סקירת כנס "שיחות" הרביעי
מאת נועם גלזר
כנס "שיחות" הרביעי, שהתקיים ב-29/06, נערך סביב התקווה לחזור לשגרה לאחר הקורונה. הוא ביקש לגעת בחוויות וההתמודדויות החדשות, המאתגרות ולעיתים מאיימות שהביאה איתה המגפה: לבחון אותן, הן כשלעצמן והן מתוך הקשרים פסיכולוגיים, תרבותיים וחברתיים. מתוך כך, הכנס נגע בשלושה נושאים עיקריים: יריבות וערבות הדדית, שיתוק ויצירה בזמן משבר, ושאלת החזרה הכפייתית מול הסיכוי לשינוי מהותי ויסודי.
המושב הראשון:"השומר אחי אנוכי?" על יריבות וערבות הדדית
יו"ר: יוסי זלץ
סמדר אשוח: השומר אחי? אנוכי? - מחשבות לעת מגיפה וחרדת מוות.
פרופ' יוסי לוי בלז: "לעמוד לבדי מול הים בו טבעתי": בדידות וערבות הדדית במסע למניעת אובדנות.
כנס "שיחות" הרביעי, שהתקיים ב-29/06, כלל שלושה מושבים, שביקשו לייצר התבוננות רבת-כיוונים על תקופת הקורונה ועל הימים-שבתקווה-יפציעו אחריה. הדוברות והדוברים השונים ביקשו לשרטט את החוויות והאפשרויות השונות, ההרסניות אבל גם היצירתיות, שהתפתחו בימים אלה: בין אדם לאדם, בין אדם לעצמו, ובין אדם לעולם, במרחבי החיים ובקליניקה.
המושב הראשון פקח את המבט לצדדים, ועסק ביחס שבין הפרט לקבוצה בימי הקורונה, תוך תנועה על הציר שבין יריבות לבין ערבות הדדית. סמדר אשוח הציעה בהרצאתה, בעקבות ג'ולייט מיטשל, לחשוב על תגובות אנשים בימי קורונה בהקשר של יחסי אחאות, ציר אופקי המתקיים במקביל לציר האנכי של יחסי הורה-ילד, ודורש תשומת לב אנליטית דומה. המבנה של יחסי אחאות כולל את טראומת ההדחה מכס המלכות של הילד היחיד, ואת ההבנה כי כל אחד מאתנו בר החלפה. יחסי אחאות מאופיינים בפוטנציאל דו-כיווני, פוגע או מיטיב, ונוגעים בשאלות של חירות עצמית, ושל האחריות שלנו כלפי האחר. חוק האם, המונהג על ידי האם, הוא זה שבשאיפה מסדיר את היחסים בין האחים, בכדי להפיג את הפוטנציאל ההרסני הקיים. אותה דינאמיקת יחסים מורכבת מועתקת לדינמיקה קבוצתית, וחוק האם אמור להיות מופעל על ידי המנהיג.
בהרצאתה, אשוח הדגימה את הפוטנציאל הדו-כיווני של יחסי אחאות - מהדוגמא הקלאסית של קין והבל ודרך מקומות נוספים במקרא ובספרות חז"ל. לאחר מכן, הדגימה את האופן בו דינמיקה זו השתחזרה בימי הקורונה בטיפול קבוצתי ארוך טווח שהנחתה. הקורונה תוארה על ידה כאירוע שדרש התמודדות אחאית כלל-ישראלית וכלל-עולמית. התמודדות זו, ואירועים ספציפיים בתוכה כדוגמת חלוקת החיסונים, הובילו הן לגילויים של התבדלות והן לגילויים של עזרה וערבות הדדית, בישראל ובמקומות אחרים. לפי אשוח, גילויים אלה הושפעו ממידת היכולת של המנהיגים להפעיל את חוק האם: להפגין ידע וסמכות ולפשר בין האזרחים והתושבים.
הרצאתו של פרופ' יוסי בלז באותו המושב הרחיבה את אותו מבט לצדדים, עם העיסוק בבדידות וכן בערבות הדדית במסע למניעת אובדנות, בפרט בימי קורונה. בלז מיצב את הבדידות כגורם כאב מרכזי ובלתי נסבל אצל האדם האובדני וסימן את מגפת הקורונה כאירוע שהגביר את תחושת בדידות וגבה מחירים נפשיים כבדים. מול מצב זה, הוא הציע את הערבות ההדדית כאפשרות של עמידה-יחד אל מול האובדנות. על פי המשגתו, הערבות ההדדית היא היכולת לראות את האחר ולהיראות בפניו, לקיים מערכת יחסים הדדית שמשפיעה הן על האדם האובדני והן על מי שמושיט לו יד. זהו מפגש של ממש, שיכול להוביל להתפתחות הדדית, אך גם יש בו פוטנציאל מערער.
