על ספרו של ג'ון קסיופו: Loneliness, Human Nature and the Need for Social Connection (2008)
מאת מוטי עמירם
"הייתי זרה ביניהם והם לא ידעו את שמי"
לאה גולדברג (1932), "הייתי זרה ביניהם"
פתח דבר
"אני בת 56 והתגרשתי לפני שנים רבות. עוד בימים שהייתי אישה נשואה ושיתפתי אנשים בתחושות הבדידות שלי, הם תמיד הגיבו בהפתעה: "אבל את נשואה". למדתי את ההבדל בין להיות לבדי ולהרגיש בודדה. בתוך קהל של אנשים, בעבודה, אפילו במפגש משפחתי, אני תמיד מרגישה בודדה. זה יכול להציף לפעמים, תחושה גופנית ממש. הרופאים שלי אבחנו את זה כדיכאון, אבל זה לא אותו הדבר. קראתי בעבר שאדם נולד לבדו ומת לבדו. אבל מה לגבי כל השנים שבתווך? האם קיימת בעולם תחושה של שייכות למישהו? האם קיימת אפשרות להיפטר מהתחושה הפנימית של הבדידות?"
במכתב זה נפתח ספרו של ג'ון קסיופו, אותו כתב בשיתוף עם ויליאם פטריק. בחרתי לפתוח אתו גם את המאמר הנוכחי, מכיוון שהוא מתאר באופן תמציתי את המאפיינים המרכזיים של בדידות: תחושת חוסר שייכות, הצפה רגשית, סומטיזציה ודיכאון. ויניקוט, במאמרו "היכולת להיות לבד" (1958), כותב: "אף שסוגי חוויה שונים משמשים לביסוס היכולת להיות לבד, קיימת חוויה אחת שהיא בסיסית, ואם לא יהיה די והותר ממנה לא תתאפשר היכולת להיות לבד; חוויה זו היא להיות לבד, כתינוק וכילד קטן, בנוכחות האם". בהמשך הוא כותב שניתן להבחין ביכולת הזו ברגעי השתיקה בפגישה הטיפולית; האם המטופל חש בנוח ברגעים אלו? האם המטופל יכול להיות לבדו בנוכחות המטפל? והייתי מוסיף כאן גם את תשומת הלב של המטפל לחווייתו שלו ברגעי השתיקה.
פרופ' ג'ון קסיופו היה המייסד והמנהל של המרכז לחקר מדעי המוח, הקוגניציה ומדעי החברה באוניברסיטת שיקגו. הוא נמנה בין החוקרים שהניחו את היסודות לחקר הקשר בין תהליכים נוירו-פיסיולוגיים לבין תהליכים פסיכולוגיים וחברתיים, חיבר למעלה מ-500 מאמרי מחקר ולמעלה מ-20 ספרים ולצערנו הרב, הלך לעולמו בעקבות מחלה לפני כשלוש שנים.
הספר הנוכחי מתמקד בתופעת הבדידות האנושית ומתאר מערכי מחקר רבים מדיסציפלינות מחקר מגוונות: חקר המוח, פסיכולוגיה אבולוציונית, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וגנטיקה. מגוון זה מאפשר לקורא לקבל תמונה רחבה ומעמיקה על תופעת הבדידות.
את הספר קראתי עוד קודם כניסת הקורונה לחיינו, מכיוון שהתעניינותי בתופעת הבדידות האנושית היא בת שנים רבות. בדידות היא חלק מלהיות אדם ובשנים האחרונות אני מנסה לחקור את התופעה לעומקה, על ידי חוויות והתנסויות של חקירה פנימית במיינדפולנס, בהקשבה לבדידות הנשמעת בין השורות בסיפוריהם של מטופלים בקליניקה, בספרות המחקר, בביבליוגרפיות וביצירות ספרות.
הספר יצא לאור בשנת 2008, אך הוא רלוונטי עד מאוד לתקופת המאבק בנגיף הקורונה, שאופיינה, לפחות בתקופות הסגרים ובמצבי הבידוד, בהתכנסות אל תוך הבתים, איש איש ומשפחתו הגרעינית; והותירה בעיקר את האנשים החיים בגפם מנותקים חברתית אפילו יותר מתקופות של שגרה.
