הרצאת פתיחה לכנס כחול לבן
בוקר טוב קהל נכבד
אני שמח ונרגש לפתוח כנס זה פסיכותרפיה 2005 שהוא כנס כחול לבן השלישי במיספר, והוא הפך למסורת באיגוד הישראלי לפסיכותרפיה. בכנס זה יציגו קרוב ל 60 מרצים מתחומים שונים של האקדמיה ושל העבודה הקלינית הרצאות שמבטאות את העשיה הטיפולית והתיאורטית בארץ. כנס זה מבטא את שאיפתנו באיגוד הישראלי לפסיכותרפיה לתת במה לאנשי מקצוע ישראליים, אנשי אקדמיה וקלינאים/חוקרים המתמודדים בתיאוריה ובפרקטיקה עם המציאות הישראלית המורכבת.
הזכרתי שכנס זה הפך למסורת אך אנו ערים לא רק למסורת אלא גם לרוח המיוחדת של התקופה שבה אנו חיים, פועלים ועוסקים בפסיכותרפיה. זוהי תקופה של מהפיכות בחיי היום יום שלנו ומהפיכות בתחום הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה. עם זאת, כגודל השינוי לעיתים נראה לנו שאנו חוזרים תמיד לאותו מקום כדברי הפתגם הצרפתי: "
פסיכולוגי-אקסיסטנציאלי שיאופיין בפיתוח הפוטנציאל האנושי ובפיתוח היכולות של מימוש עצמי והגשמה עצמית. זהו יהיה זמנם הגדול של הפסיכותרפיה והפסיכואנליזה שמן הסתם יתאימו את עצמם לרוח התקופה ויציעו לאנשים דרכים לארגן מחדש לא רק את זמן הפנאי הרב העומד לרשותם אלא גם להגדיר מחדש את זהותם ואת משמעות חייהם. אנחנו אומנם לא נהיה שם להינות אך הרי איננו עמלים רק עבור הקיום כאן ועכשיו אלא גם למען העתיד. אני מאמין שגם פרופ' נוי שהוזמן לתת את הרצאת הפתיחה לכנס יאיר נושא זה מנקודת השקפתו ויציג לו עתיד קרוב יותר מאשר 100 השנים הבאות. זה יקל מן הסתם על אלה מבינינו שקשה להם לדחות סיפוק מיידי ורוצים להרגיש את הניצחון של הפסיכותרפיה כאן ועכשיו.
חרדה ותקווה מאפיינות את הפסיכואנליזה כפי שהן מאפיינות את חיינו בארץ שנעים כל הזמן בין חרדה ותקווה. חרדה ממה שקורה כאן ועכשיו ותקווה לעתיד טוב יותר. חרדה ותקווה מאפיינות את החיים האנושיים בכלל והם הכוחות האדירים ביותר שמניעים אותנו. חרדה היא הכח שיוצר מנגנוני הגנה והסתגלות וכך מעצב את אישיותנו ואת תפיסת המציאות שלנו. והתקווה- ללא התקווה לעתיד טוב יותר לשם מה אנו עמלים בכלל היום ?
את מצב החרדה והתקווה בפסיכואנליזה תימצת מיטצ'ל בשתי שאלות נוקבות: למה זקוק המטופל ? ומה יודע האנליטיקאי ? מאחורי שתי שאלות לקוניות אלה מסתתרת הדרמה של המקצועות הטיפוליים בתקופתנו שמצד אחד זוכים לחשיבה פוריה של תאורטיקנים רבים וחכמים ולפרשנות מעמיקה של התיאוריות הדומיננטיות על ידי אנשי מקצוע מבריקים. מצד שני אפשר לקיים ויכוח נוקב לגבי מידת הרלבנטיות של הידע הרב בתקופה של שינויים מהפכניים בחברה ובתרבות.
הויכוח יכול להתחיל מהיישום של הטכניקה ההרמנויטית שהונהגה על ידי פרויד שהיא עדיין הטכניקה השלטת בטיפול הפסיכואנליטי והפסיכודינמי ושנועדה לחשוף ולהאיר את הלא מודע. טכניקה זו שהיתה רלבנטית בתקופת פרויד הושפעה מהגישה הפוזיטיביסטית של סוף המאה ה19 ומעידן האורות של המאה ה18 שלפיהם האמת המדעית שאנו חותרים לגלות אותה היא ערך מרכזי בטיפול. פילוסופיה זו התבטאה בוורסיה הפרוידיאנית במשפט הידוע "היכן שהיה הלא מודע שם יהיה המודע".
