אמת רגשית, חופש פנימי והממד האסתטי
אודות מצב הנפש של O
מאת משה לנדאו
מבוא
את הרעיון של מצב הנפש של O פיתח ביון בשלב מאוחר של כתיבתו, כאשר הגיע למסקנה שהתיאורים והמושגים שבהם השתמש עד תקופה זו לתיאור החוויה הנפשית ועומקה הם חלקיים בלבד ואינם מספקים (Bion, 1965). בשונה ממצב הנפש של K, כלומר מידיעה רגשית הנסמכת על החושים (Knowledge), O מסמן קיום נפשי רגשי היולי, כאוטי ובלתי ידוע, מעין תוהו ובוהו רגשי דיפוזי וחסר צורה, שאינו נתפס על ידי החושים אלא במצבים ייחודים שלא ניתן לחזותם. על-פי ביון, זוהי השכבה היסודית בחיי הנפש, אשר מתוכה מתגלים לנו היסודות והעוצמות של הרגש האנושי הסובייקטיבי, ועל בסיסה מתרחשת ההתפתחות הנפשית (Grotstin, 2007).
במאמר זה אתייחס לרעיונות של וילפורד ביון (1965) על אודות מה שהוא מכנה "O state of mind", או בעברית: "מצב הנפש של O", ואדגיש שלושה ממדים מרכזיים שלו: האמת הרגשית הבסיסית, חוויה של חופש פנימי והממד האסתטי. אף שה-O מתקיים כל הזמן, אי אפשר לתפוס אותו כפי שהוא, והוא מתגלה רק ברגעים ייחודיים, באמצעות תהליך ההשתנות שלו. במאמר אתייחס אפוא לאפשרות שמציע ביון לטרנספורמציה ב-O, כלומר לתהליך ההתפתחותי שבו מתרחש ומתאפשר המפגש הרגשי המורכב עם הרכיבים הנפשיים המזוהים כ-O ושבו הופכים החומרים הרגשיים הגולמיים למחשבות ברמות שונות – אסוציאציות, תמונות, סמלים, וכו'.
האמת הרגשית
הממד של האמת הרגשית הוא מרכזי בשרטוט מצב הנפש של O, או ליתר דיוק למפגש עם הטרנספורמציה ב-O. בתהליך הטרנספורמציה ב-O מתגלה לנו חוויה עמוקה ומפתיעה שאנסה לנסחה: "באותו רגע אני מרגיש את עצמי הכי אמיתי לעצמי. זאת האמת הרגשית שלי ברגע זה". חשוב להדגיש שאנו עוסקים בעולם של תופעות רגשיות שחלקן מתבהר וחלקן נשאר עמום, מאיים, מעורפל ובלתי ידוע (לנדאו 2014). המפגש עם עולם כזה עשוי לעורר התרגשות, פחד עד כדי אימה ושיתוק.
המפגש עם O הוא מפגש עם אמת רגשית סובייקטיבית ברגע נתון. ביון מדגיש את חשיבות האמת הרגשית בחיים הנפשיים, ומקביל את הצורך בה למידה שבה הגוף זקוק לאוכל. בהקשר זה כותב גם גרוטשטיין על "הדחף לאמת" ועל חשיבותו להתפתחות של חיים נפשיים בעלי משמעות עבור הסובייקט, ומסביר כי ההתחברות לאמת הרגשית לא נובעת רק מהצורך באמת בפני עצמה, אלא גם מהצורך של הסובייקט בהתרחבות פנימית ובחיות רגשית (Grotstin, 2007).
בתהליך הטיפולי מתרחשים רגעים בודדים של נגיעה רגשית עמוקה שיש בה תחושה של "זה זה", כלומר של גילוי אמת פנימית סובייקטיבית – ולעיתים הדדית. ברגעים אלו הסובייקט פוגש את עצמו או את זולתו מתוך עולמו הפנימי וחווה מצב נפשי שמתגלה בפתאומיות ובחדות שלא הייתה קודם לכן. לעיתים מתרחש הגילוי בבהירות ושקט פנימי, ולעיתים בסערה פנימית. במקרים רבים אין יכולת לתארו במילים, שכן המילים לא מספיקות להכיל ולתאר את החוויה, את עומקה, את עוצמתה, ואת ההדדיות שבה. המקום הפנימי שאותו פוגש הסובייקט ברגעים אלו מצוי מעבר לדימויים ולסמלים שמייצגים את האחר ושעשויים למסך את המפגש של הסובייקט עם עצמו. זוהי מהות האותנטיות והאמת הפנימית, זוהי האמת הרגשית של הסובייקט באותו רגע.
את החיבור הרגשי הסובייקטיבי ברגעים אלו אפשר לדעתי לתאר כ"הכלה ברמה של O" (לנדאו, 2020). ביון ([1962] 2003) תיאר במקור את ההכלה ביחס למצב הנפש של K כחלק מהותי בתיאוריה של החשיבה, ודרכה התבונן בתהליכי היווצרות המחשבות ובאפשרות או חוסר האפשרות להתפתחות של סמלים. ההכלה ברמה של O, לעומת זאת, מתייחסת להבנתי לאמת הפנימית של האדם. זוהי הכלה של מי שהוא ושל מה שחדש ומתגלה לו על עצמו. אין היא בהכרח מתפתחת למחשבות וסמלים.
