בובה שמתחזה לאישה: האלביתיות של הטיפול הפסיכואנליטי
מאפייני האלביתי בסיטואציה הפסיכואנליטית, וכיצד אלה מאפשרים את צמיחתו הנפשית של המטופל
מאת אורין רוזנר
מבוא
האלביתי (בגרמנית: Unheimlich; בעבר גם תורגם לעברית: המאוים), לפי פרויד, הוא הזר שנובע מהביתי, המוכר שהודחק. זו תחושת הזרות השורה בתוך האינטימי עצמו, האימה ואי-הנוחות במפגש עם הביתי, שהוא בה בעת מסתורי וכמוס, מבעית ומפתה. במילים אחרות, האלביתי הוא תחושת הפחד שמתעוררת דווקא בשל המפגש עם המוכר שהפך לזר.
הדיון של פרויד במושג התעורר בעקבות כתיבתו של ארנסט ינטש. ינטש טבע את מושג האלביתי בשנת 1906, והגדיר אותו כדבר שמתבטא בתחושה של "ספק אם אמנם יש נשמה ביצור הנראה חי לכאורה ולהפך, שמא בחפץ דומם יש רוח חיים בכל זאת". ינטש זיהה את האלביתי בסיפורו של א.ת.א הופמן, "איש החול", בדמותה של אולימפיה, בובה ממוכנת הנראית כדמות אישה אנושית, בה מתאהב גיבור הסיפור, נתנאל. ינטש הסביר שהאלביתי מתעורר כאשר הקורא מצוי במצב של אי-ידיעה בנוגע לשאלה האם מדובר באישה בשר ודם, או שמא מדובר בובה ממוכנת.
הסיפור "איש החול" מגולל את קורותיו של נתנאל, שבילדותו שמע מהאומנות שלו את האגדה של איש החול, אשר עוקר את עיניהם של ילדים ומאכיל בהן את ילדיו. אביו של נתנאל נהג לפגוש אדם מסתורי בלילות, ככל הנראה כדי לערוך ניסויים אלכימיים. נתנאל, שהושפע מהסיפור שסיפרה לו האומנת, מדמה בלבו שמדובר באיש החול. נתנאל מנסה לגלות מיהו אותו איש החול, ומחליט להסתתר בחדר העבודה של האב ולהציץ אל המפגש – ואז הוא מגלה שהאיש הוא הפרקליט קופליוס – ידיד האב והמשפחה. בזיכרונו של נתנאל, שלא ברור אם הוא מהימן או מתעתע, מחבואו מתגלה, וקופליוס מנסה להשליכו לתנור ולעקור את עיניו, אך אביו מתחנן בפניו שיחוס על בנו. נתנאל מתעלף ונעשה חולה מאוד, ושנה לאחר מכן, בביקור נוסף של האורח המסתורי, אביו נהרג כתוצאה מפיצוץ שנסיבותיו לא ידועות.
הסיפור מדלג כמה שנים לאחר מכן, אז נתנאל הוא סטודנט צעיר ומאורס. הוא נתקל באופטיקאי נודד בשם קופולה – ונדמה לו שהוא מזהה בו את אותו קופליוס מילדותו, מה שמעורר אצלו מחדש את הזיכרון המבעית מאותו הלילה. נתנאל רוכש מאותו אופטיקאי משקפת, ובאמצעותה הוא מתוודע לאולימפיה – בובה ממוכנת שנתנאל טועה לחשוב שהיא אישה אמיתית ומתאהב בה. בביקורו בביתה, נתנאל מגלה כי אהובתו היא למעשה בובה, נתקף טירוף ומתאשפז. לאחר תקופת החלמה ארוכה, כאשר נראה שמצבו השתפר, נתנאל נתקל שנית במי שהוא מדמה לראות בו את קופליוס. כתוצאה ממראה זה, דעתו שוב נטרפת עליו, והוא קופץ אל מותו ממגדל.
