הצד הכואב של החמלה
מאת ד"ר קרן ריינר נוי
מושג החמלה בבודהיזם אל מול הרדיפה לאושר
חמלה היא מילה יפה. וודאי מצאתם את עצמכם ואת הסובבים אתכם משתמשים בה כדי לקשט ולהדגיש כוונה טובה או רצון להיטיב. בשנים האחרונות המילה חמלה הפכה לפופולרית במיוחד בקרב אנשי טיפול, חינוך ורוח, ואף בקרב חוקרים מתחומים שונים. מחקרים רבים מהעשור האחרון, מצאו כי החמלה משפיעה באופן מיידי על הבריאות של הנותן והמקבל, משפרת מערכות היחסים ואף מובילה לחיזוק החוסן אל מול קשיים ומצוקות. השפעותיה החיוביות של חווית החמלה נמצאו בתחומים רבים: הרפואה, העולם הארגוני-תעסוקתי וכמובן גם בעולם החינוך והטיפול הרגשי (Mascaro et al., 2020).
לפי הדלאי לאמה: "חמלה אמיתית מבוססת על המחשבה שכל בני האדם הם בעלי תשוקה פנימית להיות מאושרים ולהימנע מסבל, בדיוק כמוך" (הדלאי לאמה וקטלר, 1999). כלומר, בבסיסה של החמלה נמצאת ההכרה העמוקה שכל אחת ואחד מאיתנו, מיצור אנושי ועד האורגנזים הפשוט ביותר, חולק את השאיפה להיות מאושר; לחוש בטוח, מוגן, בעל יכולת לממש את צרכיו הפיזיים והמנטליים. בדיוק כמוך, אומר הדלאי לאמה, כולנו רוצים בכך. גם המדוכאים, המיואשים שויתרו, חסרי המודעות העצמית, הזחל שנובר בעפר, הנבט שבוקע מהאדמה. כולנו חולקים שאיפה או התכווננות לעבר הוויה של חופש, שמחה ושביעות רצון.
על פי המסורת הבודהיסטית, החמלה היא שותפתה של החוכמה. יחד, שתי איכויות אלה נתפסות כמובילות את ההולך בדרך לחיים של איזון ואושר. חמלה וחוכמה מושוות לשתי כנפיה של ציפור. דימוי זה מאפשר לנו להבין שלא ניתן לעוף עם אחת מאיכויות אלה בלבד - אנו זקוקים לשתיהן. מודעות קשובה, או מיינדפולנס, מסייעת לנו לפתח את האיכויות האלה, שיביאו אותנו למעוף חופשי בשמים חסרי הגבולות של ההוויה. טרם פגשתי באדם שהאפשרות לגדל כנפיים לא קסמה לו. מי לא רוצה לעוף? מי לא רוצה להיות מאושר?
הפילוסופיה הבודהיסטית ועימה הפרקטיקות של תרגול תשומת לב נוכחת ומקבלת, מזמינות אותנו לגדל כנפיים. יחד עם זאת, פיתוח היכולת לעוף לא נועדה לאפשר לאדם להגיע ליעד ספציפי; מטרתה היא לטפח איכויות של "שמיים פתוחים", "לב אוהב", "קבלה" ועוד. המסורת מתארת איכויות אלה כאיכויות הנעלות, או "הברהמה ויהרה", ומונה ארבע איכויות ספציפיות: אהבה, חמלה, שמחה ואיזון נפשי (Thera, 1958). לפי תפיסה זו, כאשר נסכים לטפח איכויות אלה ולצמצם איכויות אחרות כמו שנאה, צרות עין ופחד, נוכל להגשים את פוטנציאל האושר הטמון בנו. כאשר אדם שאינו מכיר את רזי התפיסה הבודהיסטית שומע אמירות כאלה לראשונה, הוא עלול לחוש מבוכה ולהגן על עצמו בעזרת שריון של ציניות וזלזול. עם זאת, אני מאמינה שבמקרים רבים הציניות היא כיסוי לאותה משאלה עמוקה, שגם הוא ודאי שותף לה: המשאלה לאושר. לעיתים, כשאדם מן היישוב שומע על התפיסה הזאת, משהו בו משתאה, אולי גם מתעוררת בו סקרנות: האמנם ניתן "לעבוד" בלהיות מאושרים? יש מתכון? אולי מרשם?