לפי רעיון זה, בתקופת הינקות האֵם לא רק מכילה רכיבי ביתא, מעכלת אותם ומחזירה רכיבי אלפא שניתנים להפנמה על ידי התינוק (ביון, 1962) – אלא הווה ברגע נתון את הממד של האמת הרגשית שלה ו"מעבירה" לתינוק את הרוח הפנימית הבסיסית, את ההוויה הקיומית שלה – כלומר את חוויית האמת הרגשית שלה. זהו רגע של atonement עם עצמה. באותה מידה, התינוק הווה, חי, "נושם" ומפנים חוויות בסיסיות של חיות רגשית שהאם חווה בתוכה, ובעזרת האם מתנסה בעצמו בטרנספורמציה שיש בה אמת רגשית. כמו ההכלה ב-K, גם תהליך "העברת" האמת הרגשית הוא בסיסי לצמיחה הרגשית של התינוק: הפנמת הקיום הנפשי והרגשי של האם היא אבן יסוד בהתפתחות החיות הרגשית של התינוק. לחילופין, במצב שבו האם אינה מחוברת לאמת הרגשית שלה, ומתוך האימה שלה מנסה להכחישה, או להשליכה או הולכת לאבוד בתוכה ,נוצרות רמות שונות של גרעיני שקר נפשי בנפשו של התינוק.
ריינר, בהמשך לביון וגרוטשטיין, מתייחסת גם היא לממד האמת הרגשית כבסיסית למהות של O, ומדגישה את הדרך הפנימית שבה או דרכה אנו פוגשים את ההתרחשויות הרגשיות העמוקות והלא ידועות בתוך עצמנו ומתייחסים אליהן (Reiner, 2016). גם לדבריה זהו הבסיס לצמיחה נפשית ולהתפתחות האין-סופית, מכיוון שלעולם אין לנו ידיעה מוחלטת את עצמנו ועל עצמנו.
לדברי ריינר (שם), המפגש עם האמת הפנימית מלווה בחרדות ללא שם, באי שקט ובריקנות. לעיתים קרובות הפתרון האפשרי הוא השלכה מסיבית של רגשות שאי אפשר להכילם לתוך דמויות או רעיונות שהם מחוץ לנו. הם נהיים מעין מורי דרך נפשיים, שהם נגזרת של דמויות פנימיות סדיסטיות, מאשימות, וכו', שאינן מאפשרות התפתחות פנימית אותנטית. ריינר מתארת זאת כמעין אלוהות חיצונית, לא בהכרח במובן הדתי, שהסובייקט נשען עליה, מתמסר אליה, ומרגיש מאוים ומשותק אם לא ייכנע לה. היא מבחינה בין האלוהות החיצונית הזאת לאלוהות פנימית: חוויית האלוהות הפנימית קשורה למעין מרחב פנימי סובייקטיבי שהוא הבסיס לעולם הרגשי ולדרך הפנימית העצמית; היא פרי שלב של התפתחות נפשית מורכבת, שאין בה הבטחה טוטלית לאמת ושקר ולביטחון בסיסי – ולכן היא נוגעת בחרדה קיומית ובשאלות בסיסיות של חופש פנימי ושל אמת ושקר פנימיות. בניגוד לחוויית האלוהות החיצונית, שהסובייקט משועבד לה, האלוהות הפנימית היא בתהליך מתמיד ואין-סופי של התהוות והתפתחות. להבנתי, רעיונות אלו של ריינר מתקשרים לניסיון לעיל לשרטט את מצב ההכלה של מצב הנפש של O, בשונה ממצב ההכלה ב-K.
הרהור נוסף בשאלות אלו מפגיש אותנו עם רעיון נוסף של ביון – "מחשבות ללא חושב". באמצעות מונח זה מתייחס ביון למחשבות שמתקיימות באופן פוטנציאלי, שמחכות להתבטא. אלו הן מעין טרום-מחשבות, גרעיני מחשבות שעדיין לא התפתחו, ושנמצאות מעבר לתחום החושי, בתחום שלא ניתן לחשוב אותו ושאינו בר-נגיעה. ניתן להתייחס אליהן כממדים של O. במובן מסוים, ה"אלוהות הפנימית" של ריינר (Reiner, 2016) היא מיכל פנימי למחשבות ללא חושב שמתהוות ומתרחשות כל הזמן. רק כאשר הן עוברות טרנספורמציה, הן מתבטאות כמחשבות של הסובייקט באזור של מצב הנפש של K .
אפשר לומר אפוא שלפי ביון ישנו רצף אין סופי בין המחשבות הפוטנציאליות לבין אלו שמתממשות, כלומר רצף שבין מצב הנפש של O, טרנספורמציות ב-O ומצב הנפש של K. הרצף מתממש, לעיתים, על ידי רמות ההכלה השונות שהזכרתי לעיל. ביון מתייחס לצורך הפנימי והקיומי של הסובייקט לממש את המחשבות הפנימיות והאותנטיות שלו עצמו ולחשוב אותן, ומתאר אותו כמעין לחץ פנימי שאי אפשר לעצור אותו. דוגמה ללחץ פנימי כזה נמצאת בהקדמה של המחזאי פירנדלו ([1921] 1952) למחזה "שש דמויות מחפשות מחבר", שבה הוא מתאר כיצד בתהליך הכתיבה הדמויות אינן מרפות ממנו "ותובעות" את ההתפתחות הקיומית שלהן. במחזה עצמו הן לוחצות על הבמאי להעלות את סיפורן המשפחתי במקום המחזה המקורי שאותו מבקש הבמאי להעלות. הצורך הזה הוא בנפשן, והן חייבות לתת ביטוי לרעיונות הפנימיים. אמנם במחזה המחשבות כבר ידועות, אבל התיאור של פירנדלו את הלחץ ממחיש בכל זאת את הרעיון של ביון שעוסק במחשבות שעדיין לא נחשבו ונמצאות בגולמיותן.
