סוגיות של העברה והעברה נגדית במהלך קונפליקטים פוליטיים אלימים
הדיאדה של המטפל הערבי והמטופל היהודי
סקירת מאמרו של ד"ר רוני סרור
בפתח המאמר טוען סרור שהדיאדה התרפויטית בה המטפל והמטופל מגיעים מקבוצות יריבות המעורבות בקונפליקט אלים היא מורכבת מאוד; נדרשים כישורים כדי להתמודד עמה, מעבר לרגישות תרבותית. בעוד הוא מתבסס על כתיבה ומחקר הנוגעים לדיאדה טיפולית בה המטפל יהודי והמטופל ערבי, את מרבית מאמרו מקדיש סרור ליחסים בהם המטפל ערבי והמטופל יהודי. הוא מסביר שהדיון מבוסס בעיקרו על דוגמאות קליניות.
סרור כותב שבסיטואציה הטיפולית בה המטופל ערבי והמטפל יהודי, יחסי הכוחות בחדר דומים לאלו שמתקיימים במרחב הציבורי (השימוש בשפה העברית כשפה מועדפת; האדם היהודי הוא בעל הידע המקצועי, וכדומה). במצב כזה העליונות היהודית-ישראלית משומרת גם במרחב הטיפולי. הדברים משתנים כאשר המטפל ערבי והמטופל יהודי: החלפה זו של יחסי הכוח יכולה להשתקף במערכת היחסים הטיפולית בדרכים שונות. למשל, המטופל עשוי שלא לסמוך על המטפל, ולסרב לקבל עזרה מאדם אותו הוא תופס כנחות ומאמין שלא ניתן לסמוך עליו; המטפל עשוי להגיב בהגזמה (לפחות בפנטזיה) להתנשאות הזו, כחלק מההעברה התרבותית. הוא מדגים זאת בתיאור במקרה בו המטפל ערבי והמטופל יהודי: המטפל רואה שהמטופל הקדים לפגישה ומחליט לתת לו לחכות בחוץ, תוך מחשבה: "מה הוא חושב לעצמו, אם הוא יהודי הוא יכול להיכנס מתי שהוא רוצה?". סרור כותב שבכך בעצם המטפל הערבי חשב: "מכיוון שהיהודים פלשו למולדת שלי על ידי הכיבוש, אני לא רוצה לתת להם לפלוש לגבולות הטיפוליים האישיים שלי".
האמביוולנטיות של המטפל בנוגע לשונותו
סרור מסביר שהאוכלוסייה הערבית בישראל חשה מודרת, לכן אזרחים ערבים רבים נוטים להסתיר את זהותם הלאומית או להקטין אותה, כדי להימנע מקונפליקטים או מבוכות. לדבריו, הימנעות כזו עשויה להיות מגולמת גם בטיפול. סרור כותב תיאור מקרה לדוגמא: בטיפול, סרור הנוצרי הודיע לאחד ממטופליו היהודים, שהוא יצא לחופשה של עשרה ימים לכבוד חג המולד. המטופל אמר בתגובה: "ידעתי שאתה ערבי בגלל המבטא, אבל לא ידעתי שאתה גם נוצרי". לאחר ששב סרור מהחופשה, המטופל היה כעוס ושקט באופן לא רגיל. סרור הציע שהדבר קשור להיעדרו, והמטופל הסכים. סרור שאל את המטופל האם הוא חווה זאת גם בחופשות הקודמות שלקח בעבר. המטופל השיב שלא - מכיוון שהחופשות שלקח בעבר היו בזמן חגים יהודיים, כאשר הקליניקה הייתה סגורה בכל מקרה, ואלה היו גם החגים שלו – הפעם הקליניקה הייתה פתוחה ורק סרור לא היה. בשלב מסוים במהלך הפגישה המטופל אמר: "היגרתי לארץ הזו כדי להרגיש פה בבית, לא כדי שזרים ישלטו בלוח הזמנים שלי". סרור מתאר את הכעס שחש כתגובה לכך. הוא כותב כיצד לקח נשימה עמוקה ואמר למטופל שהוא מרגיש שהיה רוצה שיהיה זהה לו, שיהיו להם את אותם חגים. ההתערבות האמפתית הזו, כותב סרור, התאפשרה רק בגלל שחש בטוח מספיק בזכותו להיות שונה, גם אם הזכות הזו מכעיסה אחרים. התקרית הזו הובילה את המטופל לשיח על משפחתו, על חוויית ההגירה שלו ועל התשוקה שלו להיות חלק מהחברה הישראלית. המשאלות האלה היו דומות למשאלות של סרור עצמו.
