"אם תרגיזו אותי אתקשר לסבתא"
על הקשר בין זקנים ומתבגרים
מאת שרה הלפרין
דמיון פסיכולוגי וסוציולוגי בין שלב ההתבגרות לשלב הזקנה
בעוד שבמבט ראשון נדמה ששלב הזקנה ושלב ההתבגרות שונים בתכלית זה מזה, ישנם פסיכולוגים וסוציולוגים המזהים בתקופות חיים אלה הרבה מן המשותף. הן בגיל ההתבגרות והן בזקנה מתרחשים שינויים פיזיולוגים קיצוניים, אשר לעיתים קרובות מובילים לתחושת ערעור פנימי ומצריכים הסתגלות מחודשת. בשתי תקופות חיים אלה נפוצים קשיים וקונפליקטים (פנימיים וחיצוניים) סביב סוגיות של תלות ועצמאות. בגיל ההתבגרות ובזקנה האדם נדרש לשאלות של זהות, ולעיתים חווה משבר בזהות וצורך להבנות אותה מחדש (King, 1980).
בתפיסתו של יונג קיים דמיון פסיכולוגי רב בין גיל ההתבגרות לגיל הזקנה, כמו גם יחס של המשכיות בין שתי תקופות חיים אלה. גיל ההתבגרות הוא תקופה של אי-שקט נפשי, המתאפיינת בקונפליקטים פנימיים, דחפים סותרים וספקות עצמיים. יונג סבור שהקשיים הרגשיים הנלווים לתקופה זו נובעים בחלקם הגדול מהיאחזות עיקשת בילדות, ומחוסר נכונות לבצע את המעבר הנפשי לשלב הבגרות. מעבר זה מצריך פרידה מהתודעה הילדית המצומצמת והתרחבות החוצה אל העולם. האתגר האישיותי הניצב בפני האדם במעבר מילדות לבגרות הוא מימוש הפוטנציאל ההתפתחותי המבשיל בשלב זה לפיתוח של תודעה גבוהה יותר (a higher level of consciousness).
התפתחות תודעתית זו, בה יונג רואה את ההישג האישיותי הגבוה ביותר, מתחילה בגיל ההתבגרות אך נגדעת מהר מאוד, כבר בשלב הבגרות המוקדמת. החברה מעריכה יעילות והישגים חומריים יותר מכפי שהיא מעריכה הישגים רוחניים ואישיות מפותחת. בשלב הבגרות המוקדמת נדרש האדם לחתור לפלס לעצמו מקום בחברה, לגדל את הדור הבא ולהגיע להישגים. כדי להצליח במשימה זו הוא נדרש ליצרנות, יעילות ולמידה רבה של קונפורמיזם. הישגיו נרכשים במחיר צמצום וויתור על חלקים באישיותו שאינם עולים בקנה אחד עם מטרות אלה. למעשה, עליו לזנוח ולהתכחש לאפשרויות התפתחות נוספות הקיימות בו. ולכן, זמן קצר לאחר שהחל האדם בתהליך התרחבות התודעה בגיל ההתבגרות, הוא מצטמצם חזרה, כדי להרים תרומה (או לשלם חוב) לטבע ולחברה, וזאת במחיר של ויתור על מימוש הפוטנציאל ההתפתחותי שהבשיל בו בגיל ההתבגרות.
לקראת המחצית השנייה של החיים והזקנה, יונג מזהה משברים ואתגרים דומים לאלה המאפיינים את המעבר מהילדות לגיל ההתבגרות. גם כאן עשויות להופיע הפרעות נוירוטיות הנובעות מהיאחזות עיקשת של האדם בשלב החיים הקודם, ומן הקושי לזנוח אידאלים שהנחו אותו בעבר. יונג סבור שיש לחיות את הזקנה על פי ערכים ועקרונות שונים מאלה שהכתיבו את החיים בבגרות המוקדמת. במידה והאדם מצליח להרפות מהמרדף אחר מעמד וממון, הזקנה מאפשרת חבירה מחודשת אל הרבדים הפנימיים באישיות שהודחקו בבגרות המוקדמת. לדידו, הזקנה מהווה הזדמנות להתבוננות פנימה, ולמימוש אותם פוטנציאליים אישיותיים שהפציעו לרגע בנעורים והודחקו לאורך הבגרות. הזקנה, אפוא, היא תקופה המאפשרת המשך ישיר לחיי הנפש שהתגלו בגיל ההתבגרות, ובה ניתן להשלים את התהליך שהחל בהתבגרות להשגת מודעות גבוהה יותר.
