בראשית
בריאת העולם – האם באמת יצירה כפי שחשבנו?
מאת עפר גרוזברד
פרק מתוך הספר: האבולוציה של החשיבה -מתקופת התנ"ך ועד לעת החדשה | הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
בריאת העולם – האם באמת יצירה כפי שחשבנו?
פרק א: א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד.
ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי-כֵן. ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי. ט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי-כֵן. י וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב. יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן. יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב. יג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי.
- פרסומת -
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ וַיְהִי-כֵן. טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ. יח וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב. יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי.
כ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. כא וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב. כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ. כג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי.
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב. כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. כט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי-כֵן. לא וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.
היוצר הגדול מתבונן סביבו, מניף את שרביטו כקוסם והעולם נוצר. כך חשים לא אחת ילדים בני שנתיים עד שש המתבוננים בעולם בסקרנות, מצווים עליו ציוויים בתקווה שיתגשמו – מאמינים לעיתים בכוחן של מילים, ביכולתן להתגשם. החוויה האומניפוטנטית היא אפילו מוקדמת יותר: התינוק מלא בעצמו ומאמין בכוחו משום שהוריו המטפלים בו במסירות מעניקים לו הרגשה שמה שהוא רוצה – לשבוע כשהוא רעב, להתחמם כשקר לו וכדומה – קורה. זוהי תמצית חוויית היצירה שיוצרים רבים שואפים אליה וההנאה המקופלת בה עצומה. ואולם אם נתבונן היטב כיצד אלוהים חווה את בריאת העולם נגלה שהוא לא ממש מתפעל ממעשיו. הוא אומר על פי רוב "כי טוב" ובמקרה אחד אפילו "טוב מאוד" אבל אין התפעלות אמיתית ותחושות אופוריה המלוות תהליך יצירה משמעותי. אלוהים גם אינו מהרהר, אינו מתלבט ואינו מחפש פתרונות, מה שחיוני לכל תהליך יצירה גדול. הוא אינו מנסה ומתקן, אינו סובל או מתאכזב, אינו מתייאש ומתחיל מההתחלה. הוא יוצר בציווי במקום באינטרוספקציה. בריאת העולם קלה לו מאוד, בדומה לילד בן ארבע המצווה על העולם את רצונותיו. אכן, האדם של אותם ימים התקשה לדמיין תהליך יצירה אמיתי כפי שהוא מקובל היום שבו האדם מרשה לעצמו להיות מרוכז ושקוע בעצמו, מתעלם מסביבתו ומוציא מעצמו את המרב והמיטב בתהליך לא פשוט שיש בו עליות ומורדות.
באותם ימים האדם לא היה יכול להתפנות מהלחץ הקבוצתי ומהפחד מדמות הסמכות כדי להתמקד בעצמו, להתפעל מעצמו וליצור. כבר בסיפור הבריאה אלוהים מעודד את האדם "לרדות" במי שהוא יכול ו"לכבוש" היכן שהוא יכול ועוד מוסיף שברא את האדם בצלמו. אבל ברור לכל מי שאינו אדם מאמין שלא אלוהים ברא את האדם, אלא האדם ברא את אלוהים בצלמו ובדמותו – בדמות אותו אב קדמון הרודה במי שכפוף לו. אכן, האדם של אותם ימים התקשה לדמיין תהליך יצירה מודרני אמיתי. יהיה עליו להמתין עוד כמה אלפי שנים לעידן הנאורות שבו ייפרד מן הקבוצה ויהפוך לאינדיבידואל. ואז כל אחד יוכל להיות אלוהים. בעצם טוב מאלוהים, משום שהפעם האדם יוכל ליצור באמת עולם חדש אמיתי בשונה מהילד בן הארבע שרק מדמיין אותו.
אדם מודרני: יצרת עולם נפלא כל כך ואתה בכלל לא נראה מרוצה ולא מתפעל ממעשיך.
אלוהים: יש לי ביטחון ואני תמיד מרוצה מעצמי.
השבת – למי באמת דואג האב הקדמון?
פרק ב: א וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם. ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.
אלוהים שובת ביום השבת ומייד מברך ומקדש את שביתתו. כמו ילד קטן המרוצה ממעשיו. בקרוב יבקש מכולם לעשות כמוהו. אכן, ילדים אוהבים משחקי חיקוי. אלוהים אינו אומר: "תראו איזה רעיון מקורי יש לי – יום חופש אחד בכל שבעה ימים. פשוט רעיון גאוני. איך לא חשבו על זה לפני. הרי בני אדם באמת צריכים לנוח. הרי הם עובדים כמו חמורים ואם לא יהיה חוק שמעניק להם יום חופש – נניח כל שבעה ימים – הם לא ייקחו לעצמם יום חופש כזה". לא כך חושב אלוהים. כלומר, לא כך חשבו בני העת העתיקה. במקום לחשוב במונחים של יצירה והתפעלות הם חשבו במונחי קדושה וחיקוי. מעבר לכך, ככל שליט טוטליטרי אלוהים אינו עסוק בדאגה לבני האדם אלא לעצמו. בני אדם יחקו אותו לא משום שהם זקוקים ליום חופש בשבוע, אלא משום שכך נהג הוא, דמות הסמכות.
אדם מודרני: תגיד, אלוהים, זה לא מצחיק שאתה מברך את מה שאתה עצמך עשית? אצלנו אומרים "יהללך זר ולא פיך".
אלוהים: אני תמיד מברך את מה שאני עושה ואני רוצה שגם בני האדם יעשו כמוני.
סיפור גן עדן א – איך יוצרים תחושת קונספירציה?
פרק ב: ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. יא שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר-שָׁם הַזָּהָב. יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת. טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל-הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. כד עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.
- פרסומת -
אלוהים בונה לו גן יפה ומציב שם את האדם שיצר כדי שישמור על גנו. אבל בגן הוא נוטע שני עצים מגרים להפליא – עץ החיים שמי שאוכל ממנו חי לעולם (נראה בפסקה הבאה) ועץ הדעת שגורם למי שאוכל ממנו להיות חכם ולהבין דברים. מי לא ירצה לאכול מפריים של שני עצים אלה?! אבל אלוהים במשחקו הסדיסטי להפליא מצווה על האדם שלא לאכול מעץ הדעת, אחרת ימות. אם כן, למה הוא נטע אותו בגן?! האב הקדמון רצה שליטה מוחלטת בילדיו. הוא יצר להם קונפליקט שאין להם דרך ליישב אותו: הם רוצים להיות חכמים והעץ המפתה לפניהם אבל אם יאכלו ייענשו... יש כמובן עוד משחקים קטנים ומשפילים של האב הקדמון – הוא יוצר את האדם מעפר כמו שיוצרים פסל מחומר ואת האישה הוא יוצר מהגבר ובסוף הוא אומר להם שהם "בשר אחד". כאילו אין לכל אחד מהם "אני" עצמאי משלו. כך נראו החיים פעם ברבות מהחברות המסורתיות וגם במקצת החברות האלה היום. לאדם אין ערך של ממש וניתן לשחק בו. בחברות האלה מטרת ההורה היא לדאוג שהילד לא ימרוד בו ועל כן הוא גם משפיל אותו כדי שידע את מקומו. כך הם גם היחסים בין השליט לכפוף לו וברוח זאת יצר האדם של אותם ימים את אלוהיו. חברות מודרניות מבוססות על החשיבה ההפוכה – יש להעניק לילד חוויה של הצלחה כדי לפתח את חשיבתו העצמאית.
אין פלא שבחברות מסורתיות, הן של העבר והן של ההווה, פורחת תרבות הקונספירציה – כלומר האמונה שיד מכוונת שולטת בנו ללא ידיעתנו. למשל, האמונה של רבים בעולם הערבי שאסון 11 בספטמבר של קריסת מגדלי התאומים הוא פעולה שהאמריקאים עשו לעצמם כדי להאשים את העולם הערבי היא תיאוריית קונספירציה. לאדם וחווה בגן עדן כמו לרבים מאזרחיהן של מדינות טוטליטריות שאין בהן שקיפות שלטונית ישנה החוויה שיד נעלמה מושכת בחוטים והם חשים כמריונטות. לשקיפות רבה יותר מצד הסמכות, יהיה זה הורה או שליט, יצטרך האדם להמתין עוד כמה אלפי שנים עד להתפתחותה של החברה המודרנית בעת החדשה. בחברה זו ייעלמו מרבית תיאוריות הקונספירציה.
אדם מודרני: אלוהים, למה נטעת את שני העצים בגן עדן? הרי ידעת שהפרי יגרה את אדם וחווה.
אלוהים: מעצם השאלה אני רואה שאתה לא מבין משהו חשוב בחינוך ילדים. אתה לא מבין שצריך לגרות ילד כדי שילמד להתאפק? אחרת, איך ילמד?!
אדם מודרני: אדם וחווה, אתם לא רואים איזו מניפולציה אלוהים עושה לכם?
אדם וחווה: אלוהים הוא טוב.
סיפור גן עדן ב – איך יוצרים חטא קדמון?
פרק ג: א וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן. ה כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה-זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל. יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ. יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל-חָי. כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם. כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. כד וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.
- פרסומת -
קריאה זהירה וקפדנית בטקסט תגלה לנו את העולם המניפולטיבי הקיים בחברות מסורתיות שבן המערב המודרני כבר הספיק לשכוח: הנחש אומר לאישה את מה שהיא מתקשה להבין בעצמה – שאלוהים או האב הקדמון פשוט רוצה להשאיר את מי שכפוף לו קטן וטיפש ובעיקר נתון לשליטתו ועל כן הוא אוסר עליו לאכול מעץ הדעת. הנחש גם מוסיף ומגלה לאישה את סודו של אלוהים, שאינו מתכוון באמת להרוג את מי שיאכל מעץ הדעת פשוט משום שלאחר שהאדם יאכל מעץ הדעת הוא יהיה פיקח כאלוהים וחזק כמוהו. כך מבין פתאום ילד לאב שתלטן שהאב אינו כל כך חזק ומפחיד כפי שראה אותו בילדותו. כך נתינים של שלטון רודני מבינים פתאום שהשלטון תלוי בהם והם יוצאים לרחובות.