קסיופו פותח את הספר בהציגו את חשיבות ההשקעה בחקר הבדידות: הסטטיסטיקות וספרות המחקר מצביעים על עלייה מתמדת ומשמעותית בעשורים האחרונים בדיווח על תחושת בדידות בארה"ב ובעולם המערבי ועל השלכות הרות גורל של התופעה על בריאות האוכלוסייה. הוא מציין כי ההשפעה הבריאותית של ניתוק חברתי זהה להשפעה שיש לגורמי הסיכון הבאים: לחץ דם גבוה, חוסר פעילות גופנית, השמנת יתר ועישון. תמיכה לדבריו ניתן למצוא במטא-אנליזה של 148 מחקרים בלתי תלויים, שכללו למעלה מ-300,000 נבדקים, בה נמצא שבדידות כרונית מעלה את הסיכוי למוות מוקדם ב-50%. סיכוי זה גבוה מהסיכוי לתמותה מוקדמת כתוצאה מהשמנת יתר (Holt-Lunstad et al., 2010). בספר מוזכרים מחקרים נוספים, המראים שבדידות מנבאת סימפטומים של דיכאון, עלייה בלחץ הדם ומחלות קרדיו-וסקולריות ומגדילה משמעותית את הסיכון ללקות בהתקף לב או שבץ.
בדידות – הגדרה ומאפיינים
קסיופו מגדיר בדידות כאיתות הישרדותי שמסמן לנו שאנו בחסך של קשר אנושי משמעותי, וזאת על מנת שנשלים את החסך הזה. הוא משווה את האיתות הזה לתחושות של צמא או רעב, אותות הישרדותיים גופניים, המסמנים לנו חסך בנוזלים או במזון. חוויית הבדידות מאופיינת גם בתחושה של חוסר שייכות, ניכור, זרות לסביבה החברתית ודיכאון.
מבחינה נוירו-פיסיולוגית, ביולוגית ופסיכולוגית, המוח נכנס למצב של דריכות-יתר לנוכח איומים חברתיים ומחפש ללא הרף רמזים סביבתיים לאיום. במצב זה, אנו לא פנויים להיות קשובים לזולת ומתקשים לראות את נקודת המבט של האחר. למעשה, זוהי חוויה של מתח גבוה והפעלה של מערכת העצבים הסימפתטית.
קסיופו מתאר שלושה גורמים, המהווים שחקנים מרכזיים בהתפתחותה של בדידות:
- צורך בשייכות: כל אחד מאתנו ירש מהוריו רמה מסוימת של צורך בשייכות חברתית, בדיוק כמו שאנו יורשים את מבנה הגוף או את רמת האינטליגנציה שלנו מהורינו. מנקודת המבט ההפוכה, אפשר להתייחס לתכונה זו כסף הרגישות לכאב הרגשי הנגרם לאדם לנוכח הדרה חברתית. נטייה גנטית זו מתפקדת כווסת – מדליקה ומכבה אותות מצוקה בהתאם להופעה של צורך אישי לשייכות. חשוב לציין שאצל כל אדם יש חשיבות רבה להשפעה הסביבתית בקביעת הביטוי של התורשה הגנטית הזו.
- כושר ויסות רגשי: ביטוי מוצלח של כושר זה יכול להתבטא במסוגלות להתמודד עם אתגרים תוך שמירה על איזון ברמת העוררות הגופנית והרגשית. ככל שתחושת הבדידות נמשכת ומתעצמת, היא תפגום יותר ויותר בכושר הוויסות, עד שנוצר מצב של אי-ויסות, מצב שמשפיע על כל תא ותא בגוף, חושף את הגוף לפגיעות לגורמי לחץ ומוריד את רמת היעילות הגופנית ביישומם של תפקודים המצריכים מנוחה וריפוי, כמו שינה.
- קוגניציה חברתית: כשתחושת בדידות נמצאת בתודעה, הדרך בה אנו תופסים את עצמנו ואת אחרים משתבשת. למעשה, שתי תנועות מנוגדות פועלות – מחד, רגישות גבוהה למסרי איום חברתי בסביבה ומאידך, פגיעה בקליטת המסרים החברתיים; התוצאה היא פרשנות מוטעית של מסרים חברתיים. הפרשנות תהיה באופן כללי פסימית. זהו סוג של מנגנון הגנה, חומת ביצור מפני דחייה וחוסר הערכה.
