סקירת יום העיון האימהיות (motherliness) בחיים ובטיפול - כוחות, דילמות ופרדוקסים
מאת טליה בורשטיין
ערב העיון, האימהיות (motherliness) בחיים ובטיפול - כוחות, דילמות ופרדוקסים, נערך על ידי האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה בתאריך 27 ליולי 2021 באופן מקוון. הערב עסק בפנים השונות של האימהיות בטיפול: על אימהיות ועל העיקרון הנשי בתהליך הטיפול וביחסי מטפל מטופל; על כשלים מעודדים ואלו המחבלים ומעכבים התפתחות נפשית ושגשוג, וכיצד מעוגנים באהבה ובשנאה; על הפיתוי שטמון באימהיות; על אימהיות נוסכת הרגשת חיוניות בתהליך הטיפול; ועוד.
ביום ג' 27.7.21 נערך יום עיון שכותרתו האימהיות בחיים ובטיפול – כוחות, דילמות ופרדוקסים. ההרצאות היו מגוונות ועסקו במגוון נושאים שקשורים להורות, לאימהות ולאימהיות. ד"ר רבקה דוידוביץ' אפשטיין, מנחת הכנס ויו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, ציינה שתקופה זו על לחציה הקיומיים והחברתיים מדגישה את תפקיד האימהיות במובנה הרחב, כעמדה רגשית כלפי הזולת וכלפי עצמנו (ללא קשר הכרחי למגדריות ולאימהות ביולוגית). לדבריה, ימים אלה מעצימים את משמעות איכויותיה המזינות של האימהיות כמו: חמלה, אמפתיה, והכלה, בשמירה על אנושיות הפרט והחברה כולה. בו זמנית, חושפים גם את פוטנציאל הפגיעה של הצדדים האפלים יותר של אימהיות נעדרת, או הרסנית.
בשיח האנליטי ההקבלה בין טיפול אנליטי לטיפול אימהי, מדגישה את הכוח החיוני רב העוצמה של האימהות והאימהיות בהתפתחות האנושית, ביחסים בין אישיים, ובטיפול. אולם תפיסת האם והמטפל כסובייקטים, שעולמם הפנימי, דחפיהם וצרכיהם משפיעים על הקשר ההורי והטיפולי, חושפת גם את הסיכונים הטמונים בכוחה של האימהיות, דילמות ופרדוקסים הכרוכים בה. רבקה הדגישה שדינמיקה מורכבת זו של הצדדים השונים של האימהיות פועלת גם ביחסי מטפל ומטופל, ולכן חשובה כל כך המודעות שלנו, המטפלים, למורכבות האימהיות בתוך עצמנו.
הרצאה ראשונה –'פניה הנסתרות של דמות האם בטיפול- על אימהיות ועל העיקרון הנשי בתהליך הטיפול וביחס מטפל- מטופל'- ד"ר אבי באומן
את ההרצאה הראשונה העביר ד"ר אבי (אבשלום) באומן, פסיכולוג קליני בכיר ומדריך, אנליטיקאי יונגיאני, שעסק במקומה וחשיבותה של האימהיות בטיפול, לצד הסכנות של הצל האימהי. בדבריו, התייחס באומן לתפיסתו של פרויד, שהייתה תפיסה פטריארכלית יחסית, כזו שדוחקת את מקום האימהיות והרגשיות והשפעתן באנליזה. לפי באומן, עם התקדמות הדורות, המאבק המסורתי האדיפלי קיבל משמעות בתפיסה בין-דורית בה הבן נילחם על שיפור מקומה של האם ולא רק כדי להשיגה. בעקבות מאבק זה ארכיטיפ האם נעשה מרכזי יותר גם ביחסים הטיפוליים. עם זאת, חשוב לציין שלצד הצד הארכיטיפי החיובי של האם, קיימים גם צדדים שליליים, של כוח ארוס ונרקיסיזם העלולים לחדור לטיפול.