במאמרו, "האלביתי" (1919), הציע פרויד קריאה משלו בסיפור "איש החול", בה ביקש להרחיב את הגדרתו של ינטש למושג האלביתי:
"המוטיב של הבובה אולימפיה, שדומה שרוח חיים בה, איננו בשום פנים היחיד שיש לראותו אחראי לרושם האלביתי של הסיפור, רושם שאין דומה לו, ואפילו אין לראות בו את הגורם הראשון במעלה שיש לייחס לו רושם זה [...] אדרבה, במרכז הסיפור עומד גורם אחר, שעל שמו גם נקרא הסיפור, והוא – מופיע במקומות המכריעים: המוטיב של איש החול שעוקר את עיני הילדים" (פרויד, 1919).
לפי פרויד, תסביך אדיפוס של נתנאל חוזר ומתגלם בדמותו של איש החול, והוא שמעורר את חוויית האלביתי בקריאה בסיפור. פרויד למעשה מתייחס לעקירת העיניים שמבצע איש החול, כתחליף לעונש הסירוס המאיים של האב. אלא שאז ממשיך פרויד ומציג דוגמאות נוספות לחוויות אלביתיות[1], כמו למשל שיבה פעם אחר פעם אל אותה הסמטה, בעת שיטוט מקרי בעיר; הוא מתייחס לאנימיזם, למאגיה ולכישוף, לחזרה שלא-במתכוון ולתסביך הסירוס כאל הגורמים ההופכים דבר מה לאלביתי. לקראת סוף המאמר, פרויד כותב כי האלביתיות מתעוררת גם בעקבות מחלת הנפילה והטירוף. אז, מוסיף פרויד, ללא הרחבה ובאופן שנראה כמעט בלתי-מודע, כי התחושה האלביתית מאפיינת גם את הפסיכואנליזה:
"ההדיוט רואה כאן לפניו ביטוי לכוחות שלא שיער את קיומם אצל רעהו, אך אפשר שאת ריגושיהם חש במעורפל בפינות נידחות של אישיותו שלו. בעקביות ובאופן נכון כמעט מבחינה פסיכולוגית ייחסו ימי הביניים את כל מופעי המחלות הללו לפעולתם של השדים. אכן, אני לא אתפלא לשמוע שהפסיכואנליזה שעוסקת בחשיפת הכוחות הנסתרים האלה הפכה מסיבה זו לאלביתית ומעוררת חלחלה בעיני אנשים רבים" (שם).
אני מוצאת שנקודת מבט זו של פרויד על הטיפול הפסיכואנליטי מרתקת ומסעירה, ובמאמר קצר זה, אנסה לעסוק בה ולהרחיב אותה.
פרויד גורס כי הפסיכואנליזה היא דבר שמעורר את החרדה האלביתית, מעצם היותה זו שמעוררת מחדש את שהודחק, מעלה את הכוחות הנסתרים שפועלים בנפש אל פני השטח. נדמה לי שפרויד צדק בדבריו: יש בסיטואציה הפסיכואנליטית, ובעיניי גם בסיטואציה הפסיכותרפויטית הדינמית, חוויה אלביתית. הייתי רוצה להציע כי הסיבות שפרויד נתן לכך מסבירות רק חלק קטן מהתמונה, ואולי דווקא בהבנתו המקורית של ינטש את מושג האלביתי מצוי המפתח לתחושות אלו בתוך הסיטואציה האנליטית: בשל הספק אם הדבר שאנו רואים הוא חי או מת; אמיתי או מכני. במילים אחרות, הטיפול הפסיכואנליטי הוא אלביתי, מכיוון שלא לגמרי ברור לנו האם מדובר בפעילות חיה או בטקס רובוטי, ביחסים אמיתיים ורגשיים או ביחסים מקצועיים.