כיום רוב הגישות הפסיכודינמיות מוטבעות במאפייני העידן הפוסט-מודרניסטי. הגישות האינטרסובייקטיבית, הקונסטרוקטיביסטית, הפרספקטיביסטית והנאראטיבית מתייחסות לאמת יחסית, סובייקטיבית ומשתנה. לא קיימת יותר בעידן הפוסט מודרני אמת אחת אובייקטיבית שהטכניקה ההרמנויטית היתה אמורה לחשוף. המטפורות הפרוידיאניות של קרדום החפירות של הארכיאולוג או סכין המנתחים של הכירורג מבטאים צורך זה של חשיפה שפרויד ביטא אותו במשפט קצר אחד:"האמת איננה אלא חזרתו של העבר". כיום הפסיכותירפיסט חדל לחפש את האמת אך משתמש עדיין בטכניקה שנקבעה בעבר לגלות את האמת, כיון שטכניקה זו היא הדבר הטוב ביותר שאנו יודעים לעשות ולא כיון שזהו הדבר הנחוץ ביותר.
העידן הפוסט-מודרני מעמיד אותנו בפני שאלה נוספת הקשורה לידע הפסיכואנליטי. תיאורטיקנים רבים מתמקדים במיפגש האינטרסובייקטיבי שנוצר בטיפול ולא בידע הקיים. סנדלר דיבר על כך שמירב ההתערבויות הטיפוליות הן ספונטניות ואינן קשורות לידע התיאורטי של המטפל.
לכאורה, מה יכול להיות יותר מתסכל ממצב זה ? לאחר שנות הכשרה כ"כ ארוכות עלינו להתבסס על עולמו הפנימי של המטפל ולא על הידע התיאורטי שאנו עמלים לרכוש במשך שנות הכשרה שכמעט ואינן מסתיימות ?
אומנם לא כל התיאורטיקנים הפוסט-מודרניים נוקטים בגישה של סובייקטיביזם רדיקלי. תיאורטיקנים כבולאס למשל רואים את הסובייקטיביות של המטפל ככלי להבנה עמוקה יותר של האינטראקציה עם המטופל. במקרה כזה המטפל אינו משקיע בטיפול רק את הסובייקטיביות שלו, אלא בהיותו משוחרר מהסטינג הפרוידיאני הנוקשה הוא מעניק למטופל מנסיון החיים שלו ומחכמתו שמובלעים בידע התיאורטי שלו ובתכונות אישיותו.
כך או כך המעבר מהמודל הפוזיטיביסטי הפרוידיאני של חשיפת האמת למודלים פוסט מודרניים מחייב הגדרה מחודשת של הסיטואציה הטיפולית. שכן אם אנחנו מתייחסים בעיקר לחוויה האינטרסובייקטיבית שנוצרת במיפגש שבין מטפל ומטופל בלי שהגדרנו מחדש את הסיטואציה הטיפולית מה ההבדל המהותי בין הפסיכותרפיסט לבין המטפל האלטרנטיבי או ההילר הרוחני ? אלה גם אלה טוענים שבמיפגש הבינאישי קורה משהו שמביא לתחושה טובה יותר של המטופל וליצירת חוויה חדשה שמעשירה את עולמו.
עלינו לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים בטיפול ? האם אנחנו מטפלים ? האם אנחנו מרפאים ? גם תפיסת התירפיה כריפוי היא שריד למודל הרפואי ששלט בתקופתו של פרויד. המטופל הפרוידיאני היה רדוף על ידי פנטזיות של הילדות, חרדות אירציונליות, היה לכוד בקונפליקטים ליבידינליים לא מודעים וציפה מהמטפל-הרופא להבריאו.
המטופל בן ימינו אליבא דמיטצ'ל זקוק למשמעות אישית, ולחויות חיים אוטנטיות. אם זה המצב אולי איננו מרפאים או מטפלים אלא אנו סוכני שינוי להרחבת המודעות של המטופל ? לגיבוש העצמי שלו? לאיכות חיים טובה יותר? נראה שעלינו למצוא הגדרה אחרת לפעולה שאנו מבצעים בקליניקות שלנו.