באומן הזכיר גם ארכיטיפים נוספים השותפים לטיפול : האב, הבית, האני, העצמי והפרסונה, והוסיף שמטפל הפועל רק מנקודת מבט אימהית ולא מחובר לעצמיות של עצמו לא יוכל לאפשר למטופל שינוי, התמרה וגדילה.
באומן הביא את מושג האם הטרנספורמטיבית של אריך נוימן. מדובר באם הנותנת מקום ומראה לעצמי של המטופל, אם שמצליחה לראות את כל החלקים של הילד ולשאת אותם עבורו. אם כזו מצליחה לעכל עבור הילד חומרים רגשיים וליצור לילד תמונה של עצמו, היא עוזרת לו לייצר אני שאינו מנותק מן העצמי שלו. לעומת זאת, מתפתחת סכנה כאשר האם מנהלת יחסים סימביוטיים עם ילדיה, ומשתמשים בהם לצרכים נרקיסיסטיים של כוח ושל אירוס של עצמה. דוגמאות שונות לאהבה שבה ניצול הילד לצרכי האם כבר במיתולוגיה, בהן המיתוס המפורסם של נרקיס. אטיס ואדוניס.
חשוב לציין, שהאימהות והארכיטיפ האימהי הם משמעותיים אצל כל אדם, וטיפול נפשי משמעותי מאפשר לעזור למטופל להתחבר אליהם ולבנות מתוך כך תיקון ופיצוי בתוכו. האימהות שבאדם מאפשרת לו לדאוג לעצמו ,להתייחס לצרכיו אך גם להתחבר ללא מודע שלו ולכן אימהיות המטופל חשובה ביותר.
הרצאה שנייה –'אנו מצליחים בכך שאנו נכשלים'?- חיותה גורביץ'
את ההרצאה השנייה העבירה חיותה גורביץ', פסיכואנליטיקאית מנחה, מורה ומדריכה בחברה הישראלית לפסיכואנליזה, חברת צוות ההיגוי ומורה במרכז ויניקוט בישראל.
גורביץ' התמקדה בפרדוקס הנפשי בניסוחו של ויניקוט, "אנו מצליחים בכך שאנו נכשלים". הרעיון בפרדוקס זה הוא, שהכשלים הסביבתיים בילדות המוקדמת ובטיפול הם בלתי נמנעים. בהתבסס על הגותם של פרנצי ו-ויניקוט, נשאלת השאלה אילו כשלים חיוניים ומאפשרים התפתחות נפשית, ואילו כשלים מחבלים ומעכבים אותה. לטענתה, הגורם העיקרי שמבחין ביניהם הוא הכרתה של האם בכך שארע כשל עבורו. אזי היא יכולה להיות מודעת לכך שהתינוק, כשהוא במצוקה, מגיע לקצה גבול יכולתו הנפשית להכיל אותה, והיא מתגייסת לעזרתו ועוזרת לו להחלץ מהמצוקה. ניתוק והיעדר המודעות של האם למצב כזה מחבל בהתפתחות.
האם 'הטובה דיה' תמיד כושלת, אך הכרתה במצוקת התינוק ומניעת הגעתו להתמוטטות נפשית הופכת את הכשל ל'טראומה מיטיבה' שמרחיבה את היכולת הנפשית. תגובות של מצוקה, כאב, מחאה, כעס – מעידים שהתינוק חווה את הכשל ומגיב אליו בהתאמה. לעומת זאת, במצב של קטיעה ברציפות הקיום, כשאינו מסוגל להכיל עוד את הכשל בכוחותיו שלו עצמו, הוא מתנתק כדי לשרוד חרדות הכחדה.