ההעברה (transference) כאלביתית
פרויד טען במאמרו כי "כל מה שעשוי להזכיר את הכורח הפנימי הזה לחזרה, יורגש ויחווה כאלביתי" (1919); הוא מתייחס בדבריו לכפיית החזרה (או החזרה הכפייתית, repetition compulsion), כלומר, לניסיון כפייתי לא מודע לשחזר חוויה טראומתית מן העבר באמצעות התנהגות בהווה. פרויד מתייחס בעיקר אל חזרתו של תסביך אדיפוס כמעורר את תחושת האלביתי בסיפור. אלא שאני הייתי רוצה להוסיף כי האלביתיות בסיפור אינה נובעת רק מתסביך אדיפוס, אלא מכלל תהליכי ההעברה של נתנאל, בראשם אהבת-ההעברה לבובה אולימפיה.
מבלי לקרוא לה בשם ומבלי להתייחס אליה כאל חוויה טיפולית, הופמן תיאר את החוויה האנושית שפרויד יכנה בעתיד "העברה". העברה היא חזרתו של רגש מעברו של האדם והפנייתו כלפי דמות בהווה ואכן, הסיפור "איש החול" מרובד העברות. במאמרו, פרויד התייחס בעיקר לחרדת הסירוס שמעורר האב בסיפור, ואף פירש את התאהבותו של נתנאל באולימפיה, כנגזרת של החזרה הכפייתית של התסביך האדיפלי: "השליטה של תסביך זה בנתנאל מוצאת את ביטויה באהבתו הכפייתית, המטורפת, לאולימפיה" (שם).
כל אלה אכן מעוררים בקורא תחושה אלביתית עזה, אך להרגשתי, זו מתעוררת ביתר שאת לנוכח התפתחותה של אהבת-העברה של נתנאל לאולימפיה. אהבת-העברה זו מזכירה באופנים רבים את אהבת-העברה המוכרת לנו מהסיטואציה האנליטית. במאמרו "הערות על אהבת-העברה" (1915), כותב פרויד על אחד מתווי ההיכר הייחודים של אהבת-העברה, אשר "במידה רבה נעדרת התחשבות במציאות, היא פחות נבונה, מתעלמת מההשלכות שעלולות להיות לה, ומסנוורת עיניים בהערכת הדמות הנאהבת יותר מכפי שאנו מוכנים להודות בהתאהבות נורמלית". מי אם לא נתנאל, אשר שוכח כליל את אהובתו האמיתית וזונח אותה לטובת אהבתו לבובה, עונה טוב יותר להגדרה זו?
על כן, בהסתמך על טענותיו של פרויד על האלביתי, אפשר לחשוב על התחושה המעיקה המתעוררת בקריאה בסיפור "איש החול" ככזו הנובעת מהאלביתיות שבהעברה; מכך שעצם התעוררותם של רגשות-מן-העבר כלפי אדם "המשאיל" את עצמו לשימוש כמעין בובה, הוא דבר מאיים ואלביתי. תחושה זו אינה מתעוררת רק בספרות, אלא גם בכל טיפול נפשי בו מתרחשת העברה כלפי דמות המטפל, המשמש כ"קולב" להלבשת רגשות מעברו של המטופל עליו.
במהלך העבודה על מאמר זה שוחחתי עם הפסיכואנליטיקאי ד"ר ערן רולניק. רולניק הזכיר כי עבור מטופלים רבים, פגישה עם המטפל מחוץ לקליניקה עשויה להיות מוזרה ומסעירה – לעתים הם אפילו אינם מזהים את המטפל ממבט ראשון. הוא הציע שהמפגש מחוץ לסטינג (setting) הטיפולי המוכר זו חוויה מטלטלת, בין היתר, משום שבמהלך ההעברה חלקים מעולמו הפנימי של המטופל מושלכים לתוך המטפל. לכן, ההתקלות בחלקים אלה ברחוב או בקולנוע היא אלביתית – מכילה בתוכה את המוכר שהפך לזר.