מאפיינים תפיסתיים/קוגניטיביים של אנשים בודדים:
- ירידה ביכולת האמפתיה - אזורים מוחיים האחראים על ראיית נקודת המבט של האחר נמצאים בתת פעילות.
- נטייה לפרשנות שלילית של המציאות.
- ביקורת עצמית גבוהה.
- ייחוס פנימי לכישלונות וייחוס חיצוני להצלחות.
- תפיסה שנגזר עליהם להיות כישלונות חברתיים.
- תפיסה של שליטה נמוכה מאוד בנסיבות החיצוניות.
- נטייה לרציונליזציה על מנת להצדיק הימנעות חברתית.
אם כן, על פי קסיופו, תחושת בדידות היא תוצאה של מערכת יחסי גומלין בין שלושת השחקנים הללו. יחד עם זאת, אנו יודעים שיש חשיבות גדולה ליחסי הגומלין המוקדמים שלנו עם הדמויות העיקריות שטיפלו בנו בשלבי ההתפתחות הראשונים. אם כן, מה מקומה של ההתקשרות (Attachment) על פי קסיופו בתוך כל הסיפור הזה של בדידות?
קסיופו מכיר בתפקידה החשוב של ההתקשרות בתקופת ההתפתחות המוקדמת על התפתחות חברית בריאה בבגרות, אך לא כולל את המנגנון הזה בין הגורמים המרכזיים שתוארו לעיל. כך הוא כותב:
"יחסי הגומלין המוקדמים בין התינוק למטפל העיקרי שלו יקבעו את האופן שהוא יגיב לגורמי לחץ בבגרותו, כולל לחץ הנגרם מגורמים חברתיים, כמו בדידות... התקשרות לא בטוחה עלולה להוביל את הילד לתחושה שהוא לא מספיק חשוב, פגום ובאופן בסיסי, לתחושה של בדידות..."
יחד עם זאת, הוא מציין כי האינטראקציה בין התינוק להוריו אינה יכולה להסביר לבדה התנהגות חברתית בבגרות והוא מציין שמחקרים מראים שאין התאמה מלאה בין חוויות התקשרות בשלבי התפתחות מוקדמים לבין דפוסי התקשרות בבגרות, וכן שדפוס ההתקשרות הוא ייחודי בכל אינטראקציה, כלומר שבכל מערכת יחסים יבוא לידי ביטוי דפוס התקשרות אחר.
הוא מסכם ואומר שהתאמה בריאה בין הורה לילד, תוביל לתחושה שהעולם הוא מקום בטוח, תחושה בסיסית של שייכות, ותחושה של בטחון בעצמי. חוסר התאמה יכול לגרום לתחושה של עצמי פגום. מילים אלו של קסיופו מזכירות את רעיון העצמי האמיתי והעצמי הכוזב של ויניקוט (1960): "המחווה הספונטנית היא העצמי האמיתי בפעולה. רק העצמי האמיתי יכול להיות יצירתי ורק העצמי האמיתי יכול להרגיש ממשי. בעוד שהעצמי האמיתי חש ממשי, קיומו של עצמי כוזב מוביל להרגשה של חוסר ממשות או לתחושת חוסר תוחלת".
אם כן, עברנו על הגורמים המרכזיים, אבל כעת נשאלת השאלה, מהם המאפיינים הייחודיים לבני האדם המאפשרים התפתחות של בדידות כתופעה נרחבת?
מותר האדם מן הקוף
כעת נעבור לרעיון המרכזי בספר, שיסודותיו נטועים בפסיכולוגיה האבולוציונית. מנקודת מבט זו, לבד מהאדם המודרני, שני מינים קדמונים שרדו עד היום מהענף המשפחתי המקורי: השימפנזה המצויה (Pan troglodytes) והבונובו (Pan paniscus) – שימפנזה ננסית. כל אחד מהמינים הללו הצליח להסתגל לסביבה בדרכו באופן מוצלח וכך שרד. מונח מרכזי בשדה הפסיכולוגיה האבולוציונית בהקשר זה הוא אדפטציה. אדפטציה היא מכלול התכונות המאפשרות לאורגניזם להתקיים בסביבת מחייה ייחודית ואשר התפתחו במהלך האבולוציה. תכונות אלו מתפתחות תוך שינוי המטען הגנטי של האוכלוסייה שאליה שייך הפרט ולעתים הן צריכות גירוי חיצוני כדי לבוא לידי ביטוי אצל הפרט. תכונות האדפטציה יכולות להתבטא בשינוי במבנה אנטומי, תהליך מטבולי או בשינוי התנהגותי. ישנן, אם כן, שלוש אדפטציות: השימפנזה, הבונובו והאדפטציה השלישית – האנושית.