בהתייחס לתהליך ההדדי המתהווה במפגש הטיפולי, גרוטשטיין תיאר כי המרכיב הבסיסי הוא המגע הפנימי של המטפל עם העולם הרגשי שלו ובתוכו באותו רגע, האפשרות של המטפל להתמסר לתוך עצמו, ויכולתו לפגוש את האמת הרגשית שלו (Grotstin, 2007). בעקבות ביון, גרוטשטיין מתאר זאת כתהליך של becoming O, שבו המטפל נמצא בקשר רגיש עם העצמי הפנימי שלו ועם הלא מודע שלו על התחושות, הפנטזיות, הפחדים וכו' –כלומר עם ה-O שלו, או ליתר דיוק עם גלגוליו הנתפסים. becoming O הוא תהליך ריתמי פנימי אין סופי של התקרבות והתרחקות מעצמנו הפנימי, מה-O שלנו (לנדאו, 2018). גרוטשטיין מדגיש כי זהו תהליך הדדי, שכן באמצעותו המטפל יכול להיות קשוב למסרים הרגשיים של המטופל. ברגע זה עשוי להיווצר מפגש אותנטי שיש בו אמת רגשית – מפגש של המטפל לא רק עם עצמו, אלא עם רגשותיו העמוקים של המטופל ועם האמת הפנימית שלו.
פגישה טיפולית
א' נושא בתוכו דמות פנימית המאיימת להטביע אותו אם ייכשל, לא ירוויח מספיק כסף, לא ישמור על הילדים, וכו'. הוא נתון במאבק אין סופי וכושל באובייקטים פנימיים דורשניים על החופש לחיים פנימיים משלו. מילדותו פיתח חוויה בסיסית של עור משני (Bick, 1968) המתבטא בהנחה שלו ש"אני לא יכול לסמוך על אף אחד. אני יכול לעשות הכול בעצמי".
באחת מפגישות הטיפול, א' מספר לי שהוא עומד בפני בדיקה שגם אביו, שכבר נפטר, עבר אותה בזמנו. א' נזכר שהשבוע התרגש מאוד ובכה, ומוסיף: "הרגשתי שדיברתי עם אבא, אפילו שאני יודע שדיברתי עם עצמי. לא מבין מאיפה ההתרגשות. לא אוהב את עצמי ככה". הדיבור וההתרגשות של א' עוררו בי עיסוק פנימי שלי בשושלת האבהית שלי. בתוך כך, מצאתי את עצמי מעלה בזיכרוני את ביקורי הראשון בקרקוב (פולין), היכן שהוריי נולדו וכל משפחתי הרחבה הושמדה. זהו זיכרון מוכר וידוע לי אשר מדי פעם עולה בי. בביקור זה, ביום שישי בערב, הלכתי לחפש את בית סבי וסבתי. לפתע נתקפתי בבהלה שהגסטפו בעקבותיי, וברחתי למקום שנחוה כמקלט. בהמשך השהות בקרקוב ובביקורים נוספים הרגשתי שאני חלק משושלת ארוכת שנים, שקודם לכן לא הרגשתי חלק ממנה.
זיכרונות אלו, שחיו בתוכי, צפו ועלו בתוך המפגש עם א'. הרגשתי משהו שונה משיחות אחרות. לאחר כמה שניות או דקות אמרתי לו: "אני לא יודע אם מה שאני עומד להגיד לך זה משלך או ממך, או שזהו הדמיון שלי על מה שאמרת והרגשת. נדמה לי שגילית משהו על אבא שלך, שיש לך אבא וגם לו היה אבא. שאולי אתה לא האבא היחידי שבו תלויה השושלת. אתה מרגיש שכל האחריות עליך והכול יקרוס אם לא תעמוד בה. אתה חלק חשוב מהשרשרת, אבל באותו זמן אתה לא האחראי הבלעדי לקיומה ולא הולדת אותה". השתררה שתיקה ארוכה מהרגיל. א' היה על סף דמעות ואמר: "אני מרגיש שאבן ירדה לי מהלב, לא לגמרי. אולי אם אמות הילדים שלי ישרדו". בסוף הפגישה א' הודה לי בחום, והרגשתי שחלק מהמשא שלו התמוסס ושהוא יכול היה לקבל ממני סוג של אבהות.
אפשר להתייחס לתיאור זה כמפגש עם חיות פנימית רוחשת של אבות קדמוניים חיים ומתים: האבות הקדמוניים שלי – חיים, נוכחים ומתים גם יחד – מול המוות הטוטלי של א' ושל הדמויות הגבריות ההוריות בדמיונותיו. ההדדיות הפנימית שלי ושלו במפגש אפשרה החייאה, ואולי רשות פנימית מפשירה מול תחושות המוות הקפואות הלא משתנות. א' חש אחריות טוטלית שכולם יחיו, ולא יכול לקבל משהו שהוא לא טוטלי ולא שולט בו. עולמו הפנימי רוחש הרסנות, תוקפנות ואשמה רודפנית שלא משאירה אפשרות לחיות ויחסיות של טוב ורע. החופש הפנימי היחסי שלי באותו רגע איפשר לו לנשום ולשאת זאת. בסוף השעה הוא נראה כאילו הזדקף, והיה פחות מתוח ומאוים. לאחר כמה שבועות ילדיו נסעו לקייטנה עם הכוללת לינה, וא' אמר בטיפול: "אני מרגיש ריק. זה נורא. תמיד ניצחתי אותו [את הריק]". אמרתי לו: "אולי נוצר משהו חדש שלא ננגע אף פעם". א' ישב מכונס בתוך עצמו ואמר "כנראה".