הטיפול הפסיכואנליטי כאלביתי
"יום-יום ישב עמה שעות ודיבר אליה על אהבתו, על קרבת נפש טמירה, על אחוות נשמות, ואולימפיה הקשיבה לדבריו בדבקות גדולה. ממעמקי מגירותיו הוציא נתנאל את כל מה שכתב אי פעם: שירים, חזיונות, מעשיות, סיפורים ואגדות פרי דמיונו [...] ואת כל אלה היה מקריא לאולימפיה שעות על שעות, בלי הרף ובלי לאות. אכן, מימיו לא הזדמנה לו מאזינה נפלאה כמוה. היא לא רקמה ולא סרגה, לא הציצה מן החלון, לא האכילה ציפורים, לא שעשעה כלבים בחיקה, לא שיחקה עם החתול, לא העבירה פיסות נייר מיד אל יד, לא נאלצה להסתיר פיהוק בשיעול חרישי מעושה – בקיצור, שעות על שעות הייתה יושבת בלא ניע ובלא זיע, עיניה לטושות אל עיני אהובה ומבטה הולך ומתמלא אט-אט חיות ולהט. רק כשהיה נתנאל קם לבסוף ונושק לידה ואף לפיה, הייתה אומרת "אה – אה!", ומוסיפה: "לילה טוב, אהובי!" (מתוך: איש החול מאת א.ת.א הופמן, תרגום: נילי מירסקי, רות גינזבורג).
בעיניי, קטע זה מתוך הסיפור "איש החול", בו מתוארת האינטראקציה בין אולימפיה ונתנאל, הוא בעל דמיון רב לטיפול פסיכואנליטי מסורתי. מובן שהצעה זו היא אנכרוניסטית, שהרי הופמן פרסם את הסיפור ארבעים שנה לפני שפרויד נולד; אלא שבעיניי, הסצנה האלביתית שאותה תיאר הופמן, דיבור אל אדם-מכונה, רלוונטית ביותר לימינו. דרכה, אני רוצה להצביע על חוויית האלביתיות שבטיפול הפסיכולוגי.
כמובן שהאינטראקציה בין נתנאל לאולימפיה אינה זהה לטיפול, והופמן וודאי שלא ביקש לתארה ככזו. בכל זאת, אפשר לראות בפונקציה שממלאת אולימפיה בחייו של נתנאל, פונקציה טיפולית: היא מציעה לנתנאל חוויית הקשבה יוצאת דופן; בניגוד לאנשים אחרים, העסוקים בשלל פעילויות יומיום, בטרדותיהם, עייפותם, תחביביהם או אהבותיהם האחרות, אולימפיה נתונה כל כולה לו; היא אפילו לא נאלצת "להסתיר פיהוק בשיעול חרישי מעושה". למעשה, היא "משאילה" לו את עצמה, את פניה ואת גופה, כדי שיוכל להעביר אליה את רגשותיו, מאווייו וחלומותיו. יותר מכך, בעיניי אפשר לראות בדמותה של אולימפיה ייצוג של "הלוח החלק" המושלם: חסרת היסטוריה, קונפליקטים או פנטזיות; כאשר היא עם נתנאל, אין דבר אחר בעולם מלבדו; היא אינה סובייקט, אלא אובייקט נפלא וטוב; היא לנצח ישובה באותה התנוחה, ליד שולחן קטן, משעינה עליו את זרועותיה כשידיה שלובות. כל אלה הופכים אותה לכר הפורה ביותר להתפתחותה של העברה, מקבילה לזו העשויה להתעורר בקרב מטופליו של פרויד כלפי רופאם.