בטיפול, הכשלים המוקדמים משתחזרים בקשר בין המטפל למטופל, ובמידה שהמטפל מכיר במצוקת המטופל בדרכו (באופן שהוא חווה זאת), הוא מסייע למטופל להכיל את הכשל ללא ניתוק הישרדותי. בדומה לויניקוט, פרנצי מזהיר את המטפל שעליו לזכור שהוא חושף את המטופל לסכנה בשחזור הזה, ולכן עליו להכיר בכשלים שלו ולהכיר בתגובותיו של המטופל כשיחזור של דרכי ההישרדות שלו את הכשל. אם לא יעשה כך – ימנע את ההתפתחות הנפשית של המטופל ואף יעמיק את החבלות הנפשיות שלו.
'האימהות בסובייקט האנושי כמקור ראשיתי לאתיקה' – שיחה בין ד"ר ויויאן שטרית-וטין לרפי ישי אודות ספרה: "הפיתוי האתי של המצב האנליטי – המקורות הנשיים-אימהיים של האחריות כלפי האחר".
ד"ר שטרית-וטין היא אנליטיקאית מבוגרים וילדים, יו"ר לשעבר של החברה הפסיכואנליטית בישראל, מלמדת ומדריכה במכון ובתוכניות לפסיכותרפיה פסיכואנליטית של על אוניברסיטת ת"א, ועמיתת מחקר בחקר הפסיכואנליזה באוניברסיטת פריז. ראיין אותה רפי ישי, פסיכולוג קליני, שעוסק במחקר וכתיבה אודות טיפול בהורות חסומה.
רפי: שלום ויויאן, מאז שקראתי את ספרך אנחנו בדיאלוג מתמשך אודותיו, משום שמצאתי בו תיאוריה פסיכואנליטית שמתארת התפתחות של הורות ומתמקדת בו זמנית הן בחוויית ההורה והן בחוויית הילד. כותרת הספר מכילה מידע רב, שננסה לברר אותו. יש כאן פרדוקס האם גם מפתה וגם פועלת באופן אתי ומוסרי. את היכולה להסביר?
ויויאן: הכתיבה שלי מבוססת על מפגש בין שני הוגים: ז'אן לפלאנש, שהיה תלמידו של לאקאן, ומעבר לפרויקט המשותף והחשוב ביותר של כתיבת הספר אוצר המילים של הפסיכואנליזה הגה את תיאורית "הפיתוי המוכלל", כשהוא משתמש במפגש הורה-ילד לצורך הבנת הסיטואציה הפסיכואנליטית. ההוגה השני הוא הפילוסוף הצרפתי-יהודי עמנואל לוינס, שלאחר השואה מפתח את הפילוסופיה שלו אודות האחריות כלפי האחר. לוינס שם את הדגש שלו על האסימטריה של האחריות של האדם – כלומר אני אחראי על הזולת בזמן שאני לא מצפה שהזולת יישא באחריות עבורי. הגעתי לזה, עם סיום ההכשרה שלי, תוך כדי טיפול בילדה עם דיספוריה מגדרית, כשנעזרתי ברענן קולקה שחיבר אותי מחדש ללוינס שאותו הכרתי מתוך לימוד מעמיק וראיתי שאני יכולה להעזר בו לצורך טיפול בילדה הזו, ובכלל. וזה משום שבתוך הסיטואציה הטיפולית אנחנו פועלים ממקום של אחריות אסימטרית כלפי המטופלים שלנו, לדוגמא, וזו דוגמא קטנה מאד, של משהו שאנחנו עושים כל הזמן בטיפול בילדים, הילד מפרק את החדר והמטפל מסדר הכל וזה כבר אקט טיפולי של לקיחת אחריות על הבלאגן, ובמעשה הזה הוא מחזיר לילד משהו שהוא ביטוי של אחריות על האחר. ב – 98, אחרי שסיימתי את עבודת הגמר, התקיים מפגש עם פסיכואנליטיקאים מצרפת, והנרי ורמורל (מחבר הספר על חליפת המכתבים בין פרויד לרומן רולאן) ששמע אותי מדברת על האסימטריה של האחריות, הסב את תשומת ליבי לעבודה של ז'אן לפלאנש, שמדבר על האסימטריה של הפיתוי. כלומר, של הפיתוי שבין ההורה לילד, וככה קיבלתי את הספר יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה שיצא ב 1987 בצרפת, שאחר כך הייתי שותפה לתרגומו לעברית ובהוצאתו לאור על ידי "תולעת ספרים". שם הוא מתאר שהתינוק מגיע במצב של חוסר בשלות ונמצא במצב אסימטרי במובן שהוא לא יכול לפענח את המסרים מעולם המבוגרים שהוא פוגש. עולם לא-מודע שבהגדרה כולל לא מודע מיני של פנטזיות מיניות לא מודעות. לתינוק יש רצפטורים לקלוט מסרים, אבל יש כאן פער אסימטרי, ומה שעניין אותי בתיאוריה של לפלאנש שהיה חסר בכל ההכשרה שלי עד לנקודה הזו זו ההתייחסות למיניות.