בהקשר החברתי, בדומה לאדם, גם השימפנזים והבונובו יודעים לשתף פעולה, לשים לב לדינמיקה בתוך הקבוצה, לבטא את עצמם ולחוש אמפתיה, ברמה מוגבלת, כלפי בני הקבוצה שלהם. כל אחת משלוש האדפטציות סייעה לכל מין לשרוד עד היום, אבל האדפטציה השלישית הביאה את המין האנושי הרבה יותר רחוק מהשתיים האחרות. אם כן, מהי היכולת הייחודית לבני האדם שסייעה לנו ליצור אמנות, לבנות גורדי שחקים, ולפתח חלליות וחיסונים נגד מגפות?
ובכן, בשלב כלשהו בהיסטוריה ההתפתחותית שלנו, הפכנו מיצורים המסוגלים להתייחס רק למיידיות של החוויה, למה שקורה כאן ועכשיו בתפיסה החושית שלנו, ליצורים המסוגלים להתייחס גם לזמן עבר ולזמן עתיד. מחד, אנו יכולים ללמוד מהטעויות שלנו, ומאידך, לתכנן לעתיד. אם אנו מסוגלים לחזות ולתכנן את העתיד, קל לנו יותר לדחות סיפוקים, לזכור מי בגד בנו או מי היה אדיב כלפינו ואף לשמר את הידע הזה מדור לדור; אפילו למשך אלפי שנים. אנו יכולים לשמר בזיכרון דימוי של מטרת ציד, גם כשהיא לא נמצאת כרגע בטווח שדה הראייה שלנו וכך להתמיד ביתר קלות במטרה מסוימת למשך מספר ימים או אפילו שנים. אנו יכולים לתת עדיפות למה שמשרת את הצרכים שלנו, תוך הפגנת אמפתיה והתחשבות בצרכים של יחידים בסביבתנו או אף של הקהילה כולה אליה אנו משתייכים. כל זאת בזכות היכולת שלנו לראות בעיני רוחנו את ההשפעה של הפעולות שלנו על הדורות הבאים. במילים אחרות, האדפטציה שהייתה יעילה ביותר עבור ההישרדות וההתפתחות של המין האנושי היא היכולת לראות מעבר למיידי, יכולת שמאפשרת לנו לווסת את עצמנו וגם לקרוא את המפה החברתית של הסביבה שלנו ברמה גבוהה. למעשה, אלו גורמים 2 ו-3 בתיאוריה של קסיופו והם קשורים לתפקוד תקין של האונה הפרה-פרונטאלית, האונה האחראית על התפקודים הניהוליים שלנו. לצד יכולות אלו, האדפטציה השלישית כוללת גם את היכולת להימצא בקשרים זוגיים ארוכי טווח ורמה מורכבת של השקעה הורית בצעירים.
אולם, הצורך האנושי המולד בשייכות, כושר ויסות רגשי, קוגניציה חברתית, תיאוריית ההתקשרות והאדפטציה השלישית, כל אלה הם מאפיינים של האדם כיצור תבוני משחר ההיסטוריה האנושית. השאלה המתבקשת היא - מדוע דווקא במאה ה-21 הבדידות האנושית הרימה את ראשה?