אני משערת שיהיו מי שיקראו את הדברים ויתנגדו להשוואה בין בובה-ממוכנת למטפלת. הרי בובה, משוכללת ככל שתהיה, אינה יכולה לחקות את המבט האנושי, את ההבנה והאמפתיה האנושיות. לכן, אני רוצה להדגיש שסיפורו של הופמן הוא פנטסטי, והאלביתיות שבו נובעת בדיוק מהסיבה שאולימפיה אינה לגמרי בובה (או רובוט). העיניים שלה הופכות אותה לכמו-אנושית, אך לא-באמת-אנושית וזו ליבתה של החוויה המאיימת; המבט שהציעה לנתנאל אולי לא היה אנושי, אך היה טוב יותר מזה האנושי – הוא היה המבט המושלם. במילים אחרות, אולימפיה היא למעשה אובייקט נפלא – כה נפלא, עד שהוא מבעית; זיוף כה מושלם, עד שהוא מחריד.
מתוך מחשבה זו, ניתן לחשוב על האלביתיות שבטיפול הפסיכואנליטי, בו המטפלת מציעה את המבט "המושלם" ואת ההקשבה "המושלמת"; בו למשך שעה אחת, המטפלת "מבטלת" את כל צרכיה, רצונותיה ומאווייה האחרים עבור המטופל; בו ההיסטוריה שלה, שמחותיה וצערה אינם ידועים כלל למטופל. כל אלה, לדעתי, הופכים את הטיפול לחוויה אלביתית, על פי הגדרתו המקורית של ינטש: בשל אי-הוודאות האינטלקטואלית בנוגע לשאלה האם הדבר שניצב מולנו חי או מת. אני חושבת שזו התחושה האלביתית המתעוררת במטופלים, כאשר הם שואלים את עצמם: "מי האישה הזו שמטפלת בי?"; "מה אני יודע עליה?"; "האם באמת אכפת לה ממני?".
בנוסף לכך, ישנם אלמנטים משמעותיים נוספים של הטיפול הפסיכואנליטי המעוררים את תחושת האלביתי. למשל, חדר הטיפול, הקליניקה: כאשר הדבר המוכר – הבית, הסלון – מתערבב עם הזר – משרד הרופא, חדר העבודה. מטפלים רבים מספרים שהם משתדלים לעצב את הקליניקה "באופן חמים וביתי", ואכן זו מרוהטת על פי רוב כמו-בית: מכילה ספה ו/או כורסאות, תמונות על הקירות, שולחן קטן, שטיח; אך מנגד, ברור שהקליניקה אינה בית ושאיש אינו מתגורר בה. דוגמא נוספת היא השעה הטיפולית אשר גם היא מאופיינת באלביתיות: זו כמעט-שעה-רגילה, אך היא אינה "רגילה", ואורכת חמישים דקות במקום שישים דקות. גם כאן מתגלמת חוויה של זרות בתוך האינטימיות, מוכרות שהיא בו-בזמן גם מסתורית וזרה.
בניגוד לאולימפיה, שהייתה בובה שהתחזתה לאישה, אני מציעה לחשוב על המטפלת בטיפול הפסיכואנליטי כעל אישה שמתחזה ל"בובה" – אישה שמעמידה את עצמה, את גופה ואת נפשה, לרשותו של אדם אחר. בעיניי, השאלה שעולה אל מול דמות המטפלת אינה רק: "האם האדם שמופיע לפני הוא למעשה בובה?", כפי שהציע ינטש בהגדרתו את האלביתיות, אלא גם: "האם 'הבובה' שמופיעה לפני היא למעשה אדם?". למעשה, המטופל המגיע למפגש הטיפולי יודע שיושבת מולו אישה המגלמת תפקיד; אישה אשר הופכת עצמה לפונקציה עבורו; סובייקט אשר לקח על עצמו תפקיד של אובייקט; ובכל זאת, ואולי אפילו בשל כך, המטופל בוחר להתמסר לכך – אל הזרות הביתית, אל הביתיות הזרה שבטיפול הפסיכואנליטי .