האיש והאישה אוכלים מעץ הדעת בעצתו של הנחש ואז הם מבינים שהם עירומים. הם כבר לא כמו בעלי החיים או כמו ילדים קטנים שאינם ערים לכך שהם עירומים. הם שומעים את קולו של אלוהים ומתחבאים.
האב הקדמון ממשיך במניפולציות שלו. הוא שואל את האדם "אייכה?" כאילו הוא אינו יודע איפה האדם מתחבא ובעיקר למה הוא מתחבא. אלוהים לעולם לא יגלה לאדם את מה שהוא יודע, הוא לא יאמר "ראיתי שאכלתם מעץ הדעת!" הוא מעדיף לשחק בטרפו. כך הוא מסב לאדם עוד פחד והשפלה ובעיקר הוא מביא אותו להפליל את עצמו. האדם משיב שהתבייש משום שהוא עירום. אלוהים שואל אותו איך ידע שהוא עירום, ודאי משום שאכל מעץ הדעת.
בשעה שהאדם חש שהוא חלק מקבוצה – בהיעדר אינדיבידואציה – אין לו היכולת לקבל על עצמו אחריות ועל כן הוא מייד מאשים את אשתו וגם את אלוהים: "האישה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ". אלוהים פונה אל האישה וגם היא אינה מסוגלת לקבל אחריות ומאשימה את הנחש. כעת האב הקדמון פונה אל הנחש ונותן לו את העונש הראשון ואולי הגדול ביותר. כך בחברות של ימים עברו האחראי הראשי היה מי שהסית ולא מי שעשה את המעשה – עמדה ששום בית משפט מודרני לא יקבל. יש בכך היגיון: כשאין לפרט חשיבה עצמאית ונפרדת כל הסתה היא מסוכנת. לכן המסית הוא האחראי הראשי. בחברות מודרניות הורים יגידו לילדיהם: "אם כולם יקפצו מהגג גם אתה תקפוץ?!" אבל בחברות מסורתיות אם כולם יקפצו מהגג סביר להניח שגם הפרט יחקה אותם ויקפוץ. במפגשים בין-תרבותיים רבים של בני החברה המודרנית עם בני החברה המסורתית דומה שבני החברה המודרנית אינם מבינים את תופעת היעדר האחריות האישית הרווחת בחברות מסורתיות רבות. הם סומכים על התחייבות אישית ואינם מבינים שמקור הסמכות הוא מחוץ לפרט – אצל המנהיג או הקבוצה – ולא בתוכו.
חלק מהעונש של האב הקדמון הוא יצירת סכסוך בין האישה לנחש. כך שליטתו על שניהם תגבר ("ואיבה אשית בינך ובין האישה"). אחר כך האב הקדמון פונה אל האישה ושוב יוצר עימות בינה ובין הגבר שעתיד לשלוט בה לדבריו. לבסוף מגיע עונשו של הגבר. כל אחד מהשלושה מקבל עונש אכזרי במיוחד, עונש שיגרום לו לסבול כל חייו. אבל בעצם גם באותם ימים (לפני כמה אלפי שנים) הנחש הלך על גחונו, לאישה היו כאבים עזים בשעת הלידה, האדם עבד קשה את האדמה וכולם מתו בסופו של דבר ושבו אל העפר. כך שבאותם ימים אם מישהו סבל הניחו שכנראה הגיע לו עונש. בימינו התפיסה הזאת שכיחה אצל ילדים ובחלק מהחברות המסורתיות. במילים אחרות, בני התקופה ההיא סברו שאם למשל האישה סובלת במהלך הלידה זה ודאי משום שהיא עשתה משהו שלא היתה צריכה לעשות וזהו עונשה. באופן דומה אותם אנשים מניחים שאם מישהו הוא נכה או שקרה לו אסון הוא ודאי עשה משהו שאינו כשורה. מובן שהתייחסות אכזרית כזאת לנפגע נותנת לו עונש כפול – אבל זהו טבע האדם, ההפך מאמפתיה. האם אין ברבים מאיתנו בני החברה המודרנית משהו מסממנים אלה, שהאדם חש שהכאבים והקשיים שלו או של האחר אינם אלא עונש על מעללים? כך למשל חברות מודרניות צריכות לעמול קשה כדי לעזור לאזרחים מן השורה לקבל אנשים בעלי מוגבלויות אל מול דחף – לא מודע בחלקו – של דחייה.
עתה האב הקדמון מפחד שצאצאיו יאכלו גם מעץ החיים ויהיו כמוהו בני אלמוות, ועל כן הוא מגרש אותם מגן עדן.
לעיתים קרובות ילד מוכה יתקשה להטיל את האחריות על אביו המכה, משום שכל אישיותו נבנתה סביב הפתולוגיה של האב ועל כן הוא מצדיק אותו. האלימות היא היחס היחיד שהוא מכיר ולכן לא יוכל לוותר עליה. מבחינת הילד, גרוע אלף מונים להישאר ללא כל התייחסות של האב. יתרה מזו, אם הוא ראוי למכות שהוא מקבל הרי שיש סדר והיגיון בעולם. הוא רק צריך להבין למה הוא ראוי למכות ומה עשה לא כשורה כדי למנוע את הישנותן. אבל אם האב אינו צודק, אם הוא סדיסט חסר תקנה שיכול להתעלל בילד כאוות נפשו, הרי בעולם לא צפוי זה קשה מאוד להתקיים. על כן הילד נוטה להצדיק את אביו המתעלל והאדם את האלוהים שיצר. יהודים רבים אמרו למשל לאחר השואה שהעם היהודי קיבל את העונש הראוי לו מאלוהים, הם רק אינם יודעים למה ומה בדיוק עשו. אלוהים ודאי יודע. כך גם חווה ביחסה לאלוהים. היא, כילד המוכה, זקוקה למישהו חיצוני כמו הנחש שיאמר לה שאלוהים אינו גיבור ואינו צודק תמיד ויש לו אינטרס מובהק לדאוג שהאדם יישאר קטן וטיפש. זוהי אולי הפעם הראשונה והאחרונה בסיפורי התנ"ך שמישהו מעז לצאת כך אל מול אלוהים ועוד בנימוקים כל כך מדויקים ומשכנעים. מכאן ואילך הסופר התנ"כי יוכל לספר על חטאים של אנשים אבל הוא אפילו לא יעז לספר לקוראים שישנה אפשרות פשוט לחשוף את מזימותיו של אלוהים.
אילו הגיע סיפור גן עדן לבית משפט מודרני סביר להניח שאדם וחווה היו יוצאים זכאים. עשו להם מניפולציה והוליכו אותם שולל. הכניסו אותם למצב בלתי אפשרי ועל כן לא היה ניתן לצפות מהם להתנהג אחרת. העונש הדרקוני שהושת עליהם ועל צאצאיהם לכל חייהם ודאי היה מבוטל. המעניין הוא שאדם וחווה אינם יודעים שהוליכו אותם שולל והם אינם באים בטענות לאלוהים. דורות רבים הם יאשימו את עצמם בחטא הקדמון.
אדם מודרני: חווה, למה את מאשימה את אדם? למה את לא לוקחת אחריות על מעשייך?
חווה: אחריות על מה? הנחש אחראי. הוא הציע לי לאכול.
אדם מודרני: אלוהים, למה אתה מסכסך בין אדם לחווה ואומר לחווה שאדם ישלוט בה, ומסכסך גם בין שניהם לנחש ואומר שכל אחד מהם ינסה לפגוע בשני? לא יפה לסכסך.
אלוהים: זאת הדרך המושלמת למנוע מהם למרוד בי. אתה לא מבין?!
קין והבל – איך מסכסכים בין ילדים ומשחקים ברגשותיהם?
פרק ד: א וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה .ב וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל וַיְהִי-הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. ג וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה. ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. ז הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ. ח וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. י וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. יא וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. יב כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. יג וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-יְהוָה גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא. יד הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל-מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי. טו וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ.
ההורה הוא אלוהים של התינוק והוא אמור לספק לו את כל מחסורו. כך כנראה חווה התינוק את ההורה ועל כן בבגרותנו המצאנו לנו את האלוהים בחיפושנו אחר המשך להורה התומך של ילדותנו. אחרת קשה להבין את הכמיהה החזקה כל כך של מיליונים לאלוהים. אבל בסיפורנו "בורא עולם" בוחר לסכסך בין ילדיו ולקבל את המנחה של הבל ולא של קין. כך הוא שולט בהם, נגדו הם יתקשו להתאחד ולהתקומם. אין פלא שקין נפגע מאוד ומקנא בהבל על קרבתו לאלוהים. "בורא עולם" אינו מתנצל על חוסר ההגינות שלו. תחת זאת הוא משחק בכאבו של קין. ראשית כרגיל הוא שואל אותו: "למה חרה לך ולמה נפלו פניך?" כאילו הוא לא יודע. לאחר מכן הוא מזהיר אותו שעליו לשאת את כאבו שאם לא כן זה לא ייגמר טוב. לאחר שקין רוצח את הבל אלוהים אינו בא ואומר לו את מה שידוע לו – שהוא הרוצח. הוא שואל אותו: "אי הבל אחיך?" קין משיב במשפט הידוע "השומר אחי אנוכי". עכשיו אלוהים יוכל להעניש אותו גם על הרצח וגם על השקר ואף להעניק לקין את ההרגשה שלאלוהים לא ניתן לשקר. ככלל, כשמישהו שואל אדם שאלה שאינה קלה רגשית ויודע את התשובה עליה אך מעמיד פנים שאינו יודע – הוא עשוי לעודד באופן זה את הנשאל לשקר ואז השואל יכול לתפוס אותו ולהעביר לו את התחושה שאותו לא ניתן לרמות משום שהוא יודע הכול. חוקרים משתמשים לעיתים בטכניקה כזאת. הם שואלים את הנחקר שאלות שהם יודעים את התשובה עליהן. בדרך זו לא רק יגלו אם הנחקר אומר להם את האמת, אלא אם ישקר, החוקר יעמת אותו עם השקר וייתן לו את ההרגשה שלו לא ניתן ולא כדאי לשקר. הורים, על פי רוב בחברות מסורתיות, עשויים להשתמש בטכניקה הזאת. למשל, ההורה ישאל את הילדה שחזרה מהגן אם היא אכלה בגן. הילדה תגיד שהיא אכלה וההורה ישיב לה, "אז למה הגננת אמרה לי שלא אכלת?!" התוצאה היא כמובן הפוכה. הילד לומד להיות ערמומי לא פחות מההורה.