על החופש הפנימי
החוויה של מפגש עם האמת קשורה למידת החירות הפנימית שמאפשרת את המפגש עם העצמי בד בבד עם חוויית הקטסטרופה, הפחד הקיומי והאימה. אף שביון כמעט ולא מזכיר את הרעיון של החופש הפנימי באופן ישיר, סימינגטון סבור שנושא זה נמצא בבסיס המחשבה שלו, וכותב: "הביטוי של החופש מצוי באפשרותו של הסובייקט לחשוב את מחשבותיו. הסובייקט שיכול לחשוב את מחשבותיו הוא אדם חופשי" (Symington, 1990: 96; התרגום שלי, מ"ל)
על חשיבותו של החופש הפנימי אנו למדים מההוגים האקזיסטנציאליסטיים. כפי שמסביר גולומב (1990), הוגים אלו מבחינים בין "חופש מ..." – חופש מחוקיות חיצונית, מדת ומחוקים מכניים וסיבתיים שאינם חלים על רוח האדם – ובין "חופש ל..." – חופש כיצירתיות עצמית, כאוטונומיה, כלומר הגדרה עצמית שבה הסיבה למעשינו אינה נגזרת ממקור חיצוני לנו. סרטר מבחין בהקשר זה בין "ישות כשלעצמה", כלומר כזו שקיומה נקבע מבחוץ וניתן להגדירו על ידי חוקים חיצוניים, ובין "ישות בשביל עצמה" – התודעה האנושית, שקיומה קודם למהותה: היא סובייקטיבית, וחוקי הטבע הסיבתיים אינם פועלים עליה. בהמשך לסימינגטון, אני מבקש להיעזר ברעיונות אלו על מנת לחדד את המרכזיות של תחושת החופש ההכרחית להתפתחות הנפשית, אשר קשורה במפגש עם האמת הפנימית, ולהציגה כתנאי לחיות הנפשית – התחושה של "being alive" (Ogden, 1997) – ולהתפתחות הנפשית העתידית.
ביון (1970 [2018]) מתאר את התחושה ההפוכה לתחושת הקיום והחופש הפנימי – התחושה הקשה של מוות נפשי, של non-existence. במצב נפשי זה מתקיימת אניהילציה, מעין השמדה של הנפש החושבת והמרגישה, שמבטאת פחד קיצוני מכל רגש שהוא. הסובייקט משמיד את תחושותיו ורגשותיו מתוך הפחד להרגישם. הוא מאבד אחיזה, גבולות ואחזקה פנימית. החרדה מפני האובדן, הנפילה ללא גבולות והחלל האין סופי משמידה את תחושת הקיום הבסיסית של הנפש והופכת למות רגשי, תחושת nothingness. במצבים הקיצוניים של מוות נפשי מושמדים תחושת החיות והצורך הפנימי להתפתחות ולחופש פנימי. הם נתפסים כמאיימים על הקיום השברירי של הנפש, שלשם התקיימותה זקוקה להיאחז בקונקרטי, במציאותי, בתחושות הגופניות, בהתנהגות הכפייתית, וכו'. לכן, במצבים אלו תחושת החופש הפנימי היא איום קיומי.
מטופל שלי מספר על חלום שממנו התעורר בבהלה: "אני רוצה לחבק את החברה שלי ונוגע בה. ואז אני נוכח שאני מחבק גוף של שלד". במהלך השיחות שלנו הוא אומר: "אני כל הזמן משגיח אם אתה חי או מת כשאתה שותק. או אולי אין לך אוויר, או אתה רק גוף ועצמות. אם אתה מת גם אני אמות".
בחלום, בפעם הראשונה, מתרחשת טרנספורמציה מְרכיבי ביתא לרכיבי אלפא, והרכיבים החושיים הדיפוזיים חסרי המשמעות הפכו ל"חומר גלם" למחשבות. האימה והמוות נהיים ברי-חלימה. ייתכן שאפשר להוסיף ולומר שעצם החלימה היא מאמץ פנימי לבטא את מה שעד היום היה בלתי אפשרי, את האימה הפנימית, את המחשבות שעד היום לא נמצא להן חושב (ביון, 1970 [2018]). החלימה משקפת את היכולת למצוא חופש פנימי לבטא את האימה ולתת לה שם.
ביון משרטט את התנאים הבסיסיים הנדרשים על מנת לאפשר למטפל לפגוש ולהעלות את הממדים הרגשיים של הנפש, את האמת הרגשית – ועל מנת לאפשר לו את החופש הרגשי לשהות בהם. במאמר "ללא זיכרון ותשוקה" (ביון, [1962] 2003) הוא מבטא את כיוון המחשבה הביוניאנית במפגש הטיפולי: על המטפל להשתחרר מידע קודם, מתיאוריות ומזיכרונות על מנת להיות במקום פנימי חופשי ממחשבות אלו. זהו החופש מהידוע, מהחושי. הגירוי החיצוני החושי הוא מחסום מפני ההיבטים המתפתחים של O, לכן הכרחי להיות חופשיים מהם, כלומר פתוחים לקלוט התרחשויות פנימיות עכשוויות שלא נמצא להן מקום קודם לכן. במילותיו של ביון, על המטפל לסגל לעצמו את החופש מפני "being blinded" (Bion, 1970).