על תרבות ובדידות
מסופר על אשת אקדמיה ששהתה מספר חודשים בפריז לצורך עבודת מחקר, רחוקה מבן זוגה והחתולים. בשיחות הטלפון שלה עם בן זוגה, היא נהגה לכנות את מגדל אייפל, הנשקף מחלון חדרה, "חיית מחמד" ובירכה בברכת "לילה טוב" את מנורת הלילה שליד מיטתה, רגע לפני שכיבתה אותה ועצמה את עיניה... הגלובליזציה וההתפתחויות הטכנולוגיות מאפשרות תנועה של אנשי מקצוע בעולם ביתר קלות ויש אפילו מי שמכנים אותם "לוחמי דרכים". שינויים אלה מחלחלים גם אל התא המשפחתי. קסיופו טוען שמחקרים מצביעים על ירידה משמעותית בארוחות משפחתיות משותפות, תחושה של ילדים שיש להם זמן איכות מצומצם עם הוריהם ובאופן כללי, אנשים חווים פחות אדיבות ועזרה מסביבתם. כמו כן, התכנון העירוני במאה ה-21 בארה"ב באזורים מסוימים, מדגיש את האינדיווידואליות ותורם לירידה בתחושת הלכידות, האמון והקשר בין השכנים, יש תחושה של מחסור בהתקהלויות חברתיות אנושיות בחיי היום יום, במרפסת, במכולת, ברחוב ובכל מקום. כל זה מעמיס על בני המשפחה הגרעינית את התפקיד הבלעדי של תמיכה חברתית. אם כן, הגלובליזציה מעצימה את תחושות הניכור והאנונימיות של היחיד ומהווה איום על תחושת החיבור. אמנם, ישנם מרחבים המנסים לשמר את תחושת השייכות: דתות שמות דגש על הצורך בקשרים חברתיים ותמיכה חברתית של בני אדם; קהילות מתגבשות סביב כנסיות, בתי כנסת ומסגדים וקהילות וירטואליות של בני נוער המשחקים ברשת משחקים רבי משתתפים. לצד אלו, החברה במאה ה-21 פיתחה דרכים מהירות ושטחיות ליצירת קשר: הודעות מהירות בוואצאפ, רשתות חברתיות, אך פתרונות אלו אינם מספקים את הצורך בקשר משמעותי והן מכונות 'Social Snacking'.
בשורה התחתונה, התרבות המערבית המודרנית והפוסט מודרנית מהווה במאפייניה בסיס איתן להתפתחותה ולהתרחבותה של מגפת הבדידות האנושית במאה ה-21.
נעשה קצת סדר
בואו נחזור לשלושת השחקנים המרכזיים בתיאוריה של קסיופו:
- צורך בשייכות
- כושר ויסות רגשי
- קוגניציה חברתית
הצורך המולד בשייכות עובר בתורשה ועל כן לא ניתן לבצע עליו מניפולציות במחקרים. מסיבה זו, המחקרים המתוארים בספר מתייחסים לכושר ויסות רגשי ולקוגניציה חברתית, שניהם משתייכים לקבוצת התפקודים הניהוליים של המוח; ואכן, המחקרים הללו מצביעים באופן ברור על כך שבדידות פוגעת בשתי היכולות הללו באופן משמעותי. בדידות פוגעת באיפוק העצמי וביכולת ההתמדה במשימות החיים. היא פוגעת בתפקודים קוגניטיביים גבוהים הדורשים אינטגרציה בין מספר תפקודים, ביכולת האמפתיה שלנו ובתפיסות של 'קח ותן' בתוך קבוצה, שחשובות לסינכרוניזציה בתוך הקבוצה, זיהוי תפקידים ומעמדות בתוך הקבוצה: מי דומיננטי ומי פחות, יכולת להשכין שלום, להבין סנקציות חברתיות וכריתת בריתות בתוך הקבוצה. הנקודה החשובה היא, שאנו זקוקים לכישורים החברתיים הללו, לא עבור עצמנו בלבד, אלא גם עבור ההרמוניה של הקבוצה כולה.