אין ספק שיצירת קשר שוויוני ולא מפלה של ההורה עם כל אחד מילדיו היא משימה לא קלה גם להורה המודרני, משום שכל ילד הוא שונה והקשר עם כל ילד הוא אחר. אבל אין דבר קל מלעורר קנאה הרסנית בין אחים, ועל פי רוב הם יפנו את הכעס איש אל אחיו ויתקשו לאחד כוחות ולהאשים את ההורה. לשם הכרה באחריות ההורה הילד זקוק ליכולת גבוהה של נפרדות המאפשרת לו להתבונן בהורה בריחוק ובעצמאות. אם ההורה המודרני, הטוב במידה מספיקה, יבחן את עצמו הוא יגלה שלא פעם, מבלי משים, הוא משווה בין הילדים ומעודד בכך תחרות אם לא יריבות. המפתח אינו לחפש שוויון – שכל ילד יקבל כאחיו או כאחותו, אלא ליצור קשר אופטימלי שונה עם כל ילד, משום שלכל ילד יש צרכים שונים וכל קשר הוא ייחודי ועומד בפני עצמו. ההורה המודרני הטוב דיו פועל אפוא בדרך הפוכה לאלוהים.
תעלולי האב הקדמון עדיין אינם מסתיימים. הוא מעניש את קין בעונש קשה ביותר לעובד אדמה – מעתה ואילך הוא יהיה נע ונד. קין מבקש את עזרתו של אלוהים ואומר שבאין מקום של קבע אנשים שיפגשו בו יהרגו אותו. אזי אלוהים אומר שמי שיהרוג את קין יקבל עונש גדול שבעתיים מעונשו של קין ועוד מוסיף לו סימן היכר כדי שיזהו אותו ולא יהרגו אותו. משחק "מעניין" בבני אדם.
מה היה קורה אילו בא אלוהים לקין ואמר לו שהוא יודע שהוא רצח? הרי מיד היה משמש לקין דוגמה ומבהיר לו שעליו לומר את האמת ולהודות במה שעשה. אבל קין כנראה מחקה את אלוהים ומשקר כמוהו. בבית משפט מודרני פושע שמודה, מביע צער וחרטה ומקבל אחריות למעשיו זוכה להקלה מסוימת בעונש. הסיכוי שהוא יחזור לסורו קטן ככל שהוא באמת מתחרט ומביע צער. אבל בעולם שבו דמות הסמכות משקרת או מתחכמת ובכלל אינה דורשת קבלת אחריות והבעת צער קשה להיות אופטימיים ולהאמין שמעשים כאלה לא יישנו. אכן, גיבורי התנ"ך על פי רוב אינם מקבלים אחריות על מעשיהם. הם מודים במה שעשו רק לאחר שנתפסו או נענשו. מחשבות עצמאיות של אדם שאינן נובעות מאיום חיצוני שייתכן שלא נהג כשורה, אינן שכיחות, אם בכלל, והאנושות תצטרך להמתין לרגשי אשמה אלה עוד כמה אלפי שנים.
אדם מודרני: אלוהים, למה אתה שואל את קין איפה אחיו הבל? הרי אתה יודע היכן הוא!
אלוהים: אני פשוט רוצה לתפוס אותו בשקר כדי שידע שלי לא משקרים, שיפחד ויחשוב שאני יודע הכול.
אדם מודרני: קין, לא שמת לב שאלוהים עושה לך מניפולציה? הוא מתייחס בכוונה למנחת הבל ולא למנחתך. מה רצית מהבל? הוא לא אשם.
קין: בגללו אני מקנא.
המבול א – האם ייתכן שהורה ירצה לחסל את ילדיו?
פרק ו: ה וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. ח וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה.
יג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ. יד עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת-הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. יז וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ יִגְוָע. יח וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל-הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. יט וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ.
פרק ז: כא וַיִּגְוַע כָּל-בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל-הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם. כב כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. כג וַיִּמַח אֶת-כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן-הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. כד וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל-הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.
- פרסומת -
האב הקדמון עצוב ומצטער שברא את האדם – אב מצטער שילד את ילדו וכעת גומר אומר לחסלו. למה? משום שהוא נראה לו לא מוצלח, יש לו מחשבות רעות. האב הקדמון לעולם לא יקבל אחריות על מעשיו ועל יצירתו ולא יאשים את עצמו. לשם כך נדרשת לו היכולת להתבונן פנימה ולא רק החוצה. יתרה מזו, הוא לא יהיה אמפתי ויגיד: "אולי קשה לו, אולי הוא זקוק לעזרה". כמו בעניין האחריות, גם כדי לחוש אמפתיה יידרשו לחברה עוד כמה אלפי שנים, עד לעת החדשה. אמפתיה אינה הזדהות עם האחר, שאותה נפגוש הרבה בטקסט התנ"כי. אמפתיה היא היכולת להבין את האחר גם אם אתה לא מסכים איתו. לאלוהים כאמור יש כאלה שהוא אוהב יותר – נוח למשל – ואותו הוא בוחר להציל. דמיינו איך מרגיש נוח בנוכחות אב קפריזי כזה. הרי אם רק יטעה טעות קטנה, גם הוא יחוסל. אלוהים גם מחסל את כל בעלי החיים למעט זוג מכל סוג. מה הם עשו? לא ברור. נראה שהאב הקדמון זועם ומוכן לחסל הכול.
אדם מודרני: אלוהים, הרי אתה יצרת את האדם. אתה לא מרוצה ממה שעשית?!
אלוהים: לא. אני יצרתי אותו וכעת אני רוצה לחסל אותו.
אדם מודרני: נדמה לי שאתה לא מבין את שאלתי. אתה לא מרגיש קצת אשם?
אלוהים: מעולם לא הרגשתי אשמה. מי שמרגיש אשם באמת אשם.
המבול ב – איך מפייסים את ההורה?
פרק ח: יח וַיֵּצֵא-נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ. יט כָּל-הַחַיָּה כָּל-הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה. כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. כא וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. כב עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.
עם תום המבול נוח מנסה לרצות את אלוהים ולהתחנף אליו. הוא בונה מזבח ומקריב לו קורבנות. אלוהים מריח את ריח הניחוח ומתפייס. ארוחה טובה תרצה את אב הקדמון. לשם מה להעניש את האדמה, הוא אומר עתה לעצמו בציניות, הרי היא אינה ראויה לעונש בגלל חטאי האדם.
אלוהים אומר לעצמו: "יצר לב האדם רע מנעוריו". אנו בתרבות המערב המודרנית נאמר על פי רוב שיצר לב האדם טוב מנעוריו, ואם הוא מתנהג שלא כראוי זה משום שקשה לו ורע לו. אנו נוסיף ונאמר שלא שהילד רע אלא רק התנהגותו אינה טובה. זוהי כמובן נבואה שמגשימה את עצמה. כך מתפתחות להן תכונות אופי שמובנות פחות לבן החברה המודרנית: רוע, שנאה, נקמה, הפחדה של האחר, ההנאה שבאכזריות ועוד רגשות מסוגים אלה. די לנטוע בילד את התחושה שהוא רע כדי שאופנויות חשיבה אלה ישגשגו. אם כן, האתגר של בן המערב המודרני להבין את פרדיגמת החשיבה השונה של תרבויות העבר או בני החברות המסורתיות אינו פשוט. ננסה להתמודד איתו בהדרגה.
לבסוף אלוהים מצטער על מעלליו וחושב לעצמו שבעתיד לא ינהג כך. ייתכן שפריקת הזעם באמצעות רצח המוני וארוחה טובה הפיסו את דעתו. ההורה של אותם ימים, כפי שנראה, אכן היה יכול לעשות מעשים שאין להם תקנה בהינף יד. איזו הרגשה יש לילד שחוסה בצילו של הורה כזה? הילד חייב להיות מכוון מאוד להורה, לקלוט את רחשי ליבו ולהתאים עצמו אליו. עליו לדעת איך להתנהג ומתי לבקש מה. לילד כזה – לא קשה לנחש – קשה להתפנות להתבוננות פנימית ולהיות בקשר עם עצמו ועם תחושותיו. היכולת הזאת לקשר עם עצמך היא הבסיס ליצירתיות ולמדע, אבל האדם של אותם ימים היה במלחמת הישרדות אל מול ההורה, השליט או האלוהים שיצר לעצמו.
אדם מודרני: אלוהים, אתה טוען שיצר לב האדם רע מנעוריו ואני טוען שהוא טוב.