לדעת יונג, מודעות גבוהה זו היא פסגת ההישגים האנושיים. יונג רואה בתקופת הבגרות המוקדמת תקופה השייכת לטבע ולחברה, משום שתודעת האדם נדרשת להצטמצם לצורכי רבייה והתקיימות חומרית. את תקופת הזקנה, המאפשרת מימוש פוטנציאלים אישיותיים שהפציעו בגיל ההתבגרות להתפתחות רוחנית ומנטלית, הוא מכנה תקופת התרבות (Jung, 1969). יונג סבור שאלה המצליחים לחבור בזקנתם לחלקים המודחקים באישיותם, משיגים מיצוי מלא של חיי הנפש ומגיעים לשלמות פנימית (Kalleher, 1992).
דמיון בין זקנים ומתבגרים מתקיים גם בהיבט הסוציולוגי. מגי קון, מייסדת תנועת ״הפנתרים האפורים״ בארצות הברית, זיהתה הרבה משותף במעמדם החברתי של מתבגרים וזקנים: שתי האוכלוסיות סובלות מגילנות (אפליה על רקע גיל) ולעיתים קרובות נתונות בקונפליקט עם בני גיל הביניים. מבוגרים רבים מתנשאים על מתבגרים ומזלזלים בדעותיהם, משום שהם טועים לחשוב שניסיון חיים הוא שורש התבונה. אותם מבוגרים מתנשאים גם על זקנים ומניחים שניסיון החיים שלהם ארכאי ואיבד את ערכו. כמו כן, הן מתבגרים והן זקנים סובלים מדחיקה אל השוליים של החברה ומהדרה ממוקדי השפעה וכוח; שתי האוכלוסיות מתקשות להשיג עבודה, אשראי בנקאי וביטוח (Kuhn, Long & Quinn, 1991). קון זיהתה במתבגרים ובזקנים פוטנציאל אדיר של יכולות ושל אנרגיה שהחברה אינה מעריכה ומסרבת לנצל (Hessel, 1977).
הדמיון בין זקנים ומתבגרים הוא אולי חלק מהסיבה לקשר המיוחד שעשוי להתפתח ביניהם. ישנם חוקרים הסבורים שהברית החזקה הנרקמת בין נכדים וסבים נובעת בחלקה מהיותם מאוחדים נגד דור ההורים השליט (Pipher, 1999). בחנות לבגדי ילדים ראיתי בגד גוף לתינוק עם הכיתוב: "אם תרגיזו אותי אתקשר לסבתא", המבטא היטב את רוח הברית בין הדורות כנגד ה"אויב" המשותף.
מערכות יחסים ייחודיות בין בני נוער וזקנים – דוגמאות מהספרות והקולנוע
Hit the Road | קרוליין ב. קוני
הרומן Hit the Road (בתרגום חופשי - "צא לדרך" או "סע!"), מאת קרוליין ב. קוני, מתאר מערכת יחסים מיוחדת בין נכדה לסבתה, וממחיש את הדמיון הרב במעמדם החברתי של מתבגרים וזקנים. זהו סיפור מסע מהנה ומותח, הנפתח כאשר הוריה של בריטני בת השש-עשרה יוצאים לחופשה באלסקה ומשאירים אותה בבית סבתה נני. נני מסרבת לארח את בריטני באותו שבוע משום שיש לה תכניות אחרות. "את בת שמונים ושש, אין לך תכניות" צועקת בתה כדי שתשמע, ומורידה אצלה את בריטני בדרך לשדה התעופה. בריטני בטוחה שאת השבוע הקרוב היא תבלה בפעילות ביתית עם סבתה, אך לפתע מגיח בפתח הבית ג'יפ גדול שאותו שכרה נני.