דרך יציאה מהרגרסיה: האלביתיות כמאפשרת בריאות נפשית
על פניו, ההקבלה בין מאפייני האלביתיות ב"איש החול" לאלה בטיפול האנליטי, ובין האישה-בובה למטפלת, עלולה לייצר רושם מוטעה כי האלביתיות היא "פגם" בטיפול. בחלק זה אבקש לטעון שלא רק שהאלביתיות היא מאפיין בסיסי של הטיפול, אלא גם מאפיין הכרחי שלו. בסיפור "איש החול", לנתנאל אין כל ספק באשר לאנושיותה של אולימפיה. הוא מתאהב בה כאילו הייתה אישה בשר ודם, וכתוצאה מכך משתגע. אני סבורה שגם אהבת-העברה רגרסיבית שאינה נגועה בספק, בשאלה, "מי הוא בעצם האדם שיושב מולי?" – עשויה להוביל בסופו של דבר למחוזות שאליהם הגיע נתנאל. הרי במובנים רבים, הטיפול תמיד יהיה "טוב" מן המציאות: היכן במציאות יכול אדם למצוא הקשבה כה מלאה, עיניים שיביטו בו ברציפות כמעט-שעה, בלי לפהק, בלי להביט בסלולרי? אם לא מתעורר ספק בנוגע ל"אמיתיות" הטיפול, מי לא יעדיף את הטיפול על פני המציאות?
באלינט (1968) טען שבמהלך רגרסיה בטיפול פסיכואנליטי, המטופל חווה את המטפל כדמות רבת-עוצמה ובעלת חשיבות ראשונה במעלה, אך הדבר מתרחש רק במידה שהמטפל מסוגל לספק את הציפיות, התקוות, המאוויים והצרכים של המטופל או לתסכלם. מעבר למעגל זה, האנליטיקאי עצמו, כאדם ממשי "רגיל", כמעט אינו קיים. למטופל, הוא מסביר, יש כמובן פנטזיות שונות בנוגע לאנליטיקאי, אך בדרך כלל אלה קשורות לעולמו הפנימי של המטופל, יותר מאשר למטפל עצמו.
עוד באלינט מבחין בין רגרסיה ממאירה לרגרסיה שפירה, ומתייחס אל השנייה כאל תהליך תרפויטי וחיוני ליצירת שינוי נפשי. בהמשך לכך, אבקש להציע כי האפשרות של המטופל לצאת מן הרגרסיה השפירה שנוצרת בטיפול אל עבר תנועה נפשית חיובית, קשורה באופן הדוק אל המאפיינים האלביתיים של הסיטואציה הפסיכואנליטית: תחושת הבעתה האוחזת במטופל כאשר הוא מכיר בכך שמתרחשת בחדר העברה; ההבנה שהמטפל, האיש היושב לפניו, אף על פי שהוא מוכר לו באופן עמוק, ששוררת ביניהם אווירה של אמון ותום הדדי נטול חשד[2] – הוא למעשה גם זר; הוא למעשה אדם שונה מהפנטזיות שנקשרות אליו. אני מאמינה שהעובדה שהטיפול טומן בחובו תמיד את האלביתי, היא המאפשרת לרגרסיה להגיע לסופה; היא המאפשרת למטופלים לחזור אל קרקע המציאות, לבחור בעולם שבחוץ ולא בשקיעה אינסופית אל תוך הטיפול והקשר הטיפולי; לא להשתגע כפי שהשתגע נתנאל שהתאהב באולימפיה, האישה-בובה.
בעיניי, דווקא ברגעים בהם הקפיצים, גלגלי השיניים, "מזדקרים החוצה", אלה הרגעים בהם המטופל מרגיש שמדובר בדבר מה שאינו לגמרי "אמיתי", בקשר שאינו לגמרי "חי": הרגעים בהם המטפלת צוחקת במקום הלא נכון; הרגעים בהם היא לרגע אינה קשובה; הרגעים בהם היא טועה, מתבלבלת, מתעקשת על התשלום; הרגעים בהם אינה מצליחה להעניק את החוויה המקיפה והמושלמת של אובייקט קשוב עד אין קץ, מושקע בכל הווייתו במטופל. דווקא ברגעים האלה, המטופל חש שיושבת מולו אישה אשר מגלמת עבורו תפקיד; שמדובר בקליניקה- נראית-כמו-בית-אבל-היא-למעשה-משרד; שהמטפלת היא אישה שעבודתה היא להקשיב לו, אבל אולי יש דברים אחרים שהייתה מעדיפה לעשות במקום זאת. הרגעים האלה מצמררים, אלביתיים, אבל בעיניי, הם גם המצילים את המטופל מסופו של נתנאל.