אלוהים: מה, אתה לא רואה איך הוא חושב ואין הוא מתנהג?!
המבול ג – איך כורתים ברית?
פרק ט: ו שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם. ז וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ-בָהּ. ח וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. ט וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת-זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. י וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. יא וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. יג אֶת-קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. יד וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. טו וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר. טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. יז וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.
לאחר שהאב הקדמון רצח כמעט את כל בני האדם ובעלי החיים הוא אוסר על בניו להרוג איש את אחיו. לו מותר, לאדם אסור. זאת אינה חברה המבוססת על דוגמה אישית, אלא על השפלה של מי שמתחתיך. לאחר מכן הוא כורת ברית עם בני האדם ומבטיח שלא יתנהג שוב ברצחנות שכזאת. אבל האב הקדמון עלול לשכוח את הבטחתו. אין לו יכולת הפנמת איסורים כמו לאדם המודרני. על כן הוא עושה לעצמו סימן חיצוני – קשת בענן – כדי שלא ישכח את הבטחתו. בכל פעם שיתחיל לרדת גשם הוא ייזכר במה שהבטיח. כך בני אותם ימים היו צריכים ללוות את הבטחותיהם ואת הסכמיהם באקט ממשי שקל יותר לזכור אותו מאשר הבטחות או הסכמים המבוססים על מילים גרידא: הקמת גל אבנים, הענקת מתנה או כל מעשה אחר שניתן לראות אותו ולהיזכר. מכאן שהסכם שלום עם חברה מסורתית אינו יכול להיות דומה להסכם שלום בין שתי חברות מודרניות. הוא אינו יכול להסתמך רק על חוזה כתוב הדורש הפנמה של ערך האמת. גם בחברה המודרנית, שעושה שימוש נרחב במילים שיש להן תוקף רב, אנו עדיין זקוקים לסמלים בעניינים מסוימים כדי לזכור: טקסים, דגלים, המנונים, מבני שלטון, מתנות, טבעת נישואין וכדומה.
לעיתים אנו שומעים בתקשורת על הורה שרצח את ילדיו. מדובר במקרים נדירים אך הם מלמדים אותנו משהו על תהליך הסובלימציה (עידון) של התוקפנות שכולנו עברנו כשנעשינו הורים. לכל אחד מאיתנו יש רגעים – לעיתים מודעים ולעיתים פחות – שבהם נדמה לו שהוא מוכן להרוס הכול ולא אכפת לו שום דבר. בכל אחד מאיתנו יש זעם קדמון שעלול להתעורר ברגע כלשהו. ללא הסובלימציה הזאת שהתפתחה באב הקדמון המסוגל לעצור את עצמו מלחסל את ילדיו כולנו היינו מתים. ההורה המודרני לא אחת כועס מאוד על ילדיו אבל על פי רוב הוא מכיל את הכעס ונשמר שלא לפגוע בהם. אנו כמובן מקבלים הישג התפתחותי זה כמובן מאליו.
אדם מודרני: אתה מצווה על האדם לא לרצוח ומזהיר אותו שאם ירצח הוא יירצח, אבל אתה עצמך גדול הרוצחים בהיסטוריה האנושית. שמעת על דוגמה אישית?
אלוהים: אני מחנך אותו, מעניש אותו ובעיקר מפחיד אותו. ללא פחד יהיה פה תוהו ובוהו. מה זה דוגמה אישית?! אנחנו לא שווים.
נוח – מדוע ההורה לעולם אינו אחראי?
פרק ט: יח וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן. יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי-נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ. כ וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. כב וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו בַּחוּץ. כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. כד וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. כה וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. כו וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. כז יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.
דמות הסמכות לעולם אינה אחראית: נוח משתכר עד אובדן חושים, מתגולל עירום ועוד כועס על בנו שראה את ערוותו. נכון, אפשר להבין שכאשר בן רואה את אביו שיכור ועירום יש בכך השפלה ופגיעה בסמכותו של האב. לכן הוא מקלל – לא את בנו אלא את נכדו. כבר אמרנו שאין נפרדות או אחריות אישית בחברות האלה – האב חטא ובנו ישלם. ילדים מתייחסים לעיתים למילים או לקללות כאילו יש להן כוח אמיתי לשנות מציאות. כך גם בהרבה חברות מסורתיות בנות ימינו שקיימת בקרבן האמונה שברכה או קללה מצד הסמכות יכולה לעצב מציאות. על כן ייתכן שחם האמין מאותו רגע שהוא אמור להיות עבד לאחיו ומימש את הנבואה. ייתכן גם שהטקסט נכתב מאוחר יותר והעובדה שצאצאי חם היו עבדים לצאצאי אחיהם הוסברה במעשה הלא מוסרי שעשה חם. כבר אמרנו: מי שרע לו – כנראה היה ראוי לעונש. תפיסה זו מבטלת כמובן את האפשרות שיתעוררו רגשות אשמה אצל מי שפגע באחר – משום שעצם הדבר שמישהו נפגע מעיד שהוא קיבל את גמולו. כך נסתם הגולל – בימי קדם ובחברות מסורתיות רבות גם בימינו – על האפשרות של קבלת אחריות אישית.
אחריות אישית היא בעיקרה "פטנט" מערבי של העת החדשה. רק מי שחווה את עצמו כאינדיבידואל נפרד יכול לקבל אחריות אישית. מי שחווה את עצמו כחלק מקבוצה עתיד למצוא את האשם והאחראי מחוצה לו. כך נדיר בימינו לראות אנשים מחברות מסורתיות מקבלים אחריות ומאשימים את עצמם. כשהם עושים זאת, לעיתים רחוקות, זה נראה כמו כניעה והשפלה טוטאלית שיש בה מרכיבים מזוכיסטיים ולא כמו משהו בונה ומקדם (השיעים מכים את עצמם בחג האשורא עד זוב דם. היהודים אומרים בתפילת שמונה עשרה "אשמנו, בגדנו..." ומכים על הלב). בחברה המוסלמית ובחברה היהודית החרדית למשל מכסים את האישה כדי שהיא לא תפתה במקום לדרוש מהגבר שיקבל אחריות על יצריו. אחת האמירות היפות של בוגי יעלון, שהיה הרמטכ"ל ושר הביטחון, היא שיש דבר אחד שישראל והערבים מסכימים עליו – הם מאשימים אותנו ואנו מאשימים את עצמנו.
אדם מודרני: נוח, נכון שלא נעים לך שהבן שלך חם צחק עליך, אבל אתה זה שצריך להתנצל, אתה העמדת אותו במצב הזה ואתה עוד מקלל אותו ואת זרעו?
נוח: הוא היה צריך להתנהג כמו אחיו, כאילו הוא לא רואה וכלום לא קרה. אבל הוא צחק עלי.
אדם מודרני: אז תצחק על עצמך יחד איתו. הרי אתה לא מושלם ומה רע בקצת הומור עצמי?!
נוח: מה, אתה משוגע?! איזה בן אדם צוחק על עצמו?!
מגדל בבל – איך נוקטים "הפרד ומשול"?
פרק יא: א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. ב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. ה וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ז הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.
בני האדם רוצים להתארגן ואלוהים מונע זאת מהם. אולי רצו לבנות מגדל שמגיע לאלוהים היושב בשמים וגם בכך ראה אלוהים מרד. האב הקדמון אינו רוצה שילדיו יתארגנו משום שאז יוכלו לצאת נגדו והוא גורם להם לדבר בשפות שונות כדי שלא יבינו איש את רעהו. כבר אמרנו שכל קושי של בני אדם – דיבור בשפות שונות – עשוי להתפרש באופן מזוכיסטי: "קיבלנו את העונש שהגיע לנו". במילים אחרות, לולא התארגנו בני האדם כדי למרוד באלוהים כולם היו דוברים את אותה שפה.
אבל למה אלוהים אינו רוצה שילדיו יגיעו אליו? ההורה המודרני רוצה לעיתים קרובות שילדיו יעלו עליו ואילו ההורה של אותם ימים וגם ההורה בחברות מסורתיות בנות ימינו שומר לא אחת על כבודו מכל משמר. ילדיו לעולם לא יוכלו לעלות עליו. מכאן ההערצה הרווחת לדמויות סמכות מן העבר. אולי זאת תמצית ההבדל בין מבנה המשפחה המודרני למבנה המשפחה המסורתי: באיזו מידה ההורה מאפשר לילדו לעלות עליו. הדבר מתבטא כמובן באופן רציף בתקשורת היום-יומית בין ההורה לילדו. התרבות המודרנית "סוגדת" לילד ולעתיד ולא לזקן ולעבר. אכן, המאה העשרים נקראת במערב "המאה של הילד" משום שההורה הסמכותי פינה את מקומו במרכז המשפחה לילד.
אדם מודרני: אתה באמת מאמין שבני האדם דוברים שפות שונות מפני שאלוהים לא רצה שהם יתאחדו נגדו?
בן העת העתיקה: אלוהים חייב לסכסך בין ילדיו כדי שלא יגיעו אליו. אסור לו להיות טוב מדי. גם אני מתנהג כך עם ילדי.
הירידה מצרימה – מדוע שרה מסכימה?
פרק יב: י וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. יא וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ. יב וְהָיָה כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. יג אִמְרִי-נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. יד וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת-הָאִשָּׁה כִּי-יָפָה הִוא מְאֹד. טו וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. טז וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים. יז וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת-פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת-בֵּיתוֹ עַל-דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם. יח וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא. יט לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ. כ וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ.