לנני יש תכנית לנהוג מאות קילומטרים כדי לאסוף את חברותיה ולהמשיך יחד לכינוס ה-65 של האוניברסיטה בה למדו בצעירותן. כל שנה הן נפגשות בכינוס זה, אך בשנתיים האחרונות ילדיהן אסרו עליהן לנסוע משום שהן זקנות מדי וחולות. הבת של נני מכרה את מכוניתה וזרקה את רישיון הנהיגה שלה לפח הזבל מכיוון שהיא אינה רואה היטב. לצורך המסע, נני שכרה ג'יפ והנפיקה בסתר רישיון נהיגה חדש, אך גופה הנוקשה בקושי מצליח לעלות אל הג'יפ. קומתה נמוכה כילד בן חמש, היא מגיעה לדוושות רק בקצות אצבעותיה ואין לה את הכוח הנדרש להפעילן. בכל זאת היא מנסה לנהוג בג'יפ, אבל מתבלבלת בין הברקס לגז ומתנגשת בשיחי הוורדים בחצר הבית.
נני פורצת בבכי. היא אינה יכולה לוותר על המסע, חברתה אורליה זקוקה לה. אשטון, בנה היחיד של אורליה, הכניס אותה למוסד לחולי אלצהיימר בניגוד לרצונה ובעודה צלולה. הוא זייף ייפוי כוח שאפשר לו למכור את ביתה ולהשתלט על חשבון הבנק שלה. אורליה כלואה במוסד ומחכה לנני שתחלץ אותה. נני ואורליה תכננו הכול: ראשית נני תאסוף את פלו, חברתן המשותפת, מהדיור המוגן היוקרתי שבו היא מתגוררת, משם הן ימשיכו יחד אל המוסד של אורליה, ויבריחו אותה באמתלה שהן אחיותיה שבאו להוציא אותה למסעדה, ומשם ימשיכו אל הכינוס. בייאושה, נני מתחננת בפני נכדתה בריטני שתסיע אותן. בריטני קיבלה רישיון לפני פחות משבועיים, הוריה לא מרשים לה לנהוג בכבישים מהירים והחוק אוסר עליה לנהוג במכונית שכורה. בריטני קשורה מאוד לסבתה, שטיפלה בה מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא מחליטה להתגייס לעזרתה, והן יוצאות לדרך.
מוטיב הנהיגה מרכזי ברומן מסע זה, שעיקר עלילתו מתרחשת בדרכים. בריטני ונני כמהות למכונית משל עצמן, בה יישבו בכיסא הנהג וינהגו אל מחוז חפצן. בריטני זה עתה קיבלה רישיון נהיגה אך היא אינה נחשבת לנהגת של ממש משום שהחוק והוריה מגבילים את נהיגתה. נני נהגה במשך שבעים שנה, אך כעת בתה מונעת ממנה לנהוג, וגם מגבלותיה הגופניות הופכות את הנהיגה לבלתי אפשרית עבורה.
נני גרה הרחק מהכנסייה ומהמרכז המסחרי, וללא מכונית היא חשה קבורה בבית. בסביבה החברתית של בריטני אדם ללא מכונית נתפס כ"nobody". מעבר לצורך הטכני, בתרבות האמריקנית המכונית מסמלת חירות, כוח ועצמאות (Nauen, 1996), ומסמנת השתייכות לשלב הבגרות (adulthood), שלב שבו החברה מכירה באדם כסובייקט אוטונומי. בריטני ונני אינן משתייכות לקטגוריה חברתית זו - בריטני עדיין אינה נכללת בה ונני הוצאה מתוכה זה מכבר. מי שאוחז בהגה, הן במובן המילולי והן במובן הסימבולי, הם בני דור הביניים, המשליטים את רצונם על זקנים וצעירים אשר מוגבלים למושב האחורי ונתונים בעמדת תלות וחולשה.