רפי: אז אולי נדגיש את זה, אימהות ואימהיות כוללת גם מיניות.
ויויאן: אני אדגים את זה: השד הזה שמזין את הילד רוצה ממנו עוד משהו שהילד לא מבין, כי השד הזה הוא גם מיני. אם האם בריאה בנפשה זה יהיה מודחק אצלה, אבל אמהות שמתקשות להדחיק את המיני מתקשות בהנקה ומוותרות עליה, או שיש אמהות שמתענגות על ההנקה ולא מפסיקות גם כשהילד כבר לא ממש זקוק לה. הילד 'חושב': 'השד הזה שמזין אותי, הוא רוצה ממני עוד משהו..' משהו אניגמטי. לפלאנש מחזיר לאם את הנשיות שלה. לפלאנש הוא פוסט-מודרניסט מפני שהוא לוקח את המצב האנתרופולוגי הבסיסי ומנתק את המגדר מהאימהיות, כי גם בזוגות לא הטרוסקסואליים מתרחש אותו דבר - תינוק בלתי בשל, שפוגש בעולם של מבוגרים שצריכים לטפל בו ותוך כדי כך מציפים אותו במסרים מיניים לא מודעים. ובעצם גם פרויד במתווה לפסיכולוגיה מדעית ב-1895, כותב שתינוק הבא לעולם זקוק לעזרה ספציפית אבל ללא ספציפיקציה מגדרית – ועל זה נשען הרעיון של ויניקוט שאין תינוק בלי-אם. ובנוסף לכך פרויד גם מציין שזהו המקור למוטיבים המוסריים שלנו. אחר כך הוא שכח את זה. אבל בעיניי היכולת האתית שלנו מתחילה הרבה יותר מוקדם בהשוואה לאיפה שממקמים אותה קליין וויניקוט.
רפי: כלומר עצם הפניה אל התינוק, והטיפול בו שכולל בהכרח מסרים שנובעים מהמיניות הלא מודעת של המבוגר, וגם אם מדובר באימהיות של גבר, יש בה מיניות, מה שמעלה דינמיקה של דו-מיניות, ועדיין הפנייה הזו היא מקור לאתיקה.