לא מפתיע שהזמנה לאושר יכולה לעורר מבוכה בקרב אנשים רבים. מעולם לא לימדו אותנו להיות מאושרים, מעולם לא העניקו לנו את האחריות לחקור או לראות באושר עבודה מתמדת. עבור רבים מאיתנו, מושג האושר מורכב מפנטזיות דמיוניות על קשתות בענן, טוב נצחי, הפי אנד. האושר נתפס כנקודה אחת שיש לאחוז בה, ואז - "הכל יהיה טוב". אין לנו באמת מושג מהם אותם שמיים בהם נוכל לעוף. עם זאת, למרות אי הידיעה לגבי מהותו של האושר, לרובנו ידיעה ברורה לגבי מה הוא לא. אושר לרוב נמצא בקצה הרחוק ביותר מסבל. לכן, הכמיהה העמוקה להיות מאושרים, שולחת אותנו, פעמים רבות, הרחק-הרחק מהסבל. גם הבודהה בכבודו ובעצמו החל את מסע החיפוש שלו במטרה למצוא פתרון לסבל האנושי. נוהגים לצטט את אמירתו של הבודהה: "אני מלמד דבר אחד ואחד בלבד, והוא הסבל וקץ הסבל" (Nikaya, S., 2000). הנה, מקודשת אותה הכמיהה גם בחסות התורה הבודהיסטית.
אמנם סיפור בראשית הבודהיסטי חף מפנטזיה על יצירת יש מאין, אך גם הוא עושה שימוש ברעיון של הכנסת האור אל החושך, וחושף בפנינו את אמיתות הקיום. בעקבות רגע ההארה הפרטי שלו, הבודהה בחר לשתף אחרים בתובנות אליהן הגיע והעניק את הדרשה הראשונה שלו. בדרשה זו תיאר הבודהה, בפני מי שהפכו לתלמידיו הראשונים, את "ארבע אמיתות הקיום". האמת הראשונה שהוא מתאר, היא אמת קיומו של סבל. אמת פשוטה ואף מובנת מאליה, שניתן למהר לחלוף על פניה מתוך הציפיה להמשך הדברים. ואכן, אחריה מחכות לנו עוד שלוש אמיתות שלמות, שבסופן, כך נדמה, ודאי יגיע הסוף לסבל. אחריהן ודאי יגיע האושר. שם נמצא את המתכון, המרשם, "הדרך". איזו הקלה. אנו מוכנים לשאת את עובדת קיומו של הסבל, כי מובטח לנו "פרס" למענו אנו מוכנים להקריב את התודעה שלנו. הקץ לסבל; בואו של האושר.
סוג זה של חשיבה והתנהלות משרת היטב את נטייתנו האנושית: להאמין בכוח שלנו לשנות, לתקן, להשפיע על המציאות ולהפוך אותה לטובה יותר. קשה להכחיש שנטייה זו מהווה בסיס איתן למוטיבציה של רבים בתרבות שלנו, בכניסתם לעולם תרגול המודעות הקשובה (מיינדפולנס). יתר על כן, תחושות של רוגע, שלווה, הרפיה ומנוחה, הנלוות לרבות מישיבות המדיטציה, מהוות מוטיבציה מיידית המאפשרת את המשך ההליכה בדרך, החקירה וההתמסרות לתרגול. מתוך כך, הרגעים הלא נעימים בתרגול – כאב גב, מחשבות טורדניות, חוסר סבלנות או שעמום – עלולים להתפספס ולא להיחקר לעומק.