ישנה היררכיה ברורה של הדמויות ברומן, כאשר הקריטריון המרכזי הקובע את ערכו החברתי של אדם הוא הגיל. אל קריטריון זה מתווספים, במידה פחותה, מרכיבים כגון מגדר, מראה חיצוני והשכלה. בזקנה ובגיל הצעיר סטריאוטיפ הגיל הופך דומיננטי מאוד וממלא תפקיד ריבודי מרכזי (חזן, 1984). מיקומה של בריטני בהיררכיית הזהויות נמוך. סטריאוטיפים כלפי נערה מתבגרת מחשידים אותה בקלות דעת ובנטייה לעבריינות ולוונדליזם. נני, אורליה ופלו ממוקמות בתחתית ההיררכיה. הן אומנם עשירות ומשכילות, אך כל זה בטל בהיותן נשים, בשנות השמונים המאוחרות לחייהן, עם נכויות גופניות. מכלול הסטריאוטיפים כלפי נשים זקנות דבקים בהן. על אף היותן צלולות ואינטליגנטיות, כנשים זקנות הן נחשדות באופן תמידי בכך שהן חסרות יכולות וסניליות (Rich, 1985).
מולן ניצב אשטון, בנה של אורליה, גבר, בגיל העמידה, בעל חזות נאה וסמכותית. אשטון מודע לעליונותו החברתית ומנצל אותה לטובתו. הוא מאיים על בריטני שבמידה ולא תמסור לו את אמו הוא יוכיח בבית משפט את גירסתו להשתלשלות העניינים: בריטני נערה סדיסטית שמתעללת בזקנים. היא חטפה זקנה מבולבלת וחסרת ישע ממוסד המבטיח את בטחונה, הסיטה את מוחה הרפה נגד בנה, ומנעה ממנה תרופות חיוניות. צוות המוסד ועורכת הדין יעידו לטובתו, ואיש לא ייתן אמון בנערה מלוכלכת בנעלי ספורט וטי-שרט. בחברה בה האשראי החברתי של זקנים וצעירים נמוך, גרסתו של אשטון, ההפוכה מן האמת, אמינה יותר מהחוויה הקיומית של בריטני ושל הנשים הזקנות, המשוללת תוקף חברתי.
זהו רומן עם סוף טוב – בסופו של דבר בריטני והנשים הזקנות מנצחות את אשטון, ואורליה זוכה בחירותה. הרומן נכתב במסורת סיפורי המסע, אשר במרכז עלילתם גיבור היוצא לדרך ארוכה שמשמשת כאמצעי להתפתחות ולגילוי עצמי (Clarke, 2007). המסע של בריטני, נני, פלו ואורליה הוא מסע המונע מרגשות אהבה ונאמנות - אשר בריטני חשה כלפי סבתה, ונני ופלו רוחשות כלפי חברתן אורליה. דרך המסע, המאשרר ומחזק קשרים אלה, גיבורות הרומן מגלות את כוחותיהן. ההתפתחות שעוברת בריטני מקבלת ביטוי סימבולי במיומנות הנהיגה שלה, המשתכללות לאורך המסע; בעוד שבתחילת הדרך היא נוסעת לאט ולא פעם כמעט מתנגשת בבטון שבשולי הכביש, בסופה היא בת בית בכביש הראשי, ואף מסוגלת לנהל מרדף במהירות גבוהה. גם נני, פלו ואורליה מתעצמות לאורך המסע. יכולותיהן הרגשיות והשכליות הגבוהות, אשר זוכות לבוא לידי ביטוי בשפע של הזדמנויות לאורך הדרך, מתגלות ומתחזקות מתוך השימוש בהן.