האמת הרגשית הסובייקטיבית, האותנטית, הפוכה מהשעבוד הנפשי לחוקים חיצוניים, או לחוקי "עשה ואל תעשה" במפגש הטיפולי, כמו הכללים האופייניים לכל תיאוריה טיפולית. ברוח זאת, ריינר מתארת את תחושת האלוהות הפנימית (שהוזכרה לעיל) בתור האפשרות לוותר על תחושת השעבוד, שאותה היא מקשרת לתלות (Reiner, 2016). למשל – השעבוד לסופר-אגו ארכאי סדיסטי הוא לדבריה ביטוי לתלות, חוסר אונים ופחד משתק מול דמות הורית. האלוהות הפנימית מבטאת את האפשרות לוותר, מתוך עמדה של חופש פנימי, על הציוויים החיצוניים – של הורים, אובייקטים פנימיים הרסניים, אידיאולוגיה וכו' – ולהתחבר לאמת הפנימית האותנטית, למעיין הפנימי שנביעתו וחיותו הם מתוכנו. בהמשך לדבריה, אני מבקש לחדד את הצורך בממד של חופש פנימי שהוא לא רק החופש "להשתחרר מ...", אלא, באותה מידה, "החופש ל...", שהנו בסיסי להתפתחות של האלוהות הפנימית. תהליך ההתפתחות של תחושת האלוהות הפנימית – תחושות האמת והחופש הפנימי לחשוב אותן – עומדות במרכז ההיווצרות וההתפתחות של O, בד בבד עם הפחדים המתלווים לשינוי עצמו.
תהליך כזה של שחרור והתמודדות עם הפחדים אפשר אולי לאתר גם בביוגרפיה של ביון עצמו: בעשור האחרון של חייו ביון עבר מלונדון לקליפורניה, וייתכן שחלק מהמעבר ביטא את דרכו שלו להשתחרר מהמועקה וחוסר ההבנה לרעיונותיו בלונדון, ולהתרחק ולהתפתח באופן חופשי. בסוף ימיו, הוא כתב בספר "זיכרונות העתיד": "כל ימיי הייתי כבול להבנות, לזיכרונות, למחשבות וכו', ובעיקר למאמץ להבין ולהיות מובן, שגרם לי תסכול ותחושת תעתוע. זהו הניסיון שלי להיפרד ולמרוד בכל אלה. [...] ולא בטוח שהצלחתי" (Bion, 1991: 578; התרגום שלי, מ"ל). בציטוט זה מתבטא לדעתי מהותו של O – החופש להתבונן מעבר לחושי ולידוע, השחרור מ-K, מהממד החושי – ובמקרה של ביון אולי מהרעיונות הקלייניאנים בעיקרם של הפנמה והשלכה, פנים וחוץ, מיכל ומוכל, המתייחסות לתחושות חושיות (Bion, 1965). ואמנם, בכתיבתו המאוחרת ביון השאיל בחופשיות מתחומים אחרים רעיונות המתייחסים למציאות המצויה מעבר לתפיסה החושית – מיסטיקה, מושג ה"נומנה" של אפלטון, וכו'. אני רואה בכך ביטוי של החופש הפנימי שלו ליצור ולפגוש את האמת ואת האלוהות הפנימית שלו.
גם אצל מלצר אפשר למצוא התייחסות לחוויה של חופש הפנימי, כחלק מתיאורו את הקונפליקט האסתטי כבסיס להתפתחות האנושית (Meltzer & Harris, 1988). הרכיב האסתטי אצל מלצר לא קשור לממד של היפה מול המכוער אלא לממד של ההתפתחות ממצב גולמי ליצירת סמלים. לפי מלצר, הקונפליקט האסתטי נעוץ במפגש של התינוק עם החיצוניות של האם – פניה, שדיה וכו' – שיש בה קסם, יופי וויטליות. זוהי פעילות אקטיבית הדדית מול הפנים הידועות והגלויות של האם – בעוד פנימיותה, מחשבותיה, מוסתרות ממנו, כך שאפילו בקשר הקרוב ביותר תמיד יהיה פן של האובייקט שאינו ידוע ונשאר מסתורי. מלצר סבור שהקונפליקט האסתטי בין הנגלה לנסתר, הידוע והלא ידוע, מלווה את הסובייקט לאורך חייו, ויכולתו לשאת את המתח הכרוך בו משתנה לאורכם. מלצר מתאר את האתגר של הסובייקט לשאת את הפְּנים הלא ידוע ולשחרר את הזולת – "to give the object its freedom" (שם, עמ' 27). לשיטתו, חופש זה הוא הבסיס ליצירתיות הפנימית, להתפתחות הנפשית ולקשר לזולת.