המוטיבציות ההרגליות שלנו, הטמונות בנו באופן מולד כיצורים חיים, מושכות אותנו לעבר האושר, הטוב, השלמות, ההשלמה. לכן, גם כמתרגלים "נחושים" או "מוארים", אנו יכולים לשכוח את הכוח העצום שיש לתודעה שלנו לייצר ולמכור לנו אשליות. ביניהן, האשליה שאנו מוכנים להיות באופן שלם ומלא עם המציאות כפי שהיא, ללא העדפה. למעשה, אם נקדיש תשומת לב עדינה לחווית ההתבוננות במהלך תרגול מדיטציה, אולי נצליח לזהות את הקושי להיות נוכחים עם אי נחת ועם הנטיה לברוח ממה שאינו נעים לנו. בריחות כאלה יכולות להופיע במגוון של תחפושות כמו: הופעה של מחשבה חיובית ("זה יעבור", "כדאי לי, זה ישתלם בסוף"), התנתקות או הירדמות, הפניה מכוונת של תשומת הלב למשהו נעים או ניטרלי, ועוד (גם במפגש טיפולי אנו נתקלים שוב ושוב במחול ההתחמקות משהיה עם כאב).
הפוטנציאל ברגעי אי נחת
כאמור, על פי התפיסה הבודהיסטית, הנטייה האנושית היא להתרחק מרגעי אי הנחת, אבל רגעים אלה הם רגעי הטרנספורמציה האמיתית, בהם טמונה ההזדמנות להשתחרר מהדפוסים, לתרגל ולעבוד באמת בפיתוח התודעה (בהוואנה). אלה הרגעים בהם נוכל לחזק, להעיר ולפרוש את כנף החמלה. להיות בחמלה, משמע להיות בנחישות במגע עם מה שאיננו מורגלים לבוא עימו במגע, לגעת בסבל, באי הנחת, לשחרר את האחיזה בכמיהה לאושר, להיווכח בעצם קיומו של הסבל. להביט באמת הראשונה של התורה הבודהיסטית בעיניים (אמת קיומו של הסבל), ולא להמשיך לצעוד הלאה. התרגום למושג חמלה בפאלית או בסאנסקריט, הוא "רטט הלב לנוכח סבלו של אחר", ובלטינית "לסבול עם". חקירה של הגדרות שונות של המושג חמלה, במונחים מערביים ו/או בודהיסטיים, מצביעה על חמישה מרכיבים:
- זיהוי סבל
- הבנת האוניברסליות של הסבל
- הרגשת סימפטיה, אמפתיה, או אכפתיות כלפי מי שסובל
- יכולת לשאת את המצוקה הקשורה בעדות לסבל
- מוטיבציה לפעול למען הקלה על הסבל (Strauss et al., 2016).
הגדרות אלה מצביעות על כך שחמלה היא הכרה בכאב וסבל. חמלה היא האמת הראשונה המתגלמת ומתהווה במציאות החיה של החוויה, כעדות שאינה מתפשרת לאי נחת של אדם אחר או שלי.
בכל זאת, גם אל מול מושג החמלה, המבקש להאיר באור יקרות את קיומם של סבל, מצוקה ומכאוב, אנו ממהרים להיתקל בכמיהתנו המגושמת לאושר, ולאבד את הבהירות שמושג זה מבקש להעניק לליבנו הרוטט. שימו לב למשל, מה עולה בכם כשאתם שומעים את המושג "חמלה עצמית". קריסטין נף, שהטמיעה את המושג בשדה המחקרי והטיפולי, מגדירה חמלה עצמית כגישה של האדם כלפי עצמו, הניתנת לכימות על פני שלושה מימדים הנעים על רצף:
- גישה נדיבה ורכה כלפי העצמי לעומת גישה נוקשה וביקורתית
- הבנה שסבל הוא חלק מהחויה האנושית המשותפת לעומת תחושה של בידוד וריחוק
- היכולת להיות במודעות לחויה ברגע הווה לעומת הזדהות עם החוויה והיעדר יכולת לשים לב אליה (Neff, 2003).