בלז התמקד בדיבורו בטיפול באדם האובדני והביא לשם כך דוגמאות מהקליניקה. הוא נתן את הדעת לקושי ולאימה שהטיפול באדם האובדני יכול לעורר אצל המטפל.ת. בכדי לטפל באדם האובדני, כך טען בלז, על המטפל לראות אותו באמת: לא רק לחוש אמפתיה אלא להזדהות באמת עם הרצון למות, להתחבר ל"פינת ההתאבדות" שבתוכו – כיוון שעלול להיות מטלטל ומערער. הטיפול באדם האובדני דורש חיבור לחלקים מאיימים בתוכנו, וכן הנכחה שלנו במרחב הטיפולי כסובייקטים, על החלקים השונים שבנו. זהו החלק של "להיראות", "לצאת ממסתור", להופיע עם הפגיעות שלנו. לא תמיד אלו מצבים נוחים, אך בהם בדיוק טמון הפוטנציאל למפגש משמעותי. המפגש המשמעותי לפי בלז הוא כזה שבו אנו כמטפלים מנכיחים את עצמנו כסובייקטים ואת הקשר המשמעותי שבינינו לבין הסובייקט שעומד מולנו, המטופל. בדומה למערכת האחאית ששורטטה לעיל, גם תפיסת יחסים זו מושתתת על ההנחה שזהותו של האחד תלויה ומתכוננת מזהותו של האחר.
חגית אהרוני, יו"ר המושב השני, הדהדה את דבריו של בלז באשר לסכנות האורבות למטפלים עצמם, והתייחסה למבט פנימה שהוא אחד ממאפייניו של מושב זה. לפי אהרוני, המטפלים הם אלה שנושאים בתוכם עבור המטופל הן את הכאב והן את התקווה, והתקווה כרוכה לבלי הפרד בהיפתחות לכאב ובנטילת סיכון. עבודת הטיפול תמיד כוללת סיכון, ובימים קשים – על אחת כמה וכמה. דברי בלז ואהרוני, וכן אמירות נוספות לאורך הכנס, מצטרפים לעיסוק חוזר בצורך המטפלים לא רק לשמור אלא גם להישמר בתקופות משבר.
מושב שני: כשנגיפים יורים המוזות שותקות? על שיתוק ויצירה זמן משבר
יו"ר: חגית אהרוני
ד"ר רוני אלפנדרי: על מועקת הכתיבה וחירות היצירתיות בעת משבר – מחשבות על טראומה והזדמנות לשינוי בעקבות קריאה בספרו של אלבר קאמי "הדבר".
אגי משעול: המשוררת אגי משעול תספר ותקרא מתוך ספרה 'קפל' (הקיבוץ המאוחד) שנכתב בהינף אחד בימי הסגר.
המושב השני כלל התבוננות פנימה באמצעות השאלה: אילו אפשרויות פתוחות בפני אדם במסגרת התמודדותו עם מאורעות קשים? היצירה והיצירתיות, במובנן הרחב ביותר, עלו כאפשרות חיונית של נקיטת פעולה אל מול המציאות המאיימת וחסרת הוודאות. ד"ר רוני אלפנדרי, עובד סוציאלי קליני ומשורר, הוביל בדבריו מסע טקסטואלי בין קאמי, קורטאסר, נרודה, בחטין ועוד, למיפוי אפשרויות פעולה אנושיות שונות, להתמודדות עם "המגפה" (במובן המילולי שלה, או כהתייחסות כוללת לסדרי מציאות פוליטית קשים). הוא התייחס לפעולות מחאה שונות שנעשו בישראל בתקופת הקורונה, וגם לאפשרויות פרטיות של חתירה לשינוי. בתוך כך הבליט את היסוד הקרנבלי, המשחקי והיצירתי בפעולות אלה.
המשוררת אגי משעול, שהתארחה גם היא במושב זה, מהווה דוגמא חיה להתמודדות יצירתית עם ימי הקורונה. היא שיתפה את הקהל בחוויית הכתיבה האינטנסיבית שחוותה במהלך הסגר הראשון, שבמסגרתה כתבה בהינף יד ובתוך חודש אחד כתב יד מושלם ומוכן לדפוס, שהפך לספרה האחרון "קפל". היא תיארה את הופעת המוזה הותיקה שלה, בפנים חדשות ובלתי מוכרות, כחוויה מיסטית שטרם חוותה ככותבת. כיאה למשוררת, היא תיארה את כתיבת הספר באמצעות דימוי יפה מעולם הטבע הקרוב ללבה: היא סיפרה כי עצי אורן זקנים או חולים הנוטים למות מוציאים בבת אחת אצטרובלים רבים, כמופע אחרון של כוחות חיים. היא הזכירה כי זו תופעה הקיימת גם אצל בני אדם, המתמלאים זמן קצר לפני מותם בכוח רב. היא רואה בכתיבתה את הספר הזה, בימי הקורונה אפופי החרדה ופחד המוות, כדחף "להוציא אצטרובלים". מדבריה עולה, שהיצירה וחרדת המוות שלובות זו בזו, שפלישת החוץ יכולה להוביל לנביעה מבפנים.