היפוכו של החופש שמלצר מתאר הוא הקושי המסיבי לשאת את הפרידה, ויצירת המנגנון של החודרנות בפנטזיה לתוך גופה של האם. זוהי אילוזיה של ידיעת הכול, יחד עם תחושה של חוסר קשר אותנטי, של שקר, של ריקנות ושל מוות נפשי. מלצר משרטט את העולם הפנימי של ה"קלאוסטרום" הנפשי, בית הסוהר הפנימי הרגשי שאי אפשר להשתחרר ממנו (Meltzer, 1992). הוא מתאר תחושת שעבוד, רמאות רגשית, חוסר אותנטיות וחיים נפשיים עקרים וסתמיים. תחושת החופש הפנימי מותקפת, והחוויה היא של היאחזות והשתקעות קונקרטית בגופו ובנפשו של הזולת. ה"קלאוסטרום" הוא הגיהינום הפנימי של הסובייקט. מלצר סבור שכך נוצר העולם הפנימי של תינוק שאינו יכול להשתחרר מהאחיזה הפנימית באם, ומייצר בדמיונו את "ההשתכנות הפנימית בתוך גופה של האם" (שם, עמ' 177). מצב זה מתאפיין בחוסר מוצא, ייאוש, חוסר משמעות, בדידות קיומית וריקנות. במצב זה ה-core הרגשי מתאדה, אין זולת ואין עצמי, אלא חיקוי ריקני. הסובייקט הופך משועבד לעולם הפנימי של דמיונותיו לגבי גוף האם, שנעשה לחוויית הקלאוסטרום שבתוכו, ומאבד את האפשרות הפנימית להיות במגע עם עצמו האותנטי ואת תחושת החופש הפנימי.
במחזה "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט ([1953] 2007), המחזאי הבולט במאה ה-20, ישנו ביטוי אמנותי מובהק למצב רגשי זה. המחזה, המעביר תחושות ריק וחוסר המוצא, מתאר את העולם הפנימי של דמויות אנושיות שאיבדו את יכולתן לחיות חיים נפשיים חופשיים. הצפייה במחזה קשה ובלתי נסבלת, שכן בקט כותב מה שלא ניתן לבטא. בגאונותו הוא מתאר את הלכי הנפש העמוקים, ההימצאות במקום הנפשי של הגיהינום הפנימי, את הקלאוסטרום הקיומי בהתהוותו. האימה מתרחשת במפגש על הבמה ובנוכחות הצופים.
ועם זאת, הדיאלוגים והאווירה במחזה עשויים לייצג עבורנו הצופים משהו שאיננו יכולים לבטאו, ולזמן מפגש עם דבר מה שקיים בתוכנו ואנו נוטים להתעלם ממנו ולהשליכו. לפיכך הם יוצרים פוטנציאל של שינוי – גם אם שינוי קטסטרופלי. ברוחו של ביון אפשר לומר שאם אנו מרשים לעצמנו לנכוח מול חוויית המוות הנפשי, היא נהיית אולי יותר נסבלת. כך הופך הבלתי אפשרי, המוות הרגשי על צורותיו השונות, לאפשרי לחשיבה, וכך הופכים המועקה, הבדידות וחוסר התקווה שאין לשאתם – למילים, תנועות ומחשבות. הם אמנם עדיין קשים לעיכול, ועם זאת, באמצעות המחזה אנו מנסים לגעת בהם ולא למחקם. הצפייה במחזה, ובעיקר ההשתתפות הרגשית בו על הקושי הרגשי שהיא מעלה, עשויה להיות התרחשות טרנספורמטיבית, אפשרות לחוויה של התרחבות נפשית. בד בבד, זהו ביטוי אסתטי ותיאור סמלי של המוות הנפשי. הקשר בין חוויית החופש הפנימי לממד האסתטי, וביטויים במפגש הטיפולי, הוא הנקודה האחרונה שבה אדון במאמר זה.
הממד האסתטי
האמצעי המרכזי שמשמש את ביון לתיאור תהליך הטרנספורמציה ב-O הוא דימויים אסתטיים ואמנותיים. הוא מצטט למשל משירו של המשורר האנגלי מילטון " Rescue from the void and formless infinity", שמתאר את ההתפתחות הנפשית ממצב היולי שאינו נראה לעין, O, למצב של K - מצב של נראות חושית ומובחנת (Bion, 1965). הוא משווה תהליכים אלו להתפתחות כתיבת השיר על ידי המשורר, ממצב של אמורפיות וחוסר מובחנות למצב של היווצרות סמל. יסודו של השיר הוא בצורך של המשורר לבטא את האמת הפנימית שלו, ובתהליך ההיווצרות שלו המילים, הרווחים, המקצב וכו' הם ביטוי טרנספורמטיבי של ה-O של המשורר.
ברוח זו, ההמלצה של ביון למטפלים היא "Wait for a pattern to emerge", להמתין עד שייווצר דפוס פנימי – צליל, תנועה, תמונה, אסוציאציה וכו', שיוביל למשמעות נוספת (Bion, 1976, p. 313). הוא שואל את עמיתיו המטפלים "אילו אמנים אנחנו?", ומציע למטפל לשהות ללא זיכרון ותשוקה וללא ידיעה, על מנת שתיווצר הבשלה שתאפשר ביטוי לאמת הפנימית שמתקיימת ברגע נתון בין המטפל למטופל, בין המטפל לעצמו, ובין המטופל לעצמו. התהליך הפנימי של טרנספורמציה ב-O הוא עצמו יצירה פנימית של רעיון גולמי שיש בה התרחבות נפשית, הבנה, אסוציאציה והתפתחות. אלו תהליכים פנימיים התפתחותיים יצירתיים ואסתטיים.
ברוח דומה, אדלה אבלה מתארת קשר הדדי בין תחושת החופש הפנימית של האמן ליצור את יצירתו לבין ההנחות הבסיסיות של ביון על מפגש המטפל עם האמת הפנימית (Abella, 2016): על שניהם להתייחס לעבודתם ללא זיכרון, תשוקה והבנה הידועים מראש. על האמן והמטפל לפגוש את החלקים האותנטיים של עצמם, הלא ידועים והמעורפלים, את התוהו ובוהו של עצמם. בשני המצבים הללו קיימת כמיהה וצורך לממד בסיסי של חופש פנימי לבטא וליצור יצירה פנימית אמיתית וחופשית מכבלים של אשמה, מצפון, ושל "ידע שכבר ידוע". גם בעבודותיה של הריס (Harris, 2010) וכן של ודל, ציביטרזה ואחרים שכתבו בעקבות ביון אפשר למצוא רעיונות דומים, על המפגש בין הממד האסתטי ובין ההתפתחות הנפשית והטיפול.