מדוע הם מצילים את המטופל? משום שכאשר מטופלת מרגישה שהסיטואציה הטיפולית היא גם מבעיתה ומטרידה, היא לא תישאר בטיפול לנצח. כך, בכל פעם שתצעד לעבר הקליניקה, בכל פעם שתצא ממנה, תעלה צמרמורת קלה בגבה; בכל פעם שתרגיש העברה עוצמתית כלפי המטפלת, יהיה בה גם חלק שיתכווץ בבעתה; אותה חלחלה, אותה אלביתיות, היא זו שתאפשר לה לבחור במציאות, ולא בטיפול. נתנאל ויתר על ארוסתו האמיתית, הלא-קשובה-תמיד אך האוהבת, עבור הבובה אולימפיה – זהו השיגעון. האלביתיות בטיפול מאפשרת למטופלים להרגיש שמשהו-לא-לגמרי-בסדר, שיש משהו לא-לגמרי-חי בטיפול, ולחפש את החוויות המצמיחות, המבריאות, שחוו בתוך הטיפול – במציאות חייהם, ולא בתוכו.
אני משערת כי הטענה המרכזית במאמר זה תעורר התנגדות במטפלים ובמטופלים. הרי איך אפשר להגיד שטיפול אינו דבר "חי"? כמובן, בטיפול מתרחשים רגעים אנושיים עמוקים ומחוברים ביותר, ובמובן הנפשי הטיפול מלא חיים, והרגשות המתעוררים בו אמיתיים להפליא. עם זאת, ביקשתי לטעון במאמר זה שהטיפול אינו חי במובן שהוא מתרחש מחוץ לחיים, לידם; לכן הוא גם מתרחש בסטינג (setting) נוקשה וקבוע יחסית: כדי להבהיר שמדובר בחלון שנפער בזמן ובמרחב של היום-יום, בו האדם יוצא מתוך חייו ונכנס אל הטיפול, ואז יוצא ממרחב זה בחזרה אל תוך חייו. מכיוון שהטיפול אינו "חי", הוא גם אלביתי; ומכיוון שהוא אלביתי, הוא מעורר במטופלים, לצד המשיכה אליו, גם את הצורך להימלט ממנו; את הצורך לחיות את החיים שבהם אין הקשבה מוחלטת, שבהם אין עיניים שמביטות עד אין קץ – אבל שהם לגמרי-לגמרי אמיתיים.
הערות
[1] יצחק בנימיני, אשר כתב את ההקדמה למאמר זה בגרסתו העברית, מסביר זאת כרדיפה אלביתית של התזה של ינטש מצד פרויד,
[2] על פי באלינט (1968) arglos –
מקורות
באלינט, מ' (2006). השבר הבסיסי. תל אביב: עם עובד (פורסם במקור 1968, תרגום: ח' גלעד).
הופמן, א.ת.א (2012). איש החול. בתוך י' בנימיני (עורך), האלביתי (עמ' 89-128). רסלינג (פורסם במקור 1816, תרגום: נ' מירסקי, ר' גינזבורג).
פרויד, ז' (2012). האלביתי. בתוך י' בנימיני (עורך), האלביתי (עמ' 41-87). רסלינג (פורסם במקור 1919), תרגום: נ' מירסקי, ר' גינזבורג.
פרויד, ז' (2002). הערות על אהבת-העברה. בתוך ע' ברמן, ע׳ רולניק (עורכים), הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 120-128). עם עובד (פורסם במקור 1915). תרגום: ע' רולניק.