איך הרגישה שרי בסיפור הזה? אנחנו לא יודעים. איך מרגישה אישה שכדי להציל את בעלה עליה ללכת ולחיות עם בעל אחר? ניכר שהרגשות של שרי ומה שעובר עליה אינם מעניינים את הסופר של אותם ימים. היא כלי להצלת אברם: הוא מתחנן בפניה על גורלו והיא עושה כרצונו. ניתן להניח שכאשר הפרט הוא כלי שרת בידי אחרים – כפי שאכן היו נשות הימים ההם – הדבר מעודד בו גישה פטאליסטית שעוזרת לו להתמודד עם מה שאין לו שליטה עליו. באופן דומה נתמודד היום עם אסונות או מחלות.
"וירד אברם..." – בטקסט המקראי פעמים רבות הפועל בא לפני הנושא (למשל: "וילך יצחק", "ויצא יעקב"). כלומר לא "אברם ירד", אלא "וירד אברם". מה ההבדל? במוזיקה. במה שונה המוזיקה? כשהנושא מופיע ראשון ("אברהם ירד") כמו בעברית של ימינו או בשפה האנגלית (Avram went down) זוהי אמירה רגילה ולא דרמטית שבה הנושא הוא במרכז. אבל כשהפועל מופיע ראשון ("וירד אברם") האירוע הופך לדרמטי ומלא פאתוס והפעולה היא במרכז. אם אברם במרכז ניתן לשאול על מה חשב, אולי התלבט אם לרדת מצרימה. במקרה זה לאברם יש עולם פנימי עשיר בהתרחשויות ויכולת רפלקציה על אותן התרחשויות. אך לא כך נוהגות הדמויות התנ"כיות שלנו. הן לעולם אינן מתלבטות ומהרהרות ואפילו אינן חושבות. כמעט אין להן "עצמי". הן חיות את העולם החיצוני ופועלת עליו. הן מכוונת החוצה ולא פנימה. בדומה לילדים הן אינן נמצאות בקשר עם רגשותיהן ועם מניעי התנהגותן. אין פלא שקול אלוהים תמיד נשמע מבחוץ ולא נחווה כבא מבפנים. דמויות תנ"כיות אלה הן בנות החברה המסורתית החוות עצמן כחלק מקבוצה. ההתרחשות אצלן היא בין האנשים ולא בתוכן. מכאן שפת הפעולה. הדמויות התנ"כיות משתמשות בכינוי הגוף "אני" – המילה הנפוצה ביותר בתרבות המערב – לעיתים רחוקות מאוד. באנגלית אף כותבים "אני" באות גדולה (I) וכך מציבים את ה"אני" עוד יותר במרכז. וכך לא ניתן לשמר את הדרמה שבמשפט "וירד אברם" בתרגום לאנגלית. התרגום "Avram went down" אינו מעביר את המסר המלא. הערבית לעומת זאת דומה לעברית הקדמונית והפועל יכול לבוא בה לפני הנושא.
הדמויות התנ"כיות אינן אומרות "אני לא יודע", "לא חשבתי על זה", "זה מעניין," "לדעתי" ועוד אמירות רבות המכוונות לעצמי. עולמן הרגשי, לעומת זאת, עשיר בחוויות עוצמתיות של התרחשויות, צבעים וצלילים הבאים מבחוץ כפי שרק התנ"ך יודע לספר. ניתן לסכם ולומר שבעת החדשה (בחמש-מאות השנים האחרונות), כשהאדם המודרני החל להיפרד מן הקבוצה ולהפוך לאינדיבידואל, הקונפליקט הבין-אישי הפך בחלקו לתוך-אישי. כך התפתחו האינטרוספקציה והאמביוולנטיות שאינן קיימות בסיפורי התנ"ך, שבהם הגיבורים אינם מדברים עם עצמם אלא רק עם האחר.
אדם מודרני: אברם, מעולם לא שמעתי אותך מתלבט, מהרהר, אומר שאתה לא יודע, למה?
אברם: מה זאת אומרת אני לא יודע?! איזו מין שאלה זאת?!
שרי והגר – איך נראית משפחה פוליגמית?
פרק טז: א וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר. ב וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם הִנֵּה-נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. ג וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת-אַבְרָם אֶת-הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה. ד וַיָּבֹא אֶל-הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. ה וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ. ו וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי-לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.
אותה אישה שלעיתים מתייחסים אליה כאל חפץ, מתברר שבבית היא השולטת בבעלה. לכל גבר היתה אימא שגידלה אותו ושלטה בו. אם כך, לא יקשה על האישה להיכנס לנעליים הפסיכולוגיות של האם בעיני הבעל. יתרה מכך, ככל שהאישה חלשה ומושפלת בחוץ היא זקוקה לפיצוי כלפי פנים. וכך שרי העקרה מציעה לאברם לקחת את שפחתה הגר לו לאישה והבן שייוולד להגר ייחשב לשלה. אברם מסכים. לאחר שהגר הרתה שרי מרגישה שהיא אינה מכבדת אותה מספיק. היא שוטחת את טענותיה לפני אברם, והוא אומר לה בפשטות: עשי בה כרצונך. שרי מתעללת בה והגר בורחת. לאורך כל הדרך אברם הוא אומנם המחליט, אבל הוא מחליט בדיוק את מה שאשתו שרי מבקשת ממנו. מעניין שדווקא גבר כאברם שחשוב לו כל כך הכבוד בחוץ1, בביתו הוא נשלט על ידי אשתו. מעניין אבל לא מפתיע: הן הצורך בקבלת כבוד מהסביבה והן קבלת המרות של אשתו בבית ללא דעה עצמאית הם מרכיבים ביחסיהם של אנשים שלא עברו תהליכי אינדיבידואציה ועל כן הם ניזונים מבחוץ.
בחברות מסורתיות רבות התנהגותו של האדם נקבעת על ידי הסיטואציה והסביבה כך שאישיותו לא עקיבה. כך בעבודה הוא יהיה נשלט על ידי הבוס ובבית יהיה השליט או להפך. בחברות אלה הגיל, המין והמעמד החברתי קובעים מיהו האדם יותר מאשר אישיותו, שמעניינת פחות את הסובבים. האדם בחברות אלה יתנהג באופן שונה מאוד כשהוא נמצא עם בני גילו, בני מינו ואנשים החולקים עימו מעמד חברתי מאשר כשהוא נמצא אם אנשים השונים ממנו במאפיינים אלה. בחברה המודרנית, לעומת זאת, האני המגובש באופן יחסי מאפשר להסתמך עליו וליצור אישיות עקיבה יותר.
דומה שכל חטאה של הגר הוא שלא כיבדה את שרי. אברם מאשר לשרי לעשות בהגר כרצונה וזו מתעללת בה עד שהיא בורחת. מה היינו אומרים היום לילד שהכה את חברו (שלא לדבר על התעללות) משום שהחבר העליב אותו או צחק עליו? היינו מנסים ללמד אותו שיש הבדל בין דיבורים למעשים. שמוטב לו שיהיה מסוגל להכיל את העלבון והפגיעה ולא יכה מייד משום שהיכולת להכיל רגשות חשובה מאוד להתפתחות שלו. אבל באותם ימים ה"עצמי" – אותה אופציה למכל רגשי המצוי בכל אחד מאיתנו – לא היה מפותח. ללא עצמי זה לא ניתן להכיל רגשות או לשוחח עליהם. כאשר הילד טוען שהוא הכה את חברו כי זה צחק עליו – לעיתים הילד אפילו לא יודע שהוא נעלב. אילו יכלה שרי לדבר על רגשותיה ולהכיל אותם ייתכן שלא היתה מתעללת בהגר.
אדם מודרני: הגר, מה קרה בינך ובין שרה?
הגר: אני אשמה, לא הייתי צריכה לצחוק עליה.
אדם מודרני: אז מגיע לך שיתעללו בך?
הגר: כן.
ברית מילה – למה?
פרק יז: י זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר. יא וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. יב וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. יג הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. יד וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא-יִמּוֹל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת-בְּרִיתִי הֵפַר.
כג וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל-יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל-מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל-זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת-בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים. כד וְאַבְרָהָם בֶּן-תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. כה וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ בֶּן-שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ אֵת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. כו בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ. כז וְכָל-אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת-כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן-נֵכָר נִמֹּלוּ אִתּוֹ.
אלוהים כורת ברית עם אברהם (שבפסוקים הקודמים הפך בהוראת אלוהים מ"אברם" ל"אברהם" משום שאלוהים הבטיח לו שיהיה אב להמון גויים. כך גם שרי הפכה לשרה. כמו כן אלוהים מבטיח לו את ארץ כנען ושהוא, אלוהים, יהיה אלוהיו ואלוהי זרעו). אבל אלוהים רוצה שהברית תהיה בבשר ("והיתה בריתי בבשרכם"). מה רוצה אלוהים? הוא רוצה שאברהם ימול את עצמו ואת כל בני ביתו – כלומר יסיר את עורלתם – ושכל צאצאיו של אברהם יעברו ברית מילה כשימלאו להם שמונה ימים. לא פשוט...
למה ברית מילה צריכה להיות סירוס, אומנם חלקי, אולי אפילו סימבולי, אבל סירוס, הסרה אמיתית של חלק מהפין? מה קורה בין אברהם לאלוהים – אותו אלוהים שהוא יציר דמיונו של אברהם?