המושג "חמלה עצמית", שהפך לעונג לשוני, מצביע עבורנו על האפשרות לקבל יחס רך ונדיב, לחוש מאוחדים עם שאר האנושות ולזכות למבט צלול ברגשותינו. לא זאת בלבד שהוא מעיד על כל העושר (אושר) הזה, הוא אף מרחיק לכת ומציע שכל אלה נגישים לנו, מעצמנו ובעצמנו. מחקרים שנעשו בתחום, מראים כי ניתן להשפיע על מידת החמלה העצמית שלנו ע"י תרגול (למשל, Neff, & Germer, 2013; טיבי-כהן ואחרים, 2016), וכי חיזוק של חמלה עצמית קשור בשיפור במדדים של רווחה נפשית ושביעות רצון מהחיים. השיח החומל זוכה לפופולריות הולכת וגדלה, כיוון שהוא נוגע בדיוק במקומות החסרים והכואבים שלנו. המקומות בהם אין לנו די והיינו רוצים עוד. אולם, מבט ביקורתי המבקש לגעת באמת כפי שהיא, מחייב אותנו להשתהות אל מול שיח זה ולשאול, האם במהלך הילולת האושר לא הולכת לאיבוד המשמעות האמיתית והכואבת של החמלה?
במאמרם של קונדון ובארט, החוקרים מבקשים לבחון את מושג החמלה ולבדוק האם קיים הבדל בין האופן בו אנו תופסים את המושג, לבין האופן בו אנו חווים אותו הלכה למעשה. נקודת המוצא של החוקרים, היא שחמלה, בדומה לרגשות אנושיים אחרים, ממוקמת על ציר של חיובי/נעים; שלילי/לא נעים. על אף המורכבות הידועה היום בעולם חקר הרגשות, רוב בני האדם נוטים לקטלג רגשות באמצעות הקטגוריות האלו. באופן סטריאוטיפי, כך מתארים החוקרים, חמלה נתפסת כרגש חיובי בעל עוררות רגשית נמוכה יחסית. אולם תוצאות המחקר מראות, כי בעוד חמלה הוגדרה ע"י המשתתפים כרגש נעים (ממצא שהתבסס על סמנטיקה השוואתית), כאשר הם חוו את החמלה בפועל, זו דורגה כתחושה לא נעימה (Condon, & Barrett, 2013). המחקר מעלה שאלה לגבי אופי חווית החמלה. מה קורה לנו באמת כאשר אנו חשים חמלה? איזו מהאמיתות מתעוררת לחיים בתוכנו?
אני מבקשת לטעון, כי שיח חומל שמכיר בסבל, אבל מתובל יתר על המידה באיכויות אחרות שלא קשורות בפועל לחמלה (נדיבות, רכות), עלול להעמיק את הבורות ולהשאיר אותנו באפלת האשליה. העדפה של נדיבות או רכות על פני הבהירות של הסבל היא כמו ניסיון לעוף בכנפיים שבריריות מדי. למרות זאת, בשיח היומיומי והמערבי, הנטייה היא לקשר חמלה לאיכויות רכות אחרות כמו עדינות, אהבה ונדיבות, ובכך לטשטש את ההתבוננות האמיצה והכנה בסבל ובאי הנחת. במסורת הבודהיסטית, חמלה היא רק אחת מתוך ארבע איכויות: אהבה, חמלה, שמחה ואיזון נפשי. בדומה לדימוי הכנפיים, המסייע לנו להבין את חשיבותן של שתיהן, נוכל לדמות את ארבע האיכויות לארבע גלגלי כרכרה. אם אחת מהן תהיה קטנה מדי, כיצד ניסע בדרך לאיתקה?
בעברית, תורגם המושג "Compassion Fatigue" ל"שחיקת חמלה" (פרדס ובן-נון, 2014). המושג מתייחס לתופעה בה חשיפה מוגברת של מטפלים למקרים של טראומה ואובדן, עלולה לפגוע ביכולתם לחוש ולבטא חמלה כלפי מטופלים. אולם קיימת אפשרות לשחיקה מסוג אחר של חמלה, וזוהי שחיקה של השפה המדוברת. אני מאמינה שהשימוש המרובה וקל הדעת במילה "חמלה", שוחק את העדינות והכאב, המבקשים למצוא בית בתוך המילה. שימוש כזה אינו עושה חסד עם המהות של המגע בסבל ובאי הנחת, אלא משמר את ההטיה חסרת התובנה של התודעה המבקשת להימלט ולהתרחק מאי נחת ולאחוז במה שנעים.