ויויאן: מדובר כמובן במיניות ילדית מוקדמת ופולימורפית, משהו ששייך לעולם הפנטזמתי של כל אדם ללא הבדל מגדרי. וכמו שאבי (באומן) ציין האימהיות מאפשרת הגעה אל הלא-מודע. ואם נמשיך עם לפלאנש ותיאורית הפיתוי שלו – עצם זה שאנחנו מציעים את עצמנו כמטפלים, אנחנו משחזרים את מה שלפלאנש קרא לו 'הפיתוי הראשיתי' שזה כמובן לא פיתוי במגע (מה שהורים עושים באופן טבעי) כי אנו מטפלים בדיבור, ובוודאי לא בפיתוי טראומתי במובן שפרנצי התייחס אליו. מדובר בפיתוי שהוא המצע לכל אותם הפיתויים. בעצם מה שקורה זה שנחשף הפער בין התינוק להוריו, ששואל את עצמו מה בדיוק הגדולים האלה רוצים ממני? חוץ מלהאכיל אותי ולשמור עלי? ככה גם אנחנו מציעים לפציינט שלנו "תבוא, אני כאן כדי להקשיב לך, להיות איתך". ויש בעמדה הזאת של הצעת הטיפול משהו שדומה לחוויית התינוק – המטופל שואל את עצמו: מה בדיוק היא רוצה האשה הזו? למה היא רוצה לטפל בי? מה מעניין אותה? הכסף שלי? וזה מוביל את הפציינט גם לשאול את עצמו – מה מניע אותי? איך אני בנוי? מה עומד מאחורי הקשיים והקונפליקטים שלי? כלומר הצעת הטיפול מעוררת בנו סקרנות בקשר לעצמינו, וזה משחזר את הפיתוי הראשיתי ורק אותו. כל פיתוי אחר יהיה פרברסיה של הטיפול.
רפי: נראה שהפיתוי הראשיתי מעורר חשק לחיים בתינוק ובמטופל. חשק להבין ולפענח את חווית המפגש עם האחר. מה שמניע את האימהיות להכיר (את התינוק). וכאן אני מעלה את עניין האחריות של האם כלפי האחר (שבתינוק), שאת כותבת עליה במונחים של לוינס. זו אחריות מיוחדת. את יכולה להרחיב לגבי איך שאת משלבת את התפיסה של לוינס לתוך התאוריה שלך לגבי צמיחת המצפון?
ויויאן: מה שלוינס הביא למפגש עם האחר זה את הציווי הפנימי: " לא תרצח". [במובן של 'לא תרצח את האחרות שבו' ר.י.] עכשיו, במפגש עם התינוק יש מפגש עם האחרות, עם התינוק הזה שאני לא מכירה עדיין, ויש מפגש עם האחרות הזאת שבתוכי, שזה הלא-מודע שלי שמתעורר עקב המפגש הזה, שאינו פשוט ושיכול להביא אותי למה שויניקוט דיבר עליו – השנאה האובייקטיבית בקאונטרטרנספרנס. במפגש משתחזר יסוד לא בהכרח פשוט, כמו שחיותה (גורביץ) הזכירה בהרצאה שלה – אמא טובה דיה צריכה להיות מושקעת יחד עם כל הקשיים והאמת היא שזה לא אוטומטי בכלל. קיימת מן אילוזיה כזו, שבגלל שאמא מביאה תינוק לעולם היא נעשית מסורה באופן טבעי. רוב הזמן זאת אשליה, כי אנחנו יודעים שאחרי הלידה יש נפילה של כמות הורומון האוקסיטוצין, ולא פעם פגשנו אמהות מבוהלות, שלושה שבועות מהלידה, שמטפלות בתינוקת שתלויה בהן לגמרי. זה שוק מאד גדול, לתפוס כמה זה קשה וכמה זה דורש. וזה משתחזר לאורך גידול הילד שלנו. נכון שהנרקיסיזם הבריא עוזר לנו, אבל יש קשיים שעולים ומול זה צריך אחריות מובהקת להיות במקום שמכיל את זה, מחזיק את זה, נמצא עם זה. וזה נכון לאמא ולאבא או לכל מבוגר שצריך לגדל ילד. יש קושי שמשתחזר שנוגע גם לטיפול ולחיים בכלל. ההשערה שלי היא שבמפגש עם התינוקת בתחילת הדרך, החלק הנשי-אמהי באימהיות המשותפת-העל מגדרית, כפי שכולם דיברו