אברהם מדמיין שאלוהים דורש ממנו למול את עצמו – בעצם אומר לו, אתה רוצה שאשמור ואגן עליך? הראה לי את נאמנותך המוחלטת, סרס את עצמך. היכנע באופן מוחלט. מובן שפעולה זו מזכירה את השלב האדיפלי, שבו הבן רוצה למרוד באב ולהשיג את האם. הפעולה מסתיימת כידוע בכך שהבן מזדהה עם האב משום שכך ישיג בסופו של דבר אישה בדמות האם. הוא נכנע לאב ורוצה להיות כמוהו. כניעה זו קשורה לדעת פרויד גם לפחד הסירוס של הילד החושש מנקמת אביו. מה עבר על אברהם, מדוע דמיין דבר כה קיצוני? האם היה פסיכוטי? אם היה בכלל איש שנקרא אברהם הוא כנראה לא היה פסיכוטי (פסיכוזה היא מצב נפשי שבו בוחן המציאות של האדם לוקה בחסר. למשל, האדם עלול לשמוע קולות שאומרים לו דברים או מצווים עליו ציוויים כלשהם. סכיזופרניה היא מחלת נפש שעשויה להיות מאופיינת במצבים פסיכוטיים), משום שנראה שתפקודו היה טוב מאוד, שלא כחולים פסיכוטים. יתרה מזאת, הרי ודאי לא חשוב אם היה באמת או שלא היה אדם כזה, משום שכל כך הרבה דורות אנשים רבים מאוד הזדהו עם סמל הכניעה וההשפלה הזה ביחס לאלוהים. על כן נראה שסמל זה של סירוס המצווה על ידי אלוהים מדבר לכולנו. אכן כן, כולנו נכנענו בשלב האדיפלי לדמות הסמכות רק משום שהיא היתה חזקה והיינו תלויים בה באופן מוחלט. האדם הבוגר רוצה, כפי שאמרנו, הורה שיגן עליו כפי שהיה לו כשהיה תינוק ועל כן יצר המשך להורה זה – את אלוהים. אבל למה היה צורך בברית כה אכזרית? השאלה מחזירה אותנו להורה הקדמון שלא עבר את כל שלבי הציביליזציה שאנו, ההורים הממוצעים של ימינו, עברנו בהתפתחותנו האישית והקולקטיבית. ההורה הקדמון, אלוהים, אין בו סובלנות לאל אחר. אין אפשרות לשלום בין שני אלוהים והוא, אלוהים, דורש נאמנות מוחלטת. העונש על אי ציות הוא כמובן וכרגיל – מוות.
כשאין לאדם עצמי מפותח – דבר שהיה שכיח באותם ימים קדומים – ואין דיאלוג פנימי, הפרט יכול לדמות את מחשבותיו לקול אמיתי שבא מבחוץ. כך למשל האמינו היוונים הקדמונים שחלומות נוצרים כשהאלים בכבודם ובעצמם יורדים בלילה ועורכים הצגה אל מול מיטתו של החולם. באופן זה נביאים דמיינו דברים וייחסו את דמיונותיהם לקול חיצוני – אלוהים – ולא למחשבותיהם או חלומותיהם. בהיעדר עצמי מפותח, כפי שאמרנו, קשה להרהר, להתלבט, לערוך אינטרוספקציה ולהבין שאתה בכלל מדמיין וקיימת נטייה להשליך מחשבות אלה החוצה ולייחסן לאחר. אדם שחווה עצמו כחלק מקבוצה יתקשה להפריד בין פנים לחוץ ולדעת מה בא מהיכן – תנאי הכרחי לאינדיבידואציה, סמל תרבות העולם המודרני. זה מחזיר אותנו כמובן להמצאה הגדולה ביותר של האנושות – אלוהים. האדם, שיצר משהו בתוכו, משוכנע כעת שהדמות הזאת קיימת מחוצה לו. מאחר שרבים בעולם עדיין מאמינים באלוהים, מתברר שרובנו עדיין לא סיימנו את תהליך האינדיבידואציה שבסופו נשליך החוצה פחות ונהיה נפרדים יותר מסביבתנו (למשל, נמעיט לייחס לאחרים דברים שהם שלנו).
אלילים היו מקובלים באותה תקופה כך שבזאת אין חדש. החידוש הוא ביצירת אל אחד במקום אלים רבים, פעולה שמסמלת אינדיבידואציה בקרב האלים. אל אחד נפרד העומד בזכות עצמו ואינו תלוי בדבר, אבל גם מופשט: לא עוד פסל אלא דמות דמיונית – גם פעולה זו היא קפיצה התפתחותית בדרך להיחלצות מקונקרטיות אל עבר מופשטות. אכן, יש קפיצה התפתחותית בהמצאתו של אלוהים אבל יש גם אכזריות המתאימה לאותם ימים. כמה אלפי שנים אחר כך, בחמש-מאות השנים האחרונות, יעבור האדם את האינדיבידואציה שעבר אלוהים שהפך לאחד ויעמוד הפעם באמת כאלוהים בזכות עצמו. אכן, מה שניתן לדמיין ניתן לבסוף גם לעשות.
אברהם מחליט למול גם את עצמו כמובן ומאז אנו כולנו, העם היהודי וגם רבים בעולם הנוצרי והמוסלמי, מלים את ילדינו. לאחרונה מתעוררת תנועה בעולם המערבי נגד ברית המילה בטענה שהמעשה הוא סדיסטי ואין בו שום תועלת ואולי אף יש בו נזק – מעבר לסיכונים שבפעולה הכירורגית ייתכן שישנה פגיעה בהנאה בשעת יחסי מין משום שהעורלה עשירה בעצבים. מדוע אפוא כולנו מצייתים בעיוורון במשך אלפי שנים להוראה העתיקה הזאת? מעבר ללחץ הקבוצתי הקיים, אולי גם אנחנו איננו שונים כל כך מאברהם, המדמיין דמות סמכות סדיסטית שתגן עליו אם יעשה כרצונה ויפגע – באופן חלקי – באיבר מינו. אצלנו כמובן המחשבות האלה מודחקות יותר.
אדם מודרני: אברהם, למה אלוהים לא מבקש ממך, כזיכרון לברית שלכם, לאכול ארוחה טובה או אפילו לעזור למישהו שקשה לו? למה להכאיב ולפגוע בגוף כסמל לברית?
אברהם: פגם בגוף זוכרים לתמיד, בכל רגע. ואם זה כואב על אחת כמה וכמה. אלוהים רוצה שאסבול משום שכך אוהב אותו יותר.
אדם מודרני: למה? להפך!
אברהם: משום שכך מתנהג אלוהים וכך מתנהג כל הורה. מי שנותן לך דברים נעימים משחרר אותך ממנו ואתה נשאר לבד ומי שמענה אותך אתה נשאר קשור אליו. מה, לא ידעת?
אדם מודרני: אבל תגיד, אברהם, אתה לא מפחד פחד מוות שתפגע באיבר המין שלך ולא תיהנה עוד מחיי המין עם אשתך שרה ועם פילגשיך?
אברהם: אני לא שוכב איתן כדי "ליהנות", כפי שאתה קורא לזה. אני שוכב איתן כדי להבטיח שיהיו לי צאצאים.
אדם מודרני: בכל זאת שאלה אחרונה, תגיד, אלוהים הוא לא סדיסט שמבקש ממך לפגוע בעצמך?
אברהם: אלוהים הוא טוב ולא סדיסט והוא יעניש אותך על מה שאמרת ועל הספר שאתה כותב.
שרה מתבשרת על לידת בנה – מדוע אסור לצחוק?
פרק יח: א וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. ג וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל-עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. ז וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ. ט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. י וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. יא וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. יב וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. יד הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. טו וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ.
הכנסת האורחים המרשימה של אברהם המקובלת עד היום בכמה מהחברות המסורתיות מאירה את הפן החם והמזדהה בתרבויות אלה – הבנה שההלך הוא רעב ועייף ויש לעזור לו. אין מדובר באינדיבידואל המערבי שעשוי ליהנות מהאירוח מבלי לצאת מגדרו, אלא בבן התרבות המסורתית המתחנן לאחר כדי שיאות לקבל את עזרתו – הוא משתחווה לפניו, רוצה למצוא חן בעיניו ואף מכנה את עצמו "עבדך". מדוע? מדוע להתאמץ כל כך כדי שהאחר ירגיש טוב? ככה זה כשאתה לא אינדיבידואל אלא חלק מקבוצה. הסיפוק של האחר הוא סיפוקך וגם המקרה ההפוך נכון – הנקמה, הכאב של האחר, ממתנת ומשככת את כאבך שלך. והאורחים, למרבה הפלא הם אינם מודים לאברהם ואינם אומרים לו כמה הם מעריכים את מחוותו. הם פשוט מצווים עליו לעשות את מה שהציע. תשובה אינדיבידואלית הם לא יכולים להציע משום שלא עברו תהליך של אינדיבידואציה ונפרדות. כל שיש להם להציע הוא "התרפסות" כמו אברהם או סמכותיות וציווי כמקובל בחברתם – תגובות המכוונות לאחר ותלויות בו. מנעד המשחק של אפשרויות הקשר בחברות אלה גדול הרבה מן המנעד המערבי המודרני. אנו לא נסבול על פי רוב לא חנופות ותחנונים ואף לא ציוויים. אנו נגיד את שלנו – תודה, תודה רבה, מעריכים זאת מאוד – ותו לא.