מושב שלישי: חזרה כפייתית או מטמורפוזה? מבט אחורה וקדימה
יו"ר: פרופ' רבקה יהב
פרופ' יולנדה גמפל: "לחיות זה להיות אחר" אומר פסואה. אספר לכם סוד – כל הדברים ברי-חלוף.
פרופ' שלמה בידרמן: "כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים": הרהורים על הגלגל והבור.
הצורך להתייחס למציאות הדופקת על הדלת שב ועלה מתחילת הכנס ועד לסופו, וזכה להתייחסות ממוקדת במושב האחרון. הדוברים השונים הציעו מבט על החוץ שלא היה מוגבל רק לקורונה. זו הייתה קריאה כללית להתבוננות במתרחש מחוץ לכותלי הקליניקה, ספציפית במדינת ישראל, שחוותה תקופה של זעזועים: בחירות חוזרות וחוסר יציבות פוליטית, אסון מירון והאסון בבית הכנסת בגבעת זאב וכן העימותים הקשים בין יושבי הארץ הזאת, שלוו במבצע צבאי בעזה. לרגעים, נראה היה שהקהל מתפלג, שמשתתפי הכנס מסתייגים זה מעמדותיו של זה, אך מארגני הכנס ניסו להימנע מגלישה לסיטואציות פוליטיות קונקרטיות, כדי שהמציאות שבחוץ תיכנס ותשתלב אך לא תפריע לאירוע.
שתי ההרצאות האחרונות היו תיאורטיות ומבניות יותר. פרופ' יולנדה גמפל דיברה בהרצאתה על הצורך בפרדיגמות ובכלים חדשים, שישלבו את אירועי המציאות בחדר הטיפול הפסיכואנליטי. לדידה, דרושה הרחבה של המבט כך שיכלול הן את המטפלת והן את המטופל, כסובייקטים המשתייכים לעולם חברתי ותרבותי מסוים (ומשותף). היא הדגישה עד כמה חשוב להצליח להתבונן על האופן שבו החוץ נכנס אל תוך החדר, נותן את חותמו הטראומטי, משפיע על מהות סבלו של המטופל.
המבט אל החוץ, ואולי על החוץ, אפיין גם את ההרצאה האחרונה, של פרופ' שלמה בידרמן, שכללה חקירה פילוסופית על האפשרות לחזרה ולטרנספורמציה בחיי אדם. בידרמן בחן זאת דרך עיון בספר קהלת, באמצעות התייחסות להגותו של קירקגור וכן דרך קריאה ב"אליס מבעד למראה" של לואיס קרול. הוא טען ששלוש הקריאות האלו יוצרות אפשרויות מוגבלות של חזרה וטרנספורמציה, והציע את המוסיקה כאלטרנטיבה מאפשרת יותר, כמבנה הכולל חזרות בלי ליניאריות ובלי סוף, אשר מתאפיין בסימולטניות ובפוליפוניות (ריבוי קולות). אולי בדומה לשירה ולספרות (שנכחו גם בהרצאות שלא עסקו בהן במפורש כמו המושב השני), גם המוסיקה מהווה אפשרות יצירתית של קיום או התבוננות.
סיכום
כנס "שיחות" הרביעי, על מושביו השונים, ביקש לקיים ולעורר התבוננות על היבטים בחיים ובקליניקה שבאו לידי ביטוי בתקופת הקורונה. נדמה כי הייתה בו משאלה לעמוד ולהתבונן לאחור על מה שעברנו, כאנשים פרטיים, כמטופלים וכמטפלים, וללמוד מכך גם לעתיד. זו אינה התבוננות לאחור, אלא התבוננות עוד לפני שהגענו לחוף מבטחים, תוך הבנה שאולי אין בכלל חוף כזה. זוהי התבוננות בסערה כשאנו עדיין מרגישים את הרוח הנושבת בשיערנו ומעוררת צמרמורת דקה בעורנו. זהו ניסיון ממשי לחשוב תוך כדי הליכה ופעולה (ואולי, בעצם, השאיפה למחשבה "נקייה", כשמצויים "מחוץ לדברים", היא אשליה). נדמה לי, כי עצם קיומו של הכנס, הוא לכשעצמו אחת מהפעולות שאודותיהן ביקשו חלק מהמושבים לדבר: פעולה יצירתית בתוך זמני מצוקה. פעולה של כתיבה, במובן העמוק של יצירה ואקטיביות ביחס לדברים ש"קורים". כתיבת שיר על סערה אל מול הסערה.