אם כן, זהו מעגל קסמים שלילי: האדפטציה השלישית היא יתרונו של האדם על פני הקוף. התפתחותו של הניאו-קורטקס האנושי מאפשרת לבני האדם לווסת רגשות, ליזום, לתכנן, לראות את התמונה הכוללת, להבין דינאמיקה בתוך קבוצה חברתית, להבין כוונות ורגשות של אנשים סביבנו ברמה גבוהה. אינני בטוח שקסיופו התכוון לכך, אך מקריאה שלי את הספר, אני מבין שקסיופו אולי רצה לומר לנו שכל היכולות הללו הביאו את המין האנושי להתקדמות חסרת תקדים בכל התחומים; אך אליה וקוץ בה: התפתחה תרבות של חברה מנוכרת; חברה שבה אנשים נפגשים מעט במרחב הפיסי ויותר במרחב הווירטואלי, חברה שבה התרבות מעודדת עצמאות והיפרדות של בני המשפחה המגיעים לגיל בגרות וכך נוצר מצב שמשפחות גרעיניות מפוזרות גיאוגרפית על פני המדינה או הגלובוס ויש ירידה משמעותית בתחושת הלכידות החברתית והאלטרואיזם ההדדי – לפחות כך הוא מתאר את החברה האמריקאית. כל אלה תורמים לתחושת הבדידות של היחיד ותחושת הבדידות פוגעת ביכולות הוויסות והקוגניציה החברתית, בתפקודים הניהוליים, שהם התוצר של האדפטציה השלישית, ובכך פוגעים בחוסנה ובלכידותה של החברה. ניתן להתמודד עם הבדידות בכלים פסיכולוגיים וחברתיים. קסיופו מציע להרחיב את מעגלי האינטראקציות החברתיות, להבין שאנו לא קורבנות פסיביים של הקוגניציה החברתית או כושר הוויסות שלנו והם ניתנים לשינוי וכמו כן, הוא מציע לשים דגש על איכות הקשרים ולא על כמותם.
סיכום ודיון
אם כן, היכולת של האדם להיות לבד בחברת עצמו או אחרים, היא אמנם ביטוי של יחסי אם-ילד טובים דיים, אך ישנם אנשים החשים בדידות הן בחברת אחרים והן כשהם לבדם. בדידות היא איתות ביולוגי הישרדותי המגן עלינו מפני חסך בקשרים משמעותיים. כאשר בדידות הופכת לכרונית, היא עלולה להיות מסוכנת להישרדות שלנו; נפגעים התפקודים הגבוהים של הניאו-קורטקס: בין השאר, כושר הוויסות, האמפתיה והקוגניציה החברתית. המאפיינים של התרבות המודרנית והפוסטמודרנית הם פרי היכולות המשוכללות של הניאו-קורטקס, אך באותה עת, הם תורמים להעמקתה של הבדידות האנושית.
מנקודת מבטי, תרומתו הראשונה של הספר היא בטביעת הגדרה ייחודית למונח בדידות. הגדרה זו נובעת מתוך תפיסת העולם של הפסיכולוגיה האבולוציונית – לכל תופעה ביולוגית/פסיכולוגית יש תפקיד חשוב בשמירה על ההישרדות שלנו. בעבר, היה ניסיון להגדיר תת-סוגים של בדידות והמפורסם שבהם הוא ווייס (1974) שהבחין בין בדידות רגשית לבין בדידות חברתית. הוא טען, למעשה, שמדובר בשתי חוויות שונות. לדבריו, בדידות רגשית היא חוויה של חוסר בקשר אינטימי וקרוב עם אדם אחר בעולם. אנשים אלו יחוו את העולם באופן כזה: "אף אחד לא מכיר אותי באמת; אין לי מישהו בעולם שאני יכול לפנות אליו". לעומת זאת, בדידות חברתית, לדבריו, היא חוויה של חוסר ברשת חברתית תומכת או השתייכות לקבוצה חברתית בעלת תחומי עניין משותפים. אמנם, הבחנה זו של ווייס קיבלה תמיכה מחקרית בעבר (DiTommaso & Spinner, 1997), אך קסיופו מתייחס לכל האספקטים של הבדידות כחוויה אחת זהה; בין אם אתה בחוסר של קשר אינטימי וקרוב ובין אם אתה מבודד חברתית, בשתי החוויות מדובר בחסך משמעותי וארוך טווח של קשר משמעותי עם מישהו אחר. אולי זוהי תרומתו השנייה של קסיופו לחקר הבדידות; הוא מוכיח למעשה במחקריו במדעי המוח, שמדובר בתופעה אחת. לפחות מבחינה נוירופיזיולוגית וביולוגית.
שתי נקודות ביקורת שלי בעקבות הקריאה:
- ביחס לרגישות לכאב לנוכח הדרה חברתית, והטענה שכל אחד מאיתנו נולד עם סף רגישות שונה לכאב של ריחוק חברתי, מדובר בטענה שאין לה תמיכה מחקרית בספר, למרות שקסיופו נשען עליה כאחת משלוש הרגליים התומכות בתיאוריה.