בתנ"ך, כפי שניתן לראות, אין חוש הומור ואין בדיחות. "ותצחק שרה" היא אולי אחת "הבדיחות" הגדולות המופיעות בתנ"ך ושרה על פי המסופר צחקה "בקרבה" – בינה לבין עצמה, כדי שלא יראו. בעולם של כבוד מסוכן לצחוק על מישהו. בהיעדר עצמי מגובש לא אתה קובע מי אתה, אלא האחרים ומה שהם אומרים עליך. על כן, ההשפלה או הבושה יכולות להיות הרסניות. איך נאמר במשנה, "המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דם". שרה, מרוב פחד, מכחישה שצחקה ואלוהים נוזף בה על שפגעה בכבודו והטילה ספק ביכולתו לעשות כל דבר. לדברי פרויד חוש ההומור הוא ההגנה המפותחת ביותר: היכולת של האדם להביט על המצב אחרת, לנסח אותו בצורה עצמאית ושונה מהמקובל, למשל בציניות, להוסיף עוד מניפולציות לוגיות שיהפכו את המצב לאבסורדי, כל אלה יעלו חיוך על שפתנו. אבל האדם של אותם ימים לא יכול היה להביט על המצב אחרת. את זה יכול לעשות רק אדם בעל חשיבה עצמאית. לצחוק על עצמך זה שלב התפתחותי גבוה יותר הדורש אינטרוספקציה. האדם של אותם ימים התבונן בעיקר החוצה גם לשם הישרדות חברתית. הוא לא יצחק על עצמו בהיותו משוכנע שאם הוא לא ייקח את עצמו ברצינות האחרים לא יכבדו אותו. הרי התנהגותו חשובה ולא מי הוא באמת.
אלוהים אומר לשרה "לא, כי צחקת". בחברות מסורתיות רבות לא מקובל לומר "לא" חד וחלק ולהתעמת עם האחר. בני הקהילות הללו יעדיפו להעביר את מסר השלילה בדרכים אחרות, מעליבות פחות, שיובנו על ידי הצד השני, המכיר את הקודים של חברתם. "לא" הוא סמל הנפרדות של הילד בן השנתיים במערב האומר לאימו על כל דבר "לא" – כלומר, אני שונה ממך. בחברות מסורתיות ה"לא" הזה מוכחד במהירות בגיל צעיר אם בכלל יעלה. אבל לדמות הסמכות באותן חברות מסורתיות מותר לומר "לא" ברור וחזק והיא עשויה להשתמש באמירה זאת לעיתים קרובות.
אלוהים אמפתי היה אומר לשרה: "אני מבין שקשה לך להאמין בזאת. אני לא מתפלא. אל תרגישי לא בסדר על כך שצחקת קצת. זה טבעי ונורמלי". אבל ניסיונו של אלוהים לשמר את כבודו ולדאוג שלא יצחקו עליו אינו הולך יד ביד עם גישה אמפתית המבינה את קשיי האחר.
אדם מודרני: אורחים יקרים, אפילו תודה או בבקשה אתם לא יודעים להגיד?!
אורחים: אצלנו לא אומרים תודה ובבקשה. אלה מילים של מי שלא אכפת לו באמת מהאחר. אצלנו משתחווים או מצווים.
אדם מודרני: שרה, אז מה אם צחקת קצת והאורחים הבחינו בכך? הם לא יכולים להבין את זה?
שרה: אסור לצחוק על אף אחד ובטח לא על אלוהים. אין מחילה על פגיעה בכבוד של מישהו.
סדום א – איך מנהלים משא ומתן עם אלוהים?
פרק יח: כ וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. כא אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם-לֹא אֵדָעָה. כב וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי יְהוָה. כג וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע. כד אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. כה חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. כו וַיֹּאמֶר יְהוָה אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם. כז וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. כח אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת-כָּל-הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם-אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. כט וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים. ל וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם-אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים. לא וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. לב וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה. לג וַיֵּלֶךְ יְהוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל-אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ.
זוהי אחת הפעמים היחידות בתנ"ך שמתוארת התנהגות ילדותית של אחד הגיבורים, אולי אפילו עם קצת הומור. אברהם מתווכח עם אלוהים כילד עם אביו. מבקש עוד הקלה ועוד הנחה ועוד אחת, ואביו הקדמון, שלעיתים הוא מאיים ונוזף, נוהג ברוך וברחמנות הפעם. דומה שהוא מחייך כאשר הוא מתרצה ומקבל את תחינותיו של אברהם. נכון, אלוהים אוהב את בנו אברהם מתחילת דרכו. לא ברור מה עשה אברהם כדי לזכות בחסד כזה מאלוהים ובהבטחות כה גדולות לנחלה ולהמשכיות. מדובר באותו אלוהים שדרש ממנו לסרס את עצמו חלקית ובאותו אלוהים שהשמיד בעבר כמעט את כל האנושות. אכן, הוא אב קדמון קפריזי ולא ניתן לניבוי אבל הפעם באופן יוצא דופן הוא משחק עם ילדו.
למעשה אין בתנ"ך תיאור של עולם הילדות על כל עושרו ומורכבותו. הילדים מתנהגים כמבוגרים מגיל צעיר: מלבישים אותם בבגדי מבוגרים, שולחים אותם לעבוד בגיל צעיר, הם אינם הולכים לבית הספר ואינם חווים גיל התבגרות מוארך; על פי רוב הם אינם בוחרים את המקצוע שיעסקו בו כל חייהם; מחתנים אותם כשהם מבוגרים מספיק ללדת – שוב, ללא בחירתם. הרי לכם עולם ללא ילדות. הילדות היא אפוא תוצר של העת החדשה. המאה העשרים, כפי שאמרנו, מכונה גם "המאה של הילד" משום שהילד הוצב במרכז המשפחה במקום ההורה הסמכותי. בתנ"ך הגיבורים אינם מרשים לעצמם להתנהג כילדים אף לא לרגע – לשחק או להשתטות למשל. זו התנהגות שאינה מכבדת. בתנ"ך אין מתוארים אפוא משחקי ילדים או שיחות של ילדים ואף לא מפורטים יחסי הורים וילדים. באופן דומה בחברות מסורתיות של ימינו הילדות על פי רוב אינה אלא המתנה ממושכת לבגרות. קבלת הילד שבך דורשת חופש פנימי ויכולת להתחבר לחלקים שונים בתוכך ומבקשת ממך להניח בצד את הנורמות החברתיות הכופות את כללי ההתנהגות הנוקשים של אותם ימים ואותן חברות.
מעניין לציין את המרכיב הקולקטיבי בהקשר לעונשם של אנשי סדום – אם יהיו מספיק צדיקים כולם ייוושעו. מדוע לא כל אחד אחראי למעשיו? האחריות האישית תצטרך לחכות כמה אלפי שנים לרגע שבו האדם יחווה עצמו כנפרד ולא כחלק מקבוצה. באותם ימים אם מישהו חטא נשקפה סכנה גם לבני משפחתו או לשבטו. גם הם נתפסו כאחראים. אחשוורוש למשל תלה לצד המן גם את בני ביתו. בעולם הערבי של ימינו רווחת נקמת הדם – רצח של מישהו מהחמולה של הרוצח ולאו דווקא רצח של הרוצח עצמו. בעולם שכזה כל אחד חייב להיות אחראי לאחר לא פחות מאשר לעצמו משום שהוא עלול לסבול או להרוויח בגללו.
ומה בקשר לאמונה בטיפול פסיכולוגי ובשינוי אישי ?על פי רוב אין לו מקום בחברות מסורתיות – הפרט אינו יכול להשתנות בעצמו משום שהוא תלוי בסביבתו. היא תקבע בעבורו מי הוא. האדם יכול להתחיל לציית ולהפסיק לחטוא מתוך איום ופחד (מיקוד שליטה חיצוני). אבל בהיעדר התהליך הפסיכולוגי הארוך והמסובך של אינדיבידואציה ונפרדות, אין האדם מסוגל לבחור בעצמו את דרכו.
בדיאלוג בין אברהם ואלוהים אנו מתרשמים ממשא ומתן הכרוך בעמידה על המקח – הליך שהיה כה מקובל בחברות המסורתיות של העבר וגם באלה של ימינו. אין זו שיטת המחיר הקבוע של החברה המודרנית – המוכר קובע את המחיר והקונה יכול לבחור לקנות או שלא לקנות (take it or leave it). במשא ומתן ובעמידה על המקח הקשר הנוצר בין המוכר לקונה חשוב לא פחות מהמחיר הסופי שיסכימו או שלא יסכימו עליו. זהו תהליך עדין של הערכת האדם שעומד מולך, מה יכולותיו וצרכיו וכמה הוא מוכן להתפשר וללכת לקראתך. בסיומו של תהליך אם תתבצע עסקה, ולעיתים גם אם לא תתבצע, היא תחזק את הקשר בין השניים, המכירים כעת איש את רעהו. אכן, אברהם כבן החברה המסורתית המכוון לאחר ורגיש אליו יודע היכן לעצור את המשא ומתן וחוסך מאלוהים את הצורך להציב לו גבול. לעומת אלוהים, בן החברה המודרנית היה עשוי להסתייג מכל ניסיון לשנות את המחיר אותו קבע בהתאם לשיקוליו ללא קשר אישי עם האחר.
אדם מודרני: אברהם, למה לא איש בחטאו ימות? למה לתת עונש קולקטיבי?
אברהם: מה זאת אומרת, אתה חושב שאתה לא אחראי לשכן שלך?!
אדם מודרני: כעת שאלה אליך, אלוהים, למה לא לקבוע בעבור כמה צדיקים תינצל סדום, מספר כלשהו, ולחסוך את כל המשא ומתן הזה?
אלוהים: אני לא אל קר ומרוחק. כשמישהו מתחנן ומבקש זה משפיע עלי.
סדום ב – אולי לכולנו יש פי שניים אפשרויות בחירה?
פרק יט: א וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. ב וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין. ג וַיִּפְצַר-בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. ד טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן כָּל-הָעָם מִקָּצֶה. ה וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם. ו וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו. ז וַיֹּאמַר אַל-נָא אַחַי תָּרֵעוּ. ח הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל-תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי-עַל-כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי.