מנקודת מבט זו, החלום הוא במהותו יצירה אסתטית. כפי שהוזכר, לפי ביון החלום מבטא טרנספורמציה ב-O, שכן רכיבי ביתא, חומרים רגשיים חסרי משמעות שאינם ברי חשיבה, מתפתחים בו לרכיבי אלפא תוך יצירת משמעות שלא הייתה קודם לכן. בדומה לתהליך ההכלה שבו הבכי של התינוק הוא חסר משמעות והוא זקוק להכלה של האם כדי שתיצור משמעות קומוניקטיבית, תהליך החלימה ויצירת החלום מאפשרים למטופל ליצור טרנספורמציה פנימית של רכיבי ביתא – גולמיים, במצב של טרום-תמונות – והפיכתם לכדי תמונות, סמלים שמכילים את המחשבות שעדיין לא יכול היה לחשוב (ביון, 1970 [2018]). הסמל שנוצר בחלום הוא המיכל של המשמעות המתהווה. הוא גם מהווה בסיס להתפתחויות נוספות – אסוציאציות, תקשורת, סמל נוסף וכו'. המשמעות הנוצרת, ההולכת, ומתהווה היא מעין התרחבות נפשית.
מלצר ראה את החלומות כתיאטרון וכבמה הפנימית שמתוכם נוצרת משמעות (Meltzer, 1983). הוא סבר שהמשמעות נבנית בעולם הפנימי, ושהיא איננה תוצר של סימנים קונקרטיים שמקורם בעולם החיצוני ושניתן לתפוס אותם, שכן לעולם החיצוני אין משמעות כשלעצמו. בעקבותיו, אפשר לתאר את יצירת המשמעות כתהליך אסתטי פנימי של התחברות, התרחבות ומגע עם האמת, המחייב חופש פנימי להיות במגע עם חומרים נפשיים גולמיים. את תהליך ההתפתחות האסתטית אפשר לדמיין כמעין מחזה עמום ולא מגובש המועלה על בימת התיאטרון הפנימי והחיצוני, שהולך ומתגבש תוך כדי הצגתו, ונהייה בהדרגה בעל משמעות למחזאי, לבמאי, לשחקנים ולצופים. כל אלו הן דמויות פנימיות שמנסות ליצור קשר עם העולם החיצוני. ההתרחבות הפנימית של המשמעות מאפשרת מגע עם עולם פנימי עשיר, אסוציאטיבי, שעשוי לעורר תחושת התפתחות וקטסטרופה גם יחד, ושיש בו פוטנציאל עתידי להתפתחות. תהליך זה, שבו נוצרים הסמל והמשמעות הנפשית מתוך הסימן הקונקרטי, הוא תהליך של התפתחות נפשית אסתטית.
היווצרות האובייקט האסתטי הוא הרחבה של ההתנסות עצמה, שבסיסה אינטואיטיבי. זוהי יצירה פנימית, ללא חוקיות ידועה מראש, כמו בתהליך יצירת השיר – שביון משווה כאמור לתהליך ההתפתחות של פירוש המבוסס על האינטואיציה, ולא על ידי מושגים תיאורטיים. המושגים תיאורטיים הקיימים הם בגדר סימן, הרווי בידיעה מראש, ולא סמל לא ידוע הפתוח להתפתחות. כל התהליכים הללו, המתפתחים ולא ידועים מראש, הם תהליכים אסתטיים המתאפיינים בחיפוש, תהייה, גילוי, התבהרות פנימית – ובעיקר חופש פנימי. יש בהם גם ממד עתידי, שכן הם עתידים להתפתח ולהתרחב, ולממש חלקית את הפוטנציאל ההתפתחותי.
עבור ביון, בעת מפגש עם יצירה אסתטית לא הצורה והתיאור החיצוני של היצירה הם החשובים, אלא התחושה הפנימית שמתעוררת באותו רגע, שעשויה להשתנות ברגע הבא. זהו רגע שיש בו מהות פנימית של הצופה שלעיתים אינה קשורה לכוונת האמן. ביון מדגים זאת באמצעות הדוגמה של האור שמוטל על פסל: הוא מדגיש את החוויה שעולה מהדפוס של האור עצמו, ולא את המבנה הקיים של הפסל. הדפוס, הממד האסתטי של האור, יש בו משמעות מעבר למבנה של הפסל. כך נוצר דבר מה חדש, שלא היה קודם לכן.
כך, גם בדיאלוג הטיפולי לא התוכן של המילים ופירושן הם שחשובים, אלא המשמעות שמתפתחת, משמעות שעשויה להיות חבויה ומתגלה בין המילים, במוזיקה שלהן, בשתיקות שבין המילים, וכו'. ייתכן שהמילים שמנסות לגעת בליבה של המשמעות אינן מספקות ומספיקות. ההתייחסות של המטפל למילים והניסיון להבינן ולפרשן קשורה לממד של K. לעומת זאת, המשמעות שלעיתים ננגעת, לעיתים מרומזת, ובעיקר בלתי ידועה אלא קיימת כתהליך אין סופי, קשורה לתהליך של טרנספורמציה ב-O. המשמעות תמיד מתפתחת, המחשבות הפוטנציאליות מחפשות חושב שיחשוב אותן. זהו תהליך פנימי אין סופי שמתקיים לאורך כל החיים. זוהי מהות התהליך הטיפולי וההתפתחות האנושית על פי ביון.