בחירת השפה
סרור מסביר שמעטים הישראלים שיודעים ערבית ברמה המספיקה בכדי לנהל שיחה בסיסית. הוא עצמו נהג לדבר ערבית עם מטופלים ערבים ועברית עם מטופלים יהודים, מבלי להקדיש לכך מחשבה - עד שמטופל יהודי, שהיגר לארה"ב בילדותו וחזר, ביקש שידברו באנגלית מכיוון שהעברית שלו לא טובה מספיק. בעקבות אותו מקרה, סרור שאל את עצמו מדוע לו אין אומץ, כמו לאותו מטופל, לדון בשפת הטיפול עם המטופלים או המדריכים שלו. הוא הבין שהסוגייה הזו משפיעה על הסטינג מבלי שהוא מקדיש לכך מספיק מחשבה. יחד עם זאת, הוא הרגיש שההחלטה להניח בצד את שפת אמו, הערבית, ולדבר עם המטופלים שלו בשפתם, מזמינה למערכת יחסים קרובה.
בין פחד למשאלה להיות נאהב
סרור מסביר שברגע שהמטופל מבין שהמטפל הוא ערבי, הוא משקיע מאמץ מנטלי בניסיון למקם אותו במקום שלא יאיים על יכולתו לסמוך עליו ויאפשר לו לטפל בו. הוא כותב תיאור מקרה כדוגמה: מטופל יהודי שבו טיפל אמר בתגובה לתמונה של ישו שראה במשרד כי הוא נוטה להאמין שסרור נוצרי אורתודוקסי ולא קתולי. הוא הסביר שהיא חושב כך משום שהקתולים עשו דברים נוראים ליהודים באירופה, וסרור אינו כמוהם. סרור כותב שהוא דווקא כן קתולי - אך הוא התרשם ממאמצו של המטופל להכניס אותו לקטגוריה צרה, שתהפוך אותו ללא-מאיים-מדי עבורו.
הזהות הערבית כזולת-עצמי (self-object) עבור המטופל
סרור כותב שלא תמיד זהותו הערבית מזמינה העברה שלילית. ישנם מטופלים שמשתמשים בשונות שלו כדי להשליך את הרגשות החיוביים שלא היו יכולים לקבל, או לא מצאו, בסביבה הטבעית בה התפתחו. כדוגמה לכך, הוא מספר על מטופל יהודי צעיר, שאמר שהוא מעדיף מטפל ערבי, כיוון שהוא שונא את הקיבוץ בו גר, את המדינה והצבא. בהמשך הטיפול למד סרור שהמטופל גדל בבית עם אב שהתגורר הרחק, ועם אם לוקה בנפשה; הכעס שלו על המדינה והקיבוץ סימלו את הכעס הלא-לגיטימי שלו על הוריו.
סרור מסביר שבנוסף לכך, מטופלים מתייחסים בצורה חיובית לזהות הערבית שלו כאשר הם הופכים אותה לאובייקט מעבר בסיום הטיפול. כדוגמה לכך, הוא מספר על מטופלת בעלת אישיות תלותית, שסיפרה במפגשים האחרונים לטיפול שהחלה לצפות בטלוויזיה בערבית - שפה בה הוריה דיברו בילדותה; ההאזנה לשפה הרגיעה אותה וגרמה לה להרגיש שהמטפל עדיין בסביבה, למרות שהיא למעשה מעולם לא שמעה את סרור מדבר ערבית.
כעס אובייקטיבי ואשמה
סרור מצטט את ויניקוט (1949), שטען ששנאה בהעברה הנגדית היא לגיטימית; אם המטפל לא יזהה אותה וייתן לה לגיטימציה, האמפתיה שלו לא תוכל להיות אמיתית. סרור כותב שרגשות כאלה יכולים לעלות בטיפול בזמנים של קונפליקט פוליטי אלים: בתקופות אלה המטפל ומטופל עשויים להשליך חלקים דיסוציאטיביים של זהותם ולפעול באופן מפוצל.
ערכים שקשורים למלחמה, כמו הרג, נקמה ושנאה, סותרים ערכים טיפוליים של טיפוח, אמפתיה ומתן אפשרות; כאשר פלסטיני ויהודי נפגשים בחדר הטיפולים, שני סוגי הערכים מתקיימים יחד, גם בפנטזיה וגם במציאות. סרור מספר על מטופלת יהודייה, אישה בשנות השישים המאוחרות לחייה, שהתלוננה על חוסר יציבות במצב רוחה מאז ששני קרובי משפחתה נהרגו בפיגוע התאבדות שבוצע על ידי פלסטיני. בפגישות הראשונות לטיפול היא סיפרה לסרור בפירוט על הפיגוע, וגם על חוויות אנטישמיות שעברה במהלך ילדותה במדינה אירופאית. הוא אמר לה: "את מתארת דבר כואב מאוד שפלסטינים גרמו לך מכיוון שאת ישראלית, ודברים מעליבים מאוד שנוצרים גרמו לך כאירופאית. והנה את כאן בישראל, בוחרת לפגוש מטפל פלסטיני נוצרי, למרות שיכולת לבחור ביהודי. איך זה?" התשובה שהשיבה לו הייתה אינטלקטואלית ונגעה להגדרתה העצמית כהומניסטית. סרור הרפה מהנושא והטיפול המשיך, אך הדיבור של המטופלת על הפיגוע והאובדן שלה היה נטול רגש.
