) מין וגורל. הפוליטיקה של פוריות המין האנושי. תל אביב: זמורה ביתן.
דונת, א' (2011). ממני והלאה. הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל. ראשון לציון: ידיעות אחרונות.
ליברמנש, ר' (2014). ניתוח שיח השוואתי בקרב נשים המגדירות עצמן child free בישראל, בבריטניה ובארה"ב. (חיבור לצורך קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה"). אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
Avison, M., Furnham, A. (2015). Personality and voluntary childlessness. Journal of Population Research vol. 32.1: 45-67.
Corbat, L. (2017). Other than Mother: The Impact of Voluntary Childlessness on Meaning in Life, and the Potential for Positive Childfree Living. International Journal of Special Issue.
Delyser, G. (2001). Experiences at Midlife of Intentionality Childfree Women. (Doctoral dissertation). Institute for Clinical Social Work, Chicago.
Houseknecht, S. K. (1979). Childlessness and Marital Adjustment. Journal of Marriage and the Family, 41 : 259–65.
Ireland, S. M. (1993). Reconceiving Women: Separating Motherhood from Female Identity. New York and London: The Guilford Press.
Kanazawa, S. (2014). Intelligence and childlessness. Social Science Research, 48(3), 157–170.
Keizer, R. (2010). Remaining childless Causes and consequences from a life course perspective. (Doctoral Dissertation). Utrecht University, the Netherlands.
King, L. (2002). Demographic trends, pronatalism, and nationalist ideologies in the late twentieth century. Ethnic and Racial Studies, 25 (3), 367-389.
Matthews, E. J., & Desjardins, M. (2017). Remaking Our Identities: Couples’ Experiences of Voluntary Childlessness. The Family Journal, 25 (1), 31–39.
Pelton, S. L., & Hertlein, K. M. (2011). A proposed life cycle for voluntary childfree couples. Journal of Feminist Family Therapy, 23, 39-53.
Stegen, H., Switsers, L. & Donder, L. (2021). Life Stories of Voluntarily Childless Older People: A Retrospective View on Their Reasons and Experiences. Journal of Family Issues. 42. 1536-1558.
Veevers, J. E. (1980). Childless by choice. Tornto : Butterworths.