עליו, העמדה הזו של ההכלה וההחזקה, דורשות שוב ושוב התגייסות על מנת שזה יקרה. קראתי לזה פוזיציה של מרחב רחמי, או בשם 'מרחב מטריסיאלי' בהשפעת ברכה אטינגר ובהשפעת לוינס עצמו שעבורו החיבור בין המילה רחם והמילה רחמנות משמשת כאחת מהמטפורות הכי מדויקות לתאר את האחריות כלפי האחר ולכן הנשי הוא הבסיס והמקור ליכולת להיות אחראי כלפי האחר. לפיכך, ההשערה שלי היא, שכל פעם שיש התגייסות כזו – מסרים מועברים לנפש של התינוק וזה נרשם אצלו. זה מחזיר אותנו ללפלאנש שאמר שהפער הזה (בין האם והתינוק) יוצר מסרים חידתיים עבור התינוק ויש לו תפקיד לתרגם אותם, חלק יתורגמו וחלק ישאר לא מתורגם וכל המסרים האלה יהוו את הלא-מודע המודחק. הם יהיו גחלות בלא מודע. הורה בריא מספיק, עוזר לילדים שלו לתרגם את המסרים, כמו שאבי (באומן) תיאר לגבי האגדות שמשמשות כאמצעים חינוכיים, כלומר הורים משתמשים בכל מיני סיפורים שמארגנים את החומרים הכאוטיים. התיאור על ידי ההורה מאפשר לילד לארגן את כל החומר ( שכולל את המסרים מהלא מודע המיני של המבוגרים). כמטפלים אנחנו עושים את אותו הדבר, גם כשאנחנו לא במרחב הרחמי, נדע שאנחנו יצורים שמפתים לא מעט ושמתעוררת אצלנו כל המיניות הילדית שלנו, של אקסביציוניזם, ומציצנות. החלקים האלה מובאים לתוך המפגש. העבודה שלנו היא לעזור למטופלים לתרגם מחדש את מה שלא הצליח להיות מתורגם בעבר, חומרים שלא הפכו למסרים, חומרים שלא ניתן היה לעבד אותם ושאנחנו נצטרך לעזור להם לעבד.
רפי: כלומר בתהליך הטיפולי, במו"מ בין המטפל למטופל באמצעות האימהיות וההעברה המטריסיאלית, התינוק או התינוק שבמטופל מגלה אפשרות לפגוש מסרים אניגמטיים מבלי שהם יהרסו אותו או ישאירו אותו בתחושת חוסר ישע. וכך (דרך הטרנספורמציה) נוצרת הבניה או שיקום של המצפון ומה שאת מציעה בתיאוריה שלך זאת השלמה למבנה האדיפלי של המצפון תוכלי לתאר את התוספת הזו שאת מציעה?
ויויאן: הטענה שלי שהיכולת האתית שמוגדרת בעקבות לוינס כיכולת לקחת אחריות עבור הזולת, לא בנויה על אשמה. מה זה אומר? (המקור האתי נובע) מאשה-אדם שמסוגלת לא לפעול מתוך אשמה, אלא ממצב של רווחה נפשית יחסית. אנחנו יודעים שהורות מתערערת הרבה פעמים, כי הורים פועלים מתוך אשמה ולא מסוגלים להיות במקום של אחריות. האשמה מעוררת בהם תחושת רודפנות וחוסמת את ההורות. ההצעה שלי אומרת שבכל פעם שיש התגייסות של עמדה מטריסיאלית, כלומר של הצעה של מרחב רחמי, אצל ההורה וגם אצל המטפל, בכל פעם שיש את התנועות האלו שבין כֶּשֶל לתיקון, המטופל נפגש עם עקבות של רשמים שהופנמו בו כילד, בתוך המפגש ההתפתחותי שלו עם איזשהו מבוגר שבצע אקט כלשהו של לקיחת אחריות עבורו. זה נרשם בנפש הראשיתית ופוגש הענות לדרישה לאתיקה שכל תינוק בא איתה לעולם. כל זה מתקשר גם למה שפרויד אמר שלכל אדם שפונה לרופא יש מעין אמונה בסיסית או רצון להאמין שהוא נפל לידיים טובות. אלו הן שאריות של אותם אלמנטים, של עמדה טרנספורמטיבית שמאפשרת לכל אדם, גם אם חייו היו קשים מאד, לחזור לבסיס הזה של דרישה לאתיקה.