הקשר המיוחד בין בריטני לסבתה, ונחיתותן המשותפת אל מול דור הביניים, מאפשרים לבריטני לראות את סבתה מבעד למגבלותיה ומבעד לסטיגמות, ולהאמין בזכות שלה ושל חברותיה לשלוט בגורלן.
"כל מה שתרצה" | פרנצ'סקו ברוני
הסרט האיטלקי כל מה שתרצה של הבמאי פרנצ'סקו ברוני עוסק במערכת יחסים טרנספורמטיבית הנרקמת בין אלסנדרו, פרחח צעיר ממעמד חברתי נמוך, לג'ורג'ו, משורר זקן ועמיד בשנות השמונים לחייו. כאן הזקנה מאפשרת מפגש בין מעמדות סוציו-אקונומיים אשר בנסיבות אחרות לא היו נפגשים. אלסנדרו התייתם מאמו בגיל שנתיים וניכר שטרם הצליח להתאושש מהאובדן הטראגי. על אף היותו נער חכם וטוב לב, הוא לא עובד ולא לומד. תחת זאת הוא מתבטל עם חבריו הפרחחים, מתחצף לאביו ומנהל רומן עם אמו של אחד מחבריו. לאחר שהוא מסתבך ברחובות באירוע אלים, אביו מאלץ אותו לקבל על עצמו עבודה כמלווה של ג'ורג'ו, החולה במחלת האלצהיימר.
חלק גדול מהזמן ג'ורג'ו מנותק מן ההווה ושרוי באבל גדול על חבריו הצעירים שמתו במלחמת העולם השנייה – חבורה של חיילים שעזרו לו וליוו אותו כנער לאחר שאיבד את משפחתו במלחמה, וכעבור זמן קצר נהרגו. ג'ורג'ו חורט על קירות חדר עבודתו שירי געגוע ומבכה את מותם של חבריו החיילים הצעירים כאילו התרחש אתמול. לעיתים הוא מתבלבל בין חבריו המתים לבין אלסנדרו ומכנה אותו בשמותיהם.
הבלבול השורר במשכנו של ג'ורג'ו בין עבר להווה, שירת הגעגוע החרוטה על קירותיו ורגשות האבל החיים בהם הוא מתייסר, כל אלה מחברים את אלסנדרו לכאבו על מות אמו. בסצנה מרגשת במיוחד ג'ורג'ו החולה שוכב במיטתו ואלסנדרו רוכן מעליו ומתייפח בבכי. נדמה שאלסנדרו מחליף בין ג'ורג'ו לאמו המנוחה ופוגש את אבלו המודחק.
ג'ורג'ו מרגיש שזמנו אוזל ומבקש מאלסנדרו ללוות אותו במסע אל המקום שבו איבד את החיילים הצעירים שליוו אותו כשהתייתם. שם, לדבריו, טמן אוצר. בתו של ג׳ורג׳ו מתנגדת למסע. גם כאן, בדומה לרומן של קוני, המתבגר הוא זה המוכן להסתכן כדי לסייע לזקן לממש את רצונותיו. אלסנדרו וחבריו מלווים את ג׳ורג׳ו אל המקום שבו איבד את חבריו החיילים. הם מוציאים את האוצר שטמן ג׳ורג׳ו – נעלי צבא ישנות של חבריו המתים. המסע מיטיב עם ג'ורג'ו, שנהנה לשוב ולבלות בחברת גברים צעירים, ומעניק לו שקט נפשי לקראת מותו הקרב.
ג'ורג'ו ואלסנדרו משמשים זה לזה באותו התפקיד שמילאו החיילים עבור ג'ורג'ו בצעירותו – מלווים לאדם יתום ואבוד. לא בכדי ג'ורג'ו מתגעגע אל חבריו הצעירים כעת, כשהוא שרוי במצוקה ובלבול לקראת סוף חייו, ושוב נזקק לליווי בעת צרה. בדומה לג'ורג'ו הצעיר, גם אלסנדרו יתום במצוקה הזקוק למורה דרך ומלווה שיסייע לו להמשיך קדימה. המסע המשותף מסייע לג׳ורג׳ו ולאלסנדרו בעיבוד אבלם.