סרור אמר שהסיפור שלה גרם לו לדמיין את האפשרות לאבד את יקיריו, והוא חש פחד. הוא אמר לה: "זה בוודאי מפחיד ומזעזע לאבד שני אנשים שאת אוהבת יום אחד, כמו משום מקום", עם זאת, דבריו לא עוררו תגובה רגשית שונה. אז מחשבה עלתה בו: "האם זה יהיה אותו הדבר בשבילי לאבד את היקרים לי בתאונת דרכים, באלימות פוליטית או למחלה?" הפעם, הוא כותב שהוא חש לא רק פחד אלא גם כעס וחוסר אונים, והרגיש שהוא מתחיל לדמוע. אז, בפעם הראשונה, הוא שמע נימה של כעס, כשהמטופלת אמרה: "איבדתי את שניהם בפיגוע הטיפשי, ולאף אחד לא אכפת, אף אחד לא מתנצל או מרגיש בושה על זה". הוא פירש באותו רגע את דבריה ככעס על הממשלה והחברה הישראלית על האדישות שלהן.
יומיים לאחר מכן, הוא כותב שחשב שוב על המשפט הזה ולפתע חווה אותו אחרת, כאילו אמרה לו, "רוני, איבדתי את שניהם בפיגוע ולא אכפת לך מזה, אתה לא מתנצל או מרגיש בושה על זה". הוא חשב שהיא צודקת, ותהה האם הוא באמת צריך להתנצל על מה שקרה? האם הוא מרגיש אשמה או אחריות על כך שבחור פלסטיני צעיר ביצע את הפיגוע?
השאלה הזו הובילה לדיאלוג פנימי לא פשוט בתוך סרור, בו שאל את עצמו, כפלסטיני שגר בישראל, מה הוא באמת חושב על פיגועי התאבדות. הוא מתאר דיאלוג שניהל בראשו עם המחבל המתאבד: מצד אחד, הוא הכיר באומץ שלו ללחום למען פלסטין, הכיר בכאב שחווה בגדה המערבית; מצד שני, חש כאב על הקורבנות שלו, הסביר שהוא סובל מכך שרואה עד כמה כולם סובלים; מכך שהוא לא מסוגל להפחית מהסבל של הקורבנות, וגם לא מהסבל של הפוגע.
סרור מסביר שכאשר היה מסוגל לחוות את המורכבות של החוויה, היה יכול לשמוע את המטופלת שלו בצורה אחרת. במהלך אחת הפגישות אמר לה שהיא, ככל הנראה, רצתה שירגיש אשם על מה שקרה לה. היא מיד השיבה: "לא, למה אתה? אתה לא עשית את זה", ואז, אחרי שתיקה קצרה, היא אמרה בכעס: "כן, אני רוצה שערבים ידעו כמה הם רעים. הם תמיד מתלוננים ובוכים על הכיבוש, אבל אני ואחרים מרגישים כאב זהה, אם לא גדול יותר". אחרי ששמע את הכעס שלה, סרור אמר, "כן, זה בוודאי היה מנחם אם ידעת שאלה שפגעו בך כל כך הכירו והרגישו צער וכאב על מה שהם גרמו". סרור כותב שבחוויה שלו, העבודה הפנימית שלו הייתה הדרך היחידה בה התאפשר התחלתו של תהליך האבל של המטופלת.
מפנטזיות אגרסיביות בהעברה הנגדית לאמפתיה
בחלק זה, סרור מציג דוגמה נוספת לאופן בו שנאה וכעס יכולים לעורר אמביוולנטיות בלתי ניתנת לנשיאה, אשר תפגע ביכולת של המטפל לחוש אמפתיה. הוא מספר על מטופל שלו, בשנות ה-30 לחייו, עולה חדש מאוקראינה שהגיע עם סימפטומים פסיכוסומטיים ומאפייני אישיות נרקיסיסטיים ואובססיביים. לאחר חמישה חודשי טיפול, סרור הפנה אותו לפסיכיאטר, כדי לבחון אפשרות להפחתת המינון התרופתי. לאחר מכן, המטופל אמר שגילה דרך הפסיכיאטר שסרור ערבי, ולא ידע על כך עד כה. סרור, שהופתע ונבהל, שאל את המטופל איך הוא מרגיש בנוגע לכך. המטופל השיב שהוא בסדר עם זה, על אף שהוא מתנחל ומאמין באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. סרור מסביר שהאמירה הזו עוררה בו מיד רגשות לאומיים כואבים: הוא הבין שכל אחד מהם הפתיע את האחר עם עובדות "רעות", ושהם כבר לא בוטחים אחד בשני כמו קודם.