אלה הם רק מקצת מהשאלות העולות כאשר אנו מנסים לתת פשר לפעילות המקצועית שלנו שאנו כל כך אוהבים ושהפכנו אותה לחלק מרכזי בחיינו. הקושי שלנו לתת תשובות ברורות לאותה פעילות מקצועית גורם גם לירידת קרנו של המקצוע בעיני חלק לא קטן מהציבור הרחב שמתייחס אלינו כאל אנשים שמנסים לשמור על פרנסתם ועל זהותם המקצועית בין הסקילה של הטיפול התרופתי המתפתח במהירות לבין הכריבדיס של הטיפולים האלטרנטיביים שמכנים את עצמם פסיכותרפיה הוליסטית או תירפיה גוף-נפש וכיו"ב.
מיטצ'ל כינה את ספרו "האימה והתקווה בפסיכואנליזה". לאימה יש מחיר בצורה של מנגנוני הגנה ודפוסים רגשיים פתולוגיים שמשפיעים לא רק על האינדיבידואל אלה גם על תהליכים חברתיים ותרבותיים וביניהם גם על התנהלותה של הפסיכואנליזה שהיא חלק מרכזי בתרבות של ימינו. אנו יכולים לצפות מהפסיכואנליזה ומהפסיכותרפיה את מה שאנו מצפים מכל מטופל שפונה אלינו – להתמודד באומץ עם המציאות המשתנה. אנו יכולים לצפות מהפסיכואנליזה והפסיכותרפיה להתמודד עם ההכחשות וההדחקות שפוגעות ביכולתן להתבונן ללא פחד ולעצב זהות ותפיסת עולם מגובשות. למרות השאלות המטה פסיכולוגיות הנוקבות שהעליתי אני מאמין שהתקווה וההבטחה הצפונות בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה רבות לאין שיעור מהאימה וההתכנסות העצמית. התיקווה היא המבט לעתיד ועליה אני מקווה תוכלו לשמוע בהרצאות בכנס זה ואני מאמין כבר בהרצאה הבאה של פרופ' פנחס נוי. אם תרצו להעמיק עוד יותר את חשיבתכם בנושאי האימה והתקווה בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה אתם מוזמנים לפנל הדיון הפתוח שנקיים מחר בשעה 12. האימה והתקווה מזכירים לי את ארגונו של כנס זה שהיה מלווה בפחד שמא הדברים לא יעלו יפה כפי ששאפנו ומאידך תיקווה לכנס מוצלח. בהזדמנות זו ברצוני להודות לעמיתי בוועד האיגוד על ההשקעה הרבה בהכנת הכנס, לדליה נאור מרכזת ועדת ההשתלמויות ובעיקר למזכירתנו יפית שהיתה מעורבת ביום ולדבריה גם בלילה באימה ובתיקווה של אירגון הכנס המורכב הזה.
על מקומה של התיקווה בפסיכואנליזה ובחיי האדם ברצוני בסיום דברי לצטט 2 ציטטות שנחרטו בזכרוני: האחת מסיפרו של חתן פרס נובל לביולוגיה פרנסואה ז'קוב שאמר:"המדע מנסה לתאר את הטבע ולהבחין בין חלום למציאות. אל נא נישכח שלבני האדם החלום חשוב לא פחות מהמציאות. התיקווה היא הנותנת לחיים את משמעותם. התיקווה מבוססת על האפשרות שיום אחד אפשר יהיה להפוך את העולם הממשי לעולם אפשרי, עולם שיהיה טוב יותר. כאשר נעצרו הסופר הצרפתי כריסטיאן ברנרד ואשתו על ידי הגסטפו לאחר שהסתתרו במשך תקופה ארוכה אמר ברנרד לאשתו.:"חלפה עת האימה, עכשיו הגיעה עת התיקווה." (עמ. 100)
ועוד סיפור קטן מהמיתולוגיה היוונית שיזכיר לנו את מקומה של התקווה בחיי האדם ובכל צורה של פסיכותרפיה. כולנו שמענו על פנדורה ובוודאי ששמענו על תיבת פנדורה. גם על פרומיתיאוס שמענו. הטיטאן שגנב את האש ונתן אותה מתנה לבני האדם בניגוד למצוות האלים ועל כך נענש ע"י זאוס בכך שיהיה מרותק לסלע והעיט הענק יאכל כל יום את כבדו. מדי לילה צמח כבדו מחדש עד הבוקר שבו שב העיט לאכול את כבדו וחוזר חלילה. כך נענש והתייסר פרומיתיאוס מאות בשנים עד ששוחרר ע"י הרקולס מהריתוק בסלע.