הרצאה רביעית – 'אימהיות נוסכת הרגשת חיוניות בתהליך הטיפולי' – שמואל גרזי
העביר את ההרצאה שלמה גרזי, פסיכולוג קליני מומחה ופסיכואנליטיקאי מנחה, מלמד ומדריך בבתי הספר לפסיכותרפיה בחיפה.
לפי שמואל גרזי, מטופלים רבים מגיעים לטיפול פסיכותרפויטי עם חוויה רגשית של מוות רגשי. לחוויה הזו יכולים להיות מגוון ביטויים, והטיפול אמור לעזור למטופלים האלה לעבור טרנספורמציה אל עבר העולם של החיוניות הרגשית. המעבר הזה מתאפשר דרך התהליכים המהותיים של האימהיות, תהליכים רגשיים שמפגישים את המטפל עם עולמו הרגשי של עצמו ועם עולמו הרגשי של המטופל. בתהליך מסוג זה נוצר גם מרחב ביניים, חוויה פרדוקסלית שיש בה שניים שאינם שניים אבל גם לא אחד שהם גם שניים וגם אחד.
שמוליק גרזי, שהזכיר את דבריו של ויניקוט ושל פסיכואנליטיקאים נוספים, דיבר על חשיבותן של הזרימה ושל התנועה. האם הנוסכת חיונית מצליחה להקשיב לצרכי הילד, הפיזיים וגם הרגשיים, ולהתאים את עצמה (למעשה לנוע, ליצור תנועה) אליו. האימהיות הטובה היא לא כזו שבה ניתן לילד כל דבר שהוא צריך, אלא מפגש עם צרכי הילד והמטופל, והצרכים מאופיינים בחוויה של חוסר. יש גם משמעות לחוסר, שמאפשר שינוי והתפתחות, ובסופו של דבר גם פרידה ובניית נפרדות בין האם לבין התינוק. כמו גם בין המטופל למטפל.
שמוליק דיבר גם על הקשרים נוספים, ובהם גם מרחב הביניים שנוצר כשמצטרף "שם האב" אל עולמה הפנימי של האימהיות. כלומר כשאימהיות מתייחסת למה שהאבהיות מביאה עמה, שכוללת מפגש עם האחרות. במרחב מהסוג הזה ישנם סיפוקים אופטימליים וגם גם חסכים אופטימליים. בהיות התינוק והמטופל נכנסים אל זרם הרגשות, התינוק לומד לנווט בתוך זרם החיים, חיים שיש בהם גיוון של רגשות: הנאה ושמחה וגם תסכול, כאב, פחד בושה ועוד. אימהיות שמצליחה להכיל רגשות מגוונים בתינוק ובעצמה, שמצליחה לזהות תוקפנות ולהכיל את החוויה הזו הכוללת שנאה, במונחי וויניקוט, תוכל לעזור לתינוק לנוע בחיים שלו, לשאת את תהפוכות החיים ואת החוויות הלא ידועות מראש. בנוסף לכך, ההקשבה לצרכי התינוק מביאה לכך שהוא חש ביכולת שלו לתת ולא רק לקבל, עולה בו הנכונות לפגוש את עולמה הפנימי של האם ואת צרכיה. המפגש האינטרסוביקטיבי הזה, מעשיר את עולמו הרגשי של הסובייקט ומאפשר לו לקיים הוויה של מערכת יחסים בינאישית, רגשית, אינטימית, נמשכת והדדית.
סיכום
ההרצאות היו מעניינות ומעשירות, כל אחת מהן הציגה פן אחר באימהות ובאימהיות, בחיים ובטיפול. בעיניי, משותפת לכולן ההגדרה של המחויבות האמהית: לעזור לתינוק ולמטופל לגדול ולהתפתח אל מול התסכולים שהוא נחשף אליהם, כדי שיעבור חוויה של צמיחה ולא טראומה.