בפגישות הבאות המטופל פחות שיתף, דיבר קצרות, וסרור כותב שגם הוא עצמו התקשה לחשוב באופן חופשי. בפגישות שלאחר מכן, המטופל דיבר על חוויית העלייה שלו לארץ, ועל התחושה שהתרבות הישראלית אלימה ולא מנומסת. סרור חש בעקבות זאת, שלמרות שהם "אויבים" ברמה הפוליטית (מכיוון שהמטופל מתנחל וסרור פלסטיני), יש להם הרבה דברים במשותף - שניהם חיים בשולי החברה, שניהם מדברים עברית במפגשיהם, למרות שזו לא שפת האם של איש מהם. סרור חשב לעצמו שהוא מתמודד עם התחושה שנדחק לשולי החברה, דרך כעסו על החברה הישראלית ועל יהודים, ואילו המטופל מתמודד עם תחושה דומה באמצעות מאמץ-יתר להסתגל לחברה הישראלית. סרור חשב שהאמונה בזכותם של היהודים להתיישב בגדה המערבית, היא למעשה ניסיון עז להקבל ללב החברה הישראלית, עבור מי שהיגר לישראל מאוקריאניה.
סרור שמר את מחשבותיו לעצמו בתחילה. בהמשך הטיפול, המטופל דיבר על חייו באוקראינה ועל רצונו כנער לשמור על הזהות האוקראינית שלו תחת המשטר הסובייטי. הוא סיפר כמה כאב לו שכמה שנים אחר כך, החברה האוקראינית הפנתה לו גב משום שהיה יהודי. סרור שיקף לו שניסה להשתייך מאוד לחברה האוקראינית והיה נאמן לה, למרות שבהגדרה לא היה שייך לקבוצת המיינסטרים. תגובה זו של סרור גרמה למטופל לדבר על חייו כילד, כאשר שני הוריו היו עסוקים בצרכים הרגשיים שלהם ולא היו נאמנים לו. הוא הבין שהדינמיקה הזו גרמה לו להיות תלוי יתר על המידה באחרים, כדי לזכות בקרבה ובאהבה, וכי הוא שילם על כך במחיר של נאמנות יתר אליהם, כדי לקבל את אישורם.
סיכום
בסיום המאמר, סרור כותב כי הוא מאמין שעל המטפל לבצע אינטגרציה של חלקים פחות נעימים מהזהות הלאומית שלו - הדבר יהפוך אותו לפתוח יותר לחלקים בזהות הלאומית והאישית של המטופל, למיכל טוב יותר לחומרים הלא ניתנים לחשיבה שלו (ביון, 1970). הוא מסביר שבמצב של מלחמה מתמשכת, קשה לבצע אינטגרציה כזו, מכיוון שחברי הלאום של המטפל נוקטים בעמדה הגנתית ומפצלת בתגובה למצב המלחמה, והמטפל נותר לבדו במאמץ ליצור מורכבות. סרור מסביר כי הבדידות הזו לעתים עשויה להיחוות כבגידה בבני עמו. עבור מטפלים ערבים-ישראלים, המקרה הזה מורכב יותר, משום שעבודת האינטגרציה צריכה להיעשות בעזרתם של מדריכים יהודים, שבעצמם אינם תמיד יכולים להכיל חלקים מסוימים בזהות הלאומית של מטפלים ערבים צעירים – בעיקר את החלקים הנקמניים והאגרסיביים שלה. לבסוף, סרור כותב שכדי לבצע אינטגרציה של חלקי הזהות הלאומית עם הזהות המקצועית, יש לבצע עבודה עמוקה בהדרכה - אך כאשר זה לא מתאפשר, שיח בין עמיתים מאותה קבוצה לאומית, עשוי לעזור למטפל לעבוד על התכנים הללו בהקשר הטיפולי.
מקורות
Bion, W. R. (1970). Attention and interpretation. London: Tavistock.
Srour, R. (2015). Transference and countertransference issues during times of violent political conflict: The Arab therapist–Jewish patient dyad. Clinical Social Work Journal, 43(4), 407-418.