הזמנה לחמלה
הזמנה לחמלה היא הזמנה לאומץ ואמת. באחת הסוטרות היפות והמעוררות, מתואר מפגש של אב שכול המגיע אל הבודהה, אולי לבקש נחמה, אולי להשתחרר מעול הכאב המייסר של אובדן בן. אל מול ציפיה זו, הבודהה החכם והחומל משיב לו את האמת המייסרת: ככה זה. כל מה שיקר לך מביא סבל, יגון וייאוש. הדרך של החמלה היא דרך של סבל וכאב. היא דרך של ויתור, של כניעה אמיתית. האם אנו מוכנים באמת להיות נוכחים ברגע שבו ננשוף את נשיפתנו האחרונה ונחדל להתקיים, לתת לליבנו להתמלא בכאב הפרידה מאדם אהוב, להסכים להרגיש שנאה עד לקצוות נימי המעיים, או לחילופין, לחוש פחד משתק המקפיא את עצבי הגב התחתון? האם יש בנו האומץ להרגיש את חוסר האהבה שנוכחת בחיינו ואת הקרירות המבחילה של הקנאה? האם נסכים בכנות לשחרר את התודעה לחוות את הגוש הענק שתקוע בגרון כשנחשף חוסר האונים של המוגבלות שלנו?
ייתכן שתמהרו להשיב בחיוב לשאלות הפילוסופיות האלה, כי אתם יודעים ויודעות מתוך ניסיון התרגול או החיים, שהכל חולף. גם זה יעבור. הכל משתנה. אולי זהו עוד סיפור שאנו מספרים לעצמנו כדי לעבור את זה כבר, להגיע לנקודת היעד - האושר. עם זאת, במאמר זה ביקשתי להראות, כי אם ברצוננו לגדל כנפיים, עלינו להיות כנים ואמיצים ולהסכים לכאוב. זו יכולה להיות דרישה אמיתית וכנה של מורה הדרך כלפי תלמידיו. הדרך אינה לעבר הסוף הטוב. הדרך כרוכה בהסכמה לוותר על האושר כמושג שמתקשר רק לנחת. האם כמורים, כמנחים, כמטפלים וכמדריכים נוכל לומר: אם אינך מוכן לכאוב, זו אינה הדרך עבורך?
טרם נתווה את הדרך לאחרים, נביט לרגע פנימה ונמצא את הכאב המייסר שלנו. האם הוא מעז להישיר אלינו מבט? או שמא נחבא אל פינת חדרו של הלב הממאן לרטוט?
מקורות
הדלאי לאמה, הווארד ס' קטלר, אמנות האושר, (1999)
לי טיבי כהן, קרן ריינר נוי, איילת שמולביץ', עודד ארבל (2016). ניצנים של קשיבות במדבר: תוצאות ראשוניות ממחקר קליני, מרפאת המיינדפולנס, המרכז לבריאות הנפש באר שבע. הרפואה, כרך 155, חוב' ,12 עמ' 745-748.
פרדס, א., & בן-נון, י. (2014). Compassion and Nursing: Between Theory and Practice/שחיקת החמלה (compassion fatigue): ביטויים, גורמי סיכון, מניעה וטיפול. גרונטולוגיה וגריאטריה, 75-92.
Condon, P., & Feldman Barrett, L. (2013). Conceptualizing and experiencing compassion. Emotion, 13(5), 817.
Mascaro, J. S., Florian, M. P., Ash, M. J., Palmer, P. K., Frazier, T., Condon, P., & Raison, C. (2020). Ways of knowing compassion: How do we come to know, understand, and measure compassion when we see it?. Frontiers in psychology, 11.
Neff, K. D. (2003). The development and validation of a scale to measure self-compassion. Self and identity, 2(3), 223-250.
Neff, K. D., & Germer, C. K. (2013). A pilot study and randomized controlled trial of the mindful self‐compassion program. Journal of clinical psychology, 69(1), 28-44.
Nikaya, S. (2000). The connected discourses of the Buddha.
Strauss, C., Taylor, B. L., Gu, J., Kuyken, W., Baer, R., Jones, F., & Cavanagh, K. (2016). What is compassion and how can we measure it? A review of definitions and measures. Clinical psychology review, 47, 15-27.
Thera, N., & Thera, Ñ. (1958). The Four Sublime States. The Wheel Publication, (6/7).