לוט כאברהם הוא מארח למופת. כשתושבי העיר צרים על ביתו ורוצים לאנוס את אורחיו – מכאן מעשה סדום – הוא מציע להם את בנותיו כתחליף. למה? מצד אחד, בגלל הכבוד ומצד אחר, מפני שילדיו של האדם בחברות אלו הם רכושו. הכבוד חשוב מהדאגה לבנותיו. הסופר המקראי של אותם ימים רוצה להראות את גדולתו של לוט כמארח – תכונה בעלת חשיבות הישרדותית בנוף המדברי – עד כדי כך שהוא מוכן לתת את בנותיו תמורת אורחיו. כבוד הוא מה שאחרים אומרים וחושבים על הפרט ובחברות מסורתיות הכבוד עלול להיות עניין של חיים ומוות. אין זו חברה מודרנית שבה הפרט יאמר שלא אכפת לו הכבוד שלו ומה שאומרים או חושבים עליו. הכבוד הוא הזנה חיונית שבאה מבחוץ בחברות שבהן הפרט תלוי בסביבתו. בהיעדר משאבים פנימיים של הערכה עצמית חשוב יותר מה יגידו על האדם ממה שהוא יגיד על עצמו. ואכן, הדמויות התנ"כיות חרדות לכבודן ושומרות עליו מכל משמר2.
לוט רוצה להניא את אנשי עירו מלבצע את זממם. הוא אינו מנמק את המעשה באיסור על הומוסקסואליות ואף לא באיסור על אונס קבוצתי (איסורים מקובלים באותם ימים שמופיעים מאוחר יותר גם בתורה). הוא רק אומר להם שהוא מחויב לשמור על האנשים שהוא מארח. כך מתברר שגם לבנותיו אין ערך בפני עצמן. הן אמורות לשרת את צורכי הכבוד של לוט. מכאן המרחק קצר לרצח על כבוד המשפחה או לחלופין לגילוי עריות שרווח ללא ספק במקצת החברות האלה משום שבשני המקרים האב משתמש בבנותיו לסיפוק צרכיו.
דומה שתושבי סדום שצרו על ביתו של לוט לא היו צריכים "לצאת מהארון". הם לא התביישו בדחפיהם, עניין שיחזור על עצמו בסיפור פילגש בגבעה וביחסי דוד ויהונתן. אנו גם שומעים על קהל הומוסקסואלי. האם פעם ההומוסקסואליות היתה נפוצה יותר? אנו מתרשמים מהתנ"ך שלעיתים בחברות מסורתיות היו לאנשים פחות עכבות בכל הקשור להפגנת נטיות מיניות אלה. ומאחר שעל פי פרויד כולנו ביסקסואלים סביר להניח ששחרור חסמים יגרום לרבים יותר להפגין משיכה הומוסקסואלית. בנוסף לכך, על פי אחת התיאוריות הומוסקסואליות מתפתחת כתוצאה מאם קרובה וחונקת מדי ואב קר ומרוחק. כך הבן מתקשה להזדהות עם אביו המרוחק והלא נגיש והוא מזדהה עם אימו ועל כן הוא נמשך לגברים. היבטים אלה יכולים לאפיין חברות מסורתיות שבהן האם מגדלת את הילדים לבדה ואילו האב יוצר קשר עם הבן רק בגיל מאוחר יותר והקשר נסב על מטלות גבריות. כך שייתכן שהומוסקסואליות נפוצה יותר בחברות מסורתיות. ההפרדה הקיימת בחברות אלה בין גברים לנשים והשהייה הממושכת של גברים בקרב בני מינם עשויה לעודד אף היא נטיות הומוסקסואליות אצל פרטים שלא היתה להם נטייה מובהקת לכך. מעבר לכך, בעולם העתיק הומוסקסואליות לא הוגדרה ולא התבטאה כמו בימינו. לעיתים קרובות אונס של גברים שימש אקט של הכנעה, השפלה וכיבוש ולא היה קשור דווקא לנטייה המינית. צריך רק להיזכר בשפת הרחוב של גברים מסוימים בימינו ("אני אזיין אותך!") כדי להבין שמשכב זכר יכול להיות ביטוי למאבקי שליטה.
אדם מודרני: לוט, אורחיך חשובים לך יותר מבנותיך?
לוט: אם אתה שואל את השאלה הזאת סימן שאתה לא מבין מה זה כבוד.
אדם מודרני: אנשי סדום, לא חשוב לכם עם מי אתם שוכבים – גבר או אישה?
אנשי סדום: בשני המקרים מדובר בהשפלה של האחר ועל כן ההנאה שווה.
אשת לוט – מדוע אסור להביט לאחור?
פרק יט: [המלאכים עוזרים ללוט להימלט מסדום עם אשתו ובנותיו]
יז וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן-תִּסָּפֶה. כד וַיהוָה הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהוָה מִן-הַשָּׁמָיִם. כה וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה. כו וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.
מדוע אלוהים אינו רוצה שלוט ומשפחתו יביטו לאחור ויראו מה הוא עושה? כך לאלוהים יש שליטה מוחלטת. כל מי שמדבר עם אלוהים נופל על פניו. גם כשעומדים מול מלך אסור לעיתים להביט לו בעיניים אלא צריך להשפיל מבט. ההתבוננות בעיני האחר יוצרת שוויון, משום שכל אחד עשוי לראות את רגשותיו ואת מחשבותיו של האחר. נערות ממוצא אתיופי למשל מחונכות להביט לרצפה כשהן מדברות עם גבר מבוגר. כאשר האדם אינו רשאי להביט לאחור ואינו יודע מה אלוהים עושה שם, הוא נשאר מפוחד ונשלט כעיוור. כך הסופר המקראי בונה בדמיונו את דמותו של אלוהים. סדאם חוסיין, שליט עיראק, למשל אסר על החיילים שלו להביט עליו. כשהיה מגיע לבסיסם הם היו צריכים להפנות את גבם כדי שלא יראו אותו. בתרבות המודרנית, לעומת זאת, אין זה נימוסי לברוח מקשר עין עם כל אדם. מעשה כזה יכול להתפרש כביישנות או כניסיון להסתיר דבר מה ועלול ליצור חוסר אמון.
אדם מודרני: אלוהים, למה אתה לא רוצה שמשפחת לוט תראה מה שאתה מעולל לסדום?
אלוהים: אם אגלה להם את כל הסודות שלי הם לא יפחדו ממני.
לוט ובנותיו – לגילוי עריות יש הכשר מן התורה?
פרק יט: ל וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו. לא וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ. לב לְכָה נַשְׁקֶה אֶת-אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. לג וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת-אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת-אָבִיהָ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ. לד וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל-הַצְּעִירָה הֵן-שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת-אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם-הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע. לה וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת-אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא-יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ. לו וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת-לוֹט מֵאֲבִיהֶן. לז וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי-מוֹאָב עַד-הַיּוֹם. לח וְהַצְּעִירָה גַם-הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן-עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי-עַמּוֹן עַד-הַיּוֹם.
בנות לוט שוכבות עם אביהן והוא הצדיק כאילו אינו יודע מה קורה... כך מתאר הסופר המקראי את הדברים ומגן על שמו של לוט. מעניין שהן אינן נענשות על כך שעברו על איסור גילוי עריות המקובל בכל התרבויות. לא רק שהן אינן נענשות, אלא הן מתוגמלות בכך שעמים יוצאים מהן. מדוע? משום שעשו זאת כדי שיהיה להן ולאביהן המשך. יצירת המשך, צאצאים, שבט, היא מעשה חשוב מאין כמוהו בעולם העתיק. זהו ביטחונו של כל אדם ובפרט לעת זקנה וזו טביעת זרעו בנצח. לא לחינם אלוהים מבטיח לאברהם שוב ושוב שירבה את זרעו ולא לחינם במשפחות מסורתיות יש נטייה ללדת ילדים רבים. זו אינה החברה האינדיבידואלית המערבית המודרנית שבה אנשים מעדיפים לא אחת להשקיע את מאמציהם ואת הונם בעצמם ולא להביא ילדים לעולם. זאת אינה אירופה שבה ממוצע הילודה הוא 1.7 ילדים לזוג הורים משום שההורים רוצים לממש את עצמם. הביטחון שהחברה הדמוקרטית המודרנית מספקת לאדם החליף את השבטיות והמימוש עבר מהשקעה בילדים להשקעה בעצמי. איסור גילוי עריות מקורו כנראה בהבנה של בני חברות קדמוניות שהצאצאים שנולדים עקב יחסי מין במשפחה לוקים לא אחת בפגמים גנטיים. ואף על פי כן דומה שהסופר המקראי סלחני למעשה זה של בנות לוט משום שהמניע מצדיק בעיניו את המעשה.
אדם מודרני: בנות לוט, אתן הפרתן טאבו ידוע ונצחי של גילוי עריות.
בנות לוט: אבינו ודאי חושב שעשינו את המעשה הנכון. יצרנו לו המשך ושושלת מבלי שהוא יעבור על האיסור הזה של גילוי עריות, הרי הוא לא היה מודע למעשה. בעצם אנו גילינו תושייה וגבורה והצלנו את זרעו של אבינו.
אדם מודרני: לוט, מה דעתך?
לוט: אני בכלל לא יודע על מה אתה מדבר. אני לא זוכר כלום.
הערות
- בראשית יד, כג.
- לאחר שאברהם הציל במלחמה את אנשיו ואת רכושו של מלך סדום הציע מלך סדום לאברהם את הרכוש. אברהם השיב שנשבע לאלוהים שלא ייקח דבר משום שהוא איו רוצה שמלך סדום יגיד שהוא העשיר את אברהם (בראשית יד). גם אלוהים שומר כמובן על כבודו - כשהבטיח לשרה שהיא תלד בן והיא צחקה שאל אותה אלוהים בנעימת נזיפה אם היא אינה מאמינה שהוא, אלוהים, יכול לעשות הכול (בראשית יח).
מקורות