עובדה שפחות מוכרת היא שפרומיתיאוס היה גם בורא האדם במיתולוגיה היוונית והיה לו קשר משפחתי עם פנדורה: היא היתה גיסתו – מתנת זאוס לאחיו אפימתיאוס שנועדה להקל על בדידותו. ובבית שבנו האלים לזוג המאושר היתה תיבה שאסור היה בכל מחיר לפתוח אותה. פנדורה התאפקה מזה זמן אך יום אחד כשהיתה לבדה בבית היא אמרה לעצמה: מה יכול להיות בתיבה שפרומתיאוס אסר עלי לפתוח בכל מחיר ? אולי חגורת אפרודיטי שתאפשר לי להקסים את האלים ? אולי תכשיט של הפיסטוס שיעניק לי יופי ונעורים לנצח ? בקיצור ההמשך ידוע. פנדורה לא עמדה בנסיון ופתחה את התיבה. וממנה יצאו:"כנחיל דבורים, כמשלחת נחשים מעופפים בזימזום ונשיפה כל מיני פגעים ונגעים ומארות ויסורים, ומגפות וחלאים רעים".
לימים שב פרומתיאוס הביתה ומצא את הזוג קדורי פנים ומשמימים. הוא מיד הבין הכל ואמר: "ראו את אשר עוללתם לעולם. אך את הנעשה אין להשיב הבה נציץ בזהירות בתיבה ונראה אם הכל פרח החוצה. כאשר הוא פתח את התיבה הוא מצא בתחתיתה מפרפרת בריה אחת ויחידה, זעירה ורפה אשר לא אזרה כוח כאחיותיה האלימות לצאת. פרומתיאוס הוציא אותה ואמר:"הסתכלו בזאת. תקווה שמה. קטנה וחלשה תיראה, אך חזקה מכל חזק היא. שימרוה היטב. כל זמן שתהיה תיקווה לאדם עוד יוכל לעמוד ולהתקיים על אף כל המארות והמצוקות והרעות החולות אשר יפקדוהו..."
בגישה חיובית זו אסיים... ואתן את רשות הדיבור לפרופ' פנחס נוי שידבר על "עתיד הפסיכותרפיה בעידן הטיפול התרופתי". את פרופ' נוי כמעט מיותר להציג. פרופ' נוי הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן פורה ובעל שם בארץ ובעולם שכתב ספרים ומאמרים רבים ואפשר לומר שהוא משתייך לעידן הטיטאנים הראשונים שהיו בין מייסדי המקצוע בארצנו.
PLUS CA CHANGE, PLUS C’EST LA MEME CHOSE, כלומר, ככל שזה משתנה יותר זה נשאר אותו דבר. זוהי תקופה שמיטצ'ל אפיין אותה באחד מספריו האחרונים כנשלטת על ידי חרדה ותקווה בפסיכואנליזה. חרדה בפני סדקים עמוקים בין המסורת הפסיכואנליטית לבין התמורות המהפכניות של תקופתנו. תיקווה, כיון שהפסיכואנליזה והפסיכותרפיה נושאות עימן בשורה גדולה אשר טרם הגיעה לידי מיצוי. העתידן דוד פסיג ותיאורטיקנים נוספים קובעים שבסוף המאה ה 21 יגיעו לידי מיצוי מהפיכת המידע של סוף המאה שעברה ומהפיכת הידע שמתרחשת בימינו ואז תהיה עדנה לגל שוואבר הולכת צעד אחד רחוק יותר וטוענת שאין כל חשיבות לדעותיו של המטפל או לתיאוריה שמנחה אותו ויש להתמקד רק בחוויה הסובייקטיבית של המטופל. עמנואל ברמן בסקירה מפורטת על מצב הפסיכואנליזה מאז פרויד מסכם שאנו עדים היום לירידת מעמדה של הטכניקה הפסיכואנליטית לטובת הדימוי של מטפל כאמן יוצר הנישען בעיקר על הסובייקטיביות שלו.