סיכום
במאמר זה התייחסתי לנקודת המבט של האמת הרגשית בהתבוננות במצב הנפש של O לפי ביון. הרעיון של O מניח מצב נפשי שאינו נתפס על ידי החושים, שהולך ומתגלה על ידינו רק בתהליך של טרנספורמציה ב-O. האמת הרגשית היא ציר מרכזי במהות של O, והיא עשויה להתבטא בתהליך הרגשי ההדדי של המטופל והמטפל שביון מתאר כ-Becoming O. חוסר האפשרות להיות בתהליך זה עשוי להוביל למצב של ריקנות רגשית, שביון מכנה Non Existence.
במאמר ביקשתי להראות כיצד החוויה הרגשית של האמת הפנימית קשורה ותלויה באפשרות של התפתחות החופש הפנימי האותנטי. אף שביון כמעט ולא התייחס במפורש לממד של החופש הפנימי של הסובייקט, נטען כי היא אבן יסוד בחשיבתו. שתי המהויות הרגשיות הללו – האמת הפנימית והחופש הפנימי – בסיסיים להתפתחות הנפשית הפוטנציאלית מהמצב ההיולי והאמורפי של O למצב הרגשי המובחן של K, שעיקרו ידיעה רגשית. בעקבות ביון ומלצר אני סבור כי התהליכים הללו מתחברים גם להתפתחות הממד האסתטי בנפש. בכתיבתם, המבט האסתטי לא מתייחס אל "היפה" אלא לתהליך התפתחותי יצירתי שמאפשר טרנספורמציה ויצירת משמעות וסמלים. במובן זה הממד האסתטי מתייחס למצב הנפשי של O ולטרנספורמציות ב-O, על הפוטנציאל ההתפתחותי הנפשי הטמון בהן. הרשות הפנימית לחוות את החיפוש הפנימי והמפגש עם האמת, יכולה להביא לרגע של גילוי ויצירה של משהו חדש ולמימוש האפשרות להתפתחות מתוך חופש פנימי. ניתן לדמיין זאת ככתיבת מחזה פנימי שהולך ומתפתח ממצב אמורפי למצב מובחן, להתגלותו על ידי הסובייקט: הסובייקט הוא בה בעת המחבר, הבמאי, השחקן והצופה.
מקורות
ביון, ו"ר ([1962] 2003). תיאוריה של חשיבה, בתוך: מחשבה שנייה, תרגום: א' גיל רילוב. תל אביב: תולעת ספרים.
ביון ו"ר ([1970] 2018). קשב ופרשנות. תרגום: א' עצמון. תל אביב: תולעת ספרים.
בקט, ס' ([1953] 2007). 3 מחזות, תרגום: ש' לוי. תל אביב: אור עם.
גולומב, י' (1990). מבוא לפילוסופיית הקיום: אקזיסטנציאליזם. תל אביב: משרד הביטחון, ההוצאה לאור.
לנדאו, מ' (2014). מחשבה, משמעות ואנטי משמעות: התפתחות המבט האסתטי. מארג ה' 125-152.
לנדאו, מ' (2018). על טרנספורמציה מכאוס והתהוות לריתמוס ונפשיות. מארג ח' 123-145.
לנדאו, מ' (2020). על הכלה ב-K ועל הכלה ב-O. הרצאה שניתנה בפורום ביון, בית ספר לפסיכותרפיה, אוניברסיטת תל אביב, 2.12.2020.
פירנדלו, ל' ([1921] 1952). שש נפשות מחפשות מחבר. תרגום: מ' לוין. תל אביב: תיאטרון האהל.
Abella, A. (2016). Using art for the understanding of psychoanalysis and using Bion for the understanding of contemporary art. In: The W.R. Bion Tradition: Lines of Development—Evolution of Theory and Practice over the Decades, 451-466. Karnac, London.
Bick, E. (1968). The experience of the skin in early object-relations. International Journal of psycho-analysis 49: 484-486.
Bion W.R. (1965). Transformations. Karnac, London.
Bion, W. R. (1970). Attention and interpretation London. United Kingdom: Tavistock.
Bion, W. R. (1991). Memoir of the future. London: Karnac.
Bion W.R. (1976). Clinical Seminars and other works. London: Karnac.
Grotstin, J. (2007). A Beam of Intense Darkness: W. Bion Legacy to Psychoanalysis. Karnac, London.
Harris. W.M. (2010). The Aesthtic Development: The Poetic Spirit of Psychoanalysis. London: Karnac.
Meltzer, D. (1983). Dream-Life: Re-examination of the Psycho-analitical Theory and Technique. Strathtay: Clunie Press.
Meltzer,D. (1992). The Claustrum: An investigation of Claustrophobic Phenomena. Strath Tay: Clunie Press.
Meltzer D. & W.M. Harris (1988). The apprehension of Beauty. Clunie Press, Perthshire.
Ogden, T. (1997). Reverie and Interpretation: Sensing Something Human. Aronson, Northvale, NJ.
Reiner, A. (2016). The Truth Object: Growing the God within. In: The W.R. Bion Tradition: Lines of Development—Evolution of Theory and Practice over the Decades (pp.155 -170). Karnac, London.
Symington, N. (1990). The Possibility of Humane Freedom and its Transmission. International Journal of Psychoanalysis 71: 95-106.