- מטפלים מגישות ממוקדות התקשרות (Attachment) אולי יתאכזבו קלות בקריאת הספר, מכיוון שתיאוריית ההתקשרות לא זוכה להעמקה מספקת בתיאוריה של קסיופו. הוא בהחלט מכיר בחשיבותה ובהשפעתה על ההתפתחות הבוגרת ועל היכולת לשאת מצבי לחץ ובדידות, אבל יחד עם זאת מדגיש גורמים גנטיים, סביבתיים, ביולוגיים וקוגניטיביים-תפיסתיים. אפשר להבין זאת, מאחר ועולם המחקר שממנו הוא צמח הוא בתחום חקר מדעי המוח והקוגניציה.
התיאוריה הפוליוואגאלית (Porges, 2011), יצאה לאור כשלוש שנים לאחר שקסיופו פרסם את ספרו והצביעה על ההתקשרות כבסיס מקדים, הקובע את האופן שבו תגיב מערכת העצבים האוטונומית לנוכח איום סביבתי בתהליך הנוירוספציה. אפשר אולי לראות את הנוירוספציה של פורג'ס כמקבילה של ה'קוגניציה החברתית' של קסיופו. כלומר, האופן שבו נתפוס את הסביבה – מאיימת או בטוחה – ולאור התיאוריה הפוליוואגאלית, אפשר להתייחס אל שני הגורמים: כושר ווסות וקוגניציה חברתית כתפקודים של מערכת העצבים האוטונומית, המושפעים מסגנון ההתקשרות של האדם.
בהתבוננות ומחשבה כללית על הספר, תרומתו המרכזית בעיניי, היא הראייה הרחבה של מכלול הגורמים – גנטיקה, ביולוגיה, נוירו-פיסיולוגיה, פסיכולוגיה אבולוציונית, פסיכולוגיה התפתחותית, סוציולוגיה ותרבות – ורתימתם של כל אלה לכדי טענה מרכזית חזקה סביב האדפטציה השלישית, כמפורט לעיל. הספר הוא למעשה סיכום של מפעל חיים בחקר הבדידות של מדען מבריק, שתרומתו להבנת תופעת הבדידות האנושית היא ללא ספק משמעותית ביותר.
תרומה נוספת של הספר היא ההבנה שאנו לא קורבנות פסיביים, יש לנו שליטה מסוימת ואנו יכולים לשנות את המצב שלנו על ידי מודעות לתודעה – מחשבות, רגשות, דפוסים, ועל ידי פיתוח התנהגות אלטרואיסטית.
"אנחנו יכולים להניח לנסיבות חיינו להקשות את ליבנו כך שנהיה רגוזים ומפוחדים יותר ויותר, אבל נוכל גם להניח לנסיבות לרכך אותנו ולהפוך אותנו לנדיבים יותר ולפתוחים יותר כלפי מה שמפחיד אותנו. הבחירה הזאת תמיד מצויה בידינו." פמה צ'ודרון.
מקורות
גולדברג, ל. (1932). הייתי זרה ביניהם. בתוך: לאה גולדברג שירים א'. בני ברק: ספרית פועלים-הקיבוץ המאוחד. (2015).
ויניקוט, ד. (1958). היכולת להיות לבד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. ת"א: הוצאת עם עובד. (2009).
ויניקוט, ד. ( 1960). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. ת"א: הוצאת עם עובד. (2009).
צ'ודרון פ. (2001). המקומות שמפחידים אותך. כרכור: הוצאת פראג.
Cacioppo, J.T, & Patrick, W. (2008). Loneliness Human Nature and the need for Social Connection. New York: Norton & Company, Inc.
DiTommaso, E., & Spinner, B. (1997). Social and Emotional loneliness: A re-examination of Weiss' typology of loneliness. Personality and Individual Differences, 22 (3), 417-427.
Holt-Lunstad, J., Smith, T.B., & Layton, J.B . (2010). Social relationships and mortality risk: a meta-analytic review. Retrieved from the web July 27, 2010. https://journals.p...00316
Porges, S.W (2011). The Polyvagal Theory: Neuropsychological Foundations of Emotions, Attachment, communication & Self-Regulation. New York: Norton