ג׳ורג׳ו מת זמן קצר לאחר המסע. אלסנדרו יורש את נעלי החיילים הישנות וממשיך איתם לחיים חדשים.
סיכום
אמנם מעמדם החברתי של זקנים ומתבגרים נחות ביחס לדור הביניים, אך גישתו התיאורטית של יונג מזהה ערך רב יותר דווקא בתקופות חיים אלה. יצירות הספרות והקולנוע שנסקרו ממחישות את האופן שבו, בניגוד לדור הביניים החומרי והפרקטי, מתבגרים וזקנים חוברים יחדיו כדי לממש תודעה גבוהה יותר, המייחסת ערך לעולם הרגש ולאינטרוספקציה, כמו גם לערכים של חירות, אחווה ונאמנות.
קון טוענת שאנו חיים בחברה המעודדת סגרגציה גילית, מרחיקה בין זקנים ומתבגרים ומטשטשת את הדמיון הרב במצבם החברתי. היא מאמינה בצורך ההדדי באינטגרציה בין-דורית ובפוטנציאל לתרומה הדדית נרחבת. היא קידמה יוזמות המיטיבות עם זקנים וצעירים כאחד, כגון פרויקט ל״ילדי מפתח״ שמתקשרים אחרי בית ספר למתנדב זקן המשוחח אתם על חוויות היום, ופרויקט דיור משותף שבו זקנים המתגוררים בגפם מעניקים לצעירים מגורים זולים בתמורה לסיוע ביתי. הקרבה לזקנים יכולה לסייע למתבגרים לקבל פרספקטיבה על החיים ועל סופיותם, להבין שכוחות היסטוריים וחברתיים פועלים בעיצוב חיינו האישיים ושתקופות רעות באות והולכות (Kuhn, Long & Quinn, 1991). הספרות התיאורטית ויצירות האמנות שנסקרו מזכירות את הפוטנציאל המיטיב הגלום ביחסים בין מתבגרים וזקנים, אשר רחוק מלהיות מנוצל.
מקורות
חזן, ח. (1984). הזקנה כתופעה חברתית. תל אביב: הוצאת משרד הביטחון.
Caschetto, B. (Producer), and Bruni, F. (Director) (2019). Tutto quello che vuoi (Everything you want) [Motion Picture]. Italy: IBC Movie & Rai Cinema.
Clarke, D. (2007). Driving women: Fiction and automobile culture in twentieth-century America. Baltimore: The Johns Hopkins University Press.
Cooney, C. B. (2006). Hit the road. New York: Random House.
Hessel, D. (1977). Maggie Kuhn on aging: A dialogue edited by Dieter Hessel. Philadelphia: The Westminster Press.
Jung, C. G. (1969). The structure and dynamics of the psyche. In H. Read, et al. (Eds), Collected Works of C.G. Jung (Vol. 8). NJ: Princeton University Press.
Kalleher, K. (1992). The afternoon of life: Jung's view of the tasks of the second half of life. Perspectives in Psychiatric Care, 28(2), 25-28.
King, P. (1980). The life cycle as indicated by the nature of the transference in the psychoanalysis of the middle-aged and elderly. International Journal of Psycho-Analysis, 61, 153-160.
Kuhn, M., Long, C. & Quinn, L. (1991). No stone unturned: The life and times of Maggie Kuhn. New York: Ballantine Books.
Nauen, E. (1996). Introduction. In E. Nauen (Ed.), Ladies, start your engines: Women writers on cars and the road. Boston: Faber and Faber.
Pipher, M. (1999). Another country: Navigating the emotional terrain of our elders. New York: Riverhead Books.
Rich, C. (1985). The women in the tower. In B. Macdonald & C. Rich (Eds.), Look me in the eye: Old women, aging and ageism. London: The Women's Press.